ברכת מרדכי (טרייסטמן)· רבי ברוך מרדכי טרייסטמן
מסכת ברכות · דף ד:
תוס' ד"ה אמר ר"י עיי"ש ומסיק בתוס' שם ואנו שאומרים יראו עינינו ופסוקים אחרים אחר השכבינו נראה הואיל דתקינו רבנן הוי לי' כגאולה אריכתא ומסיק דהלכה כר"י דברייתא מסייע לי' וא"כ יש ליזהר שלא לספר בין גאולה דערבית לתפלה ומיהו בסדר רב עמרם פירש מה שאנו אומרים קדיש בין גאולה דערבית לתפלה לאשמעינן דלא בעינן למסמך גאולה דערבית לתפלה משום דתפלת ערבית רשות. ומסיק שם בתוס' ולא נהירא דא"כ ר' יוחנן סובר דתפלת ערבית חובה וחולק על רב דסובר רשות ורב ור' יוחנן הלכה כר"י ונכון להחמיר מלספר בנתיים ואיתימא קשיא הלכתא אהילכתא דקיי"ל תפלת ערבית רשות והכא פסקינן כר' יוחנן וצריך לומר דאפי' אי סובר ר"י תפלת ערבית רשות מכ"מ חייב לסמוך עכ"ל התוס'. והנה דבריהם האלו צריכים הבנה שנראה מדבריהם ז"ל שמקשים ב' קושיות על רב עמרם ולכאורה הוא רק קושיא אחת וכבר הרגיש בזה המהרש"א ז"ל ופירש שתיכף מתחלה הי' עיקר כונת התוס' להקשות רק הקושיא של הלכתא אהלכתא עיי"ש. ובטח הי' להמהרש"א ז"ל גירסא אחרת בדברי התוס' ופירש לפי גירסתו אולם לפי הגירסא שלנו צריכים להבין כונת דברי התוס' במה שמסיימו בדבריהם עוד הפעם ואי תימא וכו' וגם מה שהפסיקו בין שני הקשיות במה שכתבו ונכון להחמיר וכו'.
אמנם לענ"ד נראה דמ"ש ואי תימא וכו' אינו קושיא על דברי רב עמרם. רק זאת מסיק התוס' לפי שיטתם כאשר יתבאר בדברינו בס"ד. דהנה באמת צריכים להבין דברי רב עמרם וכי לא ידע דבר זה שהוא הלכה מפורסמת רב ור' יוחנן הלכה כר"י ומה זה שתירץ על המנהג שאנו מפסיקין כשהוא נגד ר' יוחנן דתניא כוותיה ומה יועיל בתירוצו שאנחנו מפסיקין להורות דתפלת ערבית רשות אם ר' יוחנן סובר חובה והלכה כמותו נגד רב ואדרבא הדרא הקושיא על המנהג. לכן מוכרחין אנחנו לתרץ סברת רב עמרם באופן זה דהנה הקשה בספר מעדני יו"ט על הרא"ש ז"ל דפוסק כאן הלכה כר"י לנגד רב הלא דבר זה הוא פלוגתא (לקמן דף כ"ז) דאביי ורבא ושם פסק רבא תפלת ערבית רשות ובכל מקום בש"ס ידוע שהלכה כרבא לנגד אביי ואף שרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן מ"מ אנן צריכין לפסוק הלכה כבתראי היינו כרבא. ותירץ שם דהכלל הזה דפסקינן כרבא נגד אביי הוא דוקא כשחולקין בסברא. אבל כשחולקין בפסק הלכה דתנאים זה פוסק הלכה כר"י וזה כר"ג בזה אין אומרים הכלל הנ"ל דהלכתא כרבא ואפשר להיות הלכה כאביי הואיל דר"י פליג בזה עם רב והלכה כמותו נגד רב עיי"ש.
ולפ"ז יבוא הכל על נכון דיש לומר דבזה מחולקים רב עמרם והתוס'. דרב עמרם הי' קשה לו על המנהג שהוא נגד הלכה דר' יוחנן דתניא כוותי' דצריכים למסמך גאולה לתפלה של ערבית. ומתרץ רב עמרם דהדין דר"י תלוי בזה שסובר תפלת ערבית חובה ואנן פסקינן כבתראי ובכל מקום הלכה כרבא נגד אביי ומשום הכי המנהג שלנו להפסיק כדי להורות דתפלת ערבית רשות ונמצא דהמנהג שלנו נכון מאוד. וגם אין שום קושיא הלכתא אהלכתא כי אף שבכאן אמרינן תניא כוותיה דר"י אבל אח"כ להלכה פסקינן כבתראי. אולם התוס' סוברים כסברות המעדני יו"ט שבהאי גוונא אין אומרים הכלל הזה לפסוק כרבא נגד אביי רק צריכין לפסוק כר"י נגד רב ומחמת זה הקשו אף אם אתה אומר דהדין דר"י תלוי בזה דסובר תפלת ערבית חובה עדיין יהי' קשה על המנהג דהא בזה ג"כ צריכין לפסוק כר"י ומשום הכי הוכיחו כדבריהם לעיל שזה לא חשיב הפסק משום דכתפלה אריכתא דמיא וממילא נכון להחמיר שלא לדבר דברים אחרים. ואח"כ מסיק התוס' ואי תימא לפי שיטתינו שבזה אין אומרים הכלל דכל הש"ס לפסוק כרבא כי צריכין לפסוק כר"י א"כ יהי' קשיא הלכתא אהילכתא דהכא אמרינן תניא כוותי' דר"י ולקמן פסקינן תפלת ערבית רשות. ותירצו שלפי שיטתינו אין אנו מוכרחים כלל לומר דהדין דר"י תלוי בתפלת ערבית חובה כי רק רב עמרם אמר כן לפי שיטתו כדי לתרץ המנהג. אולם לפי שיטתינו לא יועיל לנו כלום בזה לתרץ המנהג וע"כ מוכרחין אנן לומר תירוץ אחר היינו שזה לא חשיב הפסק כלל וממילא אין אנו מוכרחין כלל לומר דהדין דר"י תלוי בת"ע חובה דאפי' אם יסבור רשות ג"כ צריכין לסמוך גאולה לתפלה של ערבית:
אולם לכאורה אינו מובן עדיין אם כל עיקר התפלה יהי' תלוי ברצונו וברשותו א"כ היאך שייך לומר שהסמוכה הוא חוב. אך י"ל שהתוס' לשיטתם דסוברים דאף מי שאומר תפלת ערבית רשות אין כונתו דתלוי ברצונו וברשותו שלא להתפלל רק דאינו דוחה מצוה אחרת נגדה אבל באמת חייב להתפלל ומחמת זה שייך ג"כ לומר חייב לסמוך גאולה לתפלת ערבית. אכן המהרש"א ז"ל לפי הנראה לא היה בגירסתו לא תיבות "ואי תימא" ולא תיבות "ונכון להחמיר" ומשום הכי פירש בכונת התוס' דמקשים רק קושיא אחת ודו"ק: