ברכת מרדכי (טרייסטמן)· רבי ברוך מרדכי טרייסטמן
מסכת בבא מציעא
דף ב.
במשנה שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו עכ"ל. הנה ג' רבותות יש בעיקר דין השבועה א' דיש מקום לומר שיחלוקו בלא שבועה כקושית הגמ' לקמן וכי מאחר שזה תפיס ועומד וזה תפיס ועומד שבועה זו למה ואשמעינן במתני' דצריכין לישבע והגמ' לקמן רוצה לומר דלשיטת רבנן בפרק שור שנגח דבעל השור הוא מוחזק גמור ובעל הפרה הוא מוצא גמור צריך להביא עדים. והכא שכל אחד נחשב תופס בכולה משום שהוא מעכב על חבירו כמפורש ברש"י ז"ל. וא"כ ממילא כל אחד נחשב למוצא ומוצא כזה ממוחזק כזה אף יכול להוציא בכדי אבל די שיוציא בשבועה והי' רוצה הגמרא לומר לשיטת הרבנן דהשבועה הוא מצד הדין מטעם מוציא רק לסומכוס שסובר שם אף שהוא מוציא ממוחזק גמור מ"מ ג"כ יחלוקו בלא שבועה א"כ כש"כ הכא צריכין בודאי לחלוק בלא שבועה. ומוכרחין לומר דהשבועה הוא מצד התקנה שלא יהא כל אחד הולך ותוקף וכו'. ושם בברייתא דתני ר"ח ג"כ רצה לומר דהשבועה במתניתין הוא מצד הדין מטעם הודאת עדים. והקשה הגמרא הא כי היכא דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי ואין יכול להיות מצד הדין רק מטעם תקנה ועל כל אופן יש חידוש בעיקר דין שבועה.
ב' יש חידוש בעיקר דין החלוקה כי יש הוה אמינא לומר כל דאלים גבר כמו בארבא בפרק חזקת הבתים כקושית התוס' שם. וחידש לנו התנא דמחמת שהם אוחזין חשיב כאלו כל אחד יש לו בה בודאי החצי דאנן סהדי כמפורש שם בתוס'. עוד הי' הוה אמינא לומר יהא מונח כמו בשנים שהפקידו כמו"ש לקמן בגמרא ומחלקי דשם יש ודאי רמאי והכא מי יימר דאיכא רמאי אימר תרווייהו הוגבהו ביחד.
ג' יש חידוש בלשון השבועה דאינו נשבע חציה שלי משום דמרע לי' לדיבורה כמפורש לקמן שגמרא:
במתניתין שם זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי האומר כולה שלי ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים והאומר חציה שלי ישבע שאין לו בה פחות מרביעי. בזה ג"כ יש רבותא בעיקר הדין. כי יש הוה אמינא לומר דזה שטוען חציה שלי יטול בלא שבועה משום מיגו כמו"ש לקמן בגמרא. עוד יש הוה אמינא לומר שיטול חציה בשבועה כקושית התוס' וצריכין לתירוצם עיי"ש. עוד הי' הוה אמינא לומר להיפך שלא יטול כלום משום דאין ספק מוציא מידי ודאי כקושית התוס' ומחלקי שאינו דומה לספק ויבם עיי"ש וממילא יש רבותא בעיקר הדין, עוד יש רבותא בלשון השבועה דאף שבחציה השני הוא מודה לחבירו אעפ"כ צריך לישבע על ג' חלקים משום חשש ערמה כמבואר בהר"ן ז"ל שלא יחשוב ברעיונו רביע מהחצי שמודה לו עיי"ש. וזהו רק בטלית שאין בו כדי חלוקה וכל הטלית מונח אז יוכל לערום אבל כשיש בו כדי חלוקה יכולים ליתן לו החצי שמודה לו ועל אידך החצי ישבע שאין לו בה פחות מרביע כי אין יכול להיות שום ערמה. וזהו שמסיק התנא בלשונו זה נוטל ג' חלקים דהוא לכאורה מיותר. אך להנ"ל ניחא דכונתו באיזה אופן צריך לישבע על ג' חלקים באופן כזה שעדיין מונח כל הטלית והוא צריך ליטול ג' חלקים וק"ל:
שם במשנה בזמן שהם מודים או שיש להם עדים חולקים בלא שבועה. ופירש"י ז"ל בגמרא מפרש דבהאי אשמעינן המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו עכ"ל. וכונתו כך הוא כי הגבהה לא הוי רק אם הגביה מן הקרקע אבל אם הגביה רק קצה אחת וקצה השני נשאר מונח על גבי הקרקע לא הוי הגבהה לקנות. ונמצא לפ"ז דאם שניהם הגביהו בשפת הבגד כל אחד מהם לא קנה כי לכל אחד הוי הקצה השני כמונח על גבי קרקע והוי הפקר. ואשמעינן מתניתין דאם שנים הגביהו מציאה אז כל אחד מגביה שלו עבור עצמו ועבור חבירו שלא תהא נגדו כמונח על גבי קרקע שיוכל חבירו לקנות חצי שלו והגבהת כל אחד מסייע לחבירו ומזה נשמע דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו.
אולם עדיין צריכין להבין מה בא להשמיענו במה שאמר או יש להם עדים. ויש לומר דבזה יש גם כן רבותא היינו בדין המגביה מציאה לחבירו ועוד ביותר תוקף כי כאשר שניהם טוענין כולה שלי אז אף אם יש עדים ששניהם הגביהו לא יקנה כל אחד אף חצי כיון דלפי טענתם לא הי' הגבהת אחד עבור חבירו. ואשמעינן מתניתין כאשר נתודע לנו מהעדים שהגבהו שניהם ביחד בודאי הי' הגבהת כל אחד עבורו רק עתה הם רוצים לשקר ושייך זאת ג"כ לדין המגביה מציאה לחבירו.
ועדיין נשאר לנו ליישב קושית המפרשים למה לי' להתנא למיתני הדין בטלית ויהא מוכרח עוד למיתני הדין דרכוב ומנהיג ליתני הדין ברכוב ומנהיג לחוד ולא יוצריך. עוד למיתני בטלית. ולפי ענ"ד נראה ליישב דהדין הזה דשניהם מודים לאשמעינן המגביה מציאה לחבירו הוא שייך רק בטלית דכל אחד צריך להגבהת חבירו אבל ברוכב ומנהג לא שייך זאת, ומשום הכי תני הדין בטלית כדי לבוא להדין דבזמן שהם מודים לאשמעינן דהמגביה מציאה לחבירו וכו' ובזה יתורץ ג"כ קושית העולם דמקשין למאי צריכין שני עדים. לפטור אותם משבועה הא די באחד. אך לפי הנ"ל ניחא והיינו דהוא נ"מ לענין ממון דאם אחד מן השוק תפס מהם לא מהני עדותו לומר שהי' הגבהת אחד בשביל חבירו שלא יוכל אחר לתפוס. אך מחמת טענתם שכל אחד טוען כולה שלי לא יוכל אחר לתפוס מהם. וממילא לא שייך כאן סיועת העד כי אם לא נרצה לילך אחר טענתם רק מצד העד אז אדרבא דהוא אין לו שום נאמנות נגד ממון אם יתפוס אחד מן השוק ואין שייך לומר שהוא יפטור אותם. וחוץ מזה ג"כ אין שום קושיא כי עד המסייע שייך רק אם הוא אומר כאחד מבעלי דינים ומכחיש לאידך. אבל כאן הוא מוכחש משניהם והוא מכחיש לשניהם אין שייך שום סיוע ודו"ק:
ברש"י שם ד"ה אוחזין דוקא אוחזין דשניהם מוחזקין בה ואין לזה כח בה יותר מזה שאולי היתה ביד אחד לבדו הוי אידך המע"ה וכו'. ונתקשו בזה המפרשים דלכאורה אין שום המשך סוף דבריו לתחלת דבריו שכתב ביד אחד לבדו כמובן. ולפענ"ד נראה ליישב הכונה בזה דדברי רש"י ז"ל כאן נחלקים לשני ענינים. בתחלת דבריו כונתו לתרץ קושית התוס' מההוא ארבא אמאי לא אמרינן הכא ג"כ כל דאלים גבר. ועל זה מפרש דהדין דהכא הוא דוקא משום שהם אוחזין ושניהם נחשבין כאלו כל אחד יש לו בודאי החצי כמפורש בתוס'. ואח"כ בא לחדש לנו חידוש גדול דאין לזה כח בה יותר מזה. כי אולי הי' אחד עיקר האוחז והשני מיסרך סריך אף שהשני ג"כ אוחז מ"מ הוא נחשב למוציא מחבירו ואף מה שהוא תופס אינו נאמן ליטול בשבועה. וזה מצינו מפורש לקמן בברייתא דאם אחד הוא העיקר האוחז וחבירו מיסרך סריך נקרא שם בברייתא טלית יוצא מחמת יד אחד לבדו עיי"ש:
ובזה מיושב קושית המפרשים שהקשו למה לא אמר רש"י ז"ל דזה התופס נוטל בלא שבועה. אך לפי הנ"ל ניחא דזה הוא יותר חידוש שזה השני אף מה שהוא תופס אינו נאמן ליטול בשבועה וק"ל:
ברש"י שם ד"ה וזה אומר חצי שני וכו' כמשפט הראשון מה שהן דנין עליו נשבעין שניהם וכו'. ולכאורה יש לדקדק בזה הלא כאן אינו כמשפט הראשין כי הוא נשבע אף על זה שאין דנין. עליו. וי"ל כי מה שהוא נשבע על ג' חלקים הוא מחמת ערמה שלא יערים שאין לו פחות מרביע מחצי השני אבל עיקר השבועה הוא על זה שדנין עליו והצירוף של חצי השני הוא להשבועה כדי שיהא בירור שכונתו רביע מזו החצי שדנין עליו והוי כמשפט הראשון ממש וק"ל:
ברש"י שם ד"ה הי' שנים רוכבין לאשמעינן אתי דרכוב ומנהיג שניהם שוין לקנות בהמה מן ההפקר. וצריכין להבין הדיוק שהזכירו בלשונו מן ההפקר דלכאו' הי' די לומר שניהם שוין לקנות, ויש ליישב עפמ"ש לקמן (ד' ט) דבמו"מ תלוי אם הוא איש חשוב שאין דרכו להנהיג ברגליו ודרך כבוד לרכוב עלי' בהצנע אז הקנין שלו ברכיבה. ואם הוא איש זול שאינו צנוע ודרכו לרכוב בשוק אז הקנין שלו ג"כ ברכיבה. ואם הוא איש בינינו שאין דרכו לרכוב רק להנהיג ברגליו אז הקנין שלו בהנהגה ולא שייך שם לומר רכוב ומנהיג שוין. וזה החילוק הוא רק במקח וממכר שאומר לו קני כדרך בני אדם כמבואר בגמרא שם. ולכך דקדק רש"י ז"ל וכתב לקנות בהמה מן ההפקר וק"ל:
שם בתוס' ד"ה שנים אוחזין וכו' עיי"ש. המהר"ם ז"ל פירש כוונתם דהי' קשה להו למה לא התחיל התנא בדיני קניינו מציאה. ומהרש"א ז"ל פירש בכונתם דלא הי' קשה להו שום דבר רק כאשר מצינו בכ"מ שרצון הגמ' הוא לידע הטעם למה נשנית מסכתא זו אחר מסכתא שלפני' ומתחיל התוס' לפרש דכאן ג"כ יש טעם שנשנית אחר ב"ק, ואח"כ הקשו לעצמם למ"ד כולהו נזיקין לאו חדא מסכתא למה צריכין טעם. ותירצו דאף למ"ד זה צריכים טעם עיי"ש. ולכאורה לפ"ז קשה הלשון ואע"ג כי ע"כ פנים צריכין טעם לאידך מ"ד שסובר דכולהו נזיקין חדא מסכתא. ועי' במהר"מ דהלשון ואע"ג הוא כמו ואפילו למ"ד. עיי"ש:
בתוס' שם ד"ה ויחלוקו תימא מ"ש מההוא ארבא דאמר כל דא"ג וי"ל דאוחזין שאני דחשיב כאלו כל אחד יש לו בה בודאי החצי דאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידי' הוא עיי"ש. והנה לכאורה אינו מובן דהא לקמן מסקינן בגמרא דמתניתין מיירי דתפיסי בכרכשתא ופירש"י ז"ל שם בגרדין שבשני ראשין והיאך שייך לומר לפ"ז דכל אחד יש לו בודאי החצי מחמת דאנן סהדי דמה דתפיס דידי' הוא הא לא תפיס רק בגרדין גם מה שכתבו וכן במנה שלישי דמדמה הגמ' לטלית חשיב מה שהנפקד תופס בחזקת שניהם וכו'. ג"כ לכאורה אינו מובן א' מה זה הלשון וכן. הא לפי הנראה באו לתרץ מה דמדמי מנה שלישי לטלית כי הוקשה להם אחר שתירצו מתחילה דאוחזין שאני א"כ היאך מדמה מנה שלישי לטלית הא שם אין אוחזין ועל זה תירצו דשם ג"כ חשיב אוחזין וא"כ הי' שייך לדבר בלשון קושיא ולומר והא דמדמה מנה שלישי לטלית משום דשם חשיב ג"כ אוחזין אבל היאך שייך לשון וכן דהוא לשון הוכחה ולא לשון קושיא. גם מה שתירצו דמה שהנפקד תופס הוא בחזקת שניהם ג"כ אינו מובן הא הוא תופס רק עבור אחד אף דאין זוכר מי הוא הנותן אבל על כל פנים הוא רק עבור אחד ולא בחזקת שניהם ובאמת יוכל להיות הוכחה להיפך כי כאן לא נחשב כל אחד למוחזק בחצי דהוא תופס רק בגרדין. וכמו כן שם לא נחשבו שניהם למוחזקין כי הנפקד תופס רק עבור אחד. ומחמת זה מדמה הגמרא מנה שלישי לטלית. כי באמת לפי שיטת רש"י ז"ל לקמן מוכרחין לפרש כן כאשר נבאר שם:
ונראה לומר בכונתם דבאין לחדש דאף שהם תופסין רק בגרדין שבשני ראשין אבל עכ"פ שניהם הגביהו מן הקרקע ויש קנין בין שניהם שלא יכול אחר לתפוס מהם והיאך שיהי' נשאר הטלית בחזקת שניהם וא"כ כבר נחשבים למחוזקין כל אחד בחצי שלא לפסוק כל דאלים גבר. ולזה הביאו ראי' לדבריהם כי לקמן קודם המסקנא דתפיסי בגרדין רק דהי' ס"ד דשניהם תופסין בהטלית גופי מ"מ הי' רוצה הגמ' לדמו' מנה שלישי לטלית וע"כ הוא מה שהנפקד תופס שלא יכול שום אחר להיות לו שייכות לזה רק שייך בין שניהם ומחמת זה נחשבים למוחזקין. וכמו כן כאן אחר המסקנא אף שאינם תופסין רק בגרדין אך עכ"פ נשאר בין שניהם שאין לאחר שייכות לזה ולכך נחשבים שניהם למוחזקין כל אחד בחצי. והשתא מובן בטוב טעם הלשון "וכן" כי זהו הוכחה גמורה ודו"ק:
באו"ד שם וכן שנים אדוקין וכו' הנה לפי הנראה באו להקשות היאך מדמה לטלית הא כאן יכולה החלוקה להיות אמת ומתרצו דשם ג"כ יכולה להיות אמת וא"כ לפ"ז לא שייך הלשון "וכן" רק צריך לומר בלשון "והא" היינו לשון קושיא. אך יש לומר דמזה ג"כ יש הוכחה לדבריהם הקודמין כי אף אחר המסקנא מדמה שנים אדוקין לטלית ומוכח מזה ג"כ שאף אחר המסקנא דתפיסי בגרדין נחשב כאילו שניהם מוחזקין. ומשום הכי כתב בלשון "וכן. אף שעיקר כונתם כאן לפרש דשם ג"כ החלוקה יכולה להיות אמת. אך משום דמזה ג"כ נשמע הוכחה לדבריהם דלעיל לכך כתבו לשון וכן וק"ל:
בתוס' שם ד"ה וזה נוטל רביע. וא"ת יהא נאמן חציה שלו במינו דאי בעי הוה אמר כולה שלי כדאמרינן בגמרא האי מיגו גופה לאפטורי משבועה אי לאו דערימו קא מערים וכו' והנה כונת קושיתם דיטול החצי בשבועה דשוב ליכא למיחש לערמה, ולכאורה יש להבין דלמאי צריכין להביא ראי' כדאמרינן בגמ' האי מיגו גופא ונשמע מלשון זה דבלא זו ההוכחה יש מקום לומר שאין זה מיגו. ויש לומר כי באמת יש מקום לומר שלא נחשב למיגו כי אין רצון האדם לטעון טענה כזו שיודע שלא יתנו לו כל הטענה ונוח לו לטעון טענה שלפי דעתו יטול כל טענתו. ומשום הכי צריך להביא ראיה הנ"ל:
שם באו"ד ותי' ריב"ם דמיגו להוציא לא אמרי' דבחצי השני מוחזק זה כמו זה עיי"ש. ויש לדקדק בזה דהא לפי מסקנת הגמרא תפיסין רק בגרדין וא"כ במה הוא תשיב מוחזק בחצי השני. ובשלמא לעיל בתוס' ד"ה יחלוקו שפיר נחשבין כל אחד למוחזק בחצי שלו שלא לפסוק כל דאלים גבר משום דעכ"פ הקנין נשאר בין שניהם כנגד אחד מן השוק כמו שכתב' לעיל אבל כאן נגד חצו השני היאך יהא נחשב זה שטוען כולה שלי למוחזק בג' חלקים שיהא אידך נחשב למוציא מחבירו הא שניהם שוין בתפיסה רק בגרדין אך משום שהם הגביהו מן הקרקע והקנין נשאר בין שניהם כנגד אחד מן השוק יכולים להיות כל אחד מוחזקין בחצי אבל לא יותר, ונראה לי דכונתם הוא כמו שפירש"י ז"ל לק' בד"ה בשבועה פלגי לה כיון דמחסרי גוביינא במה שחבירו תופס משום דכל אחד מעכב על חבירו שלא יוכל ליקח נחשב כל אחד לתופס בכולה ולהוי אידך המוצא, וזה הוא כונת התוס' הכא ג"כ שבחצי השני מוחזק זה כמו זה כי כל אחד נחשב תופס בכולה:
בתוס' שם באו"ד וההוא דחזקת הבתים וכו' היינו טעמא משום דאפי' הוי שחק רק שלא היה מודה שהוא מזיוף הי' נאמן ורב יוסף אית ליה דאפילו מיגו לא הוי כיון שטענה ראשונה שהוא טוען בהאי שטרא הוא שקר עיין שם, הנה תוכן כונתם כך הוא דמיגו לא שייך רק היכא דמחמת המיגו יכולין להחזיק שאינו משקר. אבל כאן אף אחר המיגו נשאר שקרן בטענתו הראשונה לא שייך לומר מחמת המיגו להאמינו על טענתו השנית:
שם באו"ד וא"ת ונימא דאין ספק מוציא מידי ודאי דהאומר כולה שלי יש לו בודאי החצי והאומר חצי שלי ספק אם יש לו בה כלום כדאמרינן בספק ויבם וכו' וי"ל דהתם יבם שהוא בנו של סבא הוי ודאי יורשו וכו' אבל הכא אין סברא מה שהוא ודאי בחצי שיועיל לו לחצי השני עכ"ל. ויש לדקדק בזה כי כשהצרכו התוס' בקושיתם להיבא ראי' מספק ויבם מוכח דבלאו זו הראי' לא הי' מקום לקושיא זו משום שידע מיד שאין סברא מה שהוא ודאי בחצי שיועיל לו לחציו השני עד שהוצרך להביא ראי' מספק ויבם ששם ג"כ היבם ודאי רק בחצי ירושה כי על חצי השני הוא ג"כ ספק ומ"מ מועיל לו מה שהוא ודאי בחצי זו על חצי השני. א"כ כמו כן נימא הכא דיועיל לו מה שהוא ודאי בחצי הטלית לחציו השנית ומה מחדש לנו התוס' בתירוצם. ונראה דכונתם בתירוצם כך הוא דמחדשי לנו דשם אין כונת הגמרא מחמת שהוא ודאי בחצי ירושה דזה לא הי' מועיל לחציו השנית. רק דשם אנו רואין מי שהוא ודאי יורש לסבא ונחשב לודאי לכל הירושה. והיבם הוא ודאי יורש להסבא והספק הוא ספק יורש לסבא ואין ספק מוציא מידי ודאי יורש. אבל כאן מה שהוא ודאי בחצי הטלית אין סברא שיועיל לחצי השנית וק"ל:
בגמרא שם ל"ל למיתני זה אומר אני מצאתי' וזה אומר אני מצאתי' זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי ליאני חדא ותירץ חדא קתני. ולכאורה מובן דמתרצן למד בכונת המקשן דקושיתו כך הוא למה צריך התנא למיתני הדין בשני אופני טענות. ותירץ דבאמת חד טענה הוא אני מצאתי' וכולה שלי. והאמת כך הוא כי כשאח"כ במסקנא מקשה ומי מצית אמרת חדא. קתני הא זה וזה קתני. נשמע שהי' כונת קושיתו מתחלה בפשיטות למאי צריך למיתני שני אופני טענות. אולם עדיין יש להבין כונת התרצן למה לא למד תיכף כונת קושיתו משום דקתני ד' פעמים זה אומר ולא יוכל לתרץ חדא קתני כמובן, וגם על המקשן גופי קשה אמאי לא מקשה לו מיד ומי מצית אמרת חדא קתני ולמה המתין בקושיא זו עד סוף דמסיק דראיה לא קנה. ועוד קשה לי דלק' בגמ' דמקשה ומי מצית אמרת חדא קתני והא זו"ז קתני ומפרשי שם בתוס' דאיכא דוכתא דפריך כה"ג ואיכא דוכתא דלא פריך ואין שום קפידא בזה. וא"כ לפ"ז האיך שייך להקשות על זה הלשון ומי מצית אמרת וכו':
ויש לומר דזהו כונת התוס' במה דמפרש איכא דוכתא דלא פריך. דהי' קשה להם קושיתן הנ"ל ומתרצו דאין בזה קפידא ומשום הכי לא עלה בדעתו של התרצן בכונת קושיתו של המקשן שיהא מקשה זה. וגם המקשן לא הקשה מיד אחר התירוץ ומי מצית אמרת חדא קתני כמו שמקשה לקמן דבאמת אין בזה שום קפידא. וקושיא זו הוא שייך רק לקמן דתירץ דבמכוון תני משנה יתירה לאשמעינן דראיה לא קנה על זה מקשה מי מצית אמרת דכונת התנא כך הוא הא כשתני ד' פעמים זה אומר יכולים לומר דזהו תרי גוני טענות או בטענת ראיה להורות דראיה קונה או בטענת הגבהה יחלוקו. והי' ליה להתנא למיתני אני מצאתי' וכולה שלי שתהי' משנה יתירה להודיע על ראיה שאינו קונה והשתא מובן דברי התוס' בטוב טעם:
אולם עדיין יוקשה לנו אחר שתירץ רב פפא רישא במציאה וסיפא במקח וממכר וממילא ליכא משנה יתירה לאשמעינן דראיה לא קנה. א"כ צריכים להבין מה שהרמב"ם ז"ל וכל הפוסקים סוברים דראיה לא קנה הלא מפורש כאן בגמרא דבלא משנה יתירה הוי דייקינן מבעלמא דראי' קונה. אמנם לפי שנפרש לקמן בפשט הגמרא בעזהי"ת יהא ניחא הכל:
בגמרא שם אי תנא אני מצאתי' הוה אמינא מאי מצאתי' ראיתי' אע"ג דלא אתי לידי' בראיה בעלמא קני קתני כולה שלי דבראיה לא קנה. היינו כי לשון כולה שלי משמעותו בחזקה גמורה כפירש"י ז"ל שם. ומקשה בגמרא ומי מצית אמרת מאי מצאתי' ראיתי' והאמר רבנאי ומצאת דאתי לידיה משמע ומתרץ אין ומצאת דקרא דאתי לידיה משמע מיהו תנא לישנא דעלמא נקיט וכו' ושוב מקשה ליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתי' ותירץ דאי תני כולה שלי הוה אמינא בעלמא דקתני מצאתי' וכו' תני כולה שלי דממשנה יתירה אשמעינן דראיה לא קנה. והנה לכאורה כל השקלא וטריא בגמרא קשה להבין א' מה הי' תחלת ההוה אמינא בגמרא שאם הי' קתני אני מצאתי' לחוד לומר דהוא ראיה מהיכי תיתי לומר כן דהרי לקמן גבי כולה שלי אמרינן מתורת הוכחה בעלמא כפירש"י ז"ל שם שבכל מקום ששונה קנין מציאה לא הוזכר בשום מקום קנין הגבהה ונלמוד כאן הטענה דכולה שלי ג"כ משום ראיה והכא אצל אני מצאתיה לא נזכר בגמ' שום הוכחה מבעלמא ונשמע דבלא שום הוכחה מבעלמא יוכל להיות הטעות כאן על ראי' וצריכים להבין מאיזה טעם נאמר כן.
ולענ"ד נראה דכונת הגמרא כך הוא דאם עיקר הטענות ודין החלוקה הוא רק משום ההגבהה ובלי הגבהה אין שום קנין א"כ הי' צריך למיתני בפירוש טענת הגבהה. וע"כ נשמע דבלא הגבהה יכולין ג"כ לקנות בראי' לחוד ומחמת זה לא הוזכר בטענתם שום הגבהה רק סתם מצאיחי'. כך היינו יכולם לטעות אם הי' תני אני מצאתי' לחוד ומשום הכי תני כולה שלי כך למד המקשן בכונת התרצן. ועל זה מקשה ומי מצית אמרית דעל טענת ראיה יכתוב התנא מצאתי' הא אמר רבנאי דהלשון מציאה משמעותו רק דאתי לידי' והוי כמו שאמר בפירוש הגבהה, והשתא יש הוכחה להיפך אם כונת התנא על קנין ראיה הוי לי' למיתני בפירוש ראיה וע"כ כונתו על הגבהה. ועתה אין לדקדק מה שלא תני בפירוש הגבהה כי בכל הש"ס שונה התנא לישנא דקרא ומפרש התרצן כונתו דבאמת כשהתנא שונה לעצמו שונה לישנא דקרא. אבל הכא שונה התנא הלשונות שהם באים לטעון בפני ב"ד ובלשון בני אדם מדחזי אומר אני מצאתי'. וממילא טענתם על הראיה ומחמת זה תני כולה שלי. וסובר הגמ' דלשון כולה שלי לחוד וג"כ משמעותו רק על הגבהה והוי כמו שנשנה בפירוש הגבהה, ומקשה א"כ ליתני כולה שלי לחוד, ומפרש לו התרצן דהן אמת הוא דכאן במתניתין אם הי' קתני כולה שלי לחוד לא הי' שום מקום לטעות על ראיה כי משמעות לשון כולה שלי הוא מיותר על הגבהה, אבל הטעו' יכול להיות מבעלמא כמפורש ברש"י ז"ל כי בכל מקום ששונה התנא בקנין מציאה לא הוזכר בשום מקום הגבהה ויכול להיות הוכחה משם דראיה קונה. וממילא נלמוד כאן טענת כולה שלי ג"כ מחמת ראיה ועתה כאשר תני אני מצאתי' והדר תני כולה שלי, שיהי' משנה יתירה לאשמעינן דראיה לא קנה, ועל זה מקשה לו עתה ומי מצית אמרת כן דחדא קתני וכונת התנא דתהי' משנה יתירה, הי' לו להתנא למיתני אני מצאתי' וכולה שלי והוי שפיוי ג"כ משנה יתירה. אבל עתה כשתני זה וזה יכולין לומר דבאמת לא הוי משנה יתירה כמו שכתבתי לעיל, והשתא אינו יכול להקשות למה לי' למתני אני מצאתי' והדר כולה שלי שלא לטעות על ראיה אמאי לא תני לשון הגבהה בפירוש, כי אף שיהא תני לשון הגבהה בטענתם עדיין לא יהא מתוקן הטעות משום דכאן לא בא התנא לדבר מקניני מציאה רק בא לחדש לנו דין החלוקה בשבועה וכשיש לנו הוכחה מפורשת מבעלמא ששם מיירי מקניני מציאה שראיה קונה בודאי יש לנו לומר דמה שתפיס כאן התנא טענתם בהגבהה איני בקפידא, ואף אם הי', טענתם בראיה ג"כ הדין כן כי כאן לא בא התנא לדבר מזה. ועיקר להוכיח מבעלמא דמיירי שם בקניני מציאה ולא תנא בשום מקום לשון הגבהה ומחמת זה מוכרח למשנה יתירה.
ועתה נשאר לנו עדיין לברר מה דמסקינן רישא במציאה וסיפא במו"מ וממילא אין כאן משנה יתירה, א"כ מה זה שהרמב"ם ז"ל וכל הראשונים פסקו דראיה לא קני הלא יש לנו גמרא מפורשת דבלא משנה יתירה היינו אומרים דראיה קונה, ונראה לתרץ עפ"מ שאמרנו לעיל דאם נאמר הוכחה מבעלמא דראיה קונה היינו אומרים דהלשון כולה שלי הוא ג"כ משום ראיה. ויהי' קשה לנו עתה באם נאמר דראיה קונה למה במו"מ לא תני לשון אני קניתי רק לשון כולה שלי ובמציאה תנא אני מצאתיה הוה לי' ג"כ למיתני לשון כולה שלי כמו במו"מ. וע"כ מוכח להיפך דהתנא שונה כאן לישנא דקרא להורות דהקנין הוא דוקא בהגבהה והוי כמו מעיקרא דהוא משנה יתירה להורות דראיה לא קנה. וכן עתה בהמסקנא דרישא במציאה וסיפא במו"מ מוכח ג"כ מהשינוי לשון דדוקא דאתי לידי' כמובן. ולפ"ז מיושב שפיר קושית העולם מה שלא אמר אלא אמר ר"פ רישא במציאה וסיפא במו"מ. כי בעיקר הדין לא נפל מכל מה שאמר מקודם דהשתא ג"כ אשמעינן דראיה לא קנה רק באופן אחר ודו"ק:
ברש"י שם ד"ה ראיתי קודם שהגבהת אותה. והנה המהרש"א ז"ל הגיה קודם שהגבהתי אותה. ונראה לי' דכונתו כך הוא כי לפי הגירסא שלפנינו משמע שטוען ואומר אף שאתה הגבהת תחלה אני ראיתי קודם הגבהתך. אך על זה קשה הא בזה מגרע טענתו שאומר נגד הגבהת חבירו הא יוכל להיות שחבירו ראה קודם. דבשלמא אם אומר סתם אני ראיתיה אז מובן אני ולא אתה כמו דבאמת תני כן במתניתין בטענתו אני מצאתיה הפירוש הוא ולא אתה. אבל כשאומר בפירוש קודם שהגבהת הוא מגרע טענתו בזה כי מה יועיל לו אם חבירו ראה קודם. ומשום הכי גרס קודם שהגבהתי וטוען כל אחד אמת ששנינו שוין הי' בהגבהה אבל אני הי' לי ראיה בזה קודם שהגבהתי. וכשאומר אני הי' לי ראיה הפירוש הוא ולא אתה. אך קשה למאי הוצרך רש"י ז"ל להזכיר שום הגבהה בטענתו. על זה מסיק המהרש"א ז"ל דע"כ הי' שם הגבהה מדקתני אוחזין עיי"ש:
ברש"י שם ד"ה במו"מ קניתי מיד פלוני ודוקא מו"מ הוא דאמרינן יחלוקו בשבועה דאיכא למימר שניהם קנאוה ולשניהם נתרצה המוכר אבל באני ארגתיה לא יחלוקו דודאי חד מנייהו רמאי הוא ותהא מונחת עד שיבוא אליה' עכ"ל. ושיטת התוס' שם הוא דאף שהוא ודאי רמאי רק משום דהחלוקה יכולה להיות אמת אמרינן דיחלוקו. והנה להבין במאי תלי המחלוקת הזה נראה לענ"ד דלשיטת רש"י ז"ל דסובר לקמן דמדאורייתא חשיד אממונא חשיד אשבועתא רק מדרבנן אמרינן דחשיד לזה לא חשיד לזה משום שראו שהשבועה חמיר עליהם והצריכותא בגמ' הוא מחמת חשיד. לפ"ז הוקשה לו לרש"י ז"ל אמאי לא אמר רישא במציאה וסיפא באני ארגתיה ויהא הצריכותא ג"כ משום חשיד ולמה לי' להגמרא למימר סיפא במו"מ ולהקשות ולחזי זוזי ממאן נקט. לכך מפרש רש"י ז"ל דבאני ארגתיה משום דיש בודאי רמאי הדין הוא דיהא מונח. אבל התוס' לשיטתם דאף מדאוריי' חשיד אממונא לא חשיד אשבועתא והצריכותא הוא משום שסבור לומר אמת עיי"ש וא"כ ממילא לא שייך הצריכותא באני ארגתיה. ומשום הכי סוברים התוס' דבאני ארגתיה בודאי דיחלוקו בשבועה כי החלוקה יכולה להיות אמת ואחד מהם טוען שקר במזיד ואינו סבור לומר האמת ויפרוש ע"י שבועה.
אך קשה להבין הא אלו השני סברות הובאו לקמן בגמרא דלרבנן מחלק שם בין טלית ובין מנה שלישי משום דהחלוקה יכולה להיות אמת כסברת התוס' כאן. ולר"י מחלק משום ודאי רמאי כסברת רש"י ז"ל כאן, ולפ"ז צריכים להבין כונת רש"י ותוס' במה שמחולקין בזה ר"י ורבנן. ונ"ל ליישב כי כשאומר לקמן בגמרא לימא מתניתין דלא כר"י מקשה שם בגמרא ואלא מאי רבנן הא אף לרבנן לא ניחא ומה מקשה דוקא לר"י ותירץ דלרבנן יש מקום לתרץ אם דהחלוקה יכולה להיות אמת או לאו ומחמת זה לא מקשה אלא לר"י. ואח"כ כשמתרץ לר"י משום ודאי רמאי סובר רש"י ז"ל דממילא זה התירוץ יכול להיות אף לרבנן ונשאר זה החילוק אף לדידם. ושיטת התוס' הוא דזה החילוק שתירץ לרבנן נשאר במקומו כמובן ועיי"ש בהרא"ש ז"ל ובפלפולי חריפתא סי' מ"ג ודו"ק.
ועוד י"ל דרש"י ותוס' אינם מחולקים בזה רק מה דכתב רש"י ז"ל הדין דאני ארגתיה יהא מונח הוא מטעם דרש"י לשיטתו הוקשה לו אמאי לא אמר סיפא באני ארגתיה כמו שאמרנו לעיל ותירץ משום דלא אתי כר"י דלדידי' הדין בזה דיהא מונח. אבל עדיין צריכין להבין הדקדוק הלשון וברש"י ז"ל קניתי מיד פלוני ולא אמר זה אומר אני קניתי וזה אומר אני קניתי. וי"ל דזה הוא כמו אני ארגתיה דיש בודאי רמאי וגם אינו יכולה להיות אמת ומשום הכי הוכרח לומר דשניהם אומרים שקנו מאותו פלוני המוכר. רק דזה אומר אני קניתי מאתו שלו נתרצה כי מיירי דקיבל מעות משניהם וכל אחד סובר דאליו נתרצה ולא הי' ודאי רמאי וגם החלוקה יכולה להיות אמת כי אפשר דלשניהם נתרצה כדלקמן בגמרא:
דף ב:
בגמרא וצריכי וכו'. הנה כבר כתבתי לעיל דזה תלוי במחלוקת רש"י ותוס'. דלשיטת רש"י ז"ל דמדאורייתא חשיד אממונא חשיד אשבועתא הצריכותא הוא משום דמורי ואמר וכו' ולא הוי חשיד אבל מו"מ דליכא למימר הכי והוי חשיד אימא לא נרמי עלי' שבועה מחמת דחשיד צריכי דאף כאן מורי ואמר או דבדרבנן לא אמרינן חשיד אממונא חשיד אשבועתא. ולשיטת התוס' דאף בדאורייתא לא אמרינן חשיד אממונא חשיד אשבועתא וליכא למימר הצריכותא משום חשיד לכך מוכרחין לומר מו"מ דליכא מורי ואמר ומדתפיס בה סבר דשלו הוא ואליו נתרצה המוכר ומשום שבועה לא יפרוש שהרי סבור לומר האמת ולא נרמוי עלי' שבועה קמ"ל דישבע. או אפשר דהוא חשיד וע"י שבועה יפרוש או דכאן נמי שייך מורי ואמר וק"ל:
ברש"י שם ד"ה דמי קא יהיב דמים אני רוצה ליתן עכ"ל. כונתו בזה אף לפי ההוה אמינא דקיבל דמים מחד. אבל לפי המסקנא דהמוכר קיבל דמים מתרוייהו אין צריכים לזה כי כבר נתן מעות ומורי ואמר השתא דצריכא לדידי אשקול אנא והשני יכול ליקח חזרה המעות מן המוכר וק"ל:
בגמרא שם ולחזי זוזי ממאן נקט. הנה שיטת רש"י ז"ל הוא שנשאל להמוכר ממי קובל המעות ויהא נאמן לגמרי דהשני לא יטול אף בשבועה כי כאשר לא קיבל אלא מחד מידכר דכיר אף שאין מקחו בידו. ומתרץ הגמ' דנקיט מתרווייהו ויש חילוק בין מקחו בידו או לאו והכא דאין מקחו בידו אינו נאמן לגמרי ואף לא נחשב לעד המסייע לפטור משום כשנקיט מתרווייהו ואין מקחו בידו אין מידכר. ולפ"ז גרסינן ולא ידעינן כי אף אם אומר שידע אינו נאמן. ושיטת התוס' הוא דקושית הגמרא הוא שיהא נאמן כעד אחד לפטור את זה מן השבועה והשני יקח בשבועה כי בזה אין חילוק אם קיבל מחד או משניהם ואפי' אין מקחו בידו לא גרע מעד המסייע. ותירוץ הגמרא הוא משום שקיבל מעות מתרווייהו לכך לא ידע וגרסינן בגמ' ולא ידע הפירוש הוא שהוא עצמו אומר דאינו יודע. ומחלוקת רש"י ז"ל ותוס' כאן תלוי בפירוש הגמרא דקדושין דאמרינן שם אם אין מקחו בידו ונקט מתרווייהו אינו נאמן. לשיטת רש"י ז"ל פירוש אינו נאמן לגמרי אף להיות עד המסייע. ולשיטת התוס' פירוש אינו נאמן נאמנות גמורה נגד השני אבל יש לו נאמנות להיות עד המסייע לפטור את זה. וזהו דמחלק שם בקדושין בין דנקט מחד או מתרווייהו הוא רק לענין נאמנות לגמרי נגד השני אבל לא לענין מסייע כי עד המסייע יוכל להיות על כל אופנים כמובן. והשתא לפי שיטת רש"י ז"ל דקושית הגמרא הכא הוא שיהא נאמן לגמרי נגד השני שלא יטול אף בשבועה לא הי' יכול לתרץ דליתי קמן דנשיילה כי היאך אנו יכולים לפסוק שבועה על שניהם אם יבוא המוכר ויסייע לאחד אז לא יטול השני אף אחר השבועה. אבל לשיטת התוס' דקושית הגמרא כאן שיהי' עד המסייע לפטור את זה. נכון מאוד מה שהביאו בתוס' דהי' יכול לתרץ דלייתי קמן דנשיילה כי אף שיבוא המוכר אח"כ יטול כל אחד חציו:
בתוס' שם ור"י מפרש נשאל להם ממי קיבל המוכר המעות שאין אנו חושדים אותם לשקר בזה ולומר נתתי והוא לא נתן וגם הם אינם חלוקין אלא למי נתרצה המוכר עכ"ל ויש לדקדק בזה במה שכתב בפשיטות וגם הם אינם חלוקין בנתינת המעות רק למי נתרצה המוכר. מהיכי תיתי לומר כן הא לפי קושית הגמרא סברי דמיירי דנקיט זוזי מחד א"כ יותר שייך לומר שהם מחולקים בנתינת המעות כי היאך שייך נתרצה בלא מעות ומה הי' סברת המקשן דנשאל להם ממי קיבל המעות, ונ"ל דכונת הר"י ז"ל כך הוא כי אם נאמר דהם מחולקין עכשיו ממי קיבל המוכר את המעות וכל אחד אומר שהוא נתן המעות אם כן בודאי יש רמאי וגם אין החלוקה יכולה להיות אמת וזה לכ"ע הדין הוא דיהא מונח. וע"כ מיירי שאף לפי ההוה אמינא אינם מזכירים בטענתם שום נתינת מעות רק למי נתרצה. וע"כ מאיזה טעם באמת לא הזכירו בטענתם שום נתינת המעות כי אף זה שלא נתן מעות יודע שאם יטעון מנתינת המעות יהי' הדין דיהא מונח משום שבטח יש רמאי ואין ברצונו להפסיד את השני בחנם בזה שלא יהי' לו שום הנאה מהרמאות. וזהו דמקשי בגמרא דכיון דע"כ מיירי שהם אינם מזכירין דאינם חלוקין בנתינת המעות מטעם הנ"ל ממילא אינם בחשד לשקר בנתינת המעות להפסיד את חבירו בחנם א"כ נשאל להם זאת מי נתן את המעות. ותירץ דבאמת מיירי דנקיט זוזי מתרווייהו וטענתם הוא למי נתרצה זהו שיטת הר"י ז"ל. כי אף לפי ההוה אמינא דנקיט זוזי מחד ג"כ לא הי' טענתם בנתינת המעות דבודאי יש רמאי כנ"ל. ושיטת רש"י ותוס' הוא דלפי ההוה אמינא דנקיט זוזי מחד טענתם הוא בנתינת המעות כי עדיין לא הוי ידעינן החילוק בין ודאי רמאי או לאו ועל כל אופנים הדין הוא דיחלוקו וזה שכתבו רש"י ותוס' ז"ל בדין דיהא מונח הוא לפי מסקנת הגמ' לקמן ומוכרח להיות קושית הגמ' דנשאל למוכר ודו"ק:
בגמרא שם לימא מתני' דלא כבן ננס דאי בן ננס האמר שם בחנוני על פנקסו כיצד אלו ואלו באין לידי שבועות שוא אפילו תימא בן ננס התם ודאי איכא שבועות שוא הכא אימר תרווייהו בהדי הדדי הגביהו וכששניהם באין על חציה בקושטא משתבעים. ומפרשים התוס' דמצינו למימר דידע שפיר דמתניתין אפשר דתרווייהו בהדי הדדי הוגבהו ומ"מ פריך שפיר וכו'. ולכאורה עדיין אינו מובן בדבריהם הללו קושית המקשין ותירוץ התרצן. וי"ל בכונתם דבאמת אין שום הוה אמינא לומר דהמקשין לא ידע מזה רק קושית הגמרא כך הוא דהיאך יתכן שלא יחושו רבנן לשבועת שוא ולהדין דזה ישבע וזה ישבע. ומוכרחין לומר דהם סוברין שיכול להיות שבועה לשניהן כי אפשר שמחמת השבועה יפרוש הרמאי ולא יבוא לידי ש"ש. ואדרבא ע"י זה שאנו דנין שבועה לשניהן יוכל לבוא לידי בירור. ובן ננס סובר כיצד אנו יכולים לפסוק שבועה לשניהם באופן כשלא יפרוש יהי' שבועת שוא. ונמצא דשם ג"כ לא נחשב לודאי כי אפשר יפרוש הרמאי וחייש בן ננס לשמא יבוא לידי ש"ש וכמו כן כאן יכול להיות אפשר וכו'. ומתרץ הגמ' התם הוא רק אם יפרוש אבל אם לא יפרוש יהי' ודאי שבועת שוא, אבל כאן אם יש רמאי אז יוכל להיות שיפרוש ובאם שישבעו שניהם אפשר ששניהם נשבעין באמת וק"ל:
בגמרא שם לימא מתניתין דלא כסומכס דאי כסומכס האמר שם בשור שנגח את הפרה דחולקין בלא שבועה. ואלא מאי רבנן הא אמרי הממע"ה האי מאי אא"ב רבנן התם לא תפסו תרווייהו אמרי הממע"ה הכא דתרווייהו תפסי לה פלגי לה בשבועה אלא א"א סומכס השתא מה התם דלא תפסי תרוייהו חולקין בלא שבועה הכא דתרווייהו תפסי לא כש"כ עכ"ל הגמרא. ולכאורה אינו מובן כל השקלא וטריא כאן הא כל זמן שלא ידעינן הטעם מחמת התקנה שלא יהא כל אחד הולך ותוקף יוקשה עדיין קושית הגמ' וכי מאחר שזה תפיס ועומד וזה תפיס ועומד שבועה זו למה. וזו הקושיא הוא לכל הדעות כי אין מקום לשבועה זו ומה שייך קושיא זו לסומכס דוקא הלא על מתניתין גופה שייך להקשות מה מקום לשבועה זו.
אך י"ל עפמ"ש רש"י ז"ל בד"ה בשבועה פלגי לה דנחשב כל אחד לתופס בכולה במה שמעכב את חבירו ליטול אף מה שתופס וממילא כשכל אחד נחשב תופס בכולה כן נחשב כל אחד מוציא מחבירו. והשתא יהא ניחא כי מיד בתחלה סבר הגמרא דעל מתניתין גופי אין שום קושיא למה לן השבועה כי יוכל להיות דהוא מטעם שכל אחד נחשב למוציא מחבירו. רק הקושיא לסומכוס דוקא. ועל זה מקשה ואלא מאי רבנן הא אמרי הממע"ה וכשאתה חושבם למוציא מחבירו אין די לרבנן בשבועה. ומתרץ דבשלמא לרבנן ניחא דשם הוא מוציא ממוחזק גמור דשם לא תפסי תרווייהו שפיר דלא די בשבועה רק בעדים וכשתרווייהו תפסי לה אז למוציא כזה די בשבועה. אבל לסומכוס קשה מה התם דהוא מוציא ממוחזק גמור חולק בלא שבועה הכא לא כש"כ. אכן עדיין צריכים להבין הא יכולים לומר דעיקר השבועה הוא מטעם דחשבינן אותו למורי ואמר ורמו רבנן שבועה עלי' אבל שם בשור שנגח ליכא מורי ואמר.
ויש ליישב דלא נראה להגמרא שיהא עיקר השבועה במתניתין משום מורי ואמר. כי מאחר דתפסי שניהם ואנו יכולים לומר דשניהם הגביהו או לשניהם נתרצה המוכר מהיכי תיתי לנו לומר מורי ואמר כדי ליתן להם שבועה. וזה דאמרינן לעיל משום מורי ואמר הוא רק אם יש טעם להשבועה מצד אחר רק דרוצים לעכב השבועה מטעם חשוד אז בא הסברא דמורי ואמר שלא נחשב אותם לחשודין כמפורש ברש"י לעיל אבל אין זאת עיקר טעם השבועה. אך זהו רק לשיטת רש"י ז"ל דהסברא דמורי ואמר הוא לדחות שלא יהא נחשבו לחשודין. אבל לשיטת התוס' דאף מדאורייתא חשיד אממונא לא חשיד אשבועתא והסברא דמורי ואמר הוא דאף שיודע שחבירו מצאה אוחז בה ומחמת שבועה יפרוש. נראה מלשונם שזהו עיקר טעם השבועה א"כ הדרן קושיתן הנ"ל מה מקשה בגמרא לסומכוס. אך באמת י"ל דאין כונת התוס' דזהו עיקר טעם השבועה רק כונתם כך הוא דבכל מקום השבועה הוא לברר הדבר כי על ידה יבוא הדבר לידי בירור כי אין שום איש חשוד נשבע לשקר. וזה הוא רק במקום שיש לחשוב שעושה משום מורי ואמר אז יהי' השבועה הבירור כי לא ישבע לשקר. אבל במקום שאין לחשוב שעושה משום מורה היתר רק סובר באמת שהוא שלו ומשום שבועה לא יפרוש ולא יהי' השבועה שום בירור אימא לא ישבע קמ"ל דישבע כי כאן ג"כ יוכל להיות מורי ואמר והשבועה יהי' הבירור. אבל עיקר טעם השבועה מוכרח להיות מצד אחר אף לפי שיטת התוס' ודו"ק:
בגמרא שם אפי' תימא סומכוס כי אמר סומכוס היכא דאיכא דררא דממונא אבל היכא דליכא דררא דממונא לא אמר עכ"ל הגמרא. ומחולקים בזה רש"י ותוס' דלשיטת רש"י ז"ל פירוש דררא דממונא הוא חסרון ממון דאם לא פסקינן יחלוקו יוכל אחד מהם להפסיד כל הממון לכך מוטב לפסוק להם יחלוקו. כי כשאין אנו יכולין לברר לאמיתות הדין אז יבוא לזה שאחד מהן יפסיד כל המעות. אבל היכא דליכא דררא דממונא לא. ועל זה מקשי הגמרא ולאו ק"ו היא דהסברא נותנת להיפך מה התם דבהדין יחלוקו יש הפסד ממון לאחד ועוד דבדין יחלוקו בודאי אין בו דין אמת לאמיתו ויש שני סברות שעכ"פ יהי' החלוקה בשבועה ואפשר דיפרש הרמאי ולא יהא הפסד וגם יתברר הדבר לאמיתו ואעפ"כ אמר יחלוקו בלא שבועה. הכא דאם פסקינן יחלוקו אף אם אינו לאימתו מ"מ אין שום הפסד בזה לאחד מהם ועוד שיוכל להיות שמכוונים לאמיתות הדין א"כ בודאי צריך להיות החלוקה בלא שבועה כך הוא שיטת רש"י ז"ל:
אבל התוס' לא ניחא להו שיטת רש"י ז"ל מטעם כי היאך יכול להיות הוה אמינא דסברת דררא דממונא נותנת להיפך. ועוד הא שם בחזקת הבתים גבי ההוא ארבא דאמר ר"נ כל דאלים גבר פריך הגמרא מהמחליף פרה בחמור דיחלוקו ומשני התם איכא דררא דממונא אבל גבי ההוא ארבא ליכא דררא דממונא. ואם כפירש"י ז"ל הא התם גבי ארבא נמי איכא חסרון ממון ע"כ פירשו התוס' דפשט דררא דממונא הוא שבלא טענותיהם יש ספק לב"ד דיש לאחד תביעה על חבירו וכל שהספק יותר חזק נותנת שיחלוקו אף בלא שבועה. וכמקשה אחרי כך ולאו ק"ו הוא לא גרסינן דררא דממונא למר רק דררא דממונא והקל וחומר הוא רק מסברת כולה למר. ופירוש הגמרא כך הוא מה התם אף שיש דררא דממונא שהיא נותנות באמת שיחלוקו בלא שבועה. אבל יש שם סברא שגוברת ונותנת שיחלוקו בשבועה כי כנגד השבועה גוברת הסברא דכולה למר ואעפ"כ אמר סומכוס דיחלוקו בלא שבועה. הכא אף דליכא סברת דררא דממונא אבל יש הסברא דאיכא למימר דתרווייהו היא בודאי דצריך להיות דיחלוקו בלא שבועה וק"ל:
בתוס' שם ד"ה מה התם דאיכא דררא דממונא וכו' עי' מה דמקשים התוס' ומתרצים דלענין חלוקה סברת דררא דממונא יותר טוב מהסברא היכא דאיכא למימר דתרווייהו הוא כגון בארבא דאפשר דתרווייהו הוא כיון דליכא דררא דממונא ואין אוחזין הדין הוא כל דא"ג ולא יחלוקו עכ"ד. אבל מאוד קשה להבין תוכן כונתם ז"ל דהא הסברא הפשוטה נותנת דהסברא מה דאיכא למימר דתרווייהו הוא יותר חזק' מסברת דררא דממונא. ואף שהתוס' מדייקו משום דהספק גמור הוא בלא טענותיהם ולכך נותנת שיחלוקו. מ"מ אינו מובן כי לפי הנראה הסברא נותנת דהיכא דאפשר לומר דתרווייהו הוא נכון יותר לפסוק יחלוקו מכל דאלים גבר. ונראה דכונת התוס' כך הוא דהנה ידוע הסברא מה דאמרינן כדא"ג היינו משום דהוא בירור דמי שטוען אמת הוא מוסר נפשו עלי' יותר מן השני ובזה יתברר טענתו נגד השני שלא יהא נחשב טענת השני נגד טענתו אפי' לעשות ספק בדבר הזה כמובן. וזהו דוקא היכא דהספק נולד ע"י טענתם זה כנגד זה אז בא זה הבירור דכל דאלים גבר ומברר שלא יהא נחשב טענת חבירו כלום ואפי' ספק אינו עושה, וממילא כשאין ספק מהיכי תיתי לומר יחלוקו. אבל כשיש ספק לב"ד בלא טענותיהם גם בלא טענת חבירו נותן שפיר הסברא דיחלוקו ולא שייך הבירור הזה דכל דא"ג לבטל הספק ודו"ק:
דף ג.
בגמרא לימא מתניתין דלא כרבי יוסי וכו' עד סוף כל הסוגיא דאמר אלא מחוורתא כדשנין מעיקרא עיי"ש. הנה כבר כתבתי דלשיטת רש"י ז"ל הוא דאחר שתירץ לר"י החילוק בין ודאי רמאי ללא אז כבר נפל מהחילוק שתירץ קודם דהחלוקה יכולה להיות אמת. דאף שהחלוקה יכולה להיות אמת מ"מ אם הוא ודאי רמאי אז אף לרבנן יהא מונח. ולשיטת התוס' הוא דהחילוק שתירץ קודם לרבנן נשאר לנו ורק לר"י הוכרח לחלק בין ודאי רמאי ללאו. אבל עדיין נשאר קושית הגאון רעק"א ז"ל דהקשה לשיטת התוס' דלעיל ד"ה ולחזי זוזי ממאן נקט דקושית הגמ' הוא רק להיות עד המסייע ומשום הכי כתבו התוס' דהוי מצי לשנויי דליתי קמן דנשיילה ולא צריך לשנויי דמשום דנקט זוזי מתרווייהו לכך לא ידע משום דיוכל להיות אף דנקט מחד רק דליתי קמן דנשיילה. א"כ מה מקשה בגמרא כאן תינח מציאה לית לי' פסידא מו"מ מאי איכא למימר דאית לי' פסידא. הלא יכול להיות דנקיט זוזי מחד וליתי קמן דנשיילה ומ"מ נמי לית לי' פסידא.
אמנם יהא ניחא כל זה כאשר פירשתי לעיל החילוק שבין רש"י להתוס' דתלוי בפשט הגמ' בקדושין שם, דלשיטת רש"י ז"ל הפשט אין מקחו בידו אז אינו נאמן אפי' להיות עד המסייע כי אינו זוכר. וקושית הגמ' שם ונחזי זוזי ממאן נקט הוא שיהא נאמן לגמרי כמו כשמקחו בידו שהוא נאמן לגמרי. כי קבלת המעות בודאי זוכר. ותירץ שם הגמרא דמה דאמר כשאין מקחו בידו איני נאמן אף להיות עד המסייע הוא בדנקט זוזי מתרווייהו. אבל נקט רק מחד נאמן לגמרי כמו מקחו בידו. ומשום הכי דחק רש"י ז"ל לפרש דכאן אין יכול להיות רק בנקט מחד דלהימני לגמרי כי בדנקט מתרווייהו אינו נאמן לגמרי אף להיות עד המסייע. ולשיטת התוס' הפירוש אין מקחו בידו הוא דאינו נאמן בכולי אבל להיות עד המסייעו נאמן. וקושית הגמרא הוא ולחזי זוזי ממאן נקט הוא להיות נאמן לגמרי. ותירץ דנקט מתרווייהו ולכך אינו נאמן לגמרי רק להיות עד המסייע לפטור משבועה. וזהו שכתבו התוס' כאן דקושית הגמרא הוא אף בדנקיט זוזי מתרווייהו להיות עד המסייע ותירץ משום דנקט מתרווייהו הוא עצמו לא ידע אבל אם הי' אומר דידע הוי עד המסייע. ונמצא לפ"ז דהחילוק בין רש"י להתוס' כך הוא דלשיטת רש"י ז"ל קושית הגמ' הכא הוא רק בדנקיט זוזי מחד. ולשיטת התוס' יכול להיות קושית הגמ' אפי' בדנקט מתרווייהו דלהמניה כעד המסייע ועל זה יוכל לתרץ דליתי קמן. אבל בנקט זוזי מחד יש לו נאמנות לגמרי אף לשיטת התוס' ואין יוכל להיות התירוץ דליתי' קמן דנשיילה כמו שאמרנו לעיל ודו"ק:
בגמ' שם בין לרבנן ובין לר"י התם גבי חנוני על פנקסו דקתני זה נשבע ונוטל וזה נשבע ונוטל מ"ש דלא אמרינן נפקיה לממונא מבעה"ב ויהא מונח עש"א דהא בודאי איכא רמאי אמרי התם היינו טעמא דא"ל חנוני לבעה"ב אני שליחותא דידך קא עבידנא מאי אית לי גבי שכיר אע"ג דקא משתבע לי לא מהימן לי בשבועה את האמנתיה דלא אמרת לי בסהדי הב לי' ושכיר נמי א"ל לבעה"ב אנא עבדי עבידתא גבך מה אית לי גבי חנוני אע"ג דמשתבע לי לא מהימן לי וכו' עכ"ל הגמרא. ויש לדקדק בזה טובא. א' דקודם שידע הגמרא התירוץ דכל אחד יש לו טענה מעליא על הבעה"ב. למה הקשה רק לרבנן ולר"י הא הקושיא זו יכול להיות שם על המשנה גופא מהיכי תיתי יפסיד הבעה"ב לשלם שני פעמים דמה חטא ופשע בזה. ב' מה מקשה דוקא לרבנן דסברי שם זה נשבע ונוטל וזה נשבע ונוטל הא לבן ננס דסובר שניהם נוטלין בלא שבועה ג"כ קשה מאיזה טעם ישלם הבעה"ב שני פעמים. ג' קשה להבין אריכות הלשון של התירוץ אע"ג דמשתבע לי לא מהימן לי ולמה לי כל אריכות הזה הלא עיקר קושית הגמרא הי' שיהא מונח ודי במה שיתרץ אנא שליחותא דידך קא עבידנא מה אית לי גבי שכיר וכן השכיר יאמר כן אני עבדתי גבך מה אית לי גבי חנוני. ולמה הוזכר בהתירוץ אע"ג דמשתבע לי לא מהימן לי' מי דיבר כאן משבועה הא עיקר בא לתרץ הקושיא דיהא מונח ולא יהא שום שבועה וא"כ מה מקום כאן לדבר מזה. ד' קשה להבין במה שאמר הגמרא נפקיה לממונא מבעה"ב ויהא מונח תחת ידי אחר, ולמה לא יהא מונח באמת אצל הבעה"ב עצמו עד שיבוא אלי' כמו בשנים שהפקידו שנשאר מונח אצל הנפקד. ה' קשה להבין למה גבי חנוני מסיק בתירוץ את האמנת וכו' וגבי שכיר לא מסיק כן. אך קושיא זו יש ליישב ולומר דאצל החנוני לא די בטענתו שאמר אנא שליחותא דידך קא עבידנא דיכול לומר לו לתקוני שדרתיך כמו"ש בפרק הכותב גבי אבימי כקושית התוס', ועיקר התירוץ הוא דשם הוזכר לו לקיחת השטר וכאן לא הוזכר לו שום רמז מעדים עיי"ש בתוס'. ולכך הוצרך הגמרא כאן גבי חנוני למסיק אתה שקלקלת דלא אמרת לי שום רמז מעדים. אבל עדיין קשה הד' קושיות הנ"ל.
ונראה לי לתרץ כל זה ולומר דלבן ננס אין שום קושיא כי סברתו מובן. בטוב דכל אחד יש לו תביעה על הבעה"ב והיאך יוכל לפטרם במה שיהא מונח החוב שיש לכל אחד עליו דזה ידע הגמרא בתחילה ששניהם באין בטענה וביושר על הבעה"ב והצדק אתם. אך קושית הגמ' הוא דוקא לרבנן דסברי דבלא שבועה לא יטלו. וע"כ סברי דהבעה"ב יכול לדחות את השכיר מהטענה שיש לו עליו במה שהחנוני אמר שנתן לו עד שהשכיר צריך לישבע להכחיש את החנוני וכן נגד החנוני פוטר עצמו מטענתו בטענת השכיר שלא קיבל מאתו עד שנצרך לישבע. א"כ אמאי נוטלין אחר השבועה הא אחר שנשבעו שניהם ג"כ יכול לדחות לכל אחד מתביעתו מכח שבועת השני. ואם נאמר דכל זמן שהמעות הוא אצלו עדיין נשאר חייב באמת ואין סברא שירויח. א"כ נפקיה ממונא מיני' ויהא מסולק מן החוב ויהי' מונח ביד אחר כמו גבי מנה שלישי המונח אצל הנפקד שהוא ג"כ כיד אחר. ועל זה מתרץ דזאת הי' יכול לדחות לכל אחד רק קודם שנשבעו. אבל אחר שנשבע השכיר להכחיש את החנוני כבר יש לו חוב על בעה"ב כדין התורה ולא יכול עוד לדחותו בטענת החנוני כיון שכבר נשבע להכחיש. ובשבועת החנוני אין יכול לדחותו כי יכול לומר לא מהימן לי'. וכן גבי חנוני ג"כ אומר כן רק התנוני מוכרח למסיק אתה קלקלת שלא הזכרת ליתן בפני עדים כדי שלא יהא יכול הבעה"ב לומר לתקוני שדרתיך. והשתא ניחא הכל בעזר הי"ת:
בתוס' שם ד"ה אלא מחוורתא כדשנין מעיקרא וכו'. עיי"ש דרצונם לומר דלא הדר בי' לגמרי וכו' ולא קניס ר"י אלא היכא דאיכא רמאי ואיכא פסידא בזה הקנס. אבל היכא דאיכא רמאי ולית פסידא לא קנס ר"י כדמשמע לישנא דא"כ מה הפסיד הרמאי וכו' ומסיק שם מיהו לשון אלא משמע דהדר בי' לגמרי וכו' והנה השתא צריכים באמת להבין לשון א"כ מה הפסיד הרמאי דנראה שהטעם דקנס הוא משום שיהי' לו עתה פסידא יותר משיודה ומשום הפסידא יודה כמובן. ובדוחק יש ליישב דכונת הלשון כך הוא דכאשר צריכין לקנוס את הרמאי ואם אתה נותן לו את שלו מה יהי' הקנס אלא הכל יהא מונח. ואין כונתו שמחמת זה יודה רק צריכין לקנוס את הרמאי ומה יהי' הקנס אם לא דיהא מונח הכל וק"ל:
בגמרא שם תני ר"ח מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו שיש לו חמשים זוז נותן לו חמשים זוז וישבע על השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק"ו עכ"ל הגמרא. ויש לדקדק למה צריך לאשמעינן דנותן לו חמשים זוז הלא זאת הוא פשוט דעדים יכולין לחייבו ממון והעיקר דבא לאשמעינן הוא רק דצריך לישבע על אינך חמשים. ונראה לתרץ ולומר דאדרבא חידוש גדול יש בזה כי יש הוה אמינא לומר דבזה שהוא תובע מנה יהא נחשב הכחשה נגד העדים שמעידים שהוא עצמו הודה שלא הלוה לו אלא חמשים. בלא עדים ואין שום חיוב ממון על ידם. וגם שבועה אין כאן כי הוא כופר הכל ופטור ומחדש לנו ר"ח כי יש בכלל מנה חמשים והם אינם יודעין רק מחמשים ויותר אינם יודעים והוא אומר שנתן לו מנה ושייך הודאת עדים לטענתו לחייב את הנתבע לשלם חמשים שיש עלי' עדים ועל אידך ישבע כמו הודאת פיו.
אבל עדיין צריכים להבין אם כוות ר"ח מיד בתחלה משום ק"ו הי' לו לומר בלשונו וישבע על השאר מק"ו. גם זאת וא"כ המנה שהוא תובע נשארה קשה להבין מה מקשה בגמרא מה שלא תהא וכו' ופירש"י ז"ל מהיכי תיתי לן דתהי' גדולה. הא בלאו ק"ו הוא בכלל כ"ה דפטור ומשום הכי צריכין הק"ו. ומוכרחין לומר דעיקר כונת ר"ח בדין השבועה הוא מסברא דכמו שחיוב החצי מהודאת פיו מביאו לידי שבועה על חציו השני כי ע"י הודאתו נעשה טענת התובע טענה חשובה כמו"ש לקמן בתוס' כמו כן חיוב תשלומין הבאה ע"י עדים מביאו ג"כ לידי שבועה על השאר. אך יש הוה אמינא לומר דהן אמת שיש עליו דין שבועה אבל מטעם חשוד לא יתנו לו כי כשהוא כופר הכל לא שייך אשתמוטי. על זה בא הק"ו ולמד אותנו אם החיוב מהודאת פיו מביאו לידי שבועה כש"כ חיוב תשלומין הבא ע"י עדים בודאי מביאו לידי שבועה. וכשנאמר הסברא דמטעם חשיד אין עליו שבועה בהודאת עדים א"כ יהי' הודאת פיו גדולה מהודאת עדים שהוא נגד הק"ו. ומוכרחים משום הק"ו לדחות הסברא דחשיד לומר שבכופר הכל ג"כ שייך אשתמוטי. אבל קודם שידע מזה מקשה שפיר מאי שלא תהא וכו' דמהיכי תיתי לן לומר דתהא גדולה הא מסברא אנו יודעין שהוא דומה להודאת פיו כהנ"ל. ועל זה מתרץ אם הי' רק מסברא אז יעמוד כנגד סברת חשיד אשר בכה"כ לא שייך אשתמוטי. אבל עתה כשנלמד מק"ו נדחה הסברא שבודאי כאן ג"כ שייך אשתמוטי.
אולם עדיין יש לדקדק מה שייך שתהא גדולה. הא הדין שבועה תהי' בהודאת עדים כמו בהודאת פיו אך אין אנו יכולין ליתן עליו שבועה מחמת חשיד אז יוכל להיות הדין דכשנגדו נשבע ונוטל כמו בכל חשיד ובמה תהא גדולה אם גם כאן יש דין שבועה רק הוא חשיד ואין אנו יכולין ליתן עליו שבועה. דגם בהודאת פיו אם הוא חשיד אין נותנין עליו שבועה ובמה נדחה הק"ו. אך ההבדא כך הוא דבשלמא בעלמא שיכול להיות הדין שבועה על הנפטר רק אם נזדמן שהנפטר הוא חשיד אז שפיר עשו תקנה על שכנגדו. אבל כאן כשאתה רוצה ללמוד דין שבועה בהודאת עדים שהוא מוחזק ע"י עדים לכפרן שאין אנו יכולים ליתן לו שבועה אז תיכף תחלת הלימוד הוא על חשיד שאינו יכול לישבע וא"כ מיד תחלת הדין שבועה על שכנגדו ג"כ אין יכולין לומר כי אין נשבע ונוטל מן התורה. ע"כ נדחה הלימוד מכל וכל שאין כאן שום דין שבועה רק הוא בכלל כופר הכל. וממילא נמצא שהודאת פיו גדולה מהודאת עדים והק"ו נותן מצד החומר להיפך ונדחה הסברא נגד הק"ו. ומוכרחין לומר שכאן שייך אשתמוטי ונותנים עליו שבועה כמו בהודאת פיו:
בגמרא שם ותנא תונא שנים אוחזין בטלית וכו' והא הכא כיון דתפיס האי דידי הוא וקתני ישבע. וע"כ מטעם הודאת עדים כי כל אחד תובע את כולה וחבירו כופר כולה ואנו מעידין אותו שיש לו בה חציה ומחייבין את חבירו שבועה על השאר. כך למד ר"ח דהשבועה במתניתין הוא מטעם הודאת עדים. וזאת לא יוכל להיות שום הוה אמינא דהשבועה במתני' הוא מצד הדין. האם לא ידע כי היכא דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי וע"כ השבועה הוא מצד התקנה ואין שום ראיה מזה שיהא שבועה מצד הדין. אך מוכרחין לומר שכונת ר"ח כך הוא דבאם הודאת עדים מצד אחד לא הי' שבועה מדאורייתא אז לא הוי מתקני רבנן שבועה דלית כותי' בדאורייתא. ומזה הוכיח שבהודאת עדים מצד אחד יש שבועה דאורייתא ותיקנו רבנן כאן מחמת תיקון עולם ג"כ מטעם הודאת עדים כעין דאורייתא:
בגמרא שם מאי שלא תהא הודאת פיו גדולה וכו' שלא תאמר הודאת פיו הוא דרמיא רחמנא שבועה עלי' כדרבה דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע. ופירשו התוס' דיהא נאמן במגו דאי בעי הוה כופר הכל עיי"ש, והנה לפי הנראה סברי התוס' דכמו דאמרינן מגו לאפטורי מממון כך אמרינן מגו לאפטורי משבועה, ובפירש"י ז"ל לא הוזכר שיהא נאמן משום מגו רק מטעם משיב אבידה. וכל המפרשים עמלים בזה להבין כונת רש"י ז"ל הא הטעם דמשום אבידה הוא מטעם תקנה כמבואר ברש"י ז"ל בסוגיא דסלעים דנרין וכן הוא משנה מפורשת המוציא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם וא"כ היאך שייך קושית רבה שמקשה על התורה דיהא משיב אבידה והלא הוא פטור רק מצד התקנה עי' במפורשים מה שפירשו כל אחד ואחד לפי דרכו בקודש.
ולענ"ד נראה דכונת רש"י ז"ל כך הוא דמשום הכי לא רצה לפרש משום מגו כי רש"י ז"ל סובר דרק לאפטורי מממון אמרינן מגו דכיון שהמגו הוא בירור שטוען אמת היאך יכולין לחייבו ממון. אבל נגד שבועה לא שייך לומר כן כי אף שבאמת המגו הוא בירור אבל השבועה היא בירור גדול ממנו וכשיכולין לבוא לידי בירור טוב אין אנו סומכין על בירור קטן. כי באמת נעשה ע"י הודאתו טענת התובע טענה חשובה כמבואר שם בתוס' וא"כ מהיכי תיתי לא יהא צריכין נגד טענתו בירור טוב ע"י שבועה. ומשום הכי למד רש"י ז"ל בכונת רבה דלא מקשה על התורה רק קושיתו הוא דהא משיב אבידה ג"כ חייב שבועה מן התורה ובאו חכמים ועקרו הדין תורה משום התקנה ולמה כאן הניחו הדבר על דין התורה. ועל זה מתרץ דכאן אין לחוש שלא יהא כל אחד כופר בכולה מחמת חזקה אין אדם מעיז בפני מי שעשה לו טובה כך מפרש רש"י ז"ל סברת החזקה. ובתוס' מפרשי טעם החזקה שאין אדם יכול להעיז בפני מי שמכיר בשקרו.
ועתה יש להבין בשלמא לשיטת התוס' דקושית רבה הוא מטעם מגו שפיר מוכרח לתרץ דיכול להיות דבכולה בעי דנכפרו והאי דלא כפרה משום דאינו מעיז ואין כאן מגו. אבל לשיטת רש"י ז"ל לא הי' קושיתו דלהימני במגו רק לפטרו מטעם תקנה א"כ לפ"ז די בתירוץ חזקה דאין אדם מעיז ולית למיחש משום תקנה. ע"כ נראה לי דשיטת רש"י ז"ל כך הוא דמתחלה מקשה דיהא נפטר מטעם תקנה ומתרץ חזקה אין אדם מעיז ואין לחוש משום תקנה. ואח"כ מקשה דכיון שאנו רואין שלא כפר הכל א"כ אין בטבעו להעיז נהמניה שאמת הוא כדבריו. ועל זה מסיק האי בכולה בעי דנכפרי אך לכפור הכל הוא העזה גדולה לפני מה שעשה לו טובה אבל במקצת אינו כ"כ העזה וכופר. ואח"כ מקשה נפטריה משום חשיד ומתרץ אישתמוטי כי לכפור הכל מטעם אשתמוטי אינו יכול משום העזה אבל לכפור במקצת מחמת אשתמוטי יכול להיות. אך זהו רק לשיטת רש"י ז"ל דהחזקה היא מטעם הטובה אז יכול להיות חילוק בין לכפור כולה או מקצת כהנ"ל. וזהו ג"כ לסברת רש"י ז"ל דמדאורייתא חשיד אממונא חשיד אשבועה רק מדרבנן אמרינן דאף שחשיד אממונא מ"מ לא חשיד אשבועתא אז שפיר צריכין לסברת אשתמוטי דלא הוה חשיד. אבל לשיטת התוס' דהחזקה היא מטעם מכיר בשקרו וממילא אין חילוק בין כופר כולה לכופר מקצתו. וגם לשיטתם דמדאורייתא ג"כ חשיד אממונא לא חשיד אשבועה ממילא לא יכולין ללמוד כהנ"ל. ומוכרחין לומר לשיטת התוס' דמעיקרא מקשה משום מגו ותירץ דהאי בכולה בעי דנכפרי'. ואח"כ מקשה אם הוא אינו מעיז בודאי אומר אמת כי במקצת ג"כ יש העזה לשיטת התוס' על זה משני אשתמוטי. ואף דבכופר הכל ג"כ שייך אשתמוטי מכל מקום יש יותר העזה לכפור הכל מלכפור חציה.
והנה עיקר החילוק דבין רש"י להתוס' נראה דתלוי במה דאמר רב ששת לקמן שלש שבועות משביעין אותו. ומדייק הגמרא נימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועה אלא לא אמרינן מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועה ופירשו התוס' דכונת הגמרא דאף דאנו חושדין אותו ששלח יד אעפ"כ נותנים לו שבועה. ושליחות יד הוא שבועה דאורייתא ומוכח דאף מדאורייתא חשיד אממונא לא חשיד אשבועתא, ורש"י ז"ל מפרש התם דכונת הגמ' על שבועה שאינו ברשותו שהיא מדרבנן. וסברת רש"י ז"ל הוא כי משליחות יד אין ראיה דאף אם נאמר דבשעה שהוא חשיד על ממון הוא ג"כ חשיד על השבועה, אבל השליחות יד שהי' כבר לא אמרינן שיהא נחשד עתה. והראיה משבועה שאינו ברשותו שאנו חושדין אותו עתה ומ"מ נותנים עליו שבועה. מזה מוכח דאף שהוא חשוד אממון לא חשיד אשבועה. וזהו רק הוכחה על מדרבנן. וגם ההוכחה שמביא התוס' מנסכא דר"א דמשמע שם אם הי' אומר לא חטפתי ה' נשבע להכחיש את העד שבועה דאורייתא מדאמר מתוך שאינו יכול לישבע משלם ואשבועה דרבנן לא שייך לומר זאת. ג"כ אינו ראיה דנוכל לומר דאף שיש עליו שבועה דאורייתא מ"מ אין נותנים שבועה דאורייתא משום חשיד רק מדרבנן כי מדרבנן אף דחשיד אממונא לא חשיד אשבועה ואעפ"כ אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם. כי באמת היא שבועה דאורייתא רק מדאורייתא אין יכולים ליתן משום חשיד. אבל כשבאו רבנן ואמרו דאף דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא ממילא הי' נשבע שבועה דאורייתא כי החיוב שבועה מונח עליו מדאורייתא ושייך בזה ג"כ מתוך שא"י לישבע משלם ודו"ק:
בתוס' שם ד"ה מפני מה אמרה תורה וכו' וא"ת כופר הכל מנלן דפטור וכו'. ולכאורה קושית התוס' אינו מובן כי מהיכי תיתי נימא דחייב כיון שאין כתוב בתורה שום חיוב עליו. ונ"ל דכונת קושיתם כך הוא מה מקשה רבה דיהא נאמן במגו דכופר הכל מנלן דכ"ה פטור הלא יכולים ללמוד ממה שחייבו התורה למודה במקצת ולא האמינו במגו דכ"ה בודאי דכ"ה ג"כ חייב. ויוכל להיות שעל זה סמכה התורה ולא כתבה חיוב בכ"ה. ואף שיהי' מקום לומר להיפך ללמוד מכאן דלא אמרינן מגו בעלמא והיאך הי' יכול לסמוך על זה לידע חיוב בכ"ה. על זה י"ל דזה ממילא ידעינן ללמוד יותר על חיוב כי באמת סברת המיגו היא סברא חזקה להאמין. ולפ"ז נאמר בודאי באם כ"ה הי' פטור מודה במקצת בודאי הי' פטור משום מגו. וכאשר כתוב חיוב על מודה במקצת נודע שכופר הכל חייב. וסמך הכתוב דבודאי נלמוד כך. זהו כונת קושית התוס':
באו"ד שם ואין לומר דפטור מטעם חיקה דאין אדם מעיז הא אף במקום שיכול להעיז ג"כ פטור כגון בבנו ואף מודה במקצת פטור החם מטעם מגו דכ"ה עיי"ש. והנה כולם מתמיהין בזה הא קושית התוס' הוא על רבה מנא לי' דכ"ה פטור ואם כבר ידע רבה מטעם החזקה א"כ מה הי' תחלת קושיתו על מודה במקצת דלהימני' במגו הא זהו תירוץ על קושיתו דמחמת החזקה אין לו מגו. ונראה לי ליישב כי לשיטת התוס' דהחזקה דאין אדם מעיז הוא משום דמכיר בשקרו באמת אין חילוק אם הוא כופר הכל או מקצת. ונוכל לומר דזה הוי ידע מעיקרא דכ"ה פטור מחמת החזקה דאין אדם מעיז ועל זה שחייבו התורה למודה במקצת מקשה ממ"נ הא לכפור במקצת ג"כ העזה ואין אדם יכול להעיז ובודאי אומר אמת שאינו חייב יותר ואמאי ישבע ואם אתה נותן לו שבועה אתה תופס אותו למעיז ואמאי לא המניהו במגו דכ"ה. ועל זה מתרץ דמגו אין לו דיוכל להיות דבכולה בעי דנכפרי' רק אין יכול להעיז. ומה דאתה מקשה הא במודה במוקצת ג"כ יש העזה ובודאי אומר אמת על זה אמר דבמודה במוקצת יש לומר אשתמוטי' זהו כונת התוס' דיש מקום לומר דידע מתחלה דכ"ה פטור מטעם חזקה ועל זה מקשה התוס' אם הפטור הוא משום חזקה א"כ מאיזה טעם פטר התם בבנו:
באו"ד שם ואין לומר דילפינן מדאיצטריך למכתב שבועה בעד אחד ואי כופר הכל חייב מאי נ"מ מעד אחד הא בלאו הכי חייב וכו'. והנה גם בזה כולם מתמיהין להבין כונת התוס' הא עתה ג"כ יהא קשה מבנו מנלן לפטור שם כופר הכל הלא יכולין לומר דאצטריך עד אחד רק במקום שיש חזקה דאינו מעיז דבלא עד א' הי' פטור איצטריך העד לחייבו. אבל בבנו דליכא חזקה דאין מעיז אז בלא עד א' נמי חייב וא"כ הדרי קושיתם מבנו. והנה בחדושי הרי"מ תירץ דאם נאמר דבמקום שאין חזקה כגון בבנו כופר הכל חייב ואעפ"כ במקום שיש חזקה כופר הכל פטור הי' צריך החזקה לפוטרו אף נגד העד עיי"ש בדבריו הקדושים זי"ע. אבל עדיין קשה להבין דאף אם נאמר דהחזקה פוטר אותו אם אין עד כנגדו א"כ מהיכי תיתי נאמר שיפטור אותו אף נגד העד אולם כפי שאמרנו לעיל בכונת קושית התוס' דמחמת דאנו יכולין לומר דמשבועת מודה במקצת יכולין לידע על כופר הכל דחייב וסמך הכתוב על זה והוי כמו שכתוב בפירוש חייב על כופר הכל. והשתא יהא מובן דבריו הקדושים דאם נאמר דהיכא דליכא החזקה דאינו מעיז היינו בבנו כ"ה חייב ומהיכי תיתי לחייבו וע"כ מהוכחה דשבועת מודה במקצת שהוא כמו דכתיב בפירוש לחיוב. אעפ"כ תאמר במקום שיש חזקה הוא פטור מטעם החזקה. וגדול כח החזקה לפטור חיוב הכתיב בתורה. כמו כן צריך לפטור אף שבועת עד אחד הכתיב בתורה והיאך נוכל לומר דשבועת עד אחד הכתיב בתורה הוא אף במקום חזקה. וע"כ מוכח דאם כופר הכל הי' חייב מדין תורה לא הוי מועיל שום חזקה לפטור. רק בכופר הכל אין שום שבועה מן התורה ואין חילוק בין אם הוא התובע או בנו. ועל זה מסיק התוס' דאיצטריך עד אחד במקום שהוא אינו תובע ואינו יודע רק העד מעיד שהוא גנב וכו' ותירצו התוס' דמכי הוא זה משמע דגזירת הכתוב הוא דוקא מודה במקצת חייב ולא כ"ה.
אך עדיין צריכים להבין כאשר אמרנו לעיל דכל עיקר קושית התוס' על כופר הכל הוא רק מטעם הוכחה משבועת מודה במקצת אבל בלא הוכחה זו מהיכא תיתי הוי לן למימר דחייב א"כ אחר שכתבו התוס' דהפטור יהי' מטעם החזקה דאינו מעיז. וכאשר ידע מהחזקה אז כבר אין שום הוכחה משבועת מודה במקצת על כופר הכל כיון שכבר ליכא מגו. וממילא יש לומר דאין הפטור בכ"ה מחמת החזקה רק משום החזקה ליכא מגו וא"כ אין שום הוכחה משבועת מב"מ לחייב את כ"ה וממילא אין חילוק בין דהוא עצמו הוא התובע או בנו ולפ"ז אין שום קושיא מבנו. אך י"ל דכונת התוס' כך הוא מה זה דפוטר התם כ"ה בבנו שמחמת זה פוטר שם מב"נ במגו דכ"ה דמהיכי תיתי לן לומר כן ולהוציא מכלל מב"מ הכתוב בתורה סתם לחיוב הא הסברא נותנת להיפך שהוא בכלל מב"מ הכתוב בתורה סתם לחיוב. וא"כ ממילא יהי' הוכחה שכ"ה בבנו חייב כי שם ליכא חזקה דאינו מעיז וממילא יש הוכחה על כ"ה כמו"ש לעיל וצדקו דברי התוס'.
אבל עדיין קשה מה מקשה מנלן דכ"ה פטור הא לקמן דף ה' מצינו שם פלוגתא דר"ח ואבוה דר' אפוטריקו דר"ח סובר דהמועט הזה בא למעט טענו חיטין והודה לו בשעורים פטור ואידך סובר דבא למעט הודאת עדים דפטור. ועל כל אופנים נשמע דכ"ה ודאי פטור. וי"ל דקושית התוס' כך הוא הא ע"כ יש איזה לימוד אחר על כ"ה דפטור כי אם לא הי' לימוד אחר על כ"ה אז יותר מסתברא לומר דהמועט קאי על כ"ה גופה. וע"כ דיש מועט אחר על כ"ה גופה. ועל זה שואל מנלן ותירצו שכ"ה נמעט ממשמעות גזירת הכתוב בלא שום מיעוט. וע"כ קאי המועט או על טענו חיטין והודה בשעורים או על הודאת עדים.
אולם עדיין יש להבין אם כך הוא כונת התוס' א"כ אין זה מקומו כאן להקשות קושיא זו ויותר שייך זאת לקמן. אכן י"ל דשם אין מקום להקשות זאת כי נוכל לומר דהוא רק על טענו חיטין והודה בשעורים או על הודאת עדים שיש מקום לומר שהם בכלל מודה במקצת אז צריכין למעט אבל כופר הכל אין צריך שום מועט כי אף בלא שום מעוט מהיכא תיתי לחייבו. אבל כאשר מקשה רבה על מב"מ שיהא נאמן במגו דכ"ה ממילא יוכל לטעות ולומר הוכחה משבועת מב"מ על כופר הכל דחייב כמו"ש לעיל וצריכין להמועט ולפטרו ולכך שואל מנלן:
דף ג:
בתוס' ד"ה בכוליה בעי דלודי לי' וכו' לכן י"ל ובכולי' בעי דלודי ליה כלומר מאחר שאינו מעיז א"כ אמת הוא שאינו חייב יותר ולמה ישבע יהא נאמן במגו דאי בעי כ"ה וכו'. ולכאורה אינו מובן דברים הללו. אך כבר אמרתי לעיל לשיטת התוס' דכונת קושית רבה הוא על שני אופנים דממ"נ אם אתה תופס אותו למעיז יש לו מגו ואם אתה תופס אותו לאינו מעוז בודאי או' אמת כי לכפור החצי ג"כ העזה. ועל זה התירוץ דלכפור במקצת אינו כ"כ העזה משום אשתמוטי וק"ל:
שם באו"ד וא"ת כופר הכל נמי אשתמוטי כדאמרינן שם בשבועות הדינים אמר ר"נ כופר הכל משביעין אותו שבועות היסת משום חוקה אין אדם תובע אא"כ יש לו עליו ופריך שם הגמרא אדרבא אין אדם מעיז ומשני אשתמוטי וי"ל דמ"מ יש העזה בכ"ה יותר מבכופר החצי עכ"ל. ולכאורה קשה הא במודה במקצת ליכא החזקה דאין אדם תובע ואעפ"כ צריך לישבע משום סברת אשתמוטי וכמו כן למה צריך שם הטעם דחזקה אין אדם תובע הא די בסברת אשתמוטי לחוד. אכן כאשר אמרנו לעיל דבמודה במקצת אין עיקר הטעם משום אשתמוטי רק עיקר טעם השבועה הוא משום שעל ידי ההודאה שהוא מודה לו בחצי' נעשה טענת התובע טענה חשובה כמו"ש בתוס'. וסברת אשתמוטי הוא רק שלא נחשבהו לחשיד לשיטת רש"י ז"ל או שלא יהא נחשב להעזה לשיטת התוס'. ומחמת זה צריכין שם בכופר הכל להטעם דאין אדם תובע. וזהו עיקר טעם השבועה וסברת אשתמוטי הוא להחליש החזקה דאין אדם מעיז.
אכן עדיין יש לדקדק כיון שאנו מוכרחין כאן לבוא לאשתמוטי א"כ למה לנו הטעם דחזקה נגד המגו הא די בסברת אשתמוטי לחוד דיוכל להיות שהוא איש נאמן ומה שיש לו ליתן אין ברצונו לכפור והחצי שאין לו עתה הוא משמט עצמו עד שיהא לו מעות ולא שייך לזה מגו לכפור הכל כי הוא איש נאמן מה שיש לו רוצה לשלם אך י"ל כי באופן כזה עדיין יש לו מגו דהילך והי' פטור. ומוכרחין לומר מאיזה טעם הילך פטור הוא משום שהוא נחשב לכופר הכל והוי מגו דהעזה ומוכרחין להטעם דאין אדם מעיז אף אחר סברת אשתמוטי אך עדיין צריכים להבין לפי פירש"י ז"ל בסוגיא דהילך דאומר לא הוצאתים והן שלך בכל מקום שהם עיי"ש. ונראה מלשונו דדוקא אם לא הוציאם אז שייך הסברא דרב ששת הנך דקא מודה בהו כמאן דנקט מלוה דמי. אבל באם כבר הוציאם אף שהוא נותן לו הנך דקא מודה מ"מ נחשב כסתם מב"מ אף לר"ש כמו"ש בהג"א על הרא"ש ז"ל א"כ הדרי קושיתן כי אף שיתן לו תיכף ג"כ יהא חייב ולא שייך לומר שיש לו מגו דלא הוצאתים דאפשר דהוא איש נאמן שאינו רוצה לשקר. ובפרט דזה יכולין להתודע וכבר אין צריך לסברת החזקה. אמנם רש"י לשיטתו שאמרנו לעיל דקושית הגמרא אינו משום מגו רק לפטור אותו מפני תהיה כמו במשיב אבידה. לפ"ז בסברת אשתמוטי עדיין אין שום תירוץ עד שהוכרח לסברת החזקה דאין אדם מעיז ואין לחוש מפני התקנה וק"ל בתוס' שם ד"ה אבל העדאת עדים דליכא למימר כ"כ משתמיט כיון שכפר הכל אימא כיון דחשיד הוא לגזול חשיד נמי אשבועה קמ"ל דלא הוי גזלן בהכי דאשתמוטי קא משתמיט וכו'. והנה לכאורה הוא להיפך ממה שכתבו לעיל ד"ה ובכולי' בעי דלודי לי' דסברת אשתמוטי הוא רק לתרץ דלא הוי העזה אבל לא נגד חשיד. כי אף בלא אשתמוטי והוא חשיד אממון ג"כ לא חשיד אשבועה וכאן מפרשי כפירש"י ז"ל עיין במהרש"א ובמהר"ם ז"ל. ולענ"ד צדקו דברי התוס' בפשיטות כי אינו יכול לומר כונת הגמרא אבל העדאת עדים דליכא למימר הכי והוי העזה ואין אדם יכול להעיז וסבור לומר אמת כמו"ש לעיל במודה במקצת דהא אינו דומה לשם בשלמא שם אנו יכולין לומר מדלא כפר הכל אנו רואין דהוא אינו בטבעו להעיז וצריכין לומר דבודאי אומר אמת כי במקצת ג"כ יש העזה. ותירץ על זה סברת אשתמוטי דבמקצת לא הוי העזה. אבל כאן מה אתה אומר מאחר דאינו מעיז א"כ אמת הוא כדבריו הא יש עדים על חמשים והוא כופר הכל. ומחמת זה הוכרחו לפרש כאן כפירש"י ז"ל משום חשיד. אף דלפי שיטתם ז"ל אפי' מדאורייתא לא אמרינן מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועה זהו רק בחשיד שאנו רוצין לחשוד אותו על ממון אז לא חשדינן אותו על שבועה כי אף על ממון עדיין אינו חשיד בודאי. אבל בהעדאת עדים והוא כופר אימא כיון שהוא ודאי חשיד לגזול חשיד נמי אשבועה קמ"ל דלא הוי גזלן בהכי כי גם כאן שייך אשתמוטי כמו שאמרנו שנדחה הסברא מחמת הק"ו. ומוכרחין לומר שגם כאן שייך אשתמוטי ולא הוי חשיד ודאי. וכשתעיין בלשון התוס' דהכא ובלשונם לעיל תראה דלעיל זכרו בלשונם רק חשיד אממון וכאן זכרו בלשון גזלן כיון דחשיד הוא לגזול מזה מובן שכונתם כמו שאמרנו.
אכן לפ"ז עדיין קשה להבין מאי דמסקו בדבריהם ואע"ג דאמרינן לקמן וכו' הא לפי הנ"ל אין שום דמיון לשם דלקמן מיירי בזה שאנו רוצין לחושדו ועדיין אינו חשיד ודאי. וכאן מיירי אפי' בזה שאנו יכולין לחושבו לחשיד וא"כ ודאי נוכל לומר דזה גופא הוא כוונת התוס' במה שמסקו "מ"מ גם התנא אשמעינן דלא אמרינן' ולא זכרו בלשונם דלא אמרינן מגו דחשיד רק סתם דלא אמרינן. וכונתם בזה דאע"ג דכבר אשמעינן דלא אמרינן מגו דחשיד מ"מ גם התנא אשמעינן דלא אמרינן שהוא חשיד. היינו אף במקום שיכולין לומר עליו שהוא חשיד ודאי מ"מ לא אמרינן דהוא חשיד בודאי לגזול כי יכול להיות אשתמוטי והוי ספק חשוד אממון.
שם באו"ד וא"ת אמאי אצטריך לטעמא דאשתמוטי לימא אי לאו ק"ו ה"א הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים משום שכן אינו בהכחשה ובהזמה כדפריך לקמן ולקמן נמי הוה לי' למפריך מה לפיו שכן משתמיט עיי"ש מה שתירצו ולכאורה קשה להבין כונתם בתירוצם עיי"ש. ונ"ל דכונתם כך הוא דהא כבר אמרנו לעיל דתחלת הלימוד הוא מצד הסברא דכמו בפיו ע"י חיוב הודאתו נעשה טענת התובע לטענה חשובה המביאו לידי שבועה על השאר כמו כן ע"י חיוב העדאת העדים נעשה ג"כ טענת התובע טענה חשובה לחייב שבועה על השאר וממילא כשהלימוד הוא מצד חשיבת הטענה לא מצד חומר אין שייך למפרך מצד חומר שיש בפיו שאינו בהכחשה. דהא עכ"פ עדיין אינו נדחה חשיבת טענת התובע כמו בפיו והיינו מוכרחין לחלק מצד חשיד אבל אחר שלמד הדין שבועה בה"ע מצד חומר שיש בו יותר מבהודאת פיו וכשבא לסתור הק"ו מוכרחין לסתור מצד חומר שיש בפיו יותר מה"ע. אבל מצד הסברא אין שייך לסתור הק"ו כי הסברא נדחית מפניו וק"ל.
בגמרא שם ומאי קל"ו ומה פיו שאין מחייבו ממון מחייבו שבועה עדים שמחייבין אותו ממון אינו דין שמחייבין אותו שבועה ופיו אינו מחייבו ממון והא הודאת בע"ד כמאה עדים דמי פירש"י ז"ל ברייתא הוא. ולכאורה יש לדקדק היאך יכול להיות הו"א שפיו אין משלם ממון ע"י עצמו, ואם נאמר דמיד הי' כונתו על קנס. אבל מ"מ היאך הי' יכול להיות ה"א לטעות דכונתו הי' על ממון. וביותר קשה לי להבין כונת רש"י ז"ל במ"ש ברייתא הוא וכי בלא ברייתא אין אנו יודעין שפיו מחייב עצמו ממון. ונ"ל לתרץ עפ"מ שאמרנו לעיל דתחלת הלימוד הי' מצד הסברא רק כאשר הי' הו"א לדחות מצד הסברא שלא ליתן שבועה מחמת חשיד לפי שיטת רש"י ז"ל או כפי שיטת התוס' לעיל. ובא ללמוד מצד חומר שיש בהעדאת עדים יותר מבהודאת פיו כי למד שמה שהודאת פיו משלם ע"פ עצמו לא נחשב מצד חיוב ב"ד רק מצד שהוא עצמו רוצה לשלם ואין בה חומר חיוב ב"ד ומ"מ יש בה כח להביא לידי שבועה על השאר, ומכש"כ התשלומין הבא ע"י העדאת עדים שהוא מצד חומר חיוב ב"ד בודאי יש בכח להביא לידי שבועה על השאר זהו הי' כונת הק"ו לפי סברת המקשן. ועל זה מקשה הא הודאת ב"ד כמאה עדים דמי נשנית בברייתא. וע"כ כונת התנא לאשמעינן שמה שפיו משלם הוא ע"פ חיוב ב"ד דאל"כ מה צריך לאשמעינן. ומתרץ דמיד הי' כונתו על קנס. וזהו כונת רש"י ז"ל במ"ש ברייתא הוא דזהו עיקר קושית הגמ':
בגמרא שם אמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי יפטר. ובתוס' שם דלישנא קמא דפרק אמרי לו דמפרש טעמייהו דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים האי אם ירצה לדבריו דר"מ קאמרי ולאידך לישנא טעמייהו דנפשייהו קאמרי. ואינו מטעם מגו שיהא נאמן להכחיש לגמרי כי מגו במקום עדים לא אמרינן רק הוא מתרץ דבריו שלא אכל שוגג אלא מזיד. וסבר ר"מ אם מיד בתחלה אמר לא אכלתי (אלא) שוגג אלא מזיד הי' נאמן. אבל אם מתחלה אמר לא אכלתי ואח"כ רוצה לתרץ דבריו אינו נאמן. ורבנן סברי דנאמן לתרץ דבריו כי אם רצה והי' אומר מיד אכלתי מזיד הי' פטור, ומפני מה נאמר שדעתי הי' לשקר שלא אכל לגמרי ולא יהא נאמן נגד עדים דהלא מן הסתם הי' מיד כונתו שלא אכל שוגג. ונמצא ללשון זה הפלוגתא דר"מ ורבנן הוא רק במתרץ דבריו אבל אם עתה הוא ג"כ עומד בדבורו שלא אכל לגמרי אינו נאמן נגד העדים. וא"כ מה זה שתירץ כאן בגמרא ר"ח כר"מ ס"ל הא אף לרבנן העדים נאמנים אם הוא מכחיש לגמרי. לכך מפרשי התוס' דזו הסוגיא אולי כלישנא בתרא דפרק אמרו לו דטעמייהו דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים ואף להכחיש לגמרי נאמן ומשום הכי מוכרח הגמרא לומר ר"ח כר"מ ס"ל.
אכן עדיין איני מובן דהא ללשון זה דטעמייהו דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו והפלוגתא מיירי אף שהוא מכחיש עתה ולדבריו דר"מ קאמרי מה אם ירצה לומר שיהא נאמן להכחיש מחמת המגו. הלא מגו במקום עדים לא אמרינן. ויש לומר דהכי קאמרי ליה אתה אומר שאין אדם נאמן על עצמו נגד עדים. זהו דוקא בעדים שע"י אמירתם יכול לגמור החיוב. אבל כאן ע"י אמירתם עדיין אינו נגמר החיוב בבירור כי אם הוא אומר מיד אכלתי מזיד אף לדבריך פטור והיאך אתה חושבם לעדות גמורה וממילא הוא נאמן אף להכחיש. ור"מ סובר הסברא להיפך דאף שהם אומרים שלפי דעתם אכל עדיין בשוגג מ"מ הם יודעים שע"י עדותן אינו מבורר לחיוב קרבן כי כשהוא יאמר אכלתי במזיד יפטר. וכל עיקר עדותן נגמר רק על איסור אכילה ועל זה הם נאמנים כי על זה עדותם עדות גמורה לגמור על פיהם. וכשהוא אומר שלא אכל הוי כמי שאומר לא לויתי דהוא כאומר לא פרעתי דמי והוי כמודה שלא אכל מזיד. ועל אכילה אנו יודעין בבירור שאכל ונמצא שאכל חלב לא במזיד. ואם נאמר שמה שאמר לא אכלתי משום שלא רצה להביא חולין לעזרה א"כ אמאי לא אמר שבמזיד אכל. וע"כ הוי הודאה שלא אכל מזיד זהו סברת ר"מ. ובזה יהא ניחא מה דקשה לכאורה לדברי ר"מ דהלא מפורש בפסוק או הודע אליו חטאתו ולא שיודיעהו אחרים. אבל לפי הנ"ל ניחא דר"מ חושב זה כמו הודע מאליו כי ע"י העדים לא נגמר החיוב לקרבן רק ע"י עצמו. ומשמעות הכתוב או הודע אליו חטאתו תיבת חט מורה על שוגג המביאו לידי קרבן וזהו נגמר ע"י הודאתו ודו"ק:
בגמרא שם אלא מה לפיו שכן מחייבו אשם אשם היינו קרבן עכלה"ג:
ויש לדקדק בזה היאך הי' יכול להיות הו"א שאשם אינו בכלל קרבן. אך י"ל עפמ"ש התוס' שם דהסוגיא דמסכת שבועות סברי דעדים אין מחייבין אשם לדברי ר"מ משום דכתיב והתודע וסוגיא דהכא סובר דלר"מ אשם היינו קרבן עיי"ש והשתא י"ל דבההוה אמינא הי' סבר הגמ' כסוגיא דהתם וק"ל:
בגמרא שם אלא אתיא מעד אחד וכו' מה לעד אחד שכן על מה שהוא מעיד הוא נשבע וכו' אלא אמר ר"פ אתיא מגלגול שבועה דעד אחד וכו' מה לג"ש שכן שבועה גוררת שבועה וכו' פיו יוכיח וכו' מה לפיו וכו' עד אחד יוכיח וכו' מה לעד אחד וכו' פיו יוכיח וכו'. והנה לפי הנראה מפשט הגמרא הלימוד הוא מאלו השלשה אבל אינו מובן הא הלימוד י"ל מפיו ועד לחוד או מפיו וגילגול שבועה לחוד ולמה צריך לאלו השלשה. ובאמת כל הראשונים הזכירו רק פיו ועד אחד. וי"ל דהנה הפירכא זו דעל שבועת עד אחד או על גילגול שבועה לא דמי לשאר הפירכות. דהיינו הפירכא דפריך מה לפיו שכן אינו בהכחשה בא הפירכא מכח מעלה שיש בפיו יותר מבהעדאת עדים ויוכל להיות שכן לענין שבועה ג"כ פיו הוא במעלה יותר. ושייך לעשות יוכיח זה כנגד זה שלא תלוי באלו המעלות ויש לימוד במה הצד. אבל הפירכא דעל עד אחד או על גילגול שבועה לא בא הפירכא מצד מעלה יתירה רק מצד שאין שם שבועה כזו ולא שייך הלימוד במה הצד ונשאר רק הלימוד מפיו לחוד ועל פיו לחוד כבר יש פירכא. ומוכרחין מתחלה לעשות יוכיח בעד אחד גופא שכח בעד אחד לחייב על מה שלא העיד. ואף בלא גרירת שבועה דהשתא שהוא בדמיון השבועה כמו פיו שהוא בדמיון לשבועה מהעדאת עדים. והשתא אין יכולין לעשות צירוף עד אחד לפיו ללמוד במה הצד משניהם על העדאת עדים וניחא השתא דמפיו ועד אחד אין יכול לעשות מה הצד. ומפיו ומגלגול שבועה ג"כ אין יכול לעשות מה הצד רק כשאתה עושה יוכיח בעד אחד גופא בשבועה על מה שמעיד בלא גרירת שבועה וכן בגלגול על מה שלא העיד ועשה יוכיח משניהם זה נגד זה בעד אחד שיש בכחו לחייב על כל אופנים. אז יכול להיות לימוד במה הצד מפיו וע"א על העדאת עדים. ועתה ניחא דבאמת עיקר הלימוד הוא מפיו ועד אחד אחר שנמצא אצלו שבועה ראשונה ושבועת גלגול הכל בכלל עד אחד שהוא מחויב על כל אופנים והוא מצורף לפיו ללמוד במה הצד משניהם כי נגד כל הפרכות פיו יוכיח ונגד הפירכא דעל פיו עד אחד יוכיח שהוא בדמיון שבועה לשבועת העדאת עדים
ואין להקשות אמאי לא עשה הלימוד מעד אחד גופא דאם תפרוך שכן על מה שהוא מעיד הוא נשבע גלגול יוכיח שמחיוב על מה שאינו מעיד. ואם תפרוך שכן שבועה גוררת שבועה שבועה הא' יוכיח. יש לומר דנקט כלל זה בידך כשהפירכא הוא מחמת יתרון המעלה אז אתה אומר יוכיח מדבר השני שאין לו זו המעלה. ואעפ"כ יש שם זה הדין ויוכל ללמוד גם על השלישי שאין לו זו המעלה שיהא ג"כ זה הדין. אבל רק כמו בהוכיח אבל לא יותר וכאן אין שום דמיון להיוכיח לזה ומשום הכי מוכרחין מתחלה לעשות יוכיח בעד אחד גופא: