ברכת מרדכי (טרייסטמן)· רבי ברוך מרדכי טרייסטמן
מסכת בבא מציעא · דף ד:
בגמרא מיתיבי סלעים דינרין מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש רשב"א אומר הואיל והודה מקצת הטענה ישבע רע"ק אומר אינו אלא כמשיב אבידה ופטור ויש שם שני לשונות בגמרא חד מתחיל לדייק מרשב"א למותיב על ר"ח וזה מתחיל לדייק מרע"ק ולמותיב על רב ששת. וצריכים להבין הסברות החלוקות שביניהם והעיקר קשה להבין למה תפס הגמ' לומר סברות הפוכות דלרשב"א יהא שלש חייב ושתיים פטור ולרע"ק מדייק להיפך דשלש פטור ושתיים חייב הא יכולין לומר כהסברא פשוטה דהפלוגתא בשלש תלי בשתיים אם שתיים פטור הוה שלש משיב אבידה ואם שתיים חייב שלש נמי חייב ולא תהא שום קשיא לא על ר"ח ולא על ר"ש כי זה תלי בפלוגתא:
ונראה לתרץ דלשון ראשון סובר דלרע"ק אין שום סברא לומר רק משום דשתיים פטור הוי שלש משיב אבידה. אבל אם בשתיים הי' חייב לא הי' בשלש שום מגו כמפורש לקמן בגמרא. וא"כ אם נאמר דרשב"א ג"כ בשתיים משום דשתיים חייב שלש נמי חייב אז הוי לי' למינקט הפלוגתא בשתיים וממילא נדע על שלש כי עיקר הפלוגתא דשלש תלוי בשתיים. וע"כ נקט שלש כי לרשב"א אף דשתיים פטור מ"מ לא הוה בשלש משיב אבידה כי שתיים פטור משום הילך והילך הוי כופר הכל והוי העזה. אבל אם נאמר דשתיים פטור מטעם שעבוד קרקעות או משום דמסייע לי' שטרא א"כ אמאי לא הוי בשלש משיב אבידה. ומזה מוכח דהילך פטור כי הפטור בשתיים הוא מחמת הילך לכ"ע. רק הם מחולקין דרשב"א סובר דלא הוי משיב אבידה כי הוא מגו דהעזה. ורע"ק סובר אף דשתיים פטור משום הילך לא הוי העזה משום סיוע השטר כך סבר המקשה בלשון ראשון ומקשה על ר"ח משניהם ותירוץ הגמרא הוא להיפך כי בשתיים לכ"ע חייב ומשום הכי לא חשיב רשב"א שלש למישב אבידה ושלש דנקט הוא לרבותא דרע"ק דאף דשתיים חייב מ"מ הוי בשלש משיב אבידה משום דבטענת שתיים נראה יותר נאמן כסברת התוס' שם אבל שתיים לכ"ע חייב:
בגמרא שם א"ה רשב"א אומר הואיל וכו' אף זה ישבע מבעי לי' אלא לעולם שתים פטור והילך חייב ושאני הכא דקא מסייע לי' שטרא א"נ משום דהו"ל שעבוד קרקעות וכו'. ומפרשים התוס' דאעפ"כ לא חשיב לרשב"א למישב אבידה כי הרבה בני אדם אין ברצונם לטעון מה שהשטר מסייע עיי"ש. והנה כבר פרשנו בלשון ראשון דבדר"ע אין שום סברא לומר דבשתיים חייב כהנ"ל. והלשון אחרון סבר להיפך דלרשב"א א"א לומר דסבר שתיים פטור כי אפי' דהפטור יהי' משום הילך ג"כ לא הוי העזה משום דהשטר מסייע ואמאי לא הוי משיב אבידה. וע"כ משום דשתים חייב. ורע"ק סובר אף דשתים חייב מ"מ הוי בשלש משיב אבידה כסברת התוס' לעיל ולכ"ע שתים וקשה לרב ששת משניהם. ותירוץ הגמרא הוא להיפך כאשר תפס בלשון ראשון דשתים לכ"ע פטור מטעם הילך. ורשב"א סובר דבשלש לא הוי משיב אבידה כי הוה מגו דהעזה דאף דשתים פטור מטעם הילך לא הוי העזה משום דהשער מסייעה. ובזה יובן לשון רש"י ז"ל ד"ה אינו אלא כמשיב אבידה מדהוי לי' למימר שתים והשטר מסייעה עכ"ל ולכאורה למה צריך לכל זה הלא לסברת לשון ראשון מדייק שתים פטור ולהמסקנא ג"כ שתים פטור וממילא הוי מגו טוב בלא הסברא דהשטר מסייעה. אכן כאשר פירשנו ניחא דכשאנו סוברים דהילך פטור דהוי כופר הכל והווי העזה וע"ז צריכין להסברא דשטר מסייעה דמחמת זה לא הוה העזה בשתים וק"ל:
ברש"י שם ד"ה אינו אלא כמשיב אבידה וכו' וחכמים פטרו את משיב אבידה מן השבועה דתנן המוצא את המציאה לא ישבע עכ"ל. ויש להבין הלא באמת משיב אבידה פטור מטעם מגו כמ"ש רש"י ז"ל בעצמו לעיל כשמקשה רבה מפני מה אמרה תורה מב"מ הטענה ישבע ולא חשבו כמשיב אבידה. מוכח בפירוש דכוונת רש"י ז"ל שמשיב אבידה פטור מן התורה מטעם מגו. ומה שתני בהניזקין כנ"ל כבר תירצו המפרשים שהוא רק טעם למה לא הסיתו החכמים עליו שבועה אבל לפטור מן התורה הוא מטעם מגו ולמה כתב רש"י ז"ל כאן שהוא משום תקנה. הן אמת לפי פירשנו לעיל בכונת רש"י ז"ל שרבה אינו מקשה על התורה רק למה במשיב אבידה אף שחייב שבועה מן התורה מ"מ פטרו החכמים מטעם תקנה וכאן העמידו דבריהם על דין תורה ולא פטרו כמשיב אבידה שאינו כופר הכל. ולפ"ז ממילא מתורץ דברי רש"י ז"ל כאן בטוב טעם:
אמנם לענ"ד נראה דאף לשיטת המפרשים בכונת רש"י ז"ל דקושית רבה הוא על דין תורה דיהא פטור כמשיב אבידה מ"מ יהא ג"כ ניחא דברי רש"י ז"ל בכאן. דהנה כבר זכרנו לעיל קושית המפרשים למאי צריך להסברא דחזקה דאין אדם מעיז הא סגי ג"כ בסברת אשתמוטי דכבר לא שייך מגו דהוא באמת איש נאמן מה שיש לו רוצה ליתן והשאר שאין לו הוא משתמיט. ותירצו דזה שייך דוקא רק היכא שיש לו ליתן מיך מה שהודה וכאשר יש לו אז יש לו מגו דהילך ופטור. ומשום הכי שפיר צריכין לטעם דאינו מעיז כי הטעם דהילך פטור שהוא כופר הכל והוי העזה. אבל יהא קשה לפי התירוץ דמתרץ דהילך חייב אמאי חשוב הכא משיב אבידה בשלש במגו דשתים דנראה יותר נאמן כשאומר שתים הלא יכולין לומר דהוא איש נאמן שלש יש לו ליתן לכך הוא מודה והשאר שאין לו משתמיט וצריך לישבע ככל מב"מ ואין יכולין לומר מגו דהילך דהא אמרינן השתא דהילך חייב. ומשום הכי צריך רש"י ז"ל לפרש כאן הטעם דתיקן חכמים הוא כמו"ש בהניזקין ודו"ק:
שם ברש"י ד"ה מב"מ הוי ואינו משיב אבידה דאיערומי קמערים וכו'. ולכאורה למה צריך לכל זה ודי לומר דאינו משיב אבידה מטעם דשתים הוי העזה. ונראה דהי' קשה לרש"י ז"ל דלפי המסקנא דשתים פטור מטעם דמסייע לי' שטרא או מחמת שעבוד קרקעות אמאי לא חשיב אותו רשב"א למשיב אבידה. על זה נותן טעם דאף שסובר בשתים פטור מ"מ לא הוי משיב אבידה בשלש כי יכול לערום ולטעון שלש כדי שיהי' מוחזק לנאמן. ורע"ק סובר אם בשתים פטור אז הוי בשלש משיב אבידה ולא אמרינן דקמערים רק דאמרינן מגו והלכה כרע"ק מחבירו. ומשום הכי אמרינן מגו בכל מקום:
בגמרא שם ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות, ולכאורה יש לדקדק הלא כאן אין מיירי בכפירת ש"ק רק בהודאת ש"ק. ורש"י ז"ל כתב כשם שאין נשבעין על כש"ק כך אין נשבעין על הודאת ש"ק עיי"ש אבל קשה להבין הא ידוע בכל הש"ס שהודאת וכפירת קרקעות אין מביאין לידי שבועה ולמה צריך הגמרא לומר בלשון כשם והו"ל לומר בפשיטות אין נשבעין על הודאת ש"ק ויש לומר דמה דקיי"ל דאין הודאת ש"ק מביא לידי שבועה היינו יכולין לומר משום דקיי"ל הילך פטור והודאת קרקע הוי הילך. אבל למ"ד הילך חייב יכול להיות דאף הודאת ש"ק מביאו לידי שבועה. לכך אמר הגמרא כשם שאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות מטעם גזירת הכתוב כך אין נשבעין על הודאת שעבוד קרקעות ג"כ משום גזירת הכתוב ולא מטעם הילך וק"ל: