אור ברסלב
ברכת מרדכי (טרייסטמן) מסכת בבא מציעא › דף ב:

ברכת מרדכי (טרייסטמן)· רבי ברוך מרדכי טרייסטמן

מסכת בבא מציעא · דף ב:

דף ב.

בגמרא וצריכי וכו'. הנה כבר כתבתי לעיל דזה תלוי במחלוקת רש"י ותוס'. דלשיטת רש"י ז"ל דמדאורייתא חשיד אממונא חשיד אשבועתא הצריכותא הוא משום דמורי ואמר וכו' ולא הוי חשיד אבל מו"מ דליכא למימר הכי והוי חשיד אימא לא נרמי עלי' שבועה מחמת דחשיד צריכי דאף כאן מורי ואמר או דבדרבנן לא אמרינן חשיד אממונא חשיד אשבועתא. ולשיטת התוס' דאף בדאורייתא לא אמרינן חשיד אממונא חשיד אשבועתא וליכא למימר הצריכותא משום חשיד לכך מוכרחין לומר מו"מ דליכא מורי ואמר ומדתפיס בה סבר דשלו הוא ואליו נתרצה המוכר ומשום שבועה לא יפרוש שהרי סבור לומר האמת ולא נרמוי עלי' שבועה קמ"ל דישבע. או אפשר דהוא חשיד וע"י שבועה יפרוש או דכאן נמי שייך מורי ואמר וק"ל:

ברש"י שם ד"ה דמי קא יהיב דמים אני רוצה ליתן עכ"ל. כונתו בזה אף לפי ההוה אמינא דקיבל דמים מחד. אבל לפי המסקנא דהמוכר קיבל דמים מתרוייהו אין צריכים לזה כי כבר נתן מעות ומורי ואמר השתא דצריכא לדידי אשקול אנא והשני יכול ליקח חזרה המעות מן המוכר וק"ל:

בגמרא שם ולחזי זוזי ממאן נקט. הנה שיטת רש"י ז"ל הוא שנשאל להמוכר ממי קובל המעות ויהא נאמן לגמרי דהשני לא יטול אף בשבועה כי כאשר לא קיבל אלא מחד מידכר דכיר אף שאין מקחו בידו. ומתרץ הגמ' דנקיט מתרווייהו ויש חילוק בין מקחו בידו או לאו והכא דאין מקחו בידו אינו נאמן לגמרי ואף לא נחשב לעד המסייע לפטור משום כשנקיט מתרווייהו ואין מקחו בידו אין מידכר. ולפ"ז גרסינן ולא ידעינן כי אף אם אומר שידע אינו נאמן. ושיטת התוס' הוא דקושית הגמרא הוא שיהא נאמן כעד אחד לפטור את זה מן השבועה והשני יקח בשבועה כי בזה אין חילוק אם קיבל מחד או משניהם ואפי' אין מקחו בידו לא גרע מעד המסייע. ותירוץ הגמרא הוא משום שקיבל מעות מתרווייהו לכך לא ידע וגרסינן בגמ' ולא ידע הפירוש הוא שהוא עצמו אומר דאינו יודע. ומחלוקת רש"י ז"ל ותוס' כאן תלוי בפירוש הגמרא דקדושין דאמרינן שם אם אין מקחו בידו ונקט מתרווייהו אינו נאמן. לשיטת רש"י ז"ל פירוש אינו נאמן לגמרי אף להיות עד המסייע. ולשיטת התוס' פירוש אינו נאמן נאמנות גמורה נגד השני אבל יש לו נאמנות להיות עד המסייע לפטור את זה. וזהו דמחלק שם בקדושין בין דנקט מחד או מתרווייהו הוא רק לענין נאמנות לגמרי נגד השני אבל לא לענין מסייע כי עד המסייע יוכל להיות על כל אופנים כמובן. והשתא לפי שיטת רש"י ז"ל דקושית הגמרא הכא הוא שיהא נאמן לגמרי נגד השני שלא יטול אף בשבועה לא הי' יכול לתרץ דליתי קמן דנשיילה כי היאך אנו יכולים לפסוק שבועה על שניהם אם יבוא המוכר ויסייע לאחד אז לא יטול השני אף אחר השבועה. אבל לשיטת התוס' דקושית הגמרא כאן שיהי' עד המסייע לפטור את זה. נכון מאוד מה שהביאו בתוס' דהי' יכול לתרץ דלייתי קמן דנשיילה כי אף שיבוא המוכר אח"כ יטול כל אחד חציו:

בתוס' שם ור"י מפרש נשאל להם ממי קיבל המוכר המעות שאין אנו חושדים אותם לשקר בזה ולומר נתתי והוא לא נתן וגם הם אינם חלוקין אלא למי נתרצה המוכר עכ"ל ויש לדקדק בזה במה שכתב בפשיטות וגם הם אינם חלוקין בנתינת המעות רק למי נתרצה המוכר. מהיכי תיתי לומר כן הא לפי קושית הגמרא סברי דמיירי דנקיט זוזי מחד א"כ יותר שייך לומר שהם מחולקים בנתינת המעות כי היאך שייך נתרצה בלא מעות ומה הי' סברת המקשן דנשאל להם ממי קיבל המעות, ונ"ל דכונת הר"י ז"ל כך הוא כי אם נאמר דהם מחולקין עכשיו ממי קיבל המוכר את המעות וכל אחד אומר שהוא נתן המעות אם כן בודאי יש רמאי וגם אין החלוקה יכולה להיות אמת וזה לכ"ע הדין הוא דיהא מונח. וע"כ מיירי שאף לפי ההוה אמינא אינם מזכירים בטענתם שום נתינת מעות רק למי נתרצה. וע"כ מאיזה טעם באמת לא הזכירו בטענתם שום נתינת המעות כי אף זה שלא נתן מעות יודע שאם יטעון מנתינת המעות יהי' הדין דיהא מונח משום שבטח יש רמאי ואין ברצונו להפסיד את השני בחנם בזה שלא יהי' לו שום הנאה מהרמאות. וזהו דמקשי בגמרא דכיון דע"כ מיירי שהם אינם מזכירין דאינם חלוקין בנתינת המעות מטעם הנ"ל ממילא אינם בחשד לשקר בנתינת המעות להפסיד את חבירו בחנם א"כ נשאל להם זאת מי נתן את המעות. ותירץ דבאמת מיירי דנקיט זוזי מתרווייהו וטענתם הוא למי נתרצה זהו שיטת הר"י ז"ל. כי אף לפי ההוה אמינא דנקיט זוזי מחד ג"כ לא הי' טענתם בנתינת המעות דבודאי יש רמאי כנ"ל. ושיטת רש"י ותוס' הוא דלפי ההוה אמינא דנקיט זוזי מחד טענתם הוא בנתינת המעות כי עדיין לא הוי ידעינן החילוק בין ודאי רמאי או לאו ועל כל אופנים הדין הוא דיחלוקו וזה שכתבו רש"י ותוס' ז"ל בדין דיהא מונח הוא לפי מסקנת הגמ' לקמן ומוכרח להיות קושית הגמ' דנשאל למוכר ודו"ק:

בגמרא שם לימא מתני' דלא כבן ננס דאי בן ננס האמר שם בחנוני על פנקסו כיצד אלו ואלו באין לידי שבועות שוא אפילו תימא בן ננס התם ודאי איכא שבועות שוא הכא אימר תרווייהו בהדי הדדי הגביהו וכששניהם באין על חציה בקושטא משתבעים. ומפרשים התוס' דמצינו למימר דידע שפיר דמתניתין אפשר דתרווייהו בהדי הדדי הוגבהו ומ"מ פריך שפיר וכו'. ולכאורה עדיין אינו מובן בדבריהם הללו קושית המקשין ותירוץ התרצן. וי"ל בכונתם דבאמת אין שום הוה אמינא לומר דהמקשין לא ידע מזה רק קושית הגמרא כך הוא דהיאך יתכן שלא יחושו רבנן לשבועת שוא ולהדין דזה ישבע וזה ישבע. ומוכרחין לומר דהם סוברין שיכול להיות שבועה לשניהן כי אפשר שמחמת השבועה יפרוש הרמאי ולא יבוא לידי ש"ש. ואדרבא ע"י זה שאנו דנין שבועה לשניהן יוכל לבוא לידי בירור. ובן ננס סובר כיצד אנו יכולים לפסוק שבועה לשניהם באופן כשלא יפרוש יהי' שבועת שוא. ונמצא דשם ג"כ לא נחשב לודאי כי אפשר יפרוש הרמאי וחייש בן ננס לשמא יבוא לידי ש"ש וכמו כן כאן יכול להיות אפשר וכו'. ומתרץ הגמ' התם הוא רק אם יפרוש אבל אם לא יפרוש יהי' ודאי שבועת שוא, אבל כאן אם יש רמאי אז יוכל להיות שיפרוש ובאם שישבעו שניהם אפשר ששניהם נשבעין באמת וק"ל:

בגמרא שם לימא מתניתין דלא כסומכס דאי כסומכס האמר שם בשור שנגח את הפרה דחולקין בלא שבועה. ואלא מאי רבנן הא אמרי הממע"ה האי מאי אא"ב רבנן התם לא תפסו תרווייהו אמרי הממע"ה הכא דתרווייהו תפסי לה פלגי לה בשבועה אלא א"א סומכס השתא מה התם דלא תפסי תרוייהו חולקין בלא שבועה הכא דתרווייהו תפסי לא כש"כ עכ"ל הגמרא. ולכאורה אינו מובן כל השקלא וטריא כאן הא כל זמן שלא ידעינן הטעם מחמת התקנה שלא יהא כל אחד הולך ותוקף יוקשה עדיין קושית הגמ' וכי מאחר שזה תפיס ועומד וזה תפיס ועומד שבועה זו למה. וזו הקושיא הוא לכל הדעות כי אין מקום לשבועה זו ומה שייך קושיא זו לסומכס דוקא הלא על מתניתין גופה שייך להקשות מה מקום לשבועה זו.

אך י"ל עפמ"ש רש"י ז"ל בד"ה בשבועה פלגי לה דנחשב כל אחד לתופס בכולה במה שמעכב את חבירו ליטול אף מה שתופס וממילא כשכל אחד נחשב תופס בכולה כן נחשב כל אחד מוציא מחבירו. והשתא יהא ניחא כי מיד בתחלה סבר הגמרא דעל מתניתין גופי אין שום קושיא למה לן השבועה כי יוכל להיות דהוא מטעם שכל אחד נחשב למוציא מחבירו. רק הקושיא לסומכוס דוקא. ועל זה מקשה ואלא מאי רבנן הא אמרי הממע"ה וכשאתה חושבם למוציא מחבירו אין די לרבנן בשבועה. ומתרץ דבשלמא לרבנן ניחא דשם הוא מוציא ממוחזק גמור דשם לא תפסי תרווייהו שפיר דלא די בשבועה רק בעדים וכשתרווייהו תפסי לה אז למוציא כזה די בשבועה. אבל לסומכוס קשה מה התם דהוא מוציא ממוחזק גמור חולק בלא שבועה הכא לא כש"כ. אכן עדיין צריכים להבין הא יכולים לומר דעיקר השבועה הוא מטעם דחשבינן אותו למורי ואמר ורמו רבנן שבועה עלי' אבל שם בשור שנגח ליכא מורי ואמר.

ויש ליישב דלא נראה להגמרא שיהא עיקר השבועה במתניתין משום מורי ואמר. כי מאחר דתפסי שניהם ואנו יכולים לומר דשניהם הגביהו או לשניהם נתרצה המוכר מהיכי תיתי לנו לומר מורי ואמר כדי ליתן להם שבועה. וזה דאמרינן לעיל משום מורי ואמר הוא רק אם יש טעם להשבועה מצד אחר רק דרוצים לעכב השבועה מטעם חשוד אז בא הסברא דמורי ואמר שלא נחשב אותם לחשודין כמפורש ברש"י לעיל אבל אין זאת עיקר טעם השבועה. אך זהו רק לשיטת רש"י ז"ל דהסברא דמורי ואמר הוא לדחות שלא יהא נחשבו לחשודין. אבל לשיטת התוס' דאף מדאורייתא חשיד אממונא לא חשיד אשבועתא והסברא דמורי ואמר הוא דאף שיודע שחבירו מצאה אוחז בה ומחמת שבועה יפרוש. נראה מלשונם שזהו עיקר טעם השבועה א"כ הדרן קושיתן הנ"ל מה מקשה בגמרא לסומכוס. אך באמת י"ל דאין כונת התוס' דזהו עיקר טעם השבועה רק כונתם כך הוא דבכל מקום השבועה הוא לברר הדבר כי על ידה יבוא הדבר לידי בירור כי אין שום איש חשוד נשבע לשקר. וזה הוא רק במקום שיש לחשוב שעושה משום מורי ואמר אז יהי' השבועה הבירור כי לא ישבע לשקר. אבל במקום שאין לחשוב שעושה משום מורה היתר רק סובר באמת שהוא שלו ומשום שבועה לא יפרוש ולא יהי' השבועה שום בירור אימא לא ישבע קמ"ל דישבע כי כאן ג"כ יוכל להיות מורי ואמר והשבועה יהי' הבירור. אבל עיקר טעם השבועה מוכרח להיות מצד אחר אף לפי שיטת התוס' ודו"ק:

בגמרא שם אפי' תימא סומכוס כי אמר סומכוס היכא דאיכא דררא דממונא אבל היכא דליכא דררא דממונא לא אמר עכ"ל הגמרא. ומחולקים בזה רש"י ותוס' דלשיטת רש"י ז"ל פירוש דררא דממונא הוא חסרון ממון דאם לא פסקינן יחלוקו יוכל אחד מהם להפסיד כל הממון לכך מוטב לפסוק להם יחלוקו. כי כשאין אנו יכולין לברר לאמיתות הדין אז יבוא לזה שאחד מהן יפסיד כל המעות. אבל היכא דליכא דררא דממונא לא. ועל זה מקשי הגמרא ולאו ק"ו היא דהסברא נותנת להיפך מה התם דבהדין יחלוקו יש הפסד ממון לאחד ועוד דבדין יחלוקו בודאי אין בו דין אמת לאמיתו ויש שני סברות שעכ"פ יהי' החלוקה בשבועה ואפשר דיפרש הרמאי ולא יהא הפסד וגם יתברר הדבר לאמיתו ואעפ"כ אמר יחלוקו בלא שבועה. הכא דאם פסקינן יחלוקו אף אם אינו לאימתו מ"מ אין שום הפסד בזה לאחד מהם ועוד שיוכל להיות שמכוונים לאמיתות הדין א"כ בודאי צריך להיות החלוקה בלא שבועה כך הוא שיטת רש"י ז"ל:

אבל התוס' לא ניחא להו שיטת רש"י ז"ל מטעם כי היאך יכול להיות הוה אמינא דסברת דררא דממונא נותנת להיפך. ועוד הא שם בחזקת הבתים גבי ההוא ארבא דאמר ר"נ כל דאלים גבר פריך הגמרא מהמחליף פרה בחמור דיחלוקו ומשני התם איכא דררא דממונא אבל גבי ההוא ארבא ליכא דררא דממונא. ואם כפירש"י ז"ל הא התם גבי ארבא נמי איכא חסרון ממון ע"כ פירשו התוס' דפשט דררא דממונא הוא שבלא טענותיהם יש ספק לב"ד דיש לאחד תביעה על חבירו וכל שהספק יותר חזק נותנת שיחלוקו אף בלא שבועה. וכמקשה אחרי כך ולאו ק"ו הוא לא גרסינן דררא דממונא למר רק דררא דממונא והקל וחומר הוא רק מסברת כולה למר. ופירוש הגמרא כך הוא מה התם אף שיש דררא דממונא שהיא נותנות באמת שיחלוקו בלא שבועה. אבל יש שם סברא שגוברת ונותנת שיחלוקו בשבועה כי כנגד השבועה גוברת הסברא דכולה למר ואעפ"כ אמר סומכוס דיחלוקו בלא שבועה. הכא אף דליכא סברת דררא דממונא אבל יש הסברא דאיכא למימר דתרווייהו היא בודאי דצריך להיות דיחלוקו בלא שבועה וק"ל:

בתוס' שם ד"ה מה התם דאיכא דררא דממונא וכו' עי' מה דמקשים התוס' ומתרצים דלענין חלוקה סברת דררא דממונא יותר טוב מהסברא היכא דאיכא למימר דתרווייהו הוא כגון בארבא דאפשר דתרווייהו הוא כיון דליכא דררא דממונא ואין אוחזין הדין הוא כל דא"ג ולא יחלוקו עכ"ד. אבל מאוד קשה להבין תוכן כונתם ז"ל דהא הסברא הפשוטה נותנת דהסברא מה דאיכא למימר דתרווייהו הוא יותר חזק' מסברת דררא דממונא. ואף שהתוס' מדייקו משום דהספק גמור הוא בלא טענותיהם ולכך נותנת שיחלוקו. מ"מ אינו מובן כי לפי הנראה הסברא נותנת דהיכא דאפשר לומר דתרווייהו הוא נכון יותר לפסוק יחלוקו מכל דאלים גבר. ונראה דכונת התוס' כך הוא דהנה ידוע הסברא מה דאמרינן כדא"ג היינו משום דהוא בירור דמי שטוען אמת הוא מוסר נפשו עלי' יותר מן השני ובזה יתברר טענתו נגד השני שלא יהא נחשב טענת השני נגד טענתו אפי' לעשות ספק בדבר הזה כמובן. וזהו דוקא היכא דהספק נולד ע"י טענתם זה כנגד זה אז בא זה הבירור דכל דאלים גבר ומברר שלא יהא נחשב טענת חבירו כלום ואפי' ספק אינו עושה, וממילא כשאין ספק מהיכי תיתי לומר יחלוקו. אבל כשיש ספק לב"ד בלא טענותיהם גם בלא טענת חבירו נותן שפיר הסברא דיחלוקו ולא שייך הבירור הזה דכל דא"ג לבטל הספק ודו"ק:

תוכן העניינים

ברכת מרדכי (טרייסטמן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה