אור ברסלב
ברכת מרדכי (טרייסטמן) מסכת בבא מציעא › דף ג:

ברכת מרדכי (טרייסטמן)· רבי ברוך מרדכי טרייסטמן

מסכת בבא מציעא · דף ג:

דף ג.

בתוס' ד"ה בכוליה בעי דלודי לי' וכו' לכן י"ל ובכולי' בעי דלודי ליה כלומר מאחר שאינו מעיז א"כ אמת הוא שאינו חייב יותר ולמה ישבע יהא נאמן במגו דאי בעי כ"ה וכו'. ולכאורה אינו מובן דברים הללו. אך כבר אמרתי לעיל לשיטת התוס' דכונת קושית רבה הוא על שני אופנים דממ"נ אם אתה תופס אותו למעיז יש לו מגו ואם אתה תופס אותו לאינו מעוז בודאי או' אמת כי לכפור החצי ג"כ העזה. ועל זה התירוץ דלכפור במקצת אינו כ"כ העזה משום אשתמוטי וק"ל:

שם באו"ד וא"ת כופר הכל נמי אשתמוטי כדאמרינן שם בשבועות הדינים אמר ר"נ כופר הכל משביעין אותו שבועות היסת משום חוקה אין אדם תובע אא"כ יש לו עליו ופריך שם הגמרא אדרבא אין אדם מעיז ומשני אשתמוטי וי"ל דמ"מ יש העזה בכ"ה יותר מבכופר החצי עכ"ל. ולכאורה קשה הא במודה במקצת ליכא החזקה דאין אדם תובע ואעפ"כ צריך לישבע משום סברת אשתמוטי וכמו כן למה צריך שם הטעם דחזקה אין אדם תובע הא די בסברת אשתמוטי לחוד. אכן כאשר אמרנו לעיל דבמודה במקצת אין עיקר הטעם משום אשתמוטי רק עיקר טעם השבועה הוא משום שעל ידי ההודאה שהוא מודה לו בחצי' נעשה טענת התובע טענה חשובה כמו"ש בתוס'. וסברת אשתמוטי הוא רק שלא נחשבהו לחשיד לשיטת רש"י ז"ל או שלא יהא נחשב להעזה לשיטת התוס'. ומחמת זה צריכין שם בכופר הכל להטעם דאין אדם תובע. וזהו עיקר טעם השבועה וסברת אשתמוטי הוא להחליש החזקה דאין אדם מעיז.

אכן עדיין יש לדקדק כיון שאנו מוכרחין כאן לבוא לאשתמוטי א"כ למה לנו הטעם דחזקה נגד המגו הא די בסברת אשתמוטי לחוד דיוכל להיות שהוא איש נאמן ומה שיש לו ליתן אין ברצונו לכפור והחצי שאין לו עתה הוא משמט עצמו עד שיהא לו מעות ולא שייך לזה מגו לכפור הכל כי הוא איש נאמן מה שיש לו רוצה לשלם אך י"ל כי באופן כזה עדיין יש לו מגו דהילך והי' פטור. ומוכרחין לומר מאיזה טעם הילך פטור הוא משום שהוא נחשב לכופר הכל והוי מגו דהעזה ומוכרחין להטעם דאין אדם מעיז אף אחר סברת אשתמוטי אך עדיין צריכים להבין לפי פירש"י ז"ל בסוגיא דהילך דאומר לא הוצאתים והן שלך בכל מקום שהם עיי"ש. ונראה מלשונו דדוקא אם לא הוציאם אז שייך הסברא דרב ששת הנך דקא מודה בהו כמאן דנקט מלוה דמי. אבל באם כבר הוציאם אף שהוא נותן לו הנך דקא מודה מ"מ נחשב כסתם מב"מ אף לר"ש כמו"ש בהג"א על הרא"ש ז"ל א"כ הדרי קושיתן כי אף שיתן לו תיכף ג"כ יהא חייב ולא שייך לומר שיש לו מגו דלא הוצאתים דאפשר דהוא איש נאמן שאינו רוצה לשקר. ובפרט דזה יכולין להתודע וכבר אין צריך לסברת החזקה. אמנם רש"י לשיטתו שאמרנו לעיל דקושית הגמרא אינו משום מגו רק לפטור אותו מפני תהיה כמו במשיב אבידה. לפ"ז בסברת אשתמוטי עדיין אין שום תירוץ עד שהוכרח לסברת החזקה דאין אדם מעיז ואין לחוש מפני התקנה וק"ל בתוס' שם ד"ה אבל העדאת עדים דליכא למימר כ"כ משתמיט כיון שכפר הכל אימא כיון דחשיד הוא לגזול חשיד נמי אשבועה קמ"ל דלא הוי גזלן בהכי דאשתמוטי קא משתמיט וכו'. והנה לכאורה הוא להיפך ממה שכתבו לעיל ד"ה ובכולי' בעי דלודי לי' דסברת אשתמוטי הוא רק לתרץ דלא הוי העזה אבל לא נגד חשיד. כי אף בלא אשתמוטי והוא חשיד אממון ג"כ לא חשיד אשבועה וכאן מפרשי כפירש"י ז"ל עיין במהרש"א ובמהר"ם ז"ל. ולענ"ד צדקו דברי התוס' בפשיטות כי אינו יכול לומר כונת הגמרא אבל העדאת עדים דליכא למימר הכי והוי העזה ואין אדם יכול להעיז וסבור לומר אמת כמו"ש לעיל במודה במקצת דהא אינו דומה לשם בשלמא שם אנו יכולין לומר מדלא כפר הכל אנו רואין דהוא אינו בטבעו להעיז וצריכין לומר דבודאי אומר אמת כי במקצת ג"כ יש העזה. ותירץ על זה סברת אשתמוטי דבמקצת לא הוי העזה. אבל כאן מה אתה אומר מאחר דאינו מעיז א"כ אמת הוא כדבריו הא יש עדים על חמשים והוא כופר הכל. ומחמת זה הוכרחו לפרש כאן כפירש"י ז"ל משום חשיד. אף דלפי שיטתם ז"ל אפי' מדאורייתא לא אמרינן מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועה זהו רק בחשיד שאנו רוצין לחשוד אותו על ממון אז לא חשדינן אותו על שבועה כי אף על ממון עדיין אינו חשיד בודאי. אבל בהעדאת עדים והוא כופר אימא כיון שהוא ודאי חשיד לגזול חשיד נמי אשבועה קמ"ל דלא הוי גזלן בהכי כי גם כאן שייך אשתמוטי כמו שאמרנו שנדחה הסברא מחמת הק"ו. ומוכרחין לומר שגם כאן שייך אשתמוטי ולא הוי חשיד ודאי. וכשתעיין בלשון התוס' דהכא ובלשונם לעיל תראה דלעיל זכרו בלשונם רק חשיד אממון וכאן זכרו בלשון גזלן כיון דחשיד הוא לגזול מזה מובן שכונתם כמו שאמרנו.

אכן לפ"ז עדיין קשה להבין מאי דמסקו בדבריהם ואע"ג דאמרינן לקמן וכו' הא לפי הנ"ל אין שום דמיון לשם דלקמן מיירי בזה שאנו רוצין לחושדו ועדיין אינו חשיד ודאי. וכאן מיירי אפי' בזה שאנו יכולין לחושבו לחשיד וא"כ ודאי נוכל לומר דזה גופא הוא כוונת התוס' במה שמסקו "מ"מ גם התנא אשמעינן דלא אמרינן' ולא זכרו בלשונם דלא אמרינן מגו דחשיד רק סתם דלא אמרינן. וכונתם בזה דאע"ג דכבר אשמעינן דלא אמרינן מגו דחשיד מ"מ גם התנא אשמעינן דלא אמרינן שהוא חשיד. היינו אף במקום שיכולין לומר עליו שהוא חשיד ודאי מ"מ לא אמרינן דהוא חשיד בודאי לגזול כי יכול להיות אשתמוטי והוי ספק חשוד אממון.

שם באו"ד וא"ת אמאי אצטריך לטעמא דאשתמוטי לימא אי לאו ק"ו ה"א הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים משום שכן אינו בהכחשה ובהזמה כדפריך לקמן ולקמן נמי הוה לי' למפריך מה לפיו שכן משתמיט עיי"ש מה שתירצו ולכאורה קשה להבין כונתם בתירוצם עיי"ש. ונ"ל דכונתם כך הוא דהא כבר אמרנו לעיל דתחלת הלימוד הוא מצד הסברא דכמו בפיו ע"י חיוב הודאתו נעשה טענת התובע לטענה חשובה המביאו לידי שבועה על השאר כמו כן ע"י חיוב העדאת העדים נעשה ג"כ טענת התובע טענה חשובה לחייב שבועה על השאר וממילא כשהלימוד הוא מצד חשיבת הטענה לא מצד חומר אין שייך למפרך מצד חומר שיש בפיו שאינו בהכחשה. דהא עכ"פ עדיין אינו נדחה חשיבת טענת התובע כמו בפיו והיינו מוכרחין לחלק מצד חשיד אבל אחר שלמד הדין שבועה בה"ע מצד חומר שיש בו יותר מבהודאת פיו וכשבא לסתור הק"ו מוכרחין לסתור מצד חומר שיש בפיו יותר מה"ע. אבל מצד הסברא אין שייך לסתור הק"ו כי הסברא נדחית מפניו וק"ל.

בגמרא שם ומאי קל"ו ומה פיו שאין מחייבו ממון מחייבו שבועה עדים שמחייבין אותו ממון אינו דין שמחייבין אותו שבועה ופיו אינו מחייבו ממון והא הודאת בע"ד כמאה עדים דמי פירש"י ז"ל ברייתא הוא. ולכאורה יש לדקדק היאך יכול להיות הו"א שפיו אין משלם ממון ע"י עצמו, ואם נאמר דמיד הי' כונתו על קנס. אבל מ"מ היאך הי' יכול להיות ה"א לטעות דכונתו הי' על ממון. וביותר קשה לי להבין כונת רש"י ז"ל במ"ש ברייתא הוא וכי בלא ברייתא אין אנו יודעין שפיו מחייב עצמו ממון. ונ"ל לתרץ עפ"מ שאמרנו לעיל דתחלת הלימוד הי' מצד הסברא רק כאשר הי' הו"א לדחות מצד הסברא שלא ליתן שבועה מחמת חשיד לפי שיטת רש"י ז"ל או כפי שיטת התוס' לעיל. ובא ללמוד מצד חומר שיש בהעדאת עדים יותר מבהודאת פיו כי למד שמה שהודאת פיו משלם ע"פ עצמו לא נחשב מצד חיוב ב"ד רק מצד שהוא עצמו רוצה לשלם ואין בה חומר חיוב ב"ד ומ"מ יש בה כח להביא לידי שבועה על השאר, ומכש"כ התשלומין הבא ע"י העדאת עדים שהוא מצד חומר חיוב ב"ד בודאי יש בכח להביא לידי שבועה על השאר זהו הי' כונת הק"ו לפי סברת המקשן. ועל זה מקשה הא הודאת ב"ד כמאה עדים דמי נשנית בברייתא. וע"כ כונת התנא לאשמעינן שמה שפיו משלם הוא ע"פ חיוב ב"ד דאל"כ מה צריך לאשמעינן. ומתרץ דמיד הי' כונתו על קנס. וזהו כונת רש"י ז"ל במ"ש ברייתא הוא דזהו עיקר קושית הגמ':

בגמרא שם אמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי יפטר. ובתוס' שם דלישנא קמא דפרק אמרי לו דמפרש טעמייהו דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים האי אם ירצה לדבריו דר"מ קאמרי ולאידך לישנא טעמייהו דנפשייהו קאמרי. ואינו מטעם מגו שיהא נאמן להכחיש לגמרי כי מגו במקום עדים לא אמרינן רק הוא מתרץ דבריו שלא אכל שוגג אלא מזיד. וסבר ר"מ אם מיד בתחלה אמר לא אכלתי (אלא) שוגג אלא מזיד הי' נאמן. אבל אם מתחלה אמר לא אכלתי ואח"כ רוצה לתרץ דבריו אינו נאמן. ורבנן סברי דנאמן לתרץ דבריו כי אם רצה והי' אומר מיד אכלתי מזיד הי' פטור, ומפני מה נאמר שדעתי הי' לשקר שלא אכל לגמרי ולא יהא נאמן נגד עדים דהלא מן הסתם הי' מיד כונתו שלא אכל שוגג. ונמצא ללשון זה הפלוגתא דר"מ ורבנן הוא רק במתרץ דבריו אבל אם עתה הוא ג"כ עומד בדבורו שלא אכל לגמרי אינו נאמן נגד העדים. וא"כ מה זה שתירץ כאן בגמרא ר"ח כר"מ ס"ל הא אף לרבנן העדים נאמנים אם הוא מכחיש לגמרי. לכך מפרשי התוס' דזו הסוגיא אולי כלישנא בתרא דפרק אמרו לו דטעמייהו דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים ואף להכחיש לגמרי נאמן ומשום הכי מוכרח הגמרא לומר ר"ח כר"מ ס"ל.

אכן עדיין איני מובן דהא ללשון זה דטעמייהו דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו והפלוגתא מיירי אף שהוא מכחיש עתה ולדבריו דר"מ קאמרי מה אם ירצה לומר שיהא נאמן להכחיש מחמת המגו. הלא מגו במקום עדים לא אמרינן. ויש לומר דהכי קאמרי ליה אתה אומר שאין אדם נאמן על עצמו נגד עדים. זהו דוקא בעדים שע"י אמירתם יכול לגמור החיוב. אבל כאן ע"י אמירתם עדיין אינו נגמר החיוב בבירור כי אם הוא אומר מיד אכלתי מזיד אף לדבריך פטור והיאך אתה חושבם לעדות גמורה וממילא הוא נאמן אף להכחיש. ור"מ סובר הסברא להיפך דאף שהם אומרים שלפי דעתם אכל עדיין בשוגג מ"מ הם יודעים שע"י עדותן אינו מבורר לחיוב קרבן כי כשהוא יאמר אכלתי במזיד יפטר. וכל עיקר עדותן נגמר רק על איסור אכילה ועל זה הם נאמנים כי על זה עדותם עדות גמורה לגמור על פיהם. וכשהוא אומר שלא אכל הוי כמי שאומר לא לויתי דהוא כאומר לא פרעתי דמי והוי כמודה שלא אכל מזיד. ועל אכילה אנו יודעין בבירור שאכל ונמצא שאכל חלב לא במזיד. ואם נאמר שמה שאמר לא אכלתי משום שלא רצה להביא חולין לעזרה א"כ אמאי לא אמר שבמזיד אכל. וע"כ הוי הודאה שלא אכל מזיד זהו סברת ר"מ. ובזה יהא ניחא מה דקשה לכאורה לדברי ר"מ דהלא מפורש בפסוק או הודע אליו חטאתו ולא שיודיעהו אחרים. אבל לפי הנ"ל ניחא דר"מ חושב זה כמו הודע מאליו כי ע"י העדים לא נגמר החיוב לקרבן רק ע"י עצמו. ומשמעות הכתוב או הודע אליו חטאתו תיבת חט מורה על שוגג המביאו לידי קרבן וזהו נגמר ע"י הודאתו ודו"ק:

בגמרא שם אלא מה לפיו שכן מחייבו אשם אשם היינו קרבן עכלה"ג:

ויש לדקדק בזה היאך הי' יכול להיות הו"א שאשם אינו בכלל קרבן. אך י"ל עפמ"ש התוס' שם דהסוגיא דמסכת שבועות סברי דעדים אין מחייבין אשם לדברי ר"מ משום דכתיב והתודע וסוגיא דהכא סובר דלר"מ אשם היינו קרבן עיי"ש והשתא י"ל דבההוה אמינא הי' סבר הגמ' כסוגיא דהתם וק"ל:

בגמרא שם אלא אתיא מעד אחד וכו' מה לעד אחד שכן על מה שהוא מעיד הוא נשבע וכו' אלא אמר ר"פ אתיא מגלגול שבועה דעד אחד וכו' מה לג"ש שכן שבועה גוררת שבועה וכו' פיו יוכיח וכו' מה לפיו וכו' עד אחד יוכיח וכו' מה לעד אחד וכו' פיו יוכיח וכו'. והנה לפי הנראה מפשט הגמרא הלימוד הוא מאלו השלשה אבל אינו מובן הא הלימוד י"ל מפיו ועד לחוד או מפיו וגילגול שבועה לחוד ולמה צריך לאלו השלשה. ובאמת כל הראשונים הזכירו רק פיו ועד אחד. וי"ל דהנה הפירכא זו דעל שבועת עד אחד או על גילגול שבועה לא דמי לשאר הפירכות. דהיינו הפירכא דפריך מה לפיו שכן אינו בהכחשה בא הפירכא מכח מעלה שיש בפיו יותר מבהעדאת עדים ויוכל להיות שכן לענין שבועה ג"כ פיו הוא במעלה יותר. ושייך לעשות יוכיח זה כנגד זה שלא תלוי באלו המעלות ויש לימוד במה הצד. אבל הפירכא דעל עד אחד או על גילגול שבועה לא בא הפירכא מצד מעלה יתירה רק מצד שאין שם שבועה כזו ולא שייך הלימוד במה הצד ונשאר רק הלימוד מפיו לחוד ועל פיו לחוד כבר יש פירכא. ומוכרחין מתחלה לעשות יוכיח בעד אחד גופא שכח בעד אחד לחייב על מה שלא העיד. ואף בלא גרירת שבועה דהשתא שהוא בדמיון השבועה כמו פיו שהוא בדמיון לשבועה מהעדאת עדים. והשתא אין יכולין לעשות צירוף עד אחד לפיו ללמוד במה הצד משניהם על העדאת עדים וניחא השתא דמפיו ועד אחד אין יכול לעשות מה הצד. ומפיו ומגלגול שבועה ג"כ אין יכול לעשות מה הצד רק כשאתה עושה יוכיח בעד אחד גופא בשבועה על מה שמעיד בלא גרירת שבועה וכן בגלגול על מה שלא העיד ועשה יוכיח משניהם זה נגד זה בעד אחד שיש בכחו לחייב על כל אופנים. אז יכול להיות לימוד במה הצד מפיו וע"א על העדאת עדים. ועתה ניחא דבאמת עיקר הלימוד הוא מפיו ועד אחד אחר שנמצא אצלו שבועה ראשונה ושבועת גלגול הכל בכלל עד אחד שהוא מחויב על כל אופנים והוא מצורף לפיו ללמוד במה הצד משניהם כי נגד כל הפרכות פיו יוכיח ונגד הפירכא דעל פיו עד אחד יוכיח שהוא בדמיון שבועה לשבועת העדאת עדים

ואין להקשות אמאי לא עשה הלימוד מעד אחד גופא דאם תפרוך שכן על מה שהוא מעיד הוא נשבע גלגול יוכיח שמחיוב על מה שאינו מעיד. ואם תפרוך שכן שבועה גוררת שבועה שבועה הא' יוכיח. יש לומר דנקט כלל זה בידך כשהפירכא הוא מחמת יתרון המעלה אז אתה אומר יוכיח מדבר השני שאין לו זו המעלה. ואעפ"כ יש שם זה הדין ויוכל ללמוד גם על השלישי שאין לו זו המעלה שיהא ג"כ זה הדין. אבל רק כמו בהוכיח אבל לא יותר וכאן אין שום דמיון להיוכיח לזה ומשום הכי מוכרחין מתחלה לעשות יוכיח בעד אחד גופא:

תוכן העניינים

ברכת מרדכי (טרייסטמן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה