אור ברסלב
ברכת מרדכי (טרייסטמן) מסכת בבא מציעא › דף ג.

ברכת מרדכי (טרייסטמן)· רבי ברוך מרדכי טרייסטמן

מסכת בבא מציעא · דף ג.

דף ב:

בגמרא לימא מתניתין דלא כרבי יוסי וכו' עד סוף כל הסוגיא דאמר אלא מחוורתא כדשנין מעיקרא עיי"ש. הנה כבר כתבתי דלשיטת רש"י ז"ל הוא דאחר שתירץ לר"י החילוק בין ודאי רמאי ללא אז כבר נפל מהחילוק שתירץ קודם דהחלוקה יכולה להיות אמת. דאף שהחלוקה יכולה להיות אמת מ"מ אם הוא ודאי רמאי אז אף לרבנן יהא מונח. ולשיטת התוס' הוא דהחילוק שתירץ קודם לרבנן נשאר לנו ורק לר"י הוכרח לחלק בין ודאי רמאי ללאו. אבל עדיין נשאר קושית הגאון רעק"א ז"ל דהקשה לשיטת התוס' דלעיל ד"ה ולחזי זוזי ממאן נקט דקושית הגמ' הוא רק להיות עד המסייע ומשום הכי כתבו התוס' דהוי מצי לשנויי דליתי קמן דנשיילה ולא צריך לשנויי דמשום דנקט זוזי מתרווייהו לכך לא ידע משום דיוכל להיות אף דנקט מחד רק דליתי קמן דנשיילה. א"כ מה מקשה בגמרא כאן תינח מציאה לית לי' פסידא מו"מ מאי איכא למימר דאית לי' פסידא. הלא יכול להיות דנקיט זוזי מחד וליתי קמן דנשיילה ומ"מ נמי לית לי' פסידא.

אמנם יהא ניחא כל זה כאשר פירשתי לעיל החילוק שבין רש"י להתוס' דתלוי בפשט הגמ' בקדושין שם, דלשיטת רש"י ז"ל הפשט אין מקחו בידו אז אינו נאמן אפי' להיות עד המסייע כי אינו זוכר. וקושית הגמ' שם ונחזי זוזי ממאן נקט הוא שיהא נאמן לגמרי כמו כשמקחו בידו שהוא נאמן לגמרי. כי קבלת המעות בודאי זוכר. ותירץ שם הגמרא דמה דאמר כשאין מקחו בידו איני נאמן אף להיות עד המסייע הוא בדנקט זוזי מתרווייהו. אבל נקט רק מחד נאמן לגמרי כמו מקחו בידו. ומשום הכי דחק רש"י ז"ל לפרש דכאן אין יכול להיות רק בנקט מחד דלהימני לגמרי כי בדנקט מתרווייהו אינו נאמן לגמרי אף להיות עד המסייע. ולשיטת התוס' הפירוש אין מקחו בידו הוא דאינו נאמן בכולי אבל להיות עד המסייעו נאמן. וקושית הגמרא הוא ולחזי זוזי ממאן נקט הוא להיות נאמן לגמרי. ותירץ דנקט מתרווייהו ולכך אינו נאמן לגמרי רק להיות עד המסייע לפטור משבועה. וזהו שכתבו התוס' כאן דקושית הגמרא הוא אף בדנקיט זוזי מתרווייהו להיות עד המסייע ותירץ משום דנקט מתרווייהו הוא עצמו לא ידע אבל אם הי' אומר דידע הוי עד המסייע. ונמצא לפ"ז דהחילוק בין רש"י להתוס' כך הוא דלשיטת רש"י ז"ל קושית הגמ' הכא הוא רק בדנקיט זוזי מחד. ולשיטת התוס' יכול להיות קושית הגמ' אפי' בדנקט מתרווייהו דלהמניה כעד המסייע ועל זה יוכל לתרץ דליתי קמן. אבל בנקט זוזי מחד יש לו נאמנות לגמרי אף לשיטת התוס' ואין יוכל להיות התירוץ דליתי' קמן דנשיילה כמו שאמרנו לעיל ודו"ק:

בגמ' שם בין לרבנן ובין לר"י התם גבי חנוני על פנקסו דקתני זה נשבע ונוטל וזה נשבע ונוטל מ"ש דלא אמרינן נפקיה לממונא מבעה"ב ויהא מונח עש"א דהא בודאי איכא רמאי אמרי התם היינו טעמא דא"ל חנוני לבעה"ב אני שליחותא דידך קא עבידנא מאי אית לי גבי שכיר אע"ג דקא משתבע לי לא מהימן לי בשבועה את האמנתיה דלא אמרת לי בסהדי הב לי' ושכיר נמי א"ל לבעה"ב אנא עבדי עבידתא גבך מה אית לי גבי חנוני אע"ג דמשתבע לי לא מהימן לי וכו' עכ"ל הגמרא. ויש לדקדק בזה טובא. א' דקודם שידע הגמרא התירוץ דכל אחד יש לו טענה מעליא על הבעה"ב. למה הקשה רק לרבנן ולר"י הא הקושיא זו יכול להיות שם על המשנה גופא מהיכי תיתי יפסיד הבעה"ב לשלם שני פעמים דמה חטא ופשע בזה. ב' מה מקשה דוקא לרבנן דסברי שם זה נשבע ונוטל וזה נשבע ונוטל הא לבן ננס דסובר שניהם נוטלין בלא שבועה ג"כ קשה מאיזה טעם ישלם הבעה"ב שני פעמים. ג' קשה להבין אריכות הלשון של התירוץ אע"ג דמשתבע לי לא מהימן לי ולמה לי כל אריכות הזה הלא עיקר קושית הגמרא הי' שיהא מונח ודי במה שיתרץ אנא שליחותא דידך קא עבידנא מה אית לי גבי שכיר וכן השכיר יאמר כן אני עבדתי גבך מה אית לי גבי חנוני. ולמה הוזכר בהתירוץ אע"ג דמשתבע לי לא מהימן לי' מי דיבר כאן משבועה הא עיקר בא לתרץ הקושיא דיהא מונח ולא יהא שום שבועה וא"כ מה מקום כאן לדבר מזה. ד' קשה להבין במה שאמר הגמרא נפקיה לממונא מבעה"ב ויהא מונח תחת ידי אחר, ולמה לא יהא מונח באמת אצל הבעה"ב עצמו עד שיבוא אלי' כמו בשנים שהפקידו שנשאר מונח אצל הנפקד. ה' קשה להבין למה גבי חנוני מסיק בתירוץ את האמנת וכו' וגבי שכיר לא מסיק כן. אך קושיא זו יש ליישב ולומר דאצל החנוני לא די בטענתו שאמר אנא שליחותא דידך קא עבידנא דיכול לומר לו לתקוני שדרתיך כמו"ש בפרק הכותב גבי אבימי כקושית התוס', ועיקר התירוץ הוא דשם הוזכר לו לקיחת השטר וכאן לא הוזכר לו שום רמז מעדים עיי"ש בתוס'. ולכך הוצרך הגמרא כאן גבי חנוני למסיק אתה שקלקלת דלא אמרת לי שום רמז מעדים. אבל עדיין קשה הד' קושיות הנ"ל.

ונראה לי לתרץ כל זה ולומר דלבן ננס אין שום קושיא כי סברתו מובן. בטוב דכל אחד יש לו תביעה על הבעה"ב והיאך יוכל לפטרם במה שיהא מונח החוב שיש לכל אחד עליו דזה ידע הגמרא בתחילה ששניהם באין בטענה וביושר על הבעה"ב והצדק אתם. אך קושית הגמ' הוא דוקא לרבנן דסברי דבלא שבועה לא יטלו. וע"כ סברי דהבעה"ב יכול לדחות את השכיר מהטענה שיש לו עליו במה שהחנוני אמר שנתן לו עד שהשכיר צריך לישבע להכחיש את החנוני וכן נגד החנוני פוטר עצמו מטענתו בטענת השכיר שלא קיבל מאתו עד שנצרך לישבע. א"כ אמאי נוטלין אחר השבועה הא אחר שנשבעו שניהם ג"כ יכול לדחות לכל אחד מתביעתו מכח שבועת השני. ואם נאמר דכל זמן שהמעות הוא אצלו עדיין נשאר חייב באמת ואין סברא שירויח. א"כ נפקיה ממונא מיני' ויהא מסולק מן החוב ויהי' מונח ביד אחר כמו גבי מנה שלישי המונח אצל הנפקד שהוא ג"כ כיד אחר. ועל זה מתרץ דזאת הי' יכול לדחות לכל אחד רק קודם שנשבעו. אבל אחר שנשבע השכיר להכחיש את החנוני כבר יש לו חוב על בעה"ב כדין התורה ולא יכול עוד לדחותו בטענת החנוני כיון שכבר נשבע להכחיש. ובשבועת החנוני אין יכול לדחותו כי יכול לומר לא מהימן לי'. וכן גבי חנוני ג"כ אומר כן רק התנוני מוכרח למסיק אתה קלקלת שלא הזכרת ליתן בפני עדים כדי שלא יהא יכול הבעה"ב לומר לתקוני שדרתיך. והשתא ניחא הכל בעזר הי"ת:

בתוס' שם ד"ה אלא מחוורתא כדשנין מעיקרא וכו'. עיי"ש דרצונם לומר דלא הדר בי' לגמרי וכו' ולא קניס ר"י אלא היכא דאיכא רמאי ואיכא פסידא בזה הקנס. אבל היכא דאיכא רמאי ולית פסידא לא קנס ר"י כדמשמע לישנא דא"כ מה הפסיד הרמאי וכו' ומסיק שם מיהו לשון אלא משמע דהדר בי' לגמרי וכו' והנה השתא צריכים באמת להבין לשון א"כ מה הפסיד הרמאי דנראה שהטעם דקנס הוא משום שיהי' לו עתה פסידא יותר משיודה ומשום הפסידא יודה כמובן. ובדוחק יש ליישב דכונת הלשון כך הוא דכאשר צריכין לקנוס את הרמאי ואם אתה נותן לו את שלו מה יהי' הקנס אלא הכל יהא מונח. ואין כונתו שמחמת זה יודה רק צריכין לקנוס את הרמאי ומה יהי' הקנס אם לא דיהא מונח הכל וק"ל:

בגמרא שם תני ר"ח מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו שיש לו חמשים זוז נותן לו חמשים זוז וישבע על השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק"ו עכ"ל הגמרא. ויש לדקדק למה צריך לאשמעינן דנותן לו חמשים זוז הלא זאת הוא פשוט דעדים יכולין לחייבו ממון והעיקר דבא לאשמעינן הוא רק דצריך לישבע על אינך חמשים. ונראה לתרץ ולומר דאדרבא חידוש גדול יש בזה כי יש הוה אמינא לומר דבזה שהוא תובע מנה יהא נחשב הכחשה נגד העדים שמעידים שהוא עצמו הודה שלא הלוה לו אלא חמשים. בלא עדים ואין שום חיוב ממון על ידם. וגם שבועה אין כאן כי הוא כופר הכל ופטור ומחדש לנו ר"ח כי יש בכלל מנה חמשים והם אינם יודעין רק מחמשים ויותר אינם יודעים והוא אומר שנתן לו מנה ושייך הודאת עדים לטענתו לחייב את הנתבע לשלם חמשים שיש עלי' עדים ועל אידך ישבע כמו הודאת פיו.

אבל עדיין צריכים להבין אם כוות ר"ח מיד בתחלה משום ק"ו הי' לו לומר בלשונו וישבע על השאר מק"ו. גם זאת וא"כ המנה שהוא תובע נשארה קשה להבין מה מקשה בגמרא מה שלא תהא וכו' ופירש"י ז"ל מהיכי תיתי לן דתהי' גדולה. הא בלאו ק"ו הוא בכלל כ"ה דפטור ומשום הכי צריכין הק"ו. ומוכרחין לומר דעיקר כונת ר"ח בדין השבועה הוא מסברא דכמו שחיוב החצי מהודאת פיו מביאו לידי שבועה על חציו השני כי ע"י הודאתו נעשה טענת התובע טענה חשובה כמו"ש לקמן בתוס' כמו כן חיוב תשלומין הבאה ע"י עדים מביאו ג"כ לידי שבועה על השאר. אך יש הוה אמינא לומר דהן אמת שיש עליו דין שבועה אבל מטעם חשוד לא יתנו לו כי כשהוא כופר הכל לא שייך אשתמוטי. על זה בא הק"ו ולמד אותנו אם החיוב מהודאת פיו מביאו לידי שבועה כש"כ חיוב תשלומין הבא ע"י עדים בודאי מביאו לידי שבועה. וכשנאמר הסברא דמטעם חשיד אין עליו שבועה בהודאת עדים א"כ יהי' הודאת פיו גדולה מהודאת עדים שהוא נגד הק"ו. ומוכרחים משום הק"ו לדחות הסברא דחשיד לומר שבכופר הכל ג"כ שייך אשתמוטי. אבל קודם שידע מזה מקשה שפיר מאי שלא תהא וכו' דמהיכי תיתי לן לומר דתהא גדולה הא מסברא אנו יודעין שהוא דומה להודאת פיו כהנ"ל. ועל זה מתרץ אם הי' רק מסברא אז יעמוד כנגד סברת חשיד אשר בכה"כ לא שייך אשתמוטי. אבל עתה כשנלמד מק"ו נדחה הסברא שבודאי כאן ג"כ שייך אשתמוטי.

אולם עדיין יש לדקדק מה שייך שתהא גדולה. הא הדין שבועה תהי' בהודאת עדים כמו בהודאת פיו אך אין אנו יכולין ליתן עליו שבועה מחמת חשיד אז יוכל להיות הדין דכשנגדו נשבע ונוטל כמו בכל חשיד ובמה תהא גדולה אם גם כאן יש דין שבועה רק הוא חשיד ואין אנו יכולין ליתן עליו שבועה. דגם בהודאת פיו אם הוא חשיד אין נותנין עליו שבועה ובמה נדחה הק"ו. אך ההבדא כך הוא דבשלמא בעלמא שיכול להיות הדין שבועה על הנפטר רק אם נזדמן שהנפטר הוא חשיד אז שפיר עשו תקנה על שכנגדו. אבל כאן כשאתה רוצה ללמוד דין שבועה בהודאת עדים שהוא מוחזק ע"י עדים לכפרן שאין אנו יכולים ליתן לו שבועה אז תיכף תחלת הלימוד הוא על חשיד שאינו יכול לישבע וא"כ מיד תחלת הדין שבועה על שכנגדו ג"כ אין יכולין לומר כי אין נשבע ונוטל מן התורה. ע"כ נדחה הלימוד מכל וכל שאין כאן שום דין שבועה רק הוא בכלל כופר הכל. וממילא נמצא שהודאת פיו גדולה מהודאת עדים והק"ו נותן מצד החומר להיפך ונדחה הסברא נגד הק"ו. ומוכרחין לומר שכאן שייך אשתמוטי ונותנים עליו שבועה כמו בהודאת פיו:

בגמרא שם ותנא תונא שנים אוחזין בטלית וכו' והא הכא כיון דתפיס האי דידי הוא וקתני ישבע. וע"כ מטעם הודאת עדים כי כל אחד תובע את כולה וחבירו כופר כולה ואנו מעידין אותו שיש לו בה חציה ומחייבין את חבירו שבועה על השאר. כך למד ר"ח דהשבועה במתניתין הוא מטעם הודאת עדים. וזאת לא יוכל להיות שום הוה אמינא דהשבועה במתני' הוא מצד הדין. האם לא ידע כי היכא דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי וע"כ השבועה הוא מצד התקנה ואין שום ראיה מזה שיהא שבועה מצד הדין. אך מוכרחין לומר שכונת ר"ח כך הוא דבאם הודאת עדים מצד אחד לא הי' שבועה מדאורייתא אז לא הוי מתקני רבנן שבועה דלית כותי' בדאורייתא. ומזה הוכיח שבהודאת עדים מצד אחד יש שבועה דאורייתא ותיקנו רבנן כאן מחמת תיקון עולם ג"כ מטעם הודאת עדים כעין דאורייתא:

בגמרא שם מאי שלא תהא הודאת פיו גדולה וכו' שלא תאמר הודאת פיו הוא דרמיא רחמנא שבועה עלי' כדרבה דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע. ופירשו התוס' דיהא נאמן במגו דאי בעי הוה כופר הכל עיי"ש, והנה לפי הנראה סברי התוס' דכמו דאמרינן מגו לאפטורי מממון כך אמרינן מגו לאפטורי משבועה, ובפירש"י ז"ל לא הוזכר שיהא נאמן משום מגו רק מטעם משיב אבידה. וכל המפרשים עמלים בזה להבין כונת רש"י ז"ל הא הטעם דמשום אבידה הוא מטעם תקנה כמבואר ברש"י ז"ל בסוגיא דסלעים דנרין וכן הוא משנה מפורשת המוציא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם וא"כ היאך שייך קושית רבה שמקשה על התורה דיהא משיב אבידה והלא הוא פטור רק מצד התקנה עי' במפורשים מה שפירשו כל אחד ואחד לפי דרכו בקודש.

ולענ"ד נראה דכונת רש"י ז"ל כך הוא דמשום הכי לא רצה לפרש משום מגו כי רש"י ז"ל סובר דרק לאפטורי מממון אמרינן מגו דכיון שהמגו הוא בירור שטוען אמת היאך יכולין לחייבו ממון. אבל נגד שבועה לא שייך לומר כן כי אף שבאמת המגו הוא בירור אבל השבועה היא בירור גדול ממנו וכשיכולין לבוא לידי בירור טוב אין אנו סומכין על בירור קטן. כי באמת נעשה ע"י הודאתו טענת התובע טענה חשובה כמבואר שם בתוס' וא"כ מהיכי תיתי לא יהא צריכין נגד טענתו בירור טוב ע"י שבועה. ומשום הכי למד רש"י ז"ל בכונת רבה דלא מקשה על התורה רק קושיתו הוא דהא משיב אבידה ג"כ חייב שבועה מן התורה ובאו חכמים ועקרו הדין תורה משום התקנה ולמה כאן הניחו הדבר על דין התורה. ועל זה מתרץ דכאן אין לחוש שלא יהא כל אחד כופר בכולה מחמת חזקה אין אדם מעיז בפני מי שעשה לו טובה כך מפרש רש"י ז"ל סברת החזקה. ובתוס' מפרשי טעם החזקה שאין אדם יכול להעיז בפני מי שמכיר בשקרו.

ועתה יש להבין בשלמא לשיטת התוס' דקושית רבה הוא מטעם מגו שפיר מוכרח לתרץ דיכול להיות דבכולה בעי דנכפרו והאי דלא כפרה משום דאינו מעיז ואין כאן מגו. אבל לשיטת רש"י ז"ל לא הי' קושיתו דלהימני במגו רק לפטרו מטעם תקנה א"כ לפ"ז די בתירוץ חזקה דאין אדם מעיז ולית למיחש משום תקנה. ע"כ נראה לי דשיטת רש"י ז"ל כך הוא דמתחלה מקשה דיהא נפטר מטעם תקנה ומתרץ חזקה אין אדם מעיז ואין לחוש משום תקנה. ואח"כ מקשה דכיון שאנו רואין שלא כפר הכל א"כ אין בטבעו להעיז נהמניה שאמת הוא כדבריו. ועל זה מסיק האי בכולה בעי דנכפרי אך לכפור הכל הוא העזה גדולה לפני מה שעשה לו טובה אבל במקצת אינו כ"כ העזה וכופר. ואח"כ מקשה נפטריה משום חשיד ומתרץ אישתמוטי כי לכפור הכל מטעם אשתמוטי אינו יכול משום העזה אבל לכפור במקצת מחמת אשתמוטי יכול להיות. אך זהו רק לשיטת רש"י ז"ל דהחזקה היא מטעם הטובה אז יכול להיות חילוק בין לכפור כולה או מקצת כהנ"ל. וזהו ג"כ לסברת רש"י ז"ל דמדאורייתא חשיד אממונא חשיד אשבועה רק מדרבנן אמרינן דאף שחשיד אממונא מ"מ לא חשיד אשבועתא אז שפיר צריכין לסברת אשתמוטי דלא הוה חשיד. אבל לשיטת התוס' דהחזקה היא מטעם מכיר בשקרו וממילא אין חילוק בין כופר כולה לכופר מקצתו. וגם לשיטתם דמדאורייתא ג"כ חשיד אממונא לא חשיד אשבועה ממילא לא יכולין ללמוד כהנ"ל. ומוכרחין לומר לשיטת התוס' דמעיקרא מקשה משום מגו ותירץ דהאי בכולה בעי דנכפרי'. ואח"כ מקשה אם הוא אינו מעיז בודאי אומר אמת כי במקצת ג"כ יש העזה לשיטת התוס' על זה משני אשתמוטי. ואף דבכופר הכל ג"כ שייך אשתמוטי מכל מקום יש יותר העזה לכפור הכל מלכפור חציה.

והנה עיקר החילוק דבין רש"י להתוס' נראה דתלוי במה דאמר רב ששת לקמן שלש שבועות משביעין אותו. ומדייק הגמרא נימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועה אלא לא אמרינן מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועה ופירשו התוס' דכונת הגמרא דאף דאנו חושדין אותו ששלח יד אעפ"כ נותנים לו שבועה. ושליחות יד הוא שבועה דאורייתא ומוכח דאף מדאורייתא חשיד אממונא לא חשיד אשבועתא, ורש"י ז"ל מפרש התם דכונת הגמ' על שבועה שאינו ברשותו שהיא מדרבנן. וסברת רש"י ז"ל הוא כי משליחות יד אין ראיה דאף אם נאמר דבשעה שהוא חשיד על ממון הוא ג"כ חשיד על השבועה, אבל השליחות יד שהי' כבר לא אמרינן שיהא נחשד עתה. והראיה משבועה שאינו ברשותו שאנו חושדין אותו עתה ומ"מ נותנים עליו שבועה. מזה מוכח דאף שהוא חשוד אממון לא חשיד אשבועה. וזהו רק הוכחה על מדרבנן. וגם ההוכחה שמביא התוס' מנסכא דר"א דמשמע שם אם הי' אומר לא חטפתי ה' נשבע להכחיש את העד שבועה דאורייתא מדאמר מתוך שאינו יכול לישבע משלם ואשבועה דרבנן לא שייך לומר זאת. ג"כ אינו ראיה דנוכל לומר דאף שיש עליו שבועה דאורייתא מ"מ אין נותנים שבועה דאורייתא משום חשיד רק מדרבנן כי מדרבנן אף דחשיד אממונא לא חשיד אשבועה ואעפ"כ אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם. כי באמת היא שבועה דאורייתא רק מדאורייתא אין יכולים ליתן משום חשיד. אבל כשבאו רבנן ואמרו דאף דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא ממילא הי' נשבע שבועה דאורייתא כי החיוב שבועה מונח עליו מדאורייתא ושייך בזה ג"כ מתוך שא"י לישבע משלם ודו"ק:

בתוס' שם ד"ה מפני מה אמרה תורה וכו' וא"ת כופר הכל מנלן דפטור וכו'. ולכאורה קושית התוס' אינו מובן כי מהיכי תיתי נימא דחייב כיון שאין כתוב בתורה שום חיוב עליו. ונ"ל דכונת קושיתם כך הוא מה מקשה רבה דיהא נאמן במגו דכופר הכל מנלן דכ"ה פטור הלא יכולים ללמוד ממה שחייבו התורה למודה במקצת ולא האמינו במגו דכ"ה בודאי דכ"ה ג"כ חייב. ויוכל להיות שעל זה סמכה התורה ולא כתבה חיוב בכ"ה. ואף שיהי' מקום לומר להיפך ללמוד מכאן דלא אמרינן מגו בעלמא והיאך הי' יכול לסמוך על זה לידע חיוב בכ"ה. על זה י"ל דזה ממילא ידעינן ללמוד יותר על חיוב כי באמת סברת המיגו היא סברא חזקה להאמין. ולפ"ז נאמר בודאי באם כ"ה הי' פטור מודה במקצת בודאי הי' פטור משום מגו. וכאשר כתוב חיוב על מודה במקצת נודע שכופר הכל חייב. וסמך הכתוב דבודאי נלמוד כך. זהו כונת קושית התוס':

באו"ד שם ואין לומר דפטור מטעם חיקה דאין אדם מעיז הא אף במקום שיכול להעיז ג"כ פטור כגון בבנו ואף מודה במקצת פטור החם מטעם מגו דכ"ה עיי"ש. והנה כולם מתמיהין בזה הא קושית התוס' הוא על רבה מנא לי' דכ"ה פטור ואם כבר ידע רבה מטעם החזקה א"כ מה הי' תחלת קושיתו על מודה במקצת דלהימני' במגו הא זהו תירוץ על קושיתו דמחמת החזקה אין לו מגו. ונראה לי ליישב כי לשיטת התוס' דהחזקה דאין אדם מעיז הוא משום דמכיר בשקרו באמת אין חילוק אם הוא כופר הכל או מקצת. ונוכל לומר דזה הוי ידע מעיקרא דכ"ה פטור מחמת החזקה דאין אדם מעיז ועל זה שחייבו התורה למודה במקצת מקשה ממ"נ הא לכפור במקצת ג"כ העזה ואין אדם יכול להעיז ובודאי אומר אמת שאינו חייב יותר ואמאי ישבע ואם אתה נותן לו שבועה אתה תופס אותו למעיז ואמאי לא המניהו במגו דכ"ה. ועל זה מתרץ דמגו אין לו דיוכל להיות דבכולה בעי דנכפרי' רק אין יכול להעיז. ומה דאתה מקשה הא במודה במוקצת ג"כ יש העזה ובודאי אומר אמת על זה אמר דבמודה במוקצת יש לומר אשתמוטי' זהו כונת התוס' דיש מקום לומר דידע מתחלה דכ"ה פטור מטעם חזקה ועל זה מקשה התוס' אם הפטור הוא משום חזקה א"כ מאיזה טעם פטר התם בבנו:

באו"ד שם ואין לומר דילפינן מדאיצטריך למכתב שבועה בעד אחד ואי כופר הכל חייב מאי נ"מ מעד אחד הא בלאו הכי חייב וכו'. והנה גם בזה כולם מתמיהין להבין כונת התוס' הא עתה ג"כ יהא קשה מבנו מנלן לפטור שם כופר הכל הלא יכולין לומר דאצטריך עד אחד רק במקום שיש חזקה דאינו מעיז דבלא עד א' הי' פטור איצטריך העד לחייבו. אבל בבנו דליכא חזקה דאין מעיז אז בלא עד א' נמי חייב וא"כ הדרי קושיתם מבנו. והנה בחדושי הרי"מ תירץ דאם נאמר דבמקום שאין חזקה כגון בבנו כופר הכל חייב ואעפ"כ במקום שיש חזקה כופר הכל פטור הי' צריך החזקה לפוטרו אף נגד העד עיי"ש בדבריו הקדושים זי"ע. אבל עדיין קשה להבין דאף אם נאמר דהחזקה פוטר אותו אם אין עד כנגדו א"כ מהיכי תיתי נאמר שיפטור אותו אף נגד העד אולם כפי שאמרנו לעיל בכונת קושית התוס' דמחמת דאנו יכולין לומר דמשבועת מודה במקצת יכולין לידע על כופר הכל דחייב וסמך הכתוב על זה והוי כמו שכתוב בפירוש חייב על כופר הכל. והשתא יהא מובן דבריו הקדושים דאם נאמר דהיכא דליכא החזקה דאינו מעיז היינו בבנו כ"ה חייב ומהיכי תיתי לחייבו וע"כ מהוכחה דשבועת מודה במקצת שהוא כמו דכתיב בפירוש לחיוב. אעפ"כ תאמר במקום שיש חזקה הוא פטור מטעם החזקה. וגדול כח החזקה לפטור חיוב הכתיב בתורה. כמו כן צריך לפטור אף שבועת עד אחד הכתיב בתורה והיאך נוכל לומר דשבועת עד אחד הכתיב בתורה הוא אף במקום חזקה. וע"כ מוכח דאם כופר הכל הי' חייב מדין תורה לא הוי מועיל שום חזקה לפטור. רק בכופר הכל אין שום שבועה מן התורה ואין חילוק בין אם הוא התובע או בנו. ועל זה מסיק התוס' דאיצטריך עד אחד במקום שהוא אינו תובע ואינו יודע רק העד מעיד שהוא גנב וכו' ותירצו התוס' דמכי הוא זה משמע דגזירת הכתוב הוא דוקא מודה במקצת חייב ולא כ"ה.

אך עדיין צריכים להבין כאשר אמרנו לעיל דכל עיקר קושית התוס' על כופר הכל הוא רק מטעם הוכחה משבועת מודה במקצת אבל בלא הוכחה זו מהיכא תיתי הוי לן למימר דחייב א"כ אחר שכתבו התוס' דהפטור יהי' מטעם החזקה דאינו מעיז. וכאשר ידע מהחזקה אז כבר אין שום הוכחה משבועת מודה במקצת על כופר הכל כיון שכבר ליכא מגו. וממילא יש לומר דאין הפטור בכ"ה מחמת החזקה רק משום החזקה ליכא מגו וא"כ אין שום הוכחה משבועת מב"מ לחייב את כ"ה וממילא אין חילוק בין דהוא עצמו הוא התובע או בנו ולפ"ז אין שום קושיא מבנו. אך י"ל דכונת התוס' כך הוא מה זה דפוטר התם כ"ה בבנו שמחמת זה פוטר שם מב"נ במגו דכ"ה דמהיכי תיתי לן לומר כן ולהוציא מכלל מב"מ הכתוב בתורה סתם לחיוב הא הסברא נותנת להיפך שהוא בכלל מב"מ הכתוב בתורה סתם לחיוב. וא"כ ממילא יהי' הוכחה שכ"ה בבנו חייב כי שם ליכא חזקה דאינו מעיז וממילא יש הוכחה על כ"ה כמו"ש לעיל וצדקו דברי התוס'.

אבל עדיין קשה מה מקשה מנלן דכ"ה פטור הא לקמן דף ה' מצינו שם פלוגתא דר"ח ואבוה דר' אפוטריקו דר"ח סובר דהמועט הזה בא למעט טענו חיטין והודה לו בשעורים פטור ואידך סובר דבא למעט הודאת עדים דפטור. ועל כל אופנים נשמע דכ"ה ודאי פטור. וי"ל דקושית התוס' כך הוא הא ע"כ יש איזה לימוד אחר על כ"ה דפטור כי אם לא הי' לימוד אחר על כ"ה אז יותר מסתברא לומר דהמועט קאי על כ"ה גופה. וע"כ דיש מועט אחר על כ"ה גופה. ועל זה שואל מנלן ותירצו שכ"ה נמעט ממשמעות גזירת הכתוב בלא שום מיעוט. וע"כ קאי המועט או על טענו חיטין והודה בשעורים או על הודאת עדים.

אולם עדיין יש להבין אם כך הוא כונת התוס' א"כ אין זה מקומו כאן להקשות קושיא זו ויותר שייך זאת לקמן. אכן י"ל דשם אין מקום להקשות זאת כי נוכל לומר דהוא רק על טענו חיטין והודה בשעורים או על הודאת עדים שיש מקום לומר שהם בכלל מודה במקצת אז צריכין למעט אבל כופר הכל אין צריך שום מועט כי אף בלא שום מעוט מהיכא תיתי לחייבו. אבל כאשר מקשה רבה על מב"מ שיהא נאמן במגו דכ"ה ממילא יוכל לטעות ולומר הוכחה משבועת מב"מ על כופר הכל דחייב כמו"ש לעיל וצריכין להמועט ולפטרו ולכך שואל מנלן:

תוכן העניינים

ברכת מרדכי (טרייסטמן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה