אור ברסלב
ברכת מרדכי (טרייסטמן) מסכת מכות › דף ב.

ברכת מרדכי (טרייסטמן)· רבי ברוך מרדכי טרייסטמן

מסכת מכות · דף ב.

מסכת מכות

ברש"י ד"ה שהוא בן גרושה בפנינו נתגרש' אמו קודם שנולד. ונראה מזה שכבר היתה מעוברת קודם שגירשה. אבל אינו מובן מפני מה הוא חלל. עי' תויו"ט כלומר קודם שהולידו אביו דהיינו שעת הריון ונתעברה עמו מכהן אחר הגט:

בגמרא שם הא כיצד אין נעשין מיבעיא לי' ועוד דקתני לקמן. עי' פירש"י ז"ל ובתוס' שם ד"ה ועוד שמביאים פירוש הקונטרוס וכו' ועוד יש לפרש תיבת ועוד כלו' וכו' עיי"ש. והנה לפי הנראה למדו התוס' בכונת רש"י ז"ל דהוא קושיא אחריתי דאף אם הי' נאמר במשנה דמקיים דין הזמה ג"כ אין שייך כאן לישאל כיצד דהא קתני לקמן כיצד דין הזוממין. ולפי פירוש התוס' הקושיא ראשונה הוא דהנה כאן לא מסיק המשנה לשון הזמה דעמנו הייתם וע"כ השאלה דכיצד הוא על דין הזמה א"כ מיבעי לי' למיתני כיצד אין העדים וכו'. ועוד אף אם נאמר דבביהמ"ד הי' נשנה הלשון דהזמה עמנו הייתם רק כשסידר רבי אז חיסר זאת מלשונות כמו שנמצא בכ"מ שבש"ס חסורי מחסרא. מ"מ אין יכולים ג"כ ללמוד השאלה דכיצד על לשון הזמה כי לשון הזמה קתני לקמן וע"כ קאי השאלה על דין הזמה א"כ נתחזק הקושיא קמייתא כך פירשו התוס'.

ולהבין סברת מחלוקתם דבין רש"י ותוס' נראה דהנה מלשון המשנה כיצד עדים נעשים זוממין נשמע דהשאלה היא על הלשון. אך ממה שלא מסיק הלשון הזמה עמנו הייתם נשמע להיפך דהשאלה כיצד הוא על דיו הזמה. ובזה מחולקים רש"י ותוס' דרש"י ז"ל תפיס זה לעיקר דלא יוכל להיות שום הוה אמינא דקאי על לשון הזמה ומשום הכי מפרש דקושית ועוד הוא קושיא אחריתי. והתוס' תפסו להיפך דמן תיבות נעשים זוממין נשמע דקאי על לשון הזמה ומה דלא מסיק המשנה הלשון עמנו הייתם הוא חסורי מחסרא כדרך הש"ס. ומשום הכי למדו דקושית ועוד הוא לחזק קושיא ראשונה כמובן:

בגמרא שם מנא התם קאי וכו' ויש עדים זוממין אחרים שאין מקיימין בהם דין הזמה כל עיקר אלא מלקות ארבעים כיצד וכו'. הנה לפי הנראה עיקר התירוץ הוא דהתנא שואל כיצד הוא אופן הזמה שאין מקיימין בהם דין הזמה כל עיקר כמפורש ברש"י ז"ל ועלה מפרש וכו'. אבל לכאורה אינו מובן כי כשאנו מפרשים כונת התנא דמחפש אופן שלא יקיימו בהם דין הזמה כל עיקר אז ממילא סר קושית הגמ' לעיל ולמה צריכין לומר דתנא התם קאי כמובן. ונראה ליישב דאם נאמר דהתנא אקרא קאי דמקיימין דין הזמה וברצון התנא לחפש אופן שלא יקיימו אז שייך לשאול כיצד אין העדים נעשים זוממין כי עד עכשיו דיבר במי שמקיימין בהם דין הזמה ועכשיו בא לחפש דבר חדש שהוא להיפך. אך עתה דמסנהדרין סליק דשם מיירי שאין מקיימין במקצת דין הזמה ונדבר אז בביהמ"ד שיש עוד זוממין אחרים שאין מקיימין בהם דין הזמה כלל. על זה אין שייך לחזור הדברים עוד הפעם ולשאול כיצד אין העדים וכו'. רק שייך לשאול כיצד הוא האופן הזה שאתה מדבר ממנו מעידין אנו באיש פלוני וכו' וכשתעיין במ"ש רש"י ז"ל וקאמר הכא וכו' ועלה מפרש כיצד תראה דהפירוש הוא כהנ"ל:

ברש"י שם ר"ה שחייב גלות שהרג את הנפש בשוגג. והעולם מתמיהין בזה דמה בא רש"י ז"ל ללמדנו בזה ומי לא ידע דהחיוב גלות הוא על שוגג. ונ"ל ליישב דהנה אנו רואין דברישא זכר בלשונם המעשה שבפנינו נתגרשה אמו והדין נפסק על פיהם שהוא חלל אבל הם בלשונם לא זכרו שהוא חלל. והכא בהסיפא הוא להיפך דזוכרים בלשונם הדין שחייב גלות וצריך שיזכירו רק המעשה ועל פיהם יהא נפסק הדין דגלות. ובפרט דבאמת אינם יכולין להזכיר בלשונם שהוא חייב גלות כקושית התוס' שמא יאמר מזיד הייתי והחיוב הוא רק אם יהא שותק כתירוצם הב' והיאך שייך שיזכירו תיכף בלשונם החיוב גלות. על זה פירש"י ז"ל דגם כאן הפירוש הוא כך דהם אומרים בלשונם רק המעשה דלפי ראות עיניהם הרג בשוגג או כפירוש התוס' שיש רגלים לדבר והדין נפסק על פיהם גלות כגון דשתק או שיש רגלים לדבר כתירוץ הראשון של התוס' כאשר נפרש לקמן בעזהי"ת בהתוס' ד"ה מעידין אנו וכו' שהוא חייב גלות עיי"ש:

בתוס' שם דזה מעידין אנו באיש פלוני שהוא ב"ג וב"ח וכו' תימא כיון דאם הוזמו אין נעשין ב"ג וב"ח א"כ גם בשלא הוזמו היאך נעשה על פיהם ב"ג וב"ח וכו' הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה ואין זה עדות. והנה לכאורה יש לדקדק אפשר דהאמת הוא כך וזה בעצמו בא התנא למדינו דאין בזה דין הזמה וממילא כשלא הוזמו אינם נעשה על פיהם ב"ג וב"ח ואין שום מקום לקושיא זו. ואפשר דקושיתם כך הוא דהנה ידוע בהר"ן ז"ל דאם אין עדותן מתקבלת כשלא הוזמו אז אין שייך בזה מלקות על עדותן אף כשהוזמו. וזהו דמקשים התוס' הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה ואין זה עדות ולא שייך בזה המלקות על עדותן. אבל לפ"ז יהא קשה להבין תירוצם ז"ל דתירצו דכיון דלוקין הוי שפיר כאשר זמם. הלא זה הי' עיקר קושיתם דלא ילקו. ועוד קשה מה דמסקו התוס' בעדי נערה המאורסה והא מ"מ לוקין. וזה אינו מובן דמי יאמר לנו דלוקין כשהוזמו הא לא נתקבל עדותן כשלא הוזמו כהנ"ל. ועוד יש להבין לפ"מ דתפסו בתירוצם דאף שאין מקיימין בהם כאשר זמם מ"מ לוקין על לא תענה ומשום הכי נחשב אתה יכול להזימה. א"כ למה בכל מקום אתה חושב זאת לאין אתה יכול להזימה הלא בכ"מ ג"כ לוקין על לא תענה אף אם אינם מקיימין בהם דין הזמה. גם אינו מובן למאי צריך התוס' להקשות מנערה המאורסה דוקא הלא בכ"מ כך הוא לפי שיטתם דתפסו דאף שאין מקיימין בהם דין הזמה מ"מ לוקין על הלאו דל"ת. ועוד קשה להבין דברי התוס' בתירוצם הב' דהתם זממו להרוג את הנפש וכו'. ומהיכי תיתי נאמר כך דאפשר דהי' באמת כונתם רק לאוסרה על בעלה ולא להרוג ויכולין לקיים כאשר זמם במלקות:

ואמרתי ליישב דמיד בתירוץ הראשון של התוס' הי' כונתם כך. דבשלמא בעלמא היכא דבאין לחייבו מיתה אינו מקוים כאשר זמם במלקות דלא תענה והוי עדות שאין אי"ל ולא הוי עדות אף בלא הוזמו וממילא אין כאן מלקות אם הוזמו על הלאו דל"ת כי לא נתקבל עדותן בלא הוזמו כהנ"ל. אבל כאן שלא באו רק לעשותו ב"ג שהוא בלאו בעלמא מקוים שפיר כאשר זמם במלקות ואינם משום הלאו דלא תענה רק משום כאשר זמם והוי שפיר עדות שאתה יכול להזימה ומתקבל עדותם בלא הוזמו. זאת הי' מיד כונתם בתירוצם הא' וממילא אין שום שייכות מכאן לשום מקום. אך מקשים מנערה המאורסה דהתם לא מקטלה משום דיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו ויוכל להיות דהאמת הוא כך דלא חשבו להורגה כלל רק לאוסרה באיסור לאו. וממילא יכולין לקיים כאשר זמם במלקות ולא יהיו משום הלאו דל"ת רק משום כאשר זמם והוי ג"כ עדות שאי"ל כמו הכא. ובתירוצם השני מחדשי כך דבשלמא הכא כשהוזמו ומקוים אצלם כאשר זמם במלקות ויצא מזה דכי לא הוזמו מתקבל עדותן לעשות על פיהם ב"ג וב"ח דאינו ג"כ רק לאו והוי שפיר משפט הנדון כשלא הוזמו כמו העדות כשהוזמו. אבל התם אם אתה אומר דהם לא אקטלי משום דלא בעי רק לאוסרה על בעלה ומקוים כאשר זמם במלקות וברצונך לומר דהוי עדות שאתה יכול להזימה ויצא מזה דאם לא הוזמו קטלינן לה והעונש שלה גדול משלהם והאיך אתה יכול לחשוב דבזה מקוים כאשר זמם שיהא נחשב עדות שאי"ל למקטלה כשלא הוזמו ויצא מזה דהיא מקטולה והם לא מקטלו וא"כ ממילא לא הוי יכול להזימה כמובן:

ובאופן אחר יש ליישב דבתירוצם הא' כונתם כך הוא דהנה ידועה דבדין הזמה יש ג' חדושים. א' בעיקר מה שהאמין התורה להזימין כי מאי חזית וכו' כמו"ש בגמרא. ב' דעל המחשבה שזמם חייב כמו על מעשה בידים. ג' כאשר זמם ולא כאשר עשה. והנה ידוע לקמן בגמרא דאף דעונש הזמה מכאשר זמם לא קאי על עדות ב"ג וב"ח. מ"מ חידוש הזמה במה שהאמין התורה להמזימין לחשוב העדות הראשונים לשקרנים ללקות על הלאו דל"ת זהו קאי ג"כ על עדות ב"ג וב"ח. כי אם נאמר דאף החידוש הזה דהזמה ג"כ לא קאי על ב"ג א"כ מהיכא תיתי נאמר שיהי' לוקין על ל"ת דמנא ידעינן דהם השקרנים. וע"כ מוכרחין לומר דרק דין עונש הזמה לא קאי עלייהו אבל החידוש דהזמה קאי עלייהו ג"כ להאמין להמזימין ולחשוב הראשונים לרשעים ללקות מוהיה אם בין הכות הרשע או משום הלאו דלא תענה. ונמצא לפ"ז דכל עיקר המלקות בעדות ב"ג וב"ח נצמח ג"כ מהפסוק כאשר זמם. וזהו כונתם בתירוצם דכאן הגם דהמלקות באין על לאו דלא תענה מ"מ העיקר הוא משום החידוש דכאשר זמם ושפיר מקוים הכאשר זמם בהמלקות. אבל לא כן הוא במקום אחר כי במקום אחר קאי עליהם הדין ועונש דכאשר זמם וצריך להיות שאתה יכול לקיים דין עונש הזמה דכאשר זמם, והקשו התוס' מעדות נערה המאורסה דשם אף שאין בהם עונש דין הזמה מ"מ נחשבים לשקרנים מהחידוש דכאשר דכאשר זמם והוי שפיר עדות שאתה יכול להזימה. ועל זה מחדשי בתירוצם השני דהכא המלקות חוץ ממה שהם בחידוש הזמה הם ג"כ בעונש הזמה בגדר שזממו כי האיסור בן גרושה הוא רק בלאו. אבל בנערה המאורסה אף דהמלקות באים באמת מחידוש הזמה אבל אינם בגדר עונש דין הזמה אשר זממו ולא הוי עדות שאי"ל:

ובתירוצם הג' מחדשי דהאמת הוא כך דעדות שאתה יכול להזימה לא נחשב רק אם מקוים בל הדין דכאשר זמם. וכאן שאין מקוים העונש מדין הזמה לא נחשב אתה יכול להזימה רק התירץ כך הוא משום דכל עיקר דצריכין אתה יכול להזימה הוא משום דילפינן מכאשר זמם דהיכא דיכולין לעונשן כשהוזמו הוי עדות כשלא הוזמו והיכא דאין יכול לעונשן כשהוזמו בעונש הזמה לא הוי עדות. וזהו רק בשאר עדות שעליהם כתיב העונש דכאשר זמם. אבל בעדות ב"ג וב"ח לא קאי עליהם העונש דכאשר זמם. בשום צד שבעולם. וממילא לא חיישינין בזה להקפיד באתה יכול להזימה והוי עדות כשלא הוזמו אף דאח"כ אין בזה דין הזמה:

ולהבין היטיב תירוץ הג' י"ל כי אף שאמת הוא דהחידוש הזמה שהאמין התורה להמזימים קאי גם על עדות ב"ג וממילא הפסוק דכאשר זמם קאי במקצת גם עליהם מ"מ כיון דלא קאי בכולה עליהם האיך שייך לומר דהתורה הקפיד בעדות ב"ג דוקא היכא דיכולין אח"כ לקרות בהם כאשר זמם. הא אתה רואה דהתורה לא הקפיד כאן בעיקר קיום כאשר זמם ואף לא קאי עלי' בשום צד. אבל בעלמא דקאי עליהם הפסוק דכאשר זמם מכל וכל יכולין שפיר לומר דהקפיד הכתוב בקבלת העדות שיהי' רק באופן שיוכל להיות אח"כ בהם דין הזמה:

אבל עדיין נשאר לנו להבין למה הקשו התוס' על ב"ג ולא על עדי גלות. וגם תירוץ השני' של התוס' לא שייך רק בעידי ב"ג ולא על עדי גלות. ואפשר לומר דהנה בבן גרושה הטעם שאין מקיימין בהם באשר זמם משום שאין יכול להיות העונש בגדר שזמם. אבל אם הי' יכול להיות בגדר שזמם אז בודאי הי' עונשן אותן והחסרון הוא דבעינן כאשר זמם וליכא ועל זה שייך לומר החסרון דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה כי במקום קבלת העדות כתיב כאשר זמם והוי עדות רק במקום שיכולין לקרות אח"כ כאשר זמם ועדות כזה שאינו יכול לקרות אח"כ כאשר זמם אינו עדות. אבל בעדי גלות יכולין לקרות אח"כ כאשר זמם רק החסרון הוא מצד אחר דכתיב הוא ינוס ולא זוממין. זהו אינו בגדר אין אתה יכול להזימה ודו"ק:

בתוס' ד"ה מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב גלות. וא"ת האיך הם יכולים לחייבו גלות בעדותן והא יכול לומר מזיד הייתי וכו'. והנה נראה מלשונם דאין נמצא שום אופן שיחייבו אותו גלות. אבל מאוד תמוה לי לכאורה דהן אמת הוא דאם הוא טוען כנגדם לא הרגתיו יכול הוא לתרץ דכונתו הוא שלא הרג שוגג אלא מזיד. ואף אם הוא לא יתרץ בעצמו אז אנו מתרצים את דבריו דלא הרג שוגג אלא מזיד. אבל אם הוא שותק אז ודאי נחשב כהודאה לחייבו גלות כהתירוץ השני של התוס' וצריכין להבין כונת קושיתם בזה. וכן צריכין להבין מאי דמקשה המהרש"א ז"ל דהא אין אדם משים עצמו רשע. ואם יתרץ דכונתו הי' לא הרגתי שוגג אלא מזיד אינו נאמן. וממילא אם הוא בעצמו לא יתרץ אז גם אנו אפי' ביודעין אין יכולם לתרץ דבריו שלא הרג שוגג אלא מזיד ולעשות אותו לרשע. וכן צריכין להבין תירוצם ז"ל שתירצו דראו רגלים לדבר ואיכא למימר דלא נתכוין עיי"ש. אבל קשה וכי בכח זה של רגלים לדבר שיכולין לומר שהרג בשוגג יועיל נגד מה שהוא יתרץ בבירור גמור שלא הי' שוגג אלא מזיד. ואפי' אם הוא בעצמו לא יתרץ דבריו ג"כ אין סברא לחייבו בכח רגלים לדבר לפי שאנו יכולין לתרץ כונתו שיהא פטור וא"כ במה מתורץ עדיין קושית התוס'.

ונראה לענ"ד לתרץ ולומר דכונת התוס' כך הוא. דבאמת מה שהוא יטעון דלא הרג שוגג אלא מזיד בודאי דאינו נאמן כקושית המהרש"א ז"ל. רק קושיתם כך הם דהיאך הם נחשבין לעדות לחייבו גלות הא אם הוא יטעון כנגדם שלא הרג שוגג אלא מזיד הם אינם יכולין להכחישו. הן אמת שהוא אינו נאמן בדבריו אם יתרץ עצמו אבל מ"מ שאיזה כח הם באין להעיד לחייבו. וקושיא זו לאו דוקא אם הוא מתרץ את דבריו. רק מקשה על כל אופנים דהיאך יכולים לחייבו בדבר שהם עצמם אינם יודעין להכחישו אם יטעון כנגדם. והשתא לפ"ז מתורץ שפיר קושית המהרש"א ז"ל כי אין כונת התוס' שהוא נאמן בטענה זו. רק כהנ"ל דהיאך הם נחשבין לעדות שיוכלו לחייבו גלות ועל זה מתרצו דהם באין בכח רגלים לדבר שראו שנשמט הברזל מקתו דלפי דעתם בודאי הי' שוגג. וגם הוא אינו נאמן בזה להכחישם שהי' מזיד כי אין אדם משים עצמו רשע ובכח זה הם באין כי עדותם נשאר בלא הכחשה. ושוב הקשו ממה דשונא אינו גולה ותירצו דשם גבי שונא מוכח טפי דבמזיד הכהו ויש רגלים לדבר להיפך כמובן:

באו"ד שם. ועוד י"ל כגון דשתק ובודאי אם אמר לא הרגתיו שוגג אלא מזיד הי' יכול לתרץ דבריו וכו' עיי"ש. והנה תירוץ זה אינו מובן כלל לפי קושית המהרש"א ז"ל הנ"ל אכן לפי הנ"ל ניחא די"ל דכונת התוס' כך הוא דבאמת הוא אינו נאמן בזה רק עכ"פ עושה זאת לבטל עדותן כיון דלפי התירוץ הזה מיירי באין רגלים לדבר והוא ג"כ אומר שלא הי' שוגג ממילא הוסר עדותם כמו"ש לעיל דבאמת גרוע עדותם לחייב במה שהם בעצמם אינם יודעים בבירור להכחישו. רק באופן שבאין ברגלים לדבר שהי' שוגג והוא ג"כ אינו נאמן לומר מזיד הייתי. אבל הכא מיירי באין רגלים לדבר כהנ"ל. וזהו כונתם דודאי אם אמר לא הרגתיו יכול לתרץ ולומר לא הרגתיו שוגג אלא מזיד והורע עדותם. אך הכא מיירי דשתק והוי כהודאה ולפ"ז נתחדש לנו עתה דבר חדש דאף שאין להם עדות ברורה ואם הוא יכחישם אף דלא יהא נאמן אעפ"כ יבטל עדותם, מ"מ אם שתק מחייבין לו בעדותם ונתחזק עדותם מחמת שתיקתו ונחשב לעדות גמורה. וזהו דבר חדש כי לפי השכל הפשוט צריך להיות שידעו העדים מעצמם בבירור להכחיש את הנידון אם יעמוד כנגדם אבל לא שיתחזק עדותם משום שתיקתו אמנם אחר העיון נראה לומר כונת התוס' באופן אחר כפי מה שפירשתי לעיל בפירש"י ז"ל במתניתין. מעידין אנו באיש פלוני שחייב גלות ופירש"י ז"ל שהרג את הנפש בשוגג. ואמרנו דהי' קשה לו לשון המשנה דמשמע דהעדות אומרים בלשון זה לפני ב"ד והיאך יכולים לומר כן הלא אפשר דהוא יתרץ דבריו ויאמר דהרג במזיד ולא יתחייב כלל גלות. ומשו"ה פירש"י דזהו רק לשון המשנה והם רק אומרים דלפי ראות עיניהם הרג נפש בשוגג רק המשנה תפס הלשון מה שמגיע להנידון ע"פ דבריהם עיי"ש באורך. וזהו י"ל ג"כ בכונת התוס' דהכא והכי מקשים על המשנה דהיאך יכולים הם לומר בודאי שחייב גלות וכהנ"ל. ותירצו שיש להם רגלים לדבר ושוב הקשו משונא ותירצו בתירוץ הראשון דגם כשיש רגלים לדבר ג"כ יש חילוק בין אוהב לשונא. ועוד תירצו דשם מיירי בלא רגלים לדבר ומה דמחלק שם בין אוהב לשונא הוא באופן דשתק ואין כונתם כאן דמיירי בלא רגלים לדבר רק דשם מיירי בלא רגל"ד והחילוק הוא באופן דשתק אבל במתני' דכאן ע"כ מיירי דבאים ברגלים לדבר לחייבו גלות. וזהו החילוק בין התירוץ הראשון להשני היינו דבאמת הכא אין שום נ"מ בין התירוצים רק עיקר הנ"מ הוא שם דמחלק בין אוהב לשונא אז להתירוץ הראשון מיירי שם ג"כ ביש רגלים לדבר ולהתירוץ השני מיירי שם בלא רגלים לדבר ודו"ק:

בגמרא שם בר פדא אומר ק"ו מה המחלל אינו מתחלל וכו' מתקיף לה רבינא וכו' והנה באמת צריכין להבין כונת בר פדא בהק"ו שלו וכי לא ידע הדרש דכאשר זמם ולא כאשר עשה דזה מורה להיפך מסברת הק"ו כי הדין דהזמה כולו חידוש הוא ואין שייך לומר בו שום ק"ו. ונראה לענ"ד לפרש דהנה כבר דברנו מזה דבדין הזמה יש ג' חדושים. א' מה שהאמין התורה להמזימים יותר מן הראשונים. ב' מה דמחויב על הזמה כמו שעשה מעשה בידים כמו"ש לקמן אמר רבה תדע שהרי לא עשו מעשה ונהרגין כמו העושה מעשה והורג בידים. ג' הדרש דדרשינן דכאשר זמם ולא כאשר עשה דהיינו אם נהרג הנידון בב"ד קודם ההזמה ואח"כ הוזמו אינם נהרגין. והשתא יובין דברי בר פדא כי החידוש השני הנ"ל שייך רק בדבר שאם הי' עושה בידים כמו רציחה או הפסד ממון הי' מתחייב אז מחדש לנו התורה דבזה חייב על המחשבה שזמם לעשות כמו שעשה בידים. אבל לחדש חידוש גדול כ"כ שיהא חייב על המחשבה יותר ממעשה בידים דהיינו בחילול שכהן נשא גרושה שהוא מחלל את בניו במעשה והוא אינו מתחלל וכשזמם לעשות חלל בלא מעשה ולא חילל יהא מתחלל זהו אין יכול להיות אף בגדר חידוש. ונמצא דכונת בר פדא מה המחלל אינו כמו מה הסוקל דאומר רבינא דשם מיירי דנסקל ע"י ב"ד ולא על ידיהם. וכאן הפירוש דהמחלל עשה בעצמו כהנ"ל. ואף דיש חידוש בדין הזמה שחייב על הזמה כמו על המעשה. מ"מ היכא שאם עושה בידים פטור אז שיהא חייב על זממו בודאי אינו אף בגדר חידוש. אבל ברציחה או בהפסד ממון מחדש לנו שפיר התורה שחייב על זממו כמו על מעשה בידים. ואף שהתורה אמרה כאשר זמם ולא כאשר עשה זהו גזירת הכתוב דכל זמן שלא נהרג בב"ד חייב על זממו כמו על מעשה בידים. אבל אחר שנהרג הנידון בב"ד הם פטורים מגזירת הכתוב. אכן הכא בחילול אין שום הוה אמינא להטיל עליו שום חיוב על זממו אף בגדר חידוש וממילא אין שום דמיון ק"ו דבר פדא להק"ו דרבינא בשום צד:

אולם השתא צריכין להבין קושית רבינא דמה מקשה על בר פדא והאיך מדמה זה לעדות רציחה כמובן. אמנם לפי שיטת התוס' בפירושם ניחא מאוד דגבי רציחה ג"כ נידון הק"ו זה כמו בחילול כי ההורג לאיש בשריפה הוא בסייף והזוממים יהי' בשריפה. אכן לשיטת רש"י ז"ל בפירושו בדברי רבינא קשה להבין כנ"ל. ואפשר לומר דרבינא מקשה לו דאתה רוצה לילך בהזמה מצד סברא דהזומם אין צריך להיות גרוע מהבעל המעשה. הא אנו רואין דבכאן הדבר בגזה"כ ולא מצד סברא כי איך מסתבר לומר דכל זמן שלא נהרג הנדון בב"ד יחייבו התורה על זממו כמו על מעשה בידים ואחר שנהרג בב"ד על ידו לא יתחייב הרוצח עצמו וזהו ג"כ נגד הסברא. ואנו רואין בפירוש דבכאן בטל הסברא. ויש לומר ג"כ בחילול דאף שהמחלל עצמו פטור מ"מ חייב על זממו מגזה"כ. ואין כונתו דבכל הזוממין יש הק"ו עצמו כמו בחילול כי באמת אין שום דמיון. רק כונת רבינא דאף בזוממים אחרים הוא נגד הסברא והוא רק חידוש בגזה"כ וכמו כן יוכל להיות בחילול הדין הזמה ביותר חידוש.

ובזה יובן כונת רש"י ז"ל בפירושו מה המחלל כהן שנשה גרושה וכו'. ולמה לא מפרש כמו אצל רבינא ומה הסוקל וכו' אמנם לפי הנ"ל מוכרחין לפרש כן דזה הק"ו אין שום דמיון להק"ו דרבינא. ובזה יהא מובן גם דברי התוס' ד"ה ומה הסוקל וכו' דהם לכאורה סתומין הן בקושיא הראשונה והן בהשניה דרוצים לחלק בין זוממים אחרים לעידי חלל ולכאורה אינו מובן דהא להנראה כונת בר פדא הוא דבלאו הק"ו אז עדי חילול ג"כ בכלל שאר דיני הזמה רק משום הק"ו יצא מכלל דיני הזמה ועל זה נוקשה לו רבינא דהא יש חידוש בכל הזוממין דבהם יש ג"כ ק"ו זה. ורק דהדין הוא בתורת חידוש ומה חזית להוציא עדי חילול מהכלל ולפ"ד אין שום מקום לקושית התוס' אבל להנ"ל ניחא דדברי בר פדא הם בטוב טעם לחלק משאר דיני הזמה דדי במה שחידשה התורה דעדים זוממין נחשבים כמו מעשה בידים להתחייב אבל להתחייב על הזמה יותר מן מעשה בידים אינו מן הראוי להיות אפ' בגדר חידוש. אף דבכל הזמה הוא נגד הסברא מצד אחר מ"מ עדי חילול רחוק מזה הרבה כנ"ל. ועכשיו יהא מובן שפיר קושית התוס' על רבינא לשיטת רש"י ז"ל דהא שם הק"ו הוא מהזמה גופה דגלי לנו הקרא בפירוש להיפך ומה לנו לעשות. אבל בעדי חילול הק"ו הוא ממקום אחר דאף אם הם עצמם עשו בידים אינו מתחלל מהיכי תיתי נימא לחדש כ"כ הא לא גלי קרא בשום מקום שיהא בזה ג"כ החידוש. ועוד הקשו דשם ודאי מוכרחין לבטל הק"ו דא"כ בטלת תורת עדים זוממין בכ"מ. אבל לענין עדי חילול אף אם נאמר שם הק"ו השייך שם עדיין לא בטלת תורת עדים זוממין במקום אחר כי הק"ו של חילול לא שייך במקום אחר דבכל מקום חייב על המעשה שלו. ועל זה פירש ר"ת דהק"ו דרבינא הוא ג"כ כמו הק"ו דחילול וכונת מה הסוקל הוא כמו מה המחלל דבר פדא ודו"ק:

אולם עדיין נשאר לנו לבאר ולהבין למאי בא בר פדא להוסיף הק"ו ומה חסר לנו הדרש דריב"ל מלו ולא לזרעו. ונראה ליישב דהנה מקודם צריכין להבין דברי ריב"ל במאי דאמר כתיב לו ולא לזרעו. נמצא דזהו דוקא אחר דכתיב לו למעט זרעו אבל בלאו הכי הוי אמרינן לפסול גם זרעו מכאשר זמם ויהי' חמור הזוממים מן העושה בידים. כי ההורג איש עם בניו הוא עצמו נהרג ולא בניו וכשזמם להרוג אחד עם בניו אז הוא נהרג עם בניו יחד כאשר זמם לעשות לאחיו. רק משום דכתיב ועשיתם לו נמעט בניו ולפ"ז יש להבין מה נעשה עתה במה דכתיב כאשר זמם. לכך למד ריב"ל דפירוש כאשר זמם פשוט הוא שצריכין לעשות לו כאשר זמם לעשות לאחיו מדה במדה אף אם יהא חמור מהעושה בידים. וממילא אין יכולים לומר דהכאשר זמם קאי גם על עדי ב"ג כי הם זממו גם על בניו והם אין יכולים לפסול את בניהם דרחמנא מיעט לו ולא לזרעו. ונמצא לפ"ז דפירוש כאשר זמם לעשות עומד על מקומו גם בלא תיבת לו דאנו צריכים לעשות לו מדה במדה כאשר זמם לעשות לאחיו עם בניו יותר מעושה בידים שאין החיוב רק עליו בלבד. ועדי חילול זממו עליו ועל בניו ובניהם אין אנו יכולין לפסול משום המועט לו ולא לזרעו ולא יהי' כאשר זמם לעשות. ומשום הכי אמר ריב"ל דלא קאי על זה הפסוק דכאשר זמם. אבל בר פדא תפס להיפך דאחר דכתיב המועט לו ולא לזרעו אנו למדין דהפירוש דכאשר זמם בא להורות דעל זממו חייב כמו על מעשה בידים שעושה לחבירו החיוב רק עליו ולא על בניו כן הוא על זממו. והחידוש הוא שחייב על זממו כמו על מעשה בידים ועתה יכולים לומר דקאי הכאשר זמם גם על עדי חילול. ועל זה צריך לדרוש הק"ו דלא קאי הפסוק עלייהו כי לפי סברתו החידוש דכאשר זמם בא להורות דעל זממו ג"כ חייב כמו על מעשה אבל לא יותר. וממילא יש כאן הק"ו דמה המחלל וכו'. אבל לפי סברת ריב"ל דתפס דפירוש כאשר זמם בא להורות לעשות לו מדה במדה אף שיהא חמור מעונש העושה בידים ממילא הוסר הק"ו וזהו הסברות החלוקות בין ריב"ל ובין בר פדא איך ללמוד פירוש דכאשר זמם אחר שיש מיעוט דלו ולא לזרעו ולפ"ז קושית רבינא כך הוא דאינו בא להקשות כיון דדרשית ק"ו זה בטלת וכו', זה אינו דהא כבר אמרינן לעיל דאין שום דמיון זה לזה עיי"ש ובפרט כקושית התוס'. אך כוונתו הוא א"כ כשאתה אומר דפירוש כאשר זמם בא להורות לחייב על זממו כמו על מעשה אבל לא יותר כהנ"ל הלא אנו רואין בפירוש דפירוש כאשר זמם הוא כסברת ריב"ל. והשתא מתורץ קושית התוס' על רש"י ז"ל. ודו"ק בכל זה:

בתוס' ד"ה זוממי בת כהן ובועלה וכו'. הקשה ל"ל דרשה דלאחיו ולא לאחותו ת"ל מהיא כמו דנפקא לן במס' סנהדרין וכו'. ותירצו הואיל וזוממיה באו לחייבה שריפה לא יבוא מיעוטא דהיא אל בבועלה. ושוב מקשו כיון דכתיב אחיו למאי איצטריך שם למעוטי זוממין מהיא. ותירצו דאי מאחיו ה"א ה"מ כשהבועל הי' נידון קרינן ביה לאחיו וכו' קמ"ל היא ולא זוממין למעוטי זוממין בכל ענין אף שהנידון הוא קטן ולא הי' נידון ע"פ עדותן עיי"ש. ולכאורה יש לדקדק דמהיכי תיתי נאמר כך ואמאי לא אמרינן באמת דהדרש דלאחיו בא למעוטי רק באופן שהי' נידון והדרש דהיא אינו מיותר ובא להורות הוא ולא בועלה. ונראה לתרץ דהנה באמת מתיבת היא נשמ למעט הכל בין בועלה ובין הזוממין דכן הוא משמעות תיבת "היא" רק בתירץ הראשון כתבו התוס' דהסברא נותנת שלא למעט משום דזוממיה באו לחייבה שריפה צריכין לקיים בהם כאשר זמם ותיבת היא כי אם אינה מיותר דצריכה למעט היא ולא בועלה וצריכין לילך בסברא פשוטה. וזהו דוקא אם לא הי' הדרש מלאחיו אבל כשגילה לנו התורה הדרש מלאחיו ולא לאחותה אז ממילא נדחה הסברא פשוטה הנ"ל וצריכין לומר עתה בפשיטות כפי משמעות תיבת "היא" דממעטת הכל גם זוממיה ואינם חייבים שריפה אלא חנק. וע"כ אף שהבועל לא הי' נידון ואין מקיימין בהם כלל כאשר זמם מ"מ חשבינן כאלו הי' נידון דהוי בחנק עיי"ש במהרש"ל ז"ל. וכן יש להבין מ"ש התוס' דמתחלה הי' ר"י מסופק בהאי מילתא ושוב פשטה מפרק נגמר הדין. וצריכין להבין אמאי לא פשטה ממה דדרשינן היא ולא זוממיה וע"כ קאי אף היכא דליכא דין מיתה בבועל כמו"ש לעיל ועי' במהרש"ל:

בתוס' שם ד"ה בעינן כאשר זמם וליכא. קשיא היכא שמעידין שהוא מצרי שני דאינן באין לפסול זרעו כי אם לפוסלו א"כ נפסול עיי"ש. והקשה המהרש"א ז"א אימא דקושטא הכי היא דאיפסל ונשאר בקושיא עיי"ש. ולענ"ד נראה דהנה צריכין להבין למה לא הקשו התוס' זאת על בר פדא דהק"ו שלי לא שייך כאן בעדי מצרי. וע"כ מוכרחין לומר דיהא שייך הק"ו באופן זה אם ישראל ישא מצרית דפוסל את בניו והוא לא נפסל. כי לשיטת ר"י ביבמות אף מצרי שני אינו פוסל את אשתו מכש"כ מצרית בודאי אינה פוסלת את בעלה הישראל. הבא לפסול ולא פסול אינו דין שלא יפסול. ונמצא דלשיטת בר פדא אינו מקוים בזה דין הזמה כמו בעדי חילול משום הק"ו. וזהו קושית התוס' דלפי שיטת ריב"ל נראה דבזה מקיימין דין הזמה ויש חילוק גדול ביניהם בדין עדי מצרי. ובגמ' משמע דאין שום חילוק ביניהם רק דזה למד מכאשר זמם וזה למד מהק"ו כמו"ש לעיל. אבל לענין דינא אין חילוק ביניהם. וכן משמע הלשון אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא. ולפי הנ"ל יש חילוק ונ"מ גדולה ביניהם בדין עדי מצרי שני. וטל זה משני התו' דגם לריב"ל אין בזה דין הזמה וק"ל:

שם באו"ד וי"ל דמ"מ אשתו נפסלת וכו'. והקשה הגאון רעק"א ז"ל לשיטת ר"י ביבמות דס"ח דמצרי שני אינו פוסל את אשתו עדיין קשה עיי"ש. ונ"ל לתרץ דהנה בחדושי הרד"ל ז"ל מקשה על קושית התוס' ממצרי שני הלא אכתי איכא למעוטי מלו ולא לאביו. ותירץ דקושית התוס' הוא כגון שהי' מוחזק אביו למצרי שני וא"כ הוא שלישי וכשר ובאו הם ואמרו שאביו מצרי ראשון והוא שני וא"כ לענין אביו לא נ"מ מידי דב"כ וב"כ הוא פסול ובניו ב"כ וב"כ כשרים עיי"ש. ולפ"ז מתורץ שפיר קושית רעק"א ז"ל הנ"ל דאין כונת התוס' על אשת בנו שעשוהו למצרי שני. רק כוונתם דאמת הוא דלענין אביו אין שום נ"מ אבל מ"מ יש נ"מ נגד אשתו כשהוא באמת מצרי שני אינו פוסל את אשתו לשיטת ר"י ביבמות. וכשהם אמרו על אביו שהוא מצרי ראשון ופסל את אשתו וכתיב ועשיתם לו ולא לאשתו והוא זמם לפסול את אשת אביו. ואף שבלשון התוס' משמע דקאי על אשת בנו שאמרו עליו שהוא מצרי שני דלא כשיטת ר"י. מ"מ עכ"פ מתורץ ג"כ לשיטת ר"י ביבמות ודו"ק:

תוכן העניינים

ברכת מרדכי (טרייסטמן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה