אור ברסלב
ברכת מרדכי (טרייסטמן) מסכת בבא מציעא › דף ה:

ברכת מרדכי (טרייסטמן)· רבי ברוך מרדכי טרייסטמן

מסכת בבא מציעא · דף ה:

דף ה.

בתוס' ד"ה ותקנתא לתקנתא ומתוך שאיל"מ לא שייך הכא כדפרישית. ולכאורה אינו מובן למאי כפל התוס' עוד הפעם בקושיא זו ונראה דהי' קשה להם הלא תקנה הראשונה שבועת ר"נ הוא תקנת התובע והתקנה דכשנגדו נשבע ונוטל הוא תקנת החשוד ולא הוי כלל תקנתא לתקנא. על זה מסקו ומתוך שאיל"מ לא שייך הכא כי עיקר השבועה הוא מדרבנן ונמצא דהתקנה השני' הוא ג"כ בשביל התובע והוי שפיר תקנתא לתקנתא וק"ל:

בגמרא שם על דאית לי' משתבע או על דלית לי' משתבע. הנה כונת השאלה כך הוא דהא הלשון זה יכול להיות על שני אופנים או דהכונה שיש לו בה חציה כי אין לו בה פחות. או כונתו שאין לו בה כלום ועדיין אין מתוקן בשבועה זו תקנת חכמים. ותירץ ר"ה דאמר בשבועה שיש לו בה ואין לו בה פחות מחציה. ונמצא דבלאו הכי שאמר שבועה שיש לו בה עדיין לא הי' מתוקן תקנת החכמים שלא יהא כל אחד הולך ותוקף וא"כ קשה אמאי לא זכרו כלל במתניתין רק שבועה שאין לו בה פחות מחציה הלא עיקר חסר מן הספר כמובן. ויש ליישב דבאמת כבר מתוקן התקנת חכמים בזה לבד שנשבע שאין לו בה פחות מחציה כי אנו משביעין אותו על דעת ב"ד כמו"ש בתוס' אך כל מה שיכולין לעשות על צד היות טוב עושין. ואין זה בכלל עיקר דין שבועה שעשו משום התקנה. ומשום הכי לא זכרו זאת בכלל התקנה רק עיקר דין השבועה והשאר שיעשו עצהי"ט כבר יודעין ב"ד איך לעשות וק"ל:

בתוס' שם ד"ה כולה שלי ולדבריכם. אע"ג דקאמר כולה שלי וכו' עיי"ש, ולכאורה אינו מובן הלשון אע"ג הא כל עיקר מה שמרע לדבורי' הוא משום שאמר כולה שלי והיאך שייך לפ"ז הלשון אע"ג, ונראה לתרץ דהנה בגמ' אמר דקאמר כולה שלי ולדבריכם וכו' וע"כ צ"ל הכונה בהלשון דאמר דהיינו דאף עתה טענתו כבתחלה רק מה שנשבע על חציה הוא רק לדבריכם, כמו כן אף כשנשבע שחצי' שלו יש ג"כ לפרש כונתו שדעתו עכשיו ג"כ כבתחלה רק השבועה הוא לדבריכם. וזה הכוונת התוס' במ"ש אע"ג דעתה ג"כ יש לומר דקאמר כולה שלי אף בשעת השבועה רק דהשבועה הוא לדבריכם. ועל זה מתרצי דאם שאומר בפירוש חצי' שלי הלא הוא מרע לדבורי' להדיא ולא שייך לומר שהוא רק לדבריכם. וזהו כונת רש"י ז"ל במ"ש והשתא אמר בהדיא חציה שלי. היינו כונתו ג"כ משום דאמר כך בהדיא כמובן:

בגמרא שם וכי מאחר שזה תפוס ועומד וזה תפוס ועומד שבועה זו למה. ולכאורה צריכין להבין למה מאריך הגמ' כ"כ בלשון מטעם שזה תפוס ועומד וזה וכו' הלא בלא זה ג"כ יכול להקשות שבועה זו למה כל זמן שלא ידע הטעם משום תקנה. ויש ליישב דבלא זה היינו יכולין לומר דשבועה זו הוא משום דאפשר יש אחד מהם רמאי ומשום השבועה יפרוש כמו בחנוני על פנקסו. ואף שאינו דומה לשם דשם אחד מהם בודאי רמאי אבל הכא יכול להיות דתרווייהו בהדי הדדי הוגבהו. אך כבר אמרינן לעיל הסברא להיפך דמה התם דאם לא יפרוש בודאי יהי' שבועות שוא ומ"מ לא חייש ונשבעים שניהם משום שמא יפרוש מחמת השבועה כש"כ כאן בודאי צריכים ליתן שבועה דאם יש רמאי אפשר דיפרוש משום השבועה ואם לא יפרוש מ"מ לא יהי' ודאי שבועת שוא. ואף לבן ננס ג"כ ניחא כי שם יש לחוש לודאי שבועת שוא אבל הכא ליכא ודאי ש"ש אמאי לא יטילו עליהם שבועה הא כל מה שיכולין לעשות לבוא לידי בירור צריכין לעשות ואפשר דיש בהם רמאי ויפרוש ע"י השבועה. אך עיקר הקושיא הוא במה שזה תפוס ועומד וזה וכו' וחשיב כל אחד ודאי בחציה משום דאנן סהדי וכו' וא"כ מהיכי תיתי נאמר לחשוב דאפשר יש בהם רמאי דבודאי אנו צריכין לתפוס ששניהם הוגבהו ביחד, ומתרץ ר"י שהוא רק משום תקנה שלא יהא כ"א וכו' על סמך זה. ושוב מקשה מה יתוקן בזה הלא זה הגזלן חשיד נמי אשבועה דהשתא ג"כ ילך ויתקוף וישבע לשקר ותירץ דלא אמרינן חשיד אממונא חשיד אשבועה. ופירש"י ז"ל משום דחמור הוא לאינשי. ונראה מלשונו דרק לאינשי הוא חמור. ובתוס' מפרשי דבאמת שבועה היא חמורה שהעולם נזדעזה על לא תשא. ובזה י"ל דתלי המחלוקת דרש"י ותוס' לעיל רש"י ז"ל סובר דמדאורייתא חשיד אממונא חשיד נמי אשבועה רק מדרבנן דראו דלאינשי חמורה הוא השבועה לכך אמרי חשיד אממונא לא חשיד אשבועה. ושיטת התוס' הוא דאף מדאורייתא לא חשיד השבועה כיון שבאמת הוא חמורה.

ונמצא לפי דברינו הנ"ל דבלאו הסברא דתפוס ועומד הי' ניחא להגמ' מה שהטיל המשנה שבועה עליהם דשמא יש בהם רמאי ויפרוש רק עיקר קושית הגמ' הוא משום שכל אחד טפוס ועומד לכך חשיב כל אחד ודאי בחצי משום דאנן סהדי וכו' ואין לנו לחשוב על רמאי וליתן שבועה ומשום הכי הוכרח הגמ' לתרץ דהשבועה הוא משום תקנה, אבל לפ"ז קשה מאי מקשה הגמרא עתה נימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא הלא קושיא זו הי' יכול להקשות מתחלה דהי' סבר דהשבועה הוא שמא יפרוש הרמאי. אם הוא רמאי וחשיד אממונא יהא ג"כ חשיד על השבועה. ולמה המתין הגמ' בקושיא זו אחר דאמר ר"י שבועה זו תקנת חכמים הוא. וביותר צריך הבנה דברי רש"י ז"ל שכתוב בד"ה נימא מגו וכו' אר"י פריך עיי"ש. ונראה לפענ"ד דכונת קושית הגמ' הוא רק על זה התוקף שהוא ודאי גזלן וחשיד הוא שישבע לשקר ולא די שאין בזה שום תיקון עולם אלא עוד אתה מביאו לידי ודאי שבועת שוא. אבל על המתני' אין שום קושיא כי עדיין יש לנו לומר ששניהם הוגבהו ואף שלא יפרוש יכול להיות ששניהם נשבעו באמת. ועיקר קושית הגמ' הוא רק שאחר השבועה הוא ודאי שבועת שוא. וזהו כונת רש"י ז"ל במה שכתב אר"י פריך אבל מקודם לא הי' שום קושיא כמובן:

ובזה יובן ג"כ מה שהמתין התוס' בקושיתם שמקשים אמאי גזלן פסול לשבועה ולמה לא מקשים קושיא זו תיכף אמתניתין, ולהנ"ל ניחא כי במתני' אף אחר השבועה יש לומר ששניהם נשבעים באמת אבל בגזלן דהוא ודאי חשיד בודאי יהי' שבועת שוא ומש"ה אין נותנים עליו שבועה, רק קושית התוס' הוא אחר דמקשה הגמ' על ר"י דחושש להולך ותוקף והא גזלן וישבע ג"כ לשקר ויהי' ודאי שבועת שוא ותירץ דאף שהוא גזלן מ"מ לא חשיד לישבע לשקר אז מקשה התוס' אמאי גזלן ודאי פסול ותירצו דגזלן ודאי ג"כ לא פסול מדאו' רק מדרבנן עיי"ש. אבל מאוד קשה דהא לפי שיטת רש"י ז"ל לעיל דמדאורייתא חשיד אממונא חשיד אשבועתא ומ"מ מדרבנן לא חשיד אשבועה משום דראו שחמורה הוא לאינשי. והשתא דלשיטת התוס' מדאורייתא לא חשיד אשבועה משום דהיא באמת חמורה כמו"ש לעיל בתוס' ורק מדרבנן פסול וצריך להבין מאיזה טעם ויהא לשיטת התוס' הסברא להפוך, ועוד קשה דכיון שגזלן פסול מדרבנן והשבועה דמתניתין הוא רק מדרבנן א"כ הדרי קושית הגמרא על ר"י לדוכתי' דנימא חשיד אשבועתי'.

ונראה ליישב דמה דפסלי רבנן גזלן לשבועה אינו מטעם חשיד. כי באמת אינו חשיד לשבועה רק היכא שמחוייב שבועה דאורייתא לפטור עצמו מממון וכל זמן שלא נשבע מוטל עליו חיוב ממון רק התורה אמרה שבשבועה פוטר עצמו. וזהו באיש כשר שהחיוב ממון עליו אינו ג"כ בבירור גמור אז די לו בבירור השבועה לפטור עצמו דכן אמרה התורה דאין מוטל עליו חיוב ממון יותר מכדי בירור השבועה. אבל בחשיד על הממון אף שבאמת אינו חשיד על השבועה עכ"פ הבינו החכמים דמשום שהוא חשיד לגזול ממון גדול החיוב ממון יותר מכדי בירור השבועה דבירור השבועה עדיין אינו מספיק נגד החיוב ממון המוטל עליו. ולכך הטילו השבועה אשכנגדו לחזק החיוב ממון שתהא ודאי חיוב. וזהו רק בדבר שהתורה הטיל עליו חייב ממון. אבל הכא מדאורייתא פטור הוא לגמרי רק הרבנן הטילו עליו שבועה משום תיקון עולם א"כ מהיכי תיתי לפסלו משבועה הא באמת אינו חשיד לזה. ונמצא דהבירור השבועה הוא יותר מהחיוב ממון ולכך לא שייך לפסלו בהמתני' אחר המסקנא דחשיד על הממון לא חשוד אשבועה. וזהו שכתבו התוס' דפסול מדרבנן אינו מטעם חשיד.

אכן כפי שאמרנו דעיקר קושית הגמ' הוא על ר"י דהשבועה הוא תיקון נגד התוקף שהוא ודאי גזלן ויבוא בודאי לידי שבועת שוא ומשום הכי אינו מקשה אמתני' דאחר השבועה ליכא ש"ש דיותר טוב לומר ששניהם נשבעו באמת. א"כ עדיין קשה אמאי לא מקשה קושיא זו על הרבנן. אך באמת זאת הוא סברת בן ננס ומ"מ חולקין הרבנן וסברי משום שמא יפרוש מטילים עליהם שבועה ומה שייך הקושיא כאן יותר מעל הרבנן. ואפשר לומר דקושית הגמ' כך הוא דהנה לעיל אמרינן לימא מתניתין דלא כבן ננס ומתרץ אפ"ת בן ננס התם איכא ודאי שבועת שוא הכא ליכא ודאי ש"ש. ועל זה מקשה כאן אי אמרינן דהשבועה הוא נגד התוקף א"כ יש ג"כ ודאי שבועת שוא ויהי' הקושיא רק אליבא דבן ננס. אבל אין סברא לומר כן כי נראה דקושית הגמרא על המתני' הוא אליבא דכ"ע:

ונראה לענ"ד דאין כונת קושית הגמ' משום ודאי ש"ש דזה ידעינן דאף שהוא חשיד לגזול יוכל להיות שיפרוש ע"י השבועה כסברת הרבנן ואף דלאחר יהי' ודאי ש"ש מ"מ מטילים עליו שבועה מתחלה דיכול להיות שיפרוש. אך קושית הגמ' כך הוא דבשלמא שם בחנוני על פנקסו ידעינן עתה שאחד מהם משקר וצריכין לבירור שפיר שייך להטיל עליהם שבועה כי יוכל להיות שיהא בירור עי"ז דאפשר יפרוש ע"י השבועה. אבל הכא במתניתין כבר אמרנו דכיון שכל אחד תפוס ועומד אנו צריכין לומר דשניהם הגביהו יחד ואין צריכין לשום בירור רק עיקר דין השבועה הוא משום תיקון שלא ליתקוף והתוקף הוא גזלן ויוכל להיות שלא יפרוש ולא יהא תיקון בודאי ואם בזה אינו מתוקן ודאי מה לנו ליתן עליהם שבועה בחנם. ומתרץ לא אמרינן חשיד אממונא חשיד אשבועה רק השבועה הוא בירור בודאי וממילא הוא ודאי תיקון נגד התוקף דאף שהוא גזלן ודאי אעפ"כ יפרוש. ועל זה מקשה התוס' עתה שאמרת דאף שהוא ודאי גזלן מ"מ יפרוש ודאי ע"י השבועה א"כ אמאי גזלן ודאי פסול לשבועה. ותירצו שהוא רק פסול מדרבנן ולא משום חשד רק כאשר אמרנו לעיל.

אבל עדיין קשה דגם עתה דהוא דלא כבן ננס דאף שיש בהם ודאי גזלן אעפ"כ לא יבוא לידי ש"ש דבודאי יפרוש ולמה אמרינן לעיל התם ודאי איכא ש"ש. וי"ל עפמ"ש לעיל בגמ' הלשון אלו ואלו באין לידי ש"ש. ורש"י ז"ל מדייק שם לפרש לשון הגמ' דלכאורה אינו מובן דרק אחד יבוא לידי ש"ש ומפרש אלו ואלו באין לב"ד ע"מ שישבע אחד מהם לשוא. אבל עדיין קשה מה לו להגמ' להאריך בלישנא והי' די באומרו התם ודאי איכא ש"ש. אך לפי הנ"ל ניחא מאוד דשם ג"כ ליכא ודאי ש"ש כי בודאי יפרוש ע"י השבועה. רק החילוק כך הוא דכאן במתני' כבר אמרנו דכיון שכל אחד תפוס ועומד אין ליתן עליהם שום שבועה דצריכין לומר דשניהם הגביהו יחד רק השבועה הוא משום תקנה שאם יראו שנותנים בלא שבועה ילך אחד ויתקוף בגזילה וכשידעו שמטילים שבועה בודאי לא יתקוף. וממילא יכול להיות דין זה בכל יום ויום דכאשר באין לפנינו לדין אנו יודעין דבודאי שניהם הגביהו ביחד והשבועה צריך להיות רק משום תיקון להבא. אבל שם בחנוני על פנקסו כשאתה דן בפעם הראשון שישבעו משום שהרמאי בודאי יפרוש אז כשיבוא דין זה לפנינו עוד הפעם כבר הם באין לב"ד על מנת לשבע אחד מהם לשקר ואז לא יהא בירור מזה ובודאי יהי' ש"ש ואיך יכול להיות שם הדין שבועה תמיד ודו"ק:

בגמרא שם א"ל ר"א מדפתי לרבינא והא קא עבר על לאו דלא תחמוד ל"ת לאינשי מלא דמי משמע להו. והנה משמע דקושית הגמ' דמקשה מעיקרא ונימא מיגו דחשיד אממונא וכו' הי' משום לא תגזול וקשה מה מתרץ מורה ואמר דמי קא יהיבנא מה זה הלשון מורה הא האמת כך הוא דהלאו דלא תגזול הוא בלא דמי. אך י"ל עפמ"ש רש"י ז"ל לעיל ד"ה אבל מו"מ דליכא למימר הכי וכו' אפ"ה חסרון הוא אצלו ושלא כדין מחסרו. ונראה להדיא דאף שאין בזה שום גזילה מ"מ נקרא חשיד שמחסר לו שלא כדין במה שחבירו צריך לאותו חפץ. וכמו כן הכא ידע מעיקרא דאין בזה משום לא תגזול רק מה שחשיד לחסר חבירו שלא בדין בזה שחבירו צריך לאותו דבר והוא ג"כ בגדר גזילה. ועל זה מתרץ דהוא מורה ואמר מחמת דמי קא יהיבנא ואין בזה צר גזילה ומקשה בגמ' הא עכ"פ הוא עובר על לא תחמוד ומתרץ בלא דמי משמע להו. והקשו בתוס' היאך יכולין לטעות דלא תחמוד הוא בלא דמי הא בלא דמי הוא הלאו דלא תגזול ותירצו לעבור עליו בשני לאוין, ושוב מקשה והא כי יהיב דמי הוי חמסן וחמסן פסול לעדות והפסול לעדות פסול לשבועה. ותירצו דחמסן דיהיב דמי לא פסול רק מדרבנן ובפסול דרבנן יש חילוק אם הוא חצוף או לאו אבל קשה להבין דבריהם ז"ל דכאשר תופס הגמ' דמשום שלפי דעתו לא עשה כלום אין לפסלו. א"כ יוכל להיות דלפי דעתם חמסן הוא ג"כ בלא דמי ומאיזה טעם יש לפסלו. ומפרש המהר"ם ז"ל דקושית התוס' היא להיפך למה פסלו התורה להחמסן דיהיב דמי הא הוא סובר דלא עשה כלום עיי"ש. אולם לפי לשון התוס' נראה דקושיתם הוא דצריכים לפוסלו משום חמסן כמובן. ומשום זה מפרש המהרש"א לשיטת התוס' דהתירוץ הגמ' הוא שהאמת הוא כך דלא תחמוד הוא רק בלא דמי. אבל אם הי' האמת אף בדמי אז לא הוי אמרינן דהם טועין ולא תגזול ודאי רק בלא דמי וקושית הגמ' הי' נימא מיגו דחשיד וכו' כמו"ש לעיל:

במהרש"א שם ד"ה אבל הכא לא חציף וכו' אבל אם חמסן דאוריי' לא שייך למומר הכי דגם אם מעלים חמסנותו מ"מ הרי עבר על לא תחמוד וכו' עיי"ש. וכל העולם תמיהין בזה הא כתבו דלא תחמוד הוא בלא דמי והכא מיירי בדמי. ונלענ"ד דאם הלאוין דלא תגזול ולא תחמוד הוא רק בלא דמי אז אין סברא לומר דחמסן דיהיב דמי יהי' פסול מדאורייתא הלא לא עבר על שום לאו. וזהו כונת התוס' בתירוצם דחמסן דקרא הוא דלא יהיב דמי כי עבר על הלאוין דלא תגזול ולא תחמוד. אבל חמסן דיהיב דמי לא עבר כלום ולא פסיל מדאורייתא. וקושית המהרש"א ז"ל כך הוא דאמאי לא נימא עתה דהחמסן דקרא אף בדמי רק החילוק הוא אם חציף או לאו. ועל זה מתרץ דאם חמסן פסיל מדאורייתא אף דיהיב דמי ע"כ מוכרחין לומר דלא תחמוד ג"כ אף בדמי. וממילא לא שייך זה החילוק כי אף אם מעלים חמסנותו הרי עבר על לא תחמוד ודו"ק:

סוגיא דתקפה כהן לבאר שיטת רש"י ז"ל ושיטת התוס' ולתרץ דברי הרמב"ם ז"ל. בגמרא שם בעי ר"ז תקפה אחד בפנינו מהו. והנה מפירש"י ז"ל משמע דקאי על המתניתין דשנים אוחזין ובאו כן בפני ב"ד ותקף אחד בפנינו מהו. מי הוי הדין יחלוקו כמתחלה או הדין הוא המע"ה. ומסיק בגמ' היכי דמי אי דשתק מתחלה ועד סוף אודיי אודי לי'. כי לשתוק מתחלה ועד סוף לא שייך לומר משום דחזי לי' רבנן. ואי דקצווח מתחלה ועד סוף מאי הוה לי' למעבד. לא צריכא דשתק מעיקרא והדר צווח מאי מדאישתק אודויי אודי ליה או דלמא כיון דקצווח השתא אגלאי מלתא דהאי דקא שתק מעיקרא סבר הא קא חזי ליה רבנן. והנה לכאורה יש להבין הלא הי' יכול להיות האיבעי בפשיטות מי אמרינן האי דקשתיק הוא משום הודאה או משום דקא חזו לי' רבנן ולמה להגמ' להאריך כל כך. ונראה דעיקר האיבעיא הוא רק משום הגילוי מלתא מדקא צווח השתא. אבל בלא זה יותר מסתבר לומר דהוי הודאה:

ברש"י שם ד"ה תקפה אחד הוציאה מיד חבירו בחזקה והרי כולה בידו וכו'. ולכאורה קשה להבין אריכות הלשון הזה דאם בא לפרש הפירוש מהלשון תקפה הי' די לו לומר הוציאה מיד חבירו בחזקה. אך יש לומר דבאמת הי' יכול לפרש דהאיבעי הזו לא קאי על המתני' דשנים אוחזין רק האיבעי הוא אם אחד תופס החפץ ובא אחר ותקף ותופס החצי כמו חבירו ושתק מעיקרא והדר צווח אם השתיקה הוי הודאה או לאו לכך בא רש"י ז"ל לפרש דהאיבעיא קאי על המתניתין דשנים אוחזין בתחלה ותפס אחד מחבירו והרי כולה בידו. דסובר רש"י ז"ל דבאופן זה דאחד הי' מוחזק בכולה ואידך תקף ואחז חציה והוא שתק מעיקרא והדר צווח אין שום הוה אמינא לומר דשתיקה הוי הודאה, ואפשר אף אם שתק מתחלה ועד סוף לא הוי הודאה דסבר הא קא חזי רבנן שאני הייתי מוחזק בכולה והדבר עומד בחזקתי ומה לי לצווח. רק במתניתין דשניהם אוחזין וכל אחד טוען בפני ב"ד כולה שלי ואח"כ כשהאחד תוקף ממנו והוא שותק בזה יש סברא לומר דהוי לי' לצווח כי עד עתה הי' חבירו מתקוטט עמו על זו החצי שהי' תופס ולא היתה אפי' רגע אחת בידו בחזקתו ודאי ולא הי' לו לשתוק. ומשום הכי פירש"י דקאי על המתניתין. אך לפ"ז יהא קשה על ר"נ דבא לפשוט מהברייתא דשתיקה הוי הודאה ולמד בכונת הברייתא אבל הי' טלית יוצא מתח"י אחד מהן המע"ה הוא כאופן האיבעיא הנ"ל. והמע"ה הפירוש הוא שצריך להביא ראיה להוציא מן התופס ומוכח מזה דשתיקה הוי הודאה. הלא דלמא הפירוש הוא בהברייתא כאופן השני הנ"ל והמע"ה היינו דעל התופס להביא ראיה כמובן:

אך יש לומר דסבר ר"נ דזה פשיטא דלא הוי הודאה ולא צריך הבריי' לאשמעינן זאת. וע"כ מיירי באופן האיבעיא וצריך לאשמעינן דבזה הוי שתיקה כהודאה. אולם לפ"ז יהא קשה דאם שתיקה הוי כהודאה וכבר הודה א"כ מה מהני אח"כ עדים הלא הודאת בע"ד כמאה דמי. ונראה לומר דזהו רק אם שתק מתחלה ועד סוף דשתיקה הוי ודאי הודאה ואז לא מהני אח"כ עדים. אבל כשצווח אח"כ ויש סברא לומר דשתק משום דקא חזי לי' רבנן. ואף אם אנו תופסין יותר דהשתיקה הוא משום הודאה הוא רק כל זמן שלא הביא עדים. אבל כשמביא עדים יש בירור דהשתיקה לא הי' משום הודאה רק משום דקחזי לי' רבנן:

בגמ' שם ואיב"א כדקתני דאתו לקמן כי תפיס לה חד מינייהו ואידך מסרך בה סרוכי ואפי' לסומכוס דאמר וכו' קמ"ל דסרכא לאו כלום היא. ולכאורה יש לדקדק בזה דהא זה צריכין לאשמעינן אף לרבנן משום דסרכא לאו כלום הוא הוי אידך מוחזק גמור כמו בפרק שור שנגח ולמה נקט דוקא הרבותא רק לסומכוס. ונראה ליישב ולומר דזה ידע הגמ' דמחמת הסרכא לא נעשה ספק השקול כנגד האידך ואין שום רבותא לרבנן. רק לסומכוס דסובר שם דכנגד המוחזק גמור בא הסברא דשור שחוט לפניך ועושה אותו ספק השקול שיהא הדין יחלוקו. וכמו כן יש סברא לומר כאן דמחמת הסרכא יהא נחשב ג"כ עכ"פ שלא יהא צריך לעדים רק יהא די בשבועה קמ"ל דסרכא לאו כלום הוא וגם אין שור שחוט לפניך לא חשיב לממון המוטל בספק רק המע"ה אף לסומכוס. וזהו כונת רש"י ז"ל שכתב ראיה בעדים ולכאורה מאי קמ"ל דכבר ידוע בכל הש"ס דהמע"ה הפירוש הוא בעדים. רק כאן הי' הו"א לומר כיון דסומכוס סובר שם דאף שהוא מוחזק גמור משום דשור שחוט לפניך נחשב לפסק השקול לחלק אף בלא שבועה. ועכ"פ נאמר דמשום הסרכא לא יהא צריך לעדים ויהא די הראיה שלו בשבועה קמ"ל דסרכא לאו כלום וצריך לעדים. ועיקר הרבותא היא לסומכוס דצריך לעדים ולא די בשבועה. כי משום הסרכא יהא פטור מכלום לא הי' שום הו"א אף לסומכוס:

בגמרא שם את"ל תקפה אחד בפנינו מוציאין אותה מידו הקדישה אינה מקודשת. ופירש"י ז"ל הקדישה בלא תקפה. וכבר עמדו בזה כל המפרשים הא באם תקפה לא הוי הודאה אז אף אם הקדישה אחר התקפה ג"כ לא הוי הודאה דמה הי' לו לצווח הא ההקדש לא חייל משום דאינו שלו. ונראה לענ"ד לתרץ דבאמת כל אחד טוען כולי שלי רק אין יכולין לפסוק אלא יחלוקו מחמת ספק. אבל אם אחד הקדיש כולה צריך להיות הקדש מספק שמא באמת הוא שלו וקמיה שמיא גליא. רק העיכוב הוא מה שאינו ברשותו. אבל כשתקפה. והקדיש והוי ברשותו יכול להיות הקדש מספק דשמא הוא שלו באמת. ומשום הכי פירש"י ז"ל הקדיש בלא תקפה שאינו ברשותו וצריכין לבוא להודאה שתהא כפקדון ביד אחרים על זה אמרינן אם בתקפה לא הוי שתיקתו הודאה כש"כ הקדיש בלא תקפה בודאי לא הוי הודאה כי למה לו לצווח דהא ידע שאין בדבורו כלום משום שאינו ברשותו:

ובזה יובן מה שלא נזכר בכל הסוגיא החסרון שאינו שלו רק שאינו ברשותו. כי עיקר החסרון הוא משום שאינו ברשותו דאם הי' ברשותו יכול להיות הקדש מספק כהנ"ל. ומסיק הגמ' את"ל תקפה אין מוציאין מידו וע"כ מוכרחין לומר כמו גטו וידו באין כאחד דהוי הודאה מחמת תקפה וממילא מהני התקפה משום הודאה. אז בעי הקדישו בלא תקפה מהו מי אמרינן כיון דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי כמאן דתקפה דמי דכל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא. ונאמר ג"כ דבאין שניהם כאחד דע"י התקפה הוי הודאה וע"י ההודאה מהני התקפה דהקדש ויהא כפקדון ביד אחרים. או דלמא לא דמי דהתם בתקפה אף בלא הודאה הוי תקפה רק שתהא מהני התקפה צריכין להודאה אז שפיר י"ל דמחמת התקפה הוי הודאה וע"י ההודאה מהני התקפה אבל הכא באמת לא תקף רק אם נעשה הקדש הוי תקפה וההקדש תלי בהודאה שתהא כפקדון ביד אחרים וכל זמן שלא הודה לא הוי תקפה ולא שייך לומר דע"י התקפה נעשה ההודאה כי עדיין לא תקף ובלא תקפה מה לו לצווח זהו סברת האיבעיא. ועל זה הביא ת"ש ממסותא כי לפי ההוה אמינא מיירי במסותא מטלטלין דשניהם אוחזין ואין בו דין כדא"ג. רק הספק הוא ג"כ בשתק מעיקרא והדר צווח אי הוי השתיקה הודאה. ופשט לה מספק בכורות דאף שאינו דומה לשם דשם לא שייך הודאה דהספק הוא משעת לידה אף להבעה"ב. ותפס רב המנונא דאם הוי שם הדין דתקפו כהן מוציאין מידו משום דבעה"ב חשיב לחזקת מרא קמא. אז לא הוי אסור ג"כ בגיזה ועבודה בבית בעה"ב כי חזקתו הי' מהני אף נגד איסור ספק הקדש. רק משום דתקפה כהן אין מוציאין מידו משום דהבעה"ב לא נחשב לחזקת מרא קמא דלא הי' בזה אפי' רגע אחת מוחזק בודאי רק בספק. ומחמת זה מהני תפיסת הקדש אף בביתו לאסור בגו"ע דאי' גו"ע הוא ג"כ בתורת תפיסה. ומזה מוכח דהיכא דתקפה מהני תפיסת הקדש נמי מהני כתקפה. כך תפס רב המנונא דאי שם לא הי' מהני דאי הוי תפיסת הכהן אז לא הוי אסור ג"כ בגו"ע בבית בעה"ב אף שהיא קדושה הבאה מאלי' וע"כ שם הטעם משום דתפיסת כהן מהני וכמו כן תפיסת איסור הקדש ג"כ מהני בבית בעה"ב והמילא יש ראיה למסותא ג"כ:

ויתרץ בזה קושית המפרשים במה דאמר רב המנונא והא הכא דאמר תקפה כהן אין מוציאין מידו וכו'. הא אי הוי אמרינן מוציאין מידו ומ"מ אסור בגו"ע הוי פשיטות טפי דתפיסת הקדש מהני. אבל לפי הנ"ל ניחא דאי הוי אמרינן שם תקפה כהן מוציאין מידו ממילא היינו מוכרחים לומר דמה דאסור בגו"ע הוא משום קדושה הבאה מאליה וממילא מצד סברא זו אין שם ראיה למסותא. ומשום הכי מוכרח לומר דשם עיקר הטעם משום דתקפה כהן אין מוציאין מידו מוציאין לא הי' אסור בגו"ע אף שהיא קדושה הבאה מאליה. רק הטעם היא משום דתפיסת איסור ההקדש הוי כמו תקיפת כהן וממילא יש ראיה למסותא. ועל זה דחה רבה ואמר דשם אפי' אם הי' הדין תקפה כהן מוציאין מידו מחמת דבעה"ב נחשב לחזקת מרא קמא מ"מ הי' ג"כ אסור גו"ע בבית הבעה"ב משום איסור הנאה הבאה מאליה דמונח הספק איסור בבית הבעה"ב וממילא אין שום פשיטות למסותא. ואין כונת רבה לסתור דבאמת מוציאין מידו דיוכל להיות שהוא ג"כ סובר אין מוציאין כדמשמע מלשון הברייתא המע"ה. אך הוא דחה דאיסור גו"ע אינו ע"י תקיפת כהן דאפי' הי' תקפה כהן מוציאין מידו ג"כ אסור בגו"ע מטעם קדושה הבאה מאילה. כך נשמע מלשון רש"י ז"ל בדברי רבה. וזהו שיטת רש"י ז"ל דלפי ההוה אמונא הי' מיירי במסותא מטלטלין ואוחזין בה דלא שייך שם הדין דכדא"ג רק הספק הי' ג"כ משום הודאה כהנ"ל:

אבל שיטת התוס' הוא דאם הי' שם הספק משום הודאה לא הי' שום דמיון לבכורות כי שם לא שייך הודאה. ומשום הכי מפרשי דשם הי' הספק מצד אחר דהיינו דשם אף לפי ההוה אמינא מיירי ג"כ במסותא מקרקע כמו בהמסקנא והדין הוא דכל דא"ג לי שום הודאה, והדין דכל דא"ג הוא באם הדר אידך ותקף ממנו אין מוציאין מידו. ונמצא דמה שתקף הראשון אף דאין מוציאין מידו מ"מ עדיין לא נחשב לגמרי שלו דאי הי' נחשב שלו לגמרי לא היה יכול לחזור ולתקוף. וע"כ מה שתקף הראשון אין נחשב רק לזכות במקצת ומ"מ אם הקדישה אחר שתקף תו לא פקע אף אם חזר השני ותקף ממנו אחר ההקדש כי משום הזכות מיעט שיש לו מחמת התקפה חייל הקדישו. וכמו כן יוכל ההקדש לחול אף קודם שתקפה משום הזכות שיש לו לתקוף אף שאינו ברשותו. אך עכ"פ משום הזכות דתקפה נדחה חזקתו שלא נחשב בחזקתו וברשותו של הראשון, או דלמא כיון דבתקפה יכול השני לחזור ולתקוף לא הוי הקדישו עדיף מתקפה וממילא לא חייל ההקדש כלל כיון דחבירו יכול לחזור ולתקוף כך הוא הספק במסותא לשיטת התוס'. ופשט לו מבכורות דאי הי' תקפה כהן מוציאין משום שהבעה"ב חשיב לחזקת מרא קמא אז לא הי' אסור ג"כ בגו"ע נגד חזקת בעה"ב. אך משום הזכות שיש להכהן לתקוף אף דעדיין לא תקף מ"מ כבר לא נחשב בחזקתו וברשותו של הבעה"ב ונפשט האבעיא דמסותא. אבל עדיין לא נפשט האבעיא דלעיל על שתיקה כהודאה. ומשום הכי פירשו התוס' דשם במסותא הי' המעשה בשתק מעיקרא והדר צווח. ולפי המסקנא ממילא נשמע דשתיקה לא הוי הודאה. אך אינו מובן למאי צריך התוס' לומר דהפשיטות הוא לפי המסקנא הלא הפשיטות הוא מיד מתחלת האבעיא דמסותא דאי שתיקה כהודאה מה הי' שם שום ספק על ההקדש ועי' בפנ"י שדיבר מזה. ודחה רבה דמבכורות אין ראיה דאיסור גו"ע לא בא מחמת זכות תקיפת הכהן כי באמת מוציאין מידו. וע"כ האיסור גו"ע הוא משום קדושה הבאה מאליה. ושיטת התוס' הוא דרבה סובר כך באמת דמוציאין מידו ולא כשיטת רש"י ז"ל כהנ"ל:

והרמב"ם ז"ל פוסק כאת"ל השני דתקפה כהן מוציאין מידו דכן דרכו ז"ל בכל מקום לפסוק כאת"ל. וכאן שבק האת"ל הראשון ופסק כהשני משום דכל השקלא וטריא בכל הסוגיא אזלא על את"ל השני. ומסיק הרמב"ם ז"ל בהלכותיו שם דאף אם תקף אחד אין מוציאין מידו מ"מ אם חזר השני ותקף מידו הוי הדין כבתחלה דיחלוקו. והשיג עליו הראב"ד ז"ל דאי אתה אומר דאם תקף אחד אין מוציאין מידו דשתיקה הוי הודאה היאך הוא יכול לתקוף אחר ההודאה. ונראה לי דענין מחלוקתם תלוי בזה דהרמב"ם ז"ל סובר דבמתניתין אף דשניהם אוחזין לא חשיב כל אחד ודאי בחצי שלו כיון שלא הי' שעה אחת שיהא ודאי דמיד מתחלה הי' מתקוטטים זה עם זה על כולה. ואף דאמרינן לעיל אנן סהדי דמאי דתפוס האי דידיה וכו'. זהו רק דאנו צריכין יותר לתפוס דשניהם הגביהו יחד אבל לא שיהא נחשב לודאי חזקת מרא קמא בחצי שלו. וממילא כשנולד אח"כ ספק אם השתיקה הוא משום הודאה אם לאו בודאי דאין מוציאין מן התוקף. וע"כ כונת האת"ל דמוציאין מידו משום דבודאי לא הוי הודאה והאת"ל השני מחמת ספק הודאה וצדקו דברי הרמב"ם ז"ל. ושיטת הראב"ד ז"ל הוא דבמתניתין דשנים אוחזין הוי כל אחד מוחזק ודאי בחצי שלו וע"כ מוכרחין לומר דהת"ל השני הוא בדרך ודאי הודאה ומשום הכי סובר דאם תקף השני בחזרה לא מהניא התקיפה כי הוא אחר ההודאה ודאית כמובן.

אכן עדיין צריכין להבין דברי הרמב"ם ז"ל במה שפוסק אין מוציאין מידו. דהוא לכאורה נגד מסקנת הגמ' לקמן דא"ל ר"ח לרבה תניא דמסייע לך הספיקות נכנסין לדיר להתעשר ואי ס"ד תקפה כהן אין מוציאין מידו נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן א"ל אביי אי משום הא לא תסייעה למר וכו' הדר אמר אביי לאו מלתא הוא דאמרי וכו'. נמצא דלפי המסקנא צדקו דברי ר"ח. אך יש לומר עפמ"ש לעיל בשיטות רש"י והתוס' דסברת רב המנונא הי' דאם הי' שם הדין דתקפה כהן מוציאין מידו דיש לבעה"ב חזקת מרא קמא אז לא הי' אסור ג"כ בגו"ע בבית בעה"ב כי חזקתו מהני אף נגד איסור ספק הקדש. רק משום דתקפה כהן אין מוציאין מידו דנמצא דהבעה"ב לא נחשב לחזקת מרא קמא כי לא הי' אפי' רגע אחת מוחזק בודאי רק בספק משום זה מהניא תפיסת הקדש אף בביתו לאסור בגו"ע כי האיסור גו"ע הוא ג"כ בתורת תפיסה. ועל זה דחה רבה דאפי' אם הי' תקפה מוציאין ג"כ אסור בגו"ע משום קדושה הבאה מאליה והאיסור מינח בבית הבעה"ב ולא בא רבה לומר דהדין הוא דמוציאין רק דלא תלי בדין דאין מוציאין. וכן אנו יכולין לומר בכונת ר' חנינא דלא בא לדחות הדין דתקפה אין מוציאין. רק כונתו הוא דאי ס"ד דעיקר הטעם דאיסור גו"ע הוא משום תקפה כהן אין מוציאין דלא נחשב בחזקת בעה"ב. א"כ פוטר ממונו בממונו של כהן. וע"כ מוכרחין לומר דאף אם היא בחזקת הבעה"ב מ"מ כל זמן שלא תקף אסור בגו"ע משום קדושה הבאה מאליה. ונמצא לפ"ז דשניהם לא באו לדחות הדין דאין מוציאין מידו רק הדין הוא באמת דאין מוצואין כמשמעות הלשון המע"ה הן הכהן והן הבעה"ב. רק באו לדחות הסברא דרב הממונא ולפ"ז שפיר צדקו דברי הרמב"ם ז"ל. ומתורץ קושית התוס' מפרק השואל ומפרק ב' דכתובות דאף לפי מהסקנא דהכא אין מוציאין מידו וכהנ"ל.

ובזה יתורץ מה שהקשה לי תלמידי היקר "שמחה בונם" שיחי' בן מרן הרב הצה"ק שליט"א שמגור' להבין סברת ר' חנניא במאי דאמר ואי ס"ד תקפה כהן אין מוציאין מידו נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן. הלא אף אם הי' האמת כן מ"מ כל זמן שלא תקף הוא בודאי נחשב של הבעה"ב כמו שאנו רואין מפורש בתוס' לעיל בדין כדא"ג דאם תקף אחד יכול השני לחזור ולתקוף ומ"מ אם הקדישה הראשון אחר שתקף חייל ההקדש דכל זמן שלא תקף השני מידו הוי דידיה וחייל ההקדש ותו לא פקע אפי' חזר חבירו ותקף וכמו כן גבי מעשר מהיכי תיתי נימא דכל זמן שלא תקף הכהן לא נחשב לממונו של בעה"ב. אמנם לפי שאמרנו לעיל דאין כונת ר' חנניא לומר דאי אין מוציאין הבעה"ב להיות ממונו. מידו לא הוי ממונו של בעה"ב אף שהכהן לא תקף רק להיפך דהוא בא לסתור סברת רב המנונא במה שרוצה לומר דאיסור גו"ע הוא מטעם שיש לכהן זכות לתקוף ואף שלא תקף מ"מ כבר אין נחשב בחזקת בעה"ב ומשום הכי יוכל לחול איסור גו"ע בבית בעה"ב. צריך אתה לומר כאן ג"כ משום דיש להכהן זכות לתקוף אף שעדיין לא תקף מ"מ אין נחשב ממונו של בעה"ב. וע"כ מוכרחין לומר דכל זמן שלא תקף הוי בחזקת והאיסור גו"ע הוא משום קדושה הבאה מאליה, ואין כונתו לדחות הדין דאין מוציאין רק לדחות סברת ר"ה כנ"ל. וכן ברש"י ז"ל ד"ה ואי ס"ד דיש לכהן צד זכיה וכו' אין כונתו שרצונו לומר שאין להכהן צד זכיה רק כונתו הוא דבא לומר אי ס"ד דהטעם האיסור גו"ע בלא תקפה הוא משום דיש להכהן צד זכיה לתקוף. זהו כונת רש"י ז"ל לפרש פי' ואי ס"ד וכו' כמובן:

אולם עדיין צריכין להבין לפי שיטת התוס' דזה הי' כונת האיבעיא במסותא משום הזכות שיש לו לתקוף אף שלא תקף יהא חייל ההקדש. הלא עכ"פ אינו ברשותו. ואפשר לומר דמה שאמרה התורה שאינו יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו היינו דוקא שהוא ברשות אחרים אבל הכא דכאשר נאמר דמחמת הזכות דתקפה כבר אין נחשב בחזקת הראשון אז ממילא יכול ההקדש לחול אף בלא תקפה. אך עדיין קשה דהא קיי"ל גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש. והלא הנגזל בודאי יש לו זכות בתקיפה ואעפ"כ אין יכול להקדיש. אכן י"ל דכיון דלפי שיטת התוס' מיירי במסותא מקרקעי אף לפי ההוה אמינא לא שייך אינו ברשותו. אבל עדיין קשה להבין לשון הגמרא מי סברת במסותא מטלטלין עסקינן נראה מזה דעד עכשיו למדנו שמיירי במסותא מטלטלין. ולשיטת התוס' לפי ההוה אמינא ג"כ הי' מיירי במקרקע לכך נ"ל דכונת הגמ' כך הוא דזה ידע דמיירו במסותא מקרקעי ואפשר דאף בקרקע משום שאין ברשותו ואין בחזקתו דחבירו חולק עליו ג"כ אין יכול להקדיש. וזהו שא"ל מי סברת דזהו כמו מטלטלין הלא במקרקעי מיירי דאף שאין בידו רק יכול להוציאה בדיינין ג"כ יכול להקדיש ודו"ק:

תוכן העניינים

ברכת מרדכי (טרייסטמן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה