אור ברסלב
ברכת מרדכי (טרייסטמן) מסכת בבא מציעא › דף ה.

ברכת מרדכי (טרייסטמן)· רבי ברוך מרדכי טרייסטמן

מסכת בבא מציעא · דף ה.

דף ד:

בגמרא ההוא רעיא דהוו מסרי ליה כל יומא חיותא בסהדי. והיינו כדי שלא יוכל לכפור. ולשמא יטעון החזרתי אמרו ליה שלא יחזור אלא בעדים ולא יהא נאמן שוב לטעון החזרתי בלא עדים. ולשמא יטעון נאנסו לא חיישי כי על טענת נאנסו צריכין לישבע והוא לא הי' חשיד אצלם לשבע לשקר רך פירשו המפרשים ז"ל. ויש להבין למאי הוצרכו ב' עדים דהי' די בפני עד אחד ולומר לפניו שלא יחזור אלא בעדים ואז מה שיטעון יהא צריך לישבע להכחיש את העד ועל שבועה לא הי' חשיד אצלם כנ"ל. ויש לתרץ כי הי' יכול לטעון החזרתי ולהכחיש את העד שלא אמר לו כלל להחזיר בעדים במגו דהי' יכול לטעון נאנסו. כי אף דבטענת נאנסו ג"כ צריך לישבע. אבל יותר טוב לו לטעון נאנסו ולישבע מלהכחיש את העד בשבועה וממילא משום זו המגו יהא נאמן בלא שבועה ועתה שמסרו לו בפני ב' עדים לא מהני שום מגו. אולם עדיין קשה למה הוצרכו כלל לעדים דהא אפי' בלא עדים כלל כל מה שיטעון יהא חייב שבועת היסת ועל שבועה לא הי' חשיד כנ"ל. ויש לומר משום דבשבועה דרבנן יהא יכול להפוך עליהם שישבעו והם לא הי' ברצונם לישבע ומשום הכי מסרו ני' בפני עדים וק"ל:

בגמרא שם יומא חד מסרו לי' בלא סהדי לסוף אמר להו להד"מ אתו סהדי דאכל תרתי מינייהו אר"ז אם איתא לדר"ח קמייתא משתבע אשארא עכ"ל. ויש לדקדק בזה למה סיפר לנו הגמרא ההתנהגות מכל יומא דמאי נ"מ אם תמיד הוי מסרו לי' בסהדי ואם לאו. ובהר"ן כתב בשם הרשב"א ז"ל דיש בזה רבותא גדולא דלא אמרינן כיון דכל יומא לא מסרו לי' רק בסהדי ובהאי יומא טוענים בעצמם שמסרו לי' בלא סהדי א"כ ריע טענתם דאנן סהדי דלא מסרי לי' כלל. ואפי' אתי סהדי דאכיל תרתי צריכין לומר דילמא אחריני נינהו דדמי להני כמו"ש בגמ' כתובות כל הנשאת בתולה יש לה קול וזו הואיל דאין לה קול בודאי סהדי שקרי נינהו וכמו כן יש ה"א לומר כאן דריע טענתייהו כ"כ דגם עדים לא יועילו קמ"ל זאת לרבותא עיי"ש בהר"ן ז"ל. אבל עדיין צריכין להבין אמאי לא אמרינן באמת כאן כמו בכתובות שם וכאן עוד יש מקום לתרץ את העדים דאמרו בדדמי ואינם שקרנים כמובן. ונראה לי דהכא יש עדיין מקום לומר שלא תהא כ"כ ריע טענתם כי כאשר עברו ימים הרבה וראו שהוא איש נאמן ולא טען מעולם שום דבר לפטור עצמו. משום הכי נעשה אצלם מוחזק לאיש נאמן ומסרו לי' בלא סהדי ולא ריע טענתם כ"כ.

אבל עדיין צריכין לברר מה בא ר"ז לאשמעינן דבשלמא אי הוי אמר סתם צריך לישבע הי' ניחא דבא לאשמעינן דהלכה כר"ח. אבל עתה כאשר אומר אם איתא אין שום רבותא דודאי אם העדאת עדים מחייב שבועה יש כאן ג"כ שבועה, ואמרתי ליישב זאת דהנה בתוס' הקשו דאף אם איתא לדר"ח מ"מ לא מישתבע הכא. דהא עיקר הלימוד הוא מפיו ועד אחד ופריך התם בגמרא מה להצד השוה שכן לא הוחזק כפרן תאמר בהעדאת עדים דהוחזק כפרן ותירץ הגמ' דלא הוחזק כפרן משום אשתמוטי. וזהו רק במלוה אבל לא בפקדון ולא דמי לפיו ועד אחד וקושית התוס' הוא על עיקר דין שבועה. ותירצו התוס' דאחר שלמד שיש שבועה בהעדאת עדים במלוה מעתה אין לחלק בין מלוה לפקדון. וזהו שחידש לן ר"ז דאם איתא לדר"ח בהעדאת עדים במלוה מעתה אין לחלק וגם כאן יש שבועה.

אולם עדיין יש לדקדק מהיכא תיתי לן לומר כן הא צדקו דברי התוס' בקושיתם. אך כפי שאמרנו לעיל דאם הי' הלימוד מפיו לחוד הי' לימוד גמור דאם באת לפרוך פירכא כזה משום חשיד יכולין לומר דמחמת הק"ו מוכרחין לדחות סברא זו ובודאי גם כאן יש לומר אשתמוטי כי הפירכא מצד חשיד אינו לדחות הדין שבועה ואז אנו דוחין זאת מפני הק"ו. אך כשמסיק לעיל דהלימוד הוא מן מה הצד ועל מה הצד פרכינן פירכא כל דהו. אז כשיש איזה דבר לחלק נדחה כל הלימוד על עיקר הדין ולא שייך עתה לומר לדחות הסברא משום הק"ו כיון דכבר נדחה כל הק"ו מצד אחר כמו"ש לעיל. אבל עתה דתירץ הגמרא שכבר נשמע לדבר פשוט דגם כאן שייך אשתמוטי וליכא שום פירכא ונשאר הלימוד על עיקר דין שבועה בהעדאת עדים במלוה. וממילא יש לימוד העדאת עדים בפקדון מה"ע במלוה על עיקר דין השבועה כי ליכא שום חילוק ביניהם בעיקר דין שבועה והוי לימוד גמור על דין השבועה אז אף שיש חילוק ביניהם לענין חשיד מ"מ לא נדחה הדין שבועה רק אמרינן שכנגדו נשבע ונוטל כמו בכל חשיד וזה חידש לן ר"ז:

ועוד י"ל כונת תירוץ התוס' דבאמת כל עיקר כונת ר"ח הוא לחדש לנו בדין שבועת העדאת עדים שלא נאמר שהוא בכלל כופר הכל מגזירת הכתוב דפטור אבל אחר שלמד הק"ו במלוה נתודע לנו שזה אינו בכלל כופר הכל וממילא אין חילוק בין מלוה לפקדון בעיקר דין שבועה. רק החילוק הוא דבמלוה לא נחשב לחשיד משום אשתמוטי ולכך נותנים עליו שבועה ובפקדון יהי' השבועה על שכנגדו:

בגמרא שם א"ל אביי אם איתא משתבע והא גזלן הוא א"ל שכנגדו קאמינא השתא נמי דליתא לדר"ח נחייביה מדר"נ וכו' דרב נחמן תקנתא הוא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן עכ"ל הגמרא יש להבין בזה מאיזה טעם למד אביי בכונת ר"ז דכונתו הוא שישבע הרועה ועל זה מקשה והא גזלן הוא. הלא הי' לו להבין דכונתו הוא לחדש שיש כאן דין שבועה כמו"ש לעיל וזה ממילא ידעינן דבחשיד נשבע השכנגדו. ונ"ל לתרץ דהנה המפרשים הקשו למאי צריך אביי להזכיר בקושיתו דברי ר"ז מה שאמר אם איתא משתבע הא די להקשות והא גזלן הוא ולמה צריך להזכיר בקושיתו דברי ר"ז אבל לפענ"ד חדא מתורצת בחברתה כי מזה שתלה הדין בדברי ר"ח מוכח דכונתו הוא דהשבועה הוא על הרועה. ויש חילוק אם הוא שבועה דאורייתא מחמת העדאת עדים או אם הוא מתקנת ר"נ לענין היפך שבועה. אבל באם כונתו על שכנגדו אז אין חילוק אם איתא לדר"ח או לאו כמו שמקשה בסמוך. וזהו שזכר בקושיתו את דברי ר"ז אם איתא משתבע א"כ אתה תולה דוקא בדר"ח ומוכח שכונתו על הרועה והלא גזלן הוא. וכשמתרץ שכנגדו קאמינא מפרש לו עתה כונת קושיתו דלמה תלה דוקא בדר"ח דאפי' ליתא לדר"ח נחייבה מדר"נ.

ועוד י"ל דלאביי הי' קשה לו בדברי ר"ז קושיא הנ"ל דמאי מחדש לן ר"ז דהא ודאי אנו יודעין דאם הלכה כר"ח יש כאן שבועה על הרועה. וזה ג"כ אנו יודעין כשהוא חשיד נותנים השבועה לכשכנגדו, ומחמת זה למד כונת ר"ז דלא בא לחדש דין שבועה רק בא לחדש דאם איתא לדר"ח שנותנים עליו שבועה בהעדאת עדים אף שהוא כ"ה ומוחזק לכפרן משום שיוכל להיות שהוא משתמיט אף לכפור הכל. א"כ כמו כן כאן אף שהוא מוחזק לכפרן ע"י העדים מ"מ נותנים עליו שבועה שיוכל להיות ג"כ שהוא משתמיט. ונמצא דכל עיקר ההוכחה דכונת ר"ז הוא ליתן שבועה על הרועה הוא מלשון אם איתא. ומחמת זה חזר אביי זה בקושיתו. דאמת הוא שאנו יכולין לומר שמה שהוא מכחיש עתה הוא מטעם אשתמוטי אבל מ"מ האכילה הי' בגזילה ונפסל משעת האכילה. ועל זה השיב לו אשכנגדו קאמינא ויש בזה רבותא דהו"א דהם אפסידו נפשייהו כמו"ש בתוס' לקמן:

אך זה יוכל להיות רק לשיטת התוס' דמפרשי לקמן דמשליחת יד למידין דחשיד אממון לא חשיד אשבועה והשליחת יד הוא האכילה ומ"מ מובא ראיה משם דהפסול הוא משעת אכילה ובשעת אכילה לא שייך משתמיט שפיר יש לפרש קושית אביי מחמת אכילה. אבל לשיטת רש"י ז"ל לקמן דמשליחת יד אין ראי' כי מה שעשה מכבר לא נחשב לחשיד עתה. והראיה הוא משבועה שאינו ברשותו שאנו חושדין אותו עתה בחשד ממון ואעפ"כ נותנים עליו שבועה. וא"כ אין אנו יכולים ללמוד קושיות אביי משום האכילה רק משום ההכחשה דהשתא ועל הכחשה זו שייך ג"כ אשתמוטי וא"כ מאי מקשה:

ונ"ל דבאמת לשיטת רש"י ז"ל כולם סוברים דמן האכילה שהי' כבר אין לפוסלו עתה ומשום ההכחשה דהשתא בודאי דאין לפוסלו די"ל אשתמוטי. רק קושית אביי כך הוא דהנה ההכחשה דעכשיו יכולים לחושבו על ב' אופנים או משום חשיד או משום אשתמוטי. ובשלמא באיש שעומד בחזקת כשרות שפיר שייך יותר לומר אשתמוטי. אבל כשהוא רועה וסתם רועה הוא בחזקת גזלן יותר יש לנו לומר שמה שמכחיש הוא מחמת דחשיד לגזול. ונמצא דהקושיא והא גזלן הוא הוא משום הכחשה ולא משום אשתמוטי. וזה דמקשה הגמ' על אביי ותיפוק לי' משום סתם רועה היינו דלמה לך להקשות משום הכחשה ואתה צריך לסיוע מסתם רועה הא אתה יכול להקשות מסתם רועה לחוד. ותירץ דמסתם רועה לחוד אין לפוסלו רק יכול להיות הוכחה וסיוע דהכחשת אכילה הוא מצד דחשיד לגזול דבמקום שיש לו הנאה אז סתם רועה גזלן הוא וכשמכחיש מלשלם יש לו הנאה. והשתא ניחא דברי רש"י ז"ל במה דמפרש דהקושיא הוא על אביי. ונתקשו בזה המפרשים דיותר טוב להקשות מודאי גזלן מלהקשות מסתם רועה. אבל לפי הנ"ל ניחא כי מהכחשת תשלומין לחוד נוכל לומר אישתמוטי רק צריך לסיוע מסתם רועה א"כ די להקשות מסתם רועה לחוד. אבל התוס' לשיטתם דקושית והא גזלן הוא היינו דמשעת אכילה נעשה גזלן ולפ"ז ודאי לא הי' יכולים לפרש קושית הגמרא על אביי כי יותר נכון להקשות מודאי גזלן רק קושית הגמרא הוא מה שאומר אשכנגדו קאמינא עי' בתוס':

בתוס' שם ד"ה אי איתא לדר"ח וכו' תימה אפי' אי איתא לדר"ח לא משתבע הכא וכו'. והנה לפי דברינו הנ"ל הקושיא הזו הוא רק לפי שיטתם לעיל דהפסול היא משעת אכילה ובשעת אכילה לא שייך משתמיט. אבל לשיטת רש"י ז"ל דמשום משעת אכילה אין לפסול עתה וההכחשה מכחיש עתה הלא שייך משתמיט שפיר מתורץ קושית התוס':

שם באו"ד וי"ל אחר שלמד שיש שבועה בהעדאת עדים במלוה מעתה אין לחלק בין מלוה לפקדון עכ"ל. הנה כבר אמרנו פירוש כונת תירוצם בפשטות דעיקר החידוש בהעדאת עדים הוא שלא נאמר שהוא בכלל כופר הכל מגזירת הכתוב דפטור. אבל אחר שלמד הק"ו בהעדאת עדים במלוה נתודע לנו שאינו בכלל כ"ה. וממילא אין חילוק לענין דין שבועה בין מלוה לפקדון רק החילוק דבמלוה לא נחשב לחשיד ונותנים לו שבועה ובפקדון השבועה היא על שכנגדו.

ועוד י"ל בכונתם דהנה לעיל אמר ר"ח שהי' ה"א לומר שלא ניתן עליו שבועה בהעדאת עדים משום חשיד. אך משום הק"ו מוכרחין לומר דכאן ג"כ שייך אשתמוטי והי' קשה לנו מה הועיל הק"ו לזה דבשבילו יהא מוכרחין לומר דכאן בכ"ה בהעדאת עדים שייך ג"כ אשתמוטי הלא יכול להיות דין שבועה מתוך הק"ו וגם הסברא דחשיד שתהא השבועה על אשכנגדו. ואמרנו שם דבשלמא בעלמא שיכול להיות הדין שבועה על הנפטר רק אם נזדמן שהנתבע הוא חשיד עשו תקנה על שכנגדו. אבל כאן בהעדאת עדים שהוא מוחזק כפרן ע"י העדים אז כשאתה רוצה ללמוד עליו דין שבועה אין יכול להיות מיד תחלת הלימוד עליו רק על אשכנגדו וכאשר אין נשבע ונוטל מן התורה ע"כ יהא הלימוד נדחה מכל וכל שאין כלל דין שבועה בזה והר"י הק"ו נותן להיפך. ומוכרחין לדחות הסברא דחשיד רק דכאן שייך אשתמוטי זהו הי' הפירכא קודם הלימוד על העדאת עדים במלוה. אבל אחר שלמד על ה"ע במלוה ושם יוכל להיות נשבע ונפטר אז אף אם נזדמן זאת במקום שהוא חשיד ג"כ לא נדחה דין השבועה ושייך לזה התקנה דשכנגדו נשבע ונוטל. זהו כונת תירוץ התו' דאחר שהלימוד יכול להיות בה"ע במלוה אז אין לחלק בדין השבועה בין מלוה לפקדון, וזהו כונת ר"ז במה שאמר הלשון אי איתא לדר"ח במלוה ויש מקום שיהא הדין שבועה על הנפטר א"כ גם כאן יכול להיות הדין שבועה. וניחא שפיר הלשון אי איתא דאם הי' אומר סתם צריך לישבע לא הוי ידעינן הטעם כקושית התוס'. והשתא בלשון זה הוא נותן טעם על השבועה. דכאשר נמצא רק מקום אחד שיוכל להיות לימוד השבועה על הנפטר אז אף הכא יש דין שבועה דיוכל להיות התקנה על שכנגדו ואין הלשון אי איתא משום ספק דהרי בודאי הלכה הוא כמפורש להדיא בתוס' שם רק הכונה כהנ"ל:

והשתא יש לנו לבאר עדיין לשיטת רש"י ז"ל דמהאכילה אין לפסלו ועל זה שמכחיש עתה ג"כ אין לפוסלו משום דעל זה שייך אשתמוטי. א"כ מאי מקשה אביי והא גזלן הוא. וי"ל דקושיתו כך הוא כי ההכחשה שמכחיש עתה יכולין לחשוב שהוא משום חשיד או משום אשתמוטי, ובמי שהוא בחזקת כשרות אמרינן בודאי שהוא מטעם אשתמוטי. אבל ברועה דסתם רועה הוא בחזקת גזלן יותר יש לנו לומר דהכחשה זו הוא בתורת גזלן ולא משום אשתמוטי. ועיקר הקושיא והא גזלן הוא היינו מטעם הכחשת אכילה מלשלם והסברא דסתם רועה הוא המסייע לומר דזו הכחשה הוא מצד גזלן לא משום אשתמוטי. וזה דמקשה הגמ' על אביי למה לך להקשות משום הכחשת אכילה מלשלם וצריכת להסיוע מסתם רועה הלא יכול אתה להקשות מסתם רועה בלחוד. ותירץ דמסתם רועה לחוד אין להקשות דרועה בהמות דעלמא לא הוי גזלן רק יכול להיות סיוע דהכחשת אכילה מלשלם הוא מצד גזילה כי במקום שיש לו הנאה הוי סתם רועה גזלן ובהכחשה מלשלם יש לו הנאה. ועתה ניחא דברי רש"י ז"ל דמפרש דהקושיא הוא על אביי והמפרשים נתקשו בזה הא יותר נכון להקשות מודאי גזלן מלהקשות מסתם רועה. אבל לפי דברינו הנ"ל ניחא בטוב טעם דהמכחשת אכילה לחוד אין שום קושיא לפי שיטת רש"י ז"ל כהנ"ל רק עיקר הקושיא הוא משום הסיוע מסתם רועה ומקשה שפיר על אביי. אבל לשיטת התוס' אין שום קושיא על אביי כי לשיטתם נעשה גזלן מהאכילה וקושית אביי הוא שהוי גזלן משום האכילה מכבר וניחא יותר להקשות מודאי גזלן מלהקשות מסתם רועה. ומשום הכי שיטת הראב"ד ז"ל דקושית הגמ' הוא על ר"ז דאמר אשכנגדו קאמינא הלא הי' יודעין דסתם רועה גזלן והא אפסדי אנפשייהו עיי"ש:

אבל עדיין צריכין להבין הטעם למה יפסידו הם משום שהוא גזלן ומהיכא תיתי נאמר כך. ונראה ליישב דהנה בתוס' שם ד"ה אשכנגדו קאמינא הקשו אמאי לא אמרינן מתוך שאין יכול לשבע משלם כדאמרינן גבי חמשין ידענא וחמשין לא ידענא. ותירצו ב' תירוצם א' דמן הדין צריך להיות הכא ג"כ הדין דמשאיל"מ אך משום תקנת החשוד דלא שביק לי' חיי אמרינן דשכנגדו נשבע ונוטל. ב' דאין שייך כאן לומר מתוך שאיל"מ משום דהוא רוצה לשבע והדין נותן שיהא פטור רק עשו לתקנת התובע שישבע ויטול. והחילוק בין שני התירוצם הוא במקום שהתובע אין יכול לשבע דלתירוץ הראשון דמן הדין צריך לשלם רק עשו תקנה להחשיד אז לא הפסיד התובע ולהתירוץ השני דמן הדין הוא פטור רק עשו תקנה להתובע אז בזה האופן הפסיד התובע. ויש לומר דבזה תלי ג"כ החילוק בין רש"י להראב"ד ז"ל בכונת קושית הגמרא ותיפוק לי' דהוי לי' רועה, דשיטת הראב"ד ז"ל הוא כתירוץ השני של התוס' דהתקנה הוא בשביל התובע וכשהם הי' יודעין שהוא בחזקת גזלן משום סתם רועה לכך אפסידו נפשייהו ואין לעשות תקנה עבורם ויכול להיות קושית הגמ' על ר"ז דלא שייך כאן התקנה דכשנגדו נשבע ונוטל. ושיטת רש"י ז"ל הוא כתירוץ הראשון של התוס' דהתקנה הוא בשביל החשיד ומן הדין הוא חייב לשלם ולכך לא שייך לומר דהם אפסידו אנפשייהו דהא התקנה הוא עבור החשיד ואין שום קושיא על ר"ז במ"ש אשכנגדו קאמינא רק הקושיא הוא על אביי כהנ"ל.

אכן יהא קשה לפי תירוץ הראשון של התוס' דהתקנה הוא בשביל החשיד דלפי הדין משאל"מ ועשו תקנה שהתובע יהא צריך לישבע. דזה דוקא רק בשבועה דאורייתא שייך לומר כן. אבל בשבועה דרבנן דלא אמרינן משאיל"מ לא שייך התקנה כלל על שכנגדו דזה יהיה לרעת החשיד. ומאי מקשה בגמ' השתא נמי דליתי לדר"ח נחייביה מדר"נ והוא חשיד יהי' השבועה אשכנגדו הלא בשבועה דרבנן לא אמרינן משאיל"מ וממילא לא שייך התקנה על שכנגדו. ונראה ליישב דהנה לעיל הקשו התוס' כיון דאמרינן חשיד אממונא לא חשיד אשבועה אף מדאורייתא א"כ אמאי גזלן פסול לשבועה. ותירצו בתוס' דבאמת הוא כשר מדאורייתא רק מדרבנן הוא פסול. ולפ"ז ממילא זהו שמקשה אביי והא גזלן הוא היינו שיהא פסול מדרבנן. וכשהוא כשר מדאורייתא ממילא אין שייך לומר משאיל"מ ומאי השיב לו אשכנגדו קאמינא הלא כאן לא שייך התקנה אשכנגדו. ונשמע מזה שסובר דהתקנה הוא עבור התובע על זה מקשה השתא נמי דליתא לדר"ח נחייביה מדר"נ וישבע שכנגדו. ותירץ משום שתהיה תקנתא לתקנתא.

אולם עכשיו שאמרנו דאם השבועה הוא מדאורייתא והוא כשר מדאורייתא רק הפסול הוא מדרבנן לא אמרינן משאיל"מ כמו בעיקר השבועה מדרבנן. א"כ מה הקשו התו' מ"ש דבחשיד לא אמרינן משאיל"מ. הלא שיטתם הוא דחשיד פסול רק מדרבנן ואין שייך כלל לומר משאיל"מ. ואפשר לומר דקושיתם הוא לפי שיטת ר"י החסיד ז"ל דלקמן דגזלן פסול מדאורייתא. אכן לפ"ז יהא נשאר לנו עדיין לתרץ מה דמקשה אביי והא גזלן הוא ופסול מדאורייתא ושייך משאיל"מ ועשו לתקנות החשיד אשכנגדו א"כ מאי מקשה השתא נמי דליתא לדר"ח נחייביה מדר"נ הלא שם לא שייך מתשאיל"מ ובודאי לא עשו התקנה לרעתו. ומוכרחין לומר דר"י החסיד ז"ל סובר כשיטת הראב"ד ז"ל לעיל דהתקנה הוא עבור התובע וניחא שפיר קושית הגמ' כמובן.

אמנם הגאון רעק"א ז"ל מקשה דאין כלל מקום לקושית התו' הכא ושייכה רק במס' שבועות דשם עיקר מקומו של דין החשיד. ואמרתי ליישב דהנה צריכין להבין הלא ידוע בכל הש"ס דתקנתא לתקנתא לא עבדינן ומאי מקשה כאן נתחייבה מדר"נ וכשהוא חשיד ישבע שכנגדו הלא באופן זה יהי' תקנתא לתקנתא. אך מוכרחין לומר דהשתא נמי הוי ב' תקנות כי לשיטת התוס' הוא כשר מדאורייתא והפסול הוא רק מדרבנן ועוד עשו שיהא כנגדו נשבע ונוטל א"כ הוי ג"כ תקנתא לתקנתא ומקשה שפיר נחייביה מדר"נ. ותירץ הגמ' דעכשיו דעיקר השבועה הוא מדאורייתא לכך כל מה שעשו החכמים הן הפסול והן על שכנגדו הוי כעין תקנה אחת לדאורייתא. אבל שבועה דר"נ עיקר השבועה הוא דרבנן וגם התקנה נגדו הוי ב' תקנות. והשתא מתורץ קושית רעק"א ז"ל הנ"ל דעל המתני' דשבועות לא הי' יכולים להקשות דיכולין לומר דהפסול לשבועה ושישבע שכנגדו הוי תקנה אחת דשם שבועה חד הוא. אבל אחר התקנה דפסול לשבועה ולעשות ג"כ תיקון שישלם הוי שני תקנות. אכן כשמקשה הכא נחייביה מדר"נ אנו רואין דהתקנה כנגדו נשבע ונוטל אחר הפסול שבועה דרבנן חשיד ג"כ לשני תקנות דמשום הכי מקשה נחייבנה מדר"נ. ועיקר התירוץ הוא משום דעיקר השבועה הוא מדאורייתא אז כל מה שתיקנו הוי תקנה אחת לדאורייתא. ממילא יש לומר ג"כ מתוך שאיל"מ ומשום הכי שייך קושית התוס' רק הכא. והשתא לפ"ז יכול להיות קושית התוס' אף לשיטתם דחשיד פסול רק מדרבנן. אבל עיקר שבועה הוא דאורייתא וכל זמן שלא נשבע מוטל עליו חיוב ממון. ונמצא דלפי סברת המקשן דהפסול הוא רק מדרבנן לא שייך משאיל"מ והתקנה הוא לטובת התובע ונחשב לב' תקנות ועל זה מקשה נחייביה מדר"נ כהנ"ל. אבל לפי סברת התרצן דעיקר השבועה הוא מדאורייתא אז כל מה שתיקנו לדאורייתא הוי רק תקנה אחת וממילא שייך ג"כ משאיל"מ ועל זה מקשה בתוס' אמאי לא אמרינן משאיל"מ וחירצו ב' תירוצים דאחר המסקנא יכול להיות או כתירוץ א' או כהשני ודו"ק:

תוכן העניינים

ברכת מרדכי (טרייסטמן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה