ברכת מרדכי (טרייסטמן)· רבי ברוך מרדכי טרייסטמן
מסכת בבא קמא
דף ב.
ברש"י ד"ה השור והבור וכו' כסדר שהן כתובין וכו'. להבין כונת רש"י ז"ל בזה י"ל דהוקשה לו אמאי לא תני כסדר לא הרי דתני בסיפא. על זה מפרש דתני כסדר הכתובין בתורה. ואח"כ בסדר לא הרי בסיפא מקשה אמאי לא תני כסדר דתני ברישא ומתרץ משום דתו לא הוה מצי למיתני וכו':
שם בגמרא מדקתני אבות מכלל דאיכא תולדות תולדותיהן כיוצא בהן או לאו. והנה ידוע בזה קושית המפרשים ז"ל הא מוכח ממתניתין דכיוצא בהן דאי לאו כיוצא בהן א"כ מה זה דתני במתניתין לא הרי לתרץ למה לא כתב חד ונילף אידך. הא אבות קרא להנך דכתיבא בהדיא וזה דלא כתיב בהדיא הוא תולדה ולא יהי' כיוצא בו לחיוב ומוכרח לכתוב כל אחד בפירוש. ולא הי' צריך התנא לתרץ לא הרי. וע"כ מוכח מלשון התנא דתולדותיהן כיוצא בה ומה מספקא לי' להגמרא בזה. אמנם יש ליישב כיון דלפי האמת מסקינן בגמרא לקמן דכולהו אתיא מבור וחד מינייהו רק כתיבי להלכותיהן. וא"כ לפ"ז לכאורה למותר הוא כל השקלא וטריא דמתניתין ועיין בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל שדיבר מזה וכתב אך נקוט כללי זה בידך כי התנא מפלפל להגדיל תורה ולהאדירה כמו"ש בתוס'. וממילא מתורץ הקושיא הנ"ל וק"ל:
דף סב:
תוס' ד"ה מי קתני אין בין מרובה קתני משמע הכא היכא דתני אין בין לא שייך למימר תני ושייר והקשה הר"י מאורלינ"ש מהא דתנן בפרק קמא דמגילה אין בין נדרים לנדבות אלא שהנדרים חייב באחריותן ונדבה אינו חייב באחריותן ואכתי הא איכא שהנדבה באה מן המעשר ונדר לא וכו' עכ"ל. ויש לדקדק בזה דמשמע מלשונם דעיקר בנין קושיתם עומד על מה דמשמע מהכא אבל בלא זה הי' מיושב אצלם שפיר הלשון אין בין אפי' אם תני ושייר. אבל אינו מובן לכאורה דהא משמעות הלשון אין בין מפורש דאין שום חילוק ביניהם רק זאת. והיאך יוכל להיות שום הוה אמינא לומר תני ושייר ובלי שום הוכחה מכאן יכול להקשות שם במגילה במה דתני אין בין.
אמנם יש ליישב דהנה באמת נוכל לומר דאין כונת התנא שם לעשות כלל על כל הצדדים. רק כונת התנא לדבר בדבר ששניהם שייכין בו דהיינו חולין ואין חילוק ביניהם רק נגד אחריות. וזה החילוק דזה שייך במעשר וזה לא שייך במעשר אינו בגדר שיור כי כונתו רק לדבר במה ששייכין בו שניהם כנ"ל. ומאוד ניחא הלשון אין בין דבדבר הזה ששניהם שייכין בו באמת אין חילוק יותר מזה, רק עיקר קושיתם הוא מהכא דכאן נמי יכולים לומר כך כי כאשר בגנב כתיב בתורה כפל וגם ד' וה' ובטוען טענת גנב לא כתיב רק כפל אנו יכולין לומר דליכא תשלומי דו"ה בטוען ט"ג רק בגנב עצמו. וכונת התנא כאן ג"כ רק לדבר במקום שיש תשלומי שניהם. והיינו בגנב אין שום חילוק ביניהם רק נגד אין בו רוח חיים. וניחא מאוד הלשון אין בין כי זה אינו כלל על כל הצדדים רק התנא מדבר באיש המחיוב בשניהם. ואעפ"כ אמר כאן מי קתני אין בין משמע היכא דתני אין בין לא שייך שום שיור כי הוא כלל על כל הצדדים. ומקשה שפיר ממגילה דשם אנו רואין דלשון אין בין יכולין ללמוד כהנ"ל ואינו בגדר שיור. ותירצו התוס' דשם אינו מדבר מחילוקים דבין נדר לנדבה רק קא על החיובים שאין בזה יותר חיוב מבזה עיי"ש, ולפ"ז יהא מיושב קושית המהר"ם ז"ל שהקשה לפי מה דס"ד להתוס' בקושיתם דשם תני ושייר מה שייר דהאי שייר עיי"ש. אבל לפי הנ"ל ניחא דזה אינו בגדר שיור כי כונת התנא רק לדבר בדבר ששניהם שייכים בו וכהנ"ל:
שם בתוס' ד"ה מרובה קתני תני ושיירי לשון ראשון דמייתי סייעתא לא בעי למימר דשייר דסבר ההוא לישנא דמרובה היא כמו אין בין וכן משמע הלשון דקאמר ללישנא בתרא מי קתני אין בין מרובה קתני משמע שתחלה הי' סבור דמרובה הוא כמו אין בין וא"ת ומה שייר דהאי שייר וכו' עכ"ל. והנה יש לדקדק בזה טובא א' במה שהצרכו לומר וכן משמע וכו' והלא בלאו הכי אנו רואין בפירוש דכשלשון ראשון מייתי סייעתא מזה שאין עוד חילוק יותר. אנו רואין מפורש דסובר דלשון מרובה הוא דוקא ולמה צריכים עוד לומר וכן משמע וכו'. ב' קשה להבין למה הקדימו זאת לקושיתם הא מיד הי' יכולים להקשות על לישנא בתרא מאי שייר דהאי שייר ומלשונם נראה דזו ההקדמה מוכרח להקדים קודם הקושיא ובלא"ה אין שום קושיא וצריכים להבין זאת כנ"ל.
אמנם לפי שאמרנו בדבור הקודם דכאן יש מקום לומר תני ושייר באופן אחר ולא יוקשה עוד מה שייר דהאי שייר כי אינו בגדר שיור. ניחא שפיר דאם לא הי' נזכר בלשון בתרא רק תני ושייר היינו יכולין לומר כונת תני ושייר באופן הנ"ל. וע"ז האופן באמת לא הי' שום חילוק בין לשון אין בין ללשון מרובה והחילוק בין לשון ראשון ללשון שני היינו אומרים כך דהלשון ראשון לא נראה לו לומר כן רק תופס שזה הוא כלל על כל הצדדים וממילא אי אפשר לומר תני ושייר כי יהא קשה מה שייר דהאי שייר. והלשון בתרא תפס לומר כאן תני ושייר באופן הנ"ל וממילא לא שייך להקשות מה שייר דהאי שייר כמו"ש לעיל כי אינו בגדר שיור אך כשהלשון בתרא מסיק מי קתני אין בין משמע דהחילוק בין שני הלשונות הוא דלשון ראשון תופס דמרובה הוא כמו אין בין. ולישנא בתרא סובר דמרובה לא הוי כמו אין בין וממילא אין יכולין לומר כונת תני ושייר בלשון אחרון כפי הנ"ל דהא באופן זה אין חילוק בין לשון אין בין ללשון מרובה. וע"כ כונת לשון אחרון תני ושייר כמו בכל הש"ס ומחמת זה יש חילוק בין לשון אין בין ללשון מרובה ומקשה התוס' שפיר מה שייר דהאי שייר. ותירצו בתוס' דשייר שותף שגנב מחבירו דחייב בכפל ופטור מדו"ה. והקשו המפרשים מה נעשה ללשון ראשון דלשון מרובה הוא דוקא הא אנו רואין ששייר שותף שגנב שהוא מפורשת דפטור מדו"ה. ותירץ המהר"ם ז"ל דשם קאי ללשון בתרא וללשון ראשון שותף שגנב חייב ד' וה' עיי"ש. אבל קשה להבין דבריו הקדושים היאך שייך לומר זאת שהוא משנה מפורשת דהוא רק ללישנא בתרא הלא יושאר קושיא ללשון ראשון כמובן.
אכן יש לומר דהכונה כך הוא. דלפי לשון שני דלשון מרובה הוא לאו דוקא ודאי מוטב לומר דלא פליג בשותף שגנב רק דתני ושייר. אבל לפי לשון ראשון דלשון מרובה הוא דוקא ע"כ אנו רואין דהתנא בכאן חולק בזה וסובר ששותף שגנב חייב דו"ה ואין שום שיור ודו"ק: