אור ברסלב
ברכת מרדכי (טרייסטמן) מסכת בבא מציעא › דף ב.

ברכת מרדכי (טרייסטמן)· רבי ברוך מרדכי טרייסטמן

מסכת בבא מציעא · דף ב.

מסכת בבא מציעא

במשנה שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו עכ"ל. הנה ג' רבותות יש בעיקר דין השבועה א' דיש מקום לומר שיחלוקו בלא שבועה כקושית הגמ' לקמן וכי מאחר שזה תפיס ועומד וזה תפיס ועומד שבועה זו למה ואשמעינן במתני' דצריכין לישבע והגמ' לקמן רוצה לומר דלשיטת רבנן בפרק שור שנגח דבעל השור הוא מוחזק גמור ובעל הפרה הוא מוצא גמור צריך להביא עדים. והכא שכל אחד נחשב תופס בכולה משום שהוא מעכב על חבירו כמפורש ברש"י ז"ל. וא"כ ממילא כל אחד נחשב למוצא ומוצא כזה ממוחזק כזה אף יכול להוציא בכדי אבל די שיוציא בשבועה והי' רוצה הגמרא לומר לשיטת הרבנן דהשבועה הוא מצד הדין מטעם מוציא רק לסומכוס שסובר שם אף שהוא מוציא ממוחזק גמור מ"מ ג"כ יחלוקו בלא שבועה א"כ כש"כ הכא צריכין בודאי לחלוק בלא שבועה. ומוכרחין לומר דהשבועה הוא מצד התקנה שלא יהא כל אחד הולך ותוקף וכו'. ושם בברייתא דתני ר"ח ג"כ רצה לומר דהשבועה במתניתין הוא מצד הדין מטעם הודאת עדים. והקשה הגמרא הא כי היכא דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי ואין יכול להיות מצד הדין רק מטעם תקנה ועל כל אופן יש חידוש בעיקר דין שבועה.

ב' יש חידוש בעיקר דין החלוקה כי יש הוה אמינא לומר כל דאלים גבר כמו בארבא בפרק חזקת הבתים כקושית התוס' שם. וחידש לנו התנא דמחמת שהם אוחזין חשיב כאלו כל אחד יש לו בה בודאי החצי דאנן סהדי כמפורש שם בתוס'. עוד הי' הוה אמינא לומר יהא מונח כמו בשנים שהפקידו כמו"ש לקמן בגמרא ומחלקי דשם יש ודאי רמאי והכא מי יימר דאיכא רמאי אימר תרווייהו הוגבהו ביחד.

ג' יש חידוש בלשון השבועה דאינו נשבע חציה שלי משום דמרע לי' לדיבורה כמפורש לקמן שגמרא:

במתניתין שם זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי האומר כולה שלי ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים והאומר חציה שלי ישבע שאין לו בה פחות מרביעי. בזה ג"כ יש רבותא בעיקר הדין. כי יש הוה אמינא לומר דזה שטוען חציה שלי יטול בלא שבועה משום מיגו כמו"ש לקמן בגמרא. עוד יש הוה אמינא לומר שיטול חציה בשבועה כקושית התוס' וצריכין לתירוצם עיי"ש. עוד הי' הוה אמינא לומר להיפך שלא יטול כלום משום דאין ספק מוציא מידי ודאי כקושית התוס' ומחלקי שאינו דומה לספק ויבם עיי"ש וממילא יש רבותא בעיקר הדין, עוד יש רבותא בלשון השבועה דאף שבחציה השני הוא מודה לחבירו אעפ"כ צריך לישבע על ג' חלקים משום חשש ערמה כמבואר בהר"ן ז"ל שלא יחשוב ברעיונו רביע מהחצי שמודה לו עיי"ש. וזהו רק בטלית שאין בו כדי חלוקה וכל הטלית מונח אז יוכל לערום אבל כשיש בו כדי חלוקה יכולים ליתן לו החצי שמודה לו ועל אידך החצי ישבע שאין לו בה פחות מרביע כי אין יכול להיות שום ערמה. וזהו שמסיק התנא בלשונו זה נוטל ג' חלקים דהוא לכאורה מיותר. אך להנ"ל ניחא דכונתו באיזה אופן צריך לישבע על ג' חלקים באופן כזה שעדיין מונח כל הטלית והוא צריך ליטול ג' חלקים וק"ל:

שם במשנה בזמן שהם מודים או שיש להם עדים חולקים בלא שבועה. ופירש"י ז"ל בגמרא מפרש דבהאי אשמעינן המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו עכ"ל. וכונתו כך הוא כי הגבהה לא הוי רק אם הגביה מן הקרקע אבל אם הגביה רק קצה אחת וקצה השני נשאר מונח על גבי הקרקע לא הוי הגבהה לקנות. ונמצא לפ"ז דאם שניהם הגביהו בשפת הבגד כל אחד מהם לא קנה כי לכל אחד הוי הקצה השני כמונח על גבי קרקע והוי הפקר. ואשמעינן מתניתין דאם שנים הגביהו מציאה אז כל אחד מגביה שלו עבור עצמו ועבור חבירו שלא תהא נגדו כמונח על גבי קרקע שיוכל חבירו לקנות חצי שלו והגבהת כל אחד מסייע לחבירו ומזה נשמע דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו.

אולם עדיין צריכין להבין מה בא להשמיענו במה שאמר או יש להם עדים. ויש לומר דבזה יש גם כן רבותא היינו בדין המגביה מציאה לחבירו ועוד ביותר תוקף כי כאשר שניהם טוענין כולה שלי אז אף אם יש עדים ששניהם הגביהו לא יקנה כל אחד אף חצי כיון דלפי טענתם לא הי' הגבהת אחד עבור חבירו. ואשמעינן מתניתין כאשר נתודע לנו מהעדים שהגבהו שניהם ביחד בודאי הי' הגבהת כל אחד עבורו רק עתה הם רוצים לשקר ושייך זאת ג"כ לדין המגביה מציאה לחבירו.

ועדיין נשאר לנו ליישב קושית המפרשים למה לי' להתנא למיתני הדין בטלית ויהא מוכרח עוד למיתני הדין דרכוב ומנהיג ליתני הדין ברכוב ומנהיג לחוד ולא יוצריך. עוד למיתני בטלית. ולפי ענ"ד נראה ליישב דהדין הזה דשניהם מודים לאשמעינן המגביה מציאה לחבירו הוא שייך רק בטלית דכל אחד צריך להגבהת חבירו אבל ברוכב ומנהג לא שייך זאת, ומשום הכי תני הדין בטלית כדי לבוא להדין דבזמן שהם מודים לאשמעינן דהמגביה מציאה לחבירו וכו' ובזה יתורץ ג"כ קושית העולם דמקשין למאי צריכין שני עדים. לפטור אותם משבועה הא די באחד. אך לפי הנ"ל ניחא והיינו דהוא נ"מ לענין ממון דאם אחד מן השוק תפס מהם לא מהני עדותו לומר שהי' הגבהת אחד בשביל חבירו שלא יוכל אחר לתפוס. אך מחמת טענתם שכל אחד טוען כולה שלי לא יוכל אחר לתפוס מהם. וממילא לא שייך כאן סיועת העד כי אם לא נרצה לילך אחר טענתם רק מצד העד אז אדרבא דהוא אין לו שום נאמנות נגד ממון אם יתפוס אחד מן השוק ואין שייך לומר שהוא יפטור אותם. וחוץ מזה ג"כ אין שום קושיא כי עד המסייע שייך רק אם הוא אומר כאחד מבעלי דינים ומכחיש לאידך. אבל כאן הוא מוכחש משניהם והוא מכחיש לשניהם אין שייך שום סיוע ודו"ק:

ברש"י שם ד"ה אוחזין דוקא אוחזין דשניהם מוחזקין בה ואין לזה כח בה יותר מזה שאולי היתה ביד אחד לבדו הוי אידך המע"ה וכו'. ונתקשו בזה המפרשים דלכאורה אין שום המשך סוף דבריו לתחלת דבריו שכתב ביד אחד לבדו כמובן. ולפענ"ד נראה ליישב הכונה בזה דדברי רש"י ז"ל כאן נחלקים לשני ענינים. בתחלת דבריו כונתו לתרץ קושית התוס' מההוא ארבא אמאי לא אמרינן הכא ג"כ כל דאלים גבר. ועל זה מפרש דהדין דהכא הוא דוקא משום שהם אוחזין ושניהם נחשבין כאלו כל אחד יש לו בודאי החצי כמפורש בתוס'. ואח"כ בא לחדש לנו חידוש גדול דאין לזה כח בה יותר מזה. כי אולי הי' אחד עיקר האוחז והשני מיסרך סריך אף שהשני ג"כ אוחז מ"מ הוא נחשב למוציא מחבירו ואף מה שהוא תופס אינו נאמן ליטול בשבועה. וזה מצינו מפורש לקמן בברייתא דאם אחד הוא העיקר האוחז וחבירו מיסרך סריך נקרא שם בברייתא טלית יוצא מחמת יד אחד לבדו עיי"ש:

ובזה מיושב קושית המפרשים שהקשו למה לא אמר רש"י ז"ל דזה התופס נוטל בלא שבועה. אך לפי הנ"ל ניחא דזה הוא יותר חידוש שזה השני אף מה שהוא תופס אינו נאמן ליטול בשבועה וק"ל:

ברש"י שם ד"ה וזה אומר חצי שני וכו' כמשפט הראשון מה שהן דנין עליו נשבעין שניהם וכו'. ולכאורה יש לדקדק בזה הלא כאן אינו כמשפט הראשין כי הוא נשבע אף על זה שאין דנין. עליו. וי"ל כי מה שהוא נשבע על ג' חלקים הוא מחמת ערמה שלא יערים שאין לו פחות מרביע מחצי השני אבל עיקר השבועה הוא על זה שדנין עליו והצירוף של חצי השני הוא להשבועה כדי שיהא בירור שכונתו רביע מזו החצי שדנין עליו והוי כמשפט הראשון ממש וק"ל:

ברש"י שם ד"ה הי' שנים רוכבין לאשמעינן אתי דרכוב ומנהיג שניהם שוין לקנות בהמה מן ההפקר. וצריכין להבין הדיוק שהזכירו בלשונו מן ההפקר דלכאו' הי' די לומר שניהם שוין לקנות, ויש ליישב עפמ"ש לקמן (ד' ט) דבמו"מ תלוי אם הוא איש חשוב שאין דרכו להנהיג ברגליו ודרך כבוד לרכוב עלי' בהצנע אז הקנין שלו ברכיבה. ואם הוא איש זול שאינו צנוע ודרכו לרכוב בשוק אז הקנין שלו ג"כ ברכיבה. ואם הוא איש בינינו שאין דרכו לרכוב רק להנהיג ברגליו אז הקנין שלו בהנהגה ולא שייך שם לומר רכוב ומנהיג שוין. וזה החילוק הוא רק במקח וממכר שאומר לו קני כדרך בני אדם כמבואר בגמרא שם. ולכך דקדק רש"י ז"ל וכתב לקנות בהמה מן ההפקר וק"ל:

שם בתוס' ד"ה שנים אוחזין וכו' עיי"ש. המהר"ם ז"ל פירש כוונתם דהי' קשה להו למה לא התחיל התנא בדיני קניינו מציאה. ומהרש"א ז"ל פירש בכונתם דלא הי' קשה להו שום דבר רק כאשר מצינו בכ"מ שרצון הגמ' הוא לידע הטעם למה נשנית מסכתא זו אחר מסכתא שלפני' ומתחיל התוס' לפרש דכאן ג"כ יש טעם שנשנית אחר ב"ק, ואח"כ הקשו לעצמם למ"ד כולהו נזיקין לאו חדא מסכתא למה צריכין טעם. ותירצו דאף למ"ד זה צריכים טעם עיי"ש. ולכאורה לפ"ז קשה הלשון ואע"ג כי ע"כ פנים צריכין טעם לאידך מ"ד שסובר דכולהו נזיקין חדא מסכתא. ועי' במהר"מ דהלשון ואע"ג הוא כמו ואפילו למ"ד. עיי"ש:

בתוס' שם ד"ה ויחלוקו תימא מ"ש מההוא ארבא דאמר כל דא"ג וי"ל דאוחזין שאני דחשיב כאלו כל אחד יש לו בה בודאי החצי דאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידי' הוא עיי"ש. והנה לכאורה אינו מובן דהא לקמן מסקינן בגמרא דמתניתין מיירי דתפיסי בכרכשתא ופירש"י ז"ל שם בגרדין שבשני ראשין והיאך שייך לומר לפ"ז דכל אחד יש לו בודאי החצי מחמת דאנן סהדי דמה דתפיס דידי' הוא הא לא תפיס רק בגרדין גם מה שכתבו וכן במנה שלישי דמדמה הגמ' לטלית חשיב מה שהנפקד תופס בחזקת שניהם וכו'. ג"כ לכאורה אינו מובן א' מה זה הלשון וכן. הא לפי הנראה באו לתרץ מה דמדמי מנה שלישי לטלית כי הוקשה להם אחר שתירצו מתחילה דאוחזין שאני א"כ היאך מדמה מנה שלישי לטלית הא שם אין אוחזין ועל זה תירצו דשם ג"כ חשיב אוחזין וא"כ הי' שייך לדבר בלשון קושיא ולומר והא דמדמה מנה שלישי לטלית משום דשם חשיב ג"כ אוחזין אבל היאך שייך לשון וכן דהוא לשון הוכחה ולא לשון קושיא. גם מה שתירצו דמה שהנפקד תופס הוא בחזקת שניהם ג"כ אינו מובן הא הוא תופס רק עבור אחד אף דאין זוכר מי הוא הנותן אבל על כל פנים הוא רק עבור אחד ולא בחזקת שניהם ובאמת יוכל להיות הוכחה להיפך כי כאן לא נחשב כל אחד למוחזק בחצי דהוא תופס רק בגרדין. וכמו כן שם לא נחשבו שניהם למוחזקין כי הנפקד תופס רק עבור אחד. ומחמת זה מדמה הגמרא מנה שלישי לטלית. כי באמת לפי שיטת רש"י ז"ל לקמן מוכרחין לפרש כן כאשר נבאר שם:

ונראה לומר בכונתם דבאין לחדש דאף שהם תופסין רק בגרדין שבשני ראשין אבל עכ"פ שניהם הגביהו מן הקרקע ויש קנין בין שניהם שלא יכול אחר לתפוס מהם והיאך שיהי' נשאר הטלית בחזקת שניהם וא"כ כבר נחשבים למחוזקין כל אחד בחצי שלא לפסוק כל דאלים גבר. ולזה הביאו ראי' לדבריהם כי לקמן קודם המסקנא דתפיסי בגרדין רק דהי' ס"ד דשניהם תופסין בהטלית גופי מ"מ הי' רוצה הגמ' לדמו' מנה שלישי לטלית וע"כ הוא מה שהנפקד תופס שלא יכול שום אחר להיות לו שייכות לזה רק שייך בין שניהם ומחמת זה נחשבים למוחזקין. וכמו כן כאן אחר המסקנא אף שאינם תופסין רק בגרדין אך עכ"פ נשאר בין שניהם שאין לאחר שייכות לזה ולכך נחשבים שניהם למוחזקין כל אחד בחצי. והשתא מובן בטוב טעם הלשון "וכן" כי זהו הוכחה גמורה ודו"ק:

באו"ד שם וכן שנים אדוקין וכו' הנה לפי הנראה באו להקשות היאך מדמה לטלית הא כאן יכולה החלוקה להיות אמת ומתרצו דשם ג"כ יכולה להיות אמת וא"כ לפ"ז לא שייך הלשון "וכן" רק צריך לומר בלשון "והא" היינו לשון קושיא. אך יש לומר דמזה ג"כ יש הוכחה לדבריהם הקודמין כי אף אחר המסקנא מדמה שנים אדוקין לטלית ומוכח מזה ג"כ שאף אחר המסקנא דתפיסי בגרדין נחשב כאילו שניהם מוחזקין. ומשום הכי כתב בלשון "וכן. אף שעיקר כונתם כאן לפרש דשם ג"כ החלוקה יכולה להיות אמת. אך משום דמזה ג"כ נשמע הוכחה לדבריהם דלעיל לכך כתבו לשון וכן וק"ל:

בתוס' שם ד"ה וזה נוטל רביע. וא"ת יהא נאמן חציה שלו במינו דאי בעי הוה אמר כולה שלי כדאמרינן בגמרא האי מיגו גופה לאפטורי משבועה אי לאו דערימו קא מערים וכו' והנה כונת קושיתם דיטול החצי בשבועה דשוב ליכא למיחש לערמה, ולכאורה יש להבין דלמאי צריכין להביא ראי' כדאמרינן בגמ' האי מיגו גופא ונשמע מלשון זה דבלא זו ההוכחה יש מקום לומר שאין זה מיגו. ויש לומר כי באמת יש מקום לומר שלא נחשב למיגו כי אין רצון האדם לטעון טענה כזו שיודע שלא יתנו לו כל הטענה ונוח לו לטעון טענה שלפי דעתו יטול כל טענתו. ומשום הכי צריך להביא ראיה הנ"ל:

שם באו"ד ותי' ריב"ם דמיגו להוציא לא אמרי' דבחצי השני מוחזק זה כמו זה עיי"ש. ויש לדקדק בזה דהא לפי מסקנת הגמרא תפיסין רק בגרדין וא"כ במה הוא תשיב מוחזק בחצי השני. ובשלמא לעיל בתוס' ד"ה יחלוקו שפיר נחשבין כל אחד למוחזק בחצי שלו שלא לפסוק כל דאלים גבר משום דעכ"פ הקנין נשאר בין שניהם כנגד אחד מן השוק כמו שכתב' לעיל אבל כאן נגד חצו השני היאך יהא נחשב זה שטוען כולה שלי למוחזק בג' חלקים שיהא אידך נחשב למוציא מחבירו הא שניהם שוין בתפיסה רק בגרדין אך משום שהם הגביהו מן הקרקע והקנין נשאר בין שניהם כנגד אחד מן השוק יכולים להיות כל אחד מוחזקין בחצי אבל לא יותר, ונראה לי דכונתם הוא כמו שפירש"י ז"ל לק' בד"ה בשבועה פלגי לה כיון דמחסרי גוביינא במה שחבירו תופס משום דכל אחד מעכב על חבירו שלא יוכל ליקח נחשב כל אחד לתופס בכולה ולהוי אידך המוצא, וזה הוא כונת התוס' הכא ג"כ שבחצי השני מוחזק זה כמו זה כי כל אחד נחשב תופס בכולה:

בתוס' שם באו"ד וההוא דחזקת הבתים וכו' היינו טעמא משום דאפי' הוי שחק רק שלא היה מודה שהוא מזיוף הי' נאמן ורב יוסף אית ליה דאפילו מיגו לא הוי כיון שטענה ראשונה שהוא טוען בהאי שטרא הוא שקר עיין שם, הנה תוכן כונתם כך הוא דמיגו לא שייך רק היכא דמחמת המיגו יכולין להחזיק שאינו משקר. אבל כאן אף אחר המיגו נשאר שקרן בטענתו הראשונה לא שייך לומר מחמת המיגו להאמינו על טענתו השנית:

שם באו"ד וא"ת ונימא דאין ספק מוציא מידי ודאי דהאומר כולה שלי יש לו בודאי החצי והאומר חצי שלי ספק אם יש לו בה כלום כדאמרינן בספק ויבם וכו' וי"ל דהתם יבם שהוא בנו של סבא הוי ודאי יורשו וכו' אבל הכא אין סברא מה שהוא ודאי בחצי שיועיל לו לחצי השני עכ"ל. ויש לדקדק בזה כי כשהצרכו התוס' בקושיתם להיבא ראי' מספק ויבם מוכח דבלאו זו הראי' לא הי' מקום לקושיא זו משום שידע מיד שאין סברא מה שהוא ודאי בחצי שיועיל לו לחציו השני עד שהוצרך להביא ראי' מספק ויבם ששם ג"כ היבם ודאי רק בחצי ירושה כי על חצי השני הוא ג"כ ספק ומ"מ מועיל לו מה שהוא ודאי בחצי זו על חצי השני. א"כ כמו כן נימא הכא דיועיל לו מה שהוא ודאי בחצי הטלית לחציו השנית ומה מחדש לנו התוס' בתירוצם. ונראה דכונתם בתירוצם כך הוא דמחדשי לנו דשם אין כונת הגמרא מחמת שהוא ודאי בחצי ירושה דזה לא הי' מועיל לחציו השנית. רק דשם אנו רואין מי שהוא ודאי יורש לסבא ונחשב לודאי לכל הירושה. והיבם הוא ודאי יורש להסבא והספק הוא ספק יורש לסבא ואין ספק מוציא מידי ודאי יורש. אבל כאן מה שהוא ודאי בחצי הטלית אין סברא שיועיל לחצי השנית וק"ל:

בגמרא שם ל"ל למיתני זה אומר אני מצאתי' וזה אומר אני מצאתי' זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי ליאני חדא ותירץ חדא קתני. ולכאורה מובן דמתרצן למד בכונת המקשן דקושיתו כך הוא למה צריך התנא למיתני הדין בשני אופני טענות. ותירץ דבאמת חד טענה הוא אני מצאתי' וכולה שלי. והאמת כך הוא כי כשאח"כ במסקנא מקשה ומי מצית אמרת חדא. קתני הא זה וזה קתני. נשמע שהי' כונת קושיתו מתחלה בפשיטות למאי צריך למיתני שני אופני טענות. אולם עדיין יש להבין כונת התרצן למה לא למד תיכף כונת קושיתו משום דקתני ד' פעמים זה אומר ולא יוכל לתרץ חדא קתני כמובן, וגם על המקשן גופי קשה אמאי לא מקשה לו מיד ומי מצית אמרת חדא קתני ולמה המתין בקושיא זו עד סוף דמסיק דראיה לא קנה. ועוד קשה לי דלק' בגמ' דמקשה ומי מצית אמרת חדא קתני והא זו"ז קתני ומפרשי שם בתוס' דאיכא דוכתא דפריך כה"ג ואיכא דוכתא דלא פריך ואין שום קפידא בזה. וא"כ לפ"ז האיך שייך להקשות על זה הלשון ומי מצית אמרת וכו':

ויש לומר דזהו כונת התוס' במה דמפרש איכא דוכתא דלא פריך. דהי' קשה להם קושיתן הנ"ל ומתרצו דאין בזה קפידא ומשום הכי לא עלה בדעתו של התרצן בכונת קושיתו של המקשן שיהא מקשה זה. וגם המקשן לא הקשה מיד אחר התירוץ ומי מצית אמרת חדא קתני כמו שמקשה לקמן דבאמת אין בזה שום קפידא. וקושיא זו הוא שייך רק לקמן דתירץ דבמכוון תני משנה יתירה לאשמעינן דראיה לא קנה על זה מקשה מי מצית אמרת דכונת התנא כך הוא הא כשתני ד' פעמים זה אומר יכולים לומר דזהו תרי גוני טענות או בטענת ראיה להורות דראיה קונה או בטענת הגבהה יחלוקו. והי' ליה להתנא למיתני אני מצאתי' וכולה שלי שתהי' משנה יתירה להודיע על ראיה שאינו קונה והשתא מובן דברי התוס' בטוב טעם:

אולם עדיין יוקשה לנו אחר שתירץ רב פפא רישא במציאה וסיפא במקח וממכר וממילא ליכא משנה יתירה לאשמעינן דראיה לא קנה. א"כ צריכים להבין מה שהרמב"ם ז"ל וכל הפוסקים סוברים דראיה לא קנה הלא מפורש כאן בגמרא דבלא משנה יתירה הוי דייקינן מבעלמא דראי' קונה. אמנם לפי שנפרש לקמן בפשט הגמרא בעזהי"ת יהא ניחא הכל:

בגמרא שם אי תנא אני מצאתי' הוה אמינא מאי מצאתי' ראיתי' אע"ג דלא אתי לידי' בראיה בעלמא קני קתני כולה שלי דבראיה לא קנה. היינו כי לשון כולה שלי משמעותו בחזקה גמורה כפירש"י ז"ל שם. ומקשה בגמרא ומי מצית אמרת מאי מצאתי' ראיתי' והאמר רבנאי ומצאת דאתי לידיה משמע ומתרץ אין ומצאת דקרא דאתי לידיה משמע מיהו תנא לישנא דעלמא נקיט וכו' ושוב מקשה ליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתי' ותירץ דאי תני כולה שלי הוה אמינא בעלמא דקתני מצאתי' וכו' תני כולה שלי דממשנה יתירה אשמעינן דראיה לא קנה. והנה לכאורה כל השקלא וטריא בגמרא קשה להבין א' מה הי' תחלת ההוה אמינא בגמרא שאם הי' קתני אני מצאתי' לחוד לומר דהוא ראיה מהיכי תיתי לומר כן דהרי לקמן גבי כולה שלי אמרינן מתורת הוכחה בעלמא כפירש"י ז"ל שם שבכל מקום ששונה קנין מציאה לא הוזכר בשום מקום קנין הגבהה ונלמוד כאן הטענה דכולה שלי ג"כ משום ראיה והכא אצל אני מצאתיה לא נזכר בגמ' שום הוכחה מבעלמא ונשמע דבלא שום הוכחה מבעלמא יוכל להיות הטעות כאן על ראי' וצריכים להבין מאיזה טעם נאמר כן.

ולענ"ד נראה דכונת הגמרא כך הוא דאם עיקר הטענות ודין החלוקה הוא רק משום ההגבהה ובלי הגבהה אין שום קנין א"כ הי' צריך למיתני בפירוש טענת הגבהה. וע"כ נשמע דבלא הגבהה יכולין ג"כ לקנות בראי' לחוד ומחמת זה לא הוזכר בטענתם שום הגבהה רק סתם מצאיחי'. כך היינו יכולם לטעות אם הי' תני אני מצאתי' לחוד ומשום הכי תני כולה שלי כך למד המקשן בכונת התרצן. ועל זה מקשה ומי מצית אמרית דעל טענת ראיה יכתוב התנא מצאתי' הא אמר רבנאי דהלשון מציאה משמעותו רק דאתי לידי' והוי כמו שאמר בפירוש הגבהה, והשתא יש הוכחה להיפך אם כונת התנא על קנין ראיה הוי לי' למיתני בפירוש ראיה וע"כ כונתו על הגבהה. ועתה אין לדקדק מה שלא תני בפירוש הגבהה כי בכל הש"ס שונה התנא לישנא דקרא ומפרש התרצן כונתו דבאמת כשהתנא שונה לעצמו שונה לישנא דקרא. אבל הכא שונה התנא הלשונות שהם באים לטעון בפני ב"ד ובלשון בני אדם מדחזי אומר אני מצאתי'. וממילא טענתם על הראיה ומחמת זה תני כולה שלי. וסובר הגמ' דלשון כולה שלי לחוד וג"כ משמעותו רק על הגבהה והוי כמו שנשנה בפירוש הגבהה, ומקשה א"כ ליתני כולה שלי לחוד, ומפרש לו התרצן דהן אמת הוא דכאן במתניתין אם הי' קתני כולה שלי לחוד לא הי' שום מקום לטעות על ראיה כי משמעות לשון כולה שלי הוא מיותר על הגבהה, אבל הטעו' יכול להיות מבעלמא כמפורש ברש"י ז"ל כי בכל מקום ששונה התנא בקנין מציאה לא הוזכר בשום מקום הגבהה ויכול להיות הוכחה משם דראיה קונה. וממילא נלמוד כאן טענת כולה שלי ג"כ מחמת ראיה ועתה כאשר תני אני מצאתי' והדר תני כולה שלי, שיהי' משנה יתירה לאשמעינן דראיה לא קנה, ועל זה מקשה לו עתה ומי מצית אמרת כן דחדא קתני וכונת התנא דתהי' משנה יתירה, הי' לו להתנא למיתני אני מצאתי' וכולה שלי והוי שפיוי ג"כ משנה יתירה. אבל עתה כשתני זה וזה יכולין לומר דבאמת לא הוי משנה יתירה כמו שכתבתי לעיל, והשתא אינו יכול להקשות למה לי' למתני אני מצאתי' והדר כולה שלי שלא לטעות על ראיה אמאי לא תני לשון הגבהה בפירוש, כי אף שיהא תני לשון הגבהה בטענתם עדיין לא יהא מתוקן הטעות משום דכאן לא בא התנא לדבר מקניני מציאה רק בא לחדש לנו דין החלוקה בשבועה וכשיש לנו הוכחה מפורשת מבעלמא ששם מיירי מקניני מציאה שראיה קונה בודאי יש לנו לומר דמה שתפיס כאן התנא טענתם בהגבהה איני בקפידא, ואף אם הי', טענתם בראיה ג"כ הדין כן כי כאן לא בא התנא לדבר מזה. ועיקר להוכיח מבעלמא דמיירי שם בקניני מציאה ולא תנא בשום מקום לשון הגבהה ומחמת זה מוכרח למשנה יתירה.

ועתה נשאר לנו עדיין לברר מה דמסקינן רישא במציאה וסיפא במו"מ וממילא אין כאן משנה יתירה, א"כ מה זה שהרמב"ם ז"ל וכל הראשונים פסקו דראיה לא קני הלא יש לנו גמרא מפורשת דבלא משנה יתירה היינו אומרים דראיה קונה, ונראה לתרץ עפ"מ שאמרנו לעיל דאם נאמר הוכחה מבעלמא דראיה קונה היינו אומרים דהלשון כולה שלי הוא ג"כ משום ראיה. ויהי' קשה לנו עתה באם נאמר דראיה קונה למה במו"מ לא תני לשון אני קניתי רק לשון כולה שלי ובמציאה תנא אני מצאתיה הוה לי' ג"כ למיתני לשון כולה שלי כמו במו"מ. וע"כ מוכח להיפך דהתנא שונה כאן לישנא דקרא להורות דהקנין הוא דוקא בהגבהה והוי כמו מעיקרא דהוא משנה יתירה להורות דראיה לא קנה. וכן עתה בהמסקנא דרישא במציאה וסיפא במו"מ מוכח ג"כ מהשינוי לשון דדוקא דאתי לידי' כמובן. ולפ"ז מיושב שפיר קושית העולם מה שלא אמר אלא אמר ר"פ רישא במציאה וסיפא במו"מ. כי בעיקר הדין לא נפל מכל מה שאמר מקודם דהשתא ג"כ אשמעינן דראיה לא קנה רק באופן אחר ודו"ק:

ברש"י שם ד"ה ראיתי קודם שהגבהת אותה. והנה המהרש"א ז"ל הגיה קודם שהגבהתי אותה. ונראה לי' דכונתו כך הוא כי לפי הגירסא שלפנינו משמע שטוען ואומר אף שאתה הגבהת תחלה אני ראיתי קודם הגבהתך. אך על זה קשה הא בזה מגרע טענתו שאומר נגד הגבהת חבירו הא יוכל להיות שחבירו ראה קודם. דבשלמא אם אומר סתם אני ראיתיה אז מובן אני ולא אתה כמו דבאמת תני כן במתניתין בטענתו אני מצאתיה הפירוש הוא ולא אתה. אבל כשאומר בפירוש קודם שהגבהת הוא מגרע טענתו בזה כי מה יועיל לו אם חבירו ראה קודם. ומשום הכי גרס קודם שהגבהתי וטוען כל אחד אמת ששנינו שוין הי' בהגבהה אבל אני הי' לי ראיה בזה קודם שהגבהתי. וכשאומר אני הי' לי ראיה הפירוש הוא ולא אתה. אך קשה למאי הוצרך רש"י ז"ל להזכיר שום הגבהה בטענתו. על זה מסיק המהרש"א ז"ל דע"כ הי' שם הגבהה מדקתני אוחזין עיי"ש:

ברש"י שם ד"ה במו"מ קניתי מיד פלוני ודוקא מו"מ הוא דאמרינן יחלוקו בשבועה דאיכא למימר שניהם קנאוה ולשניהם נתרצה המוכר אבל באני ארגתיה לא יחלוקו דודאי חד מנייהו רמאי הוא ותהא מונחת עד שיבוא אליה' עכ"ל. ושיטת התוס' שם הוא דאף שהוא ודאי רמאי רק משום דהחלוקה יכולה להיות אמת אמרינן דיחלוקו. והנה להבין במאי תלי המחלוקת הזה נראה לענ"ד דלשיטת רש"י ז"ל דסובר לקמן דמדאורייתא חשיד אממונא חשיד אשבועתא רק מדרבנן אמרינן דחשיד לזה לא חשיד לזה משום שראו שהשבועה חמיר עליהם והצריכותא בגמ' הוא מחמת חשיד. לפ"ז הוקשה לו לרש"י ז"ל אמאי לא אמר רישא במציאה וסיפא באני ארגתיה ויהא הצריכותא ג"כ משום חשיד ולמה לי' להגמרא למימר סיפא במו"מ ולהקשות ולחזי זוזי ממאן נקט. לכך מפרש רש"י ז"ל דבאני ארגתיה משום דיש בודאי רמאי הדין הוא דיהא מונח. אבל התוס' לשיטתם דאף מדאוריי' חשיד אממונא לא חשיד אשבועתא והצריכותא הוא משום שסבור לומר אמת עיי"ש וא"כ ממילא לא שייך הצריכותא באני ארגתיה. ומשום הכי סוברים התוס' דבאני ארגתיה בודאי דיחלוקו בשבועה כי החלוקה יכולה להיות אמת ואחד מהם טוען שקר במזיד ואינו סבור לומר האמת ויפרוש ע"י שבועה.

אך קשה להבין הא אלו השני סברות הובאו לקמן בגמרא דלרבנן מחלק שם בין טלית ובין מנה שלישי משום דהחלוקה יכולה להיות אמת כסברת התוס' כאן. ולר"י מחלק משום ודאי רמאי כסברת רש"י ז"ל כאן, ולפ"ז צריכים להבין כונת רש"י ותוס' במה שמחולקין בזה ר"י ורבנן. ונ"ל ליישב כי כשאומר לקמן בגמרא לימא מתניתין דלא כר"י מקשה שם בגמרא ואלא מאי רבנן הא אף לרבנן לא ניחא ומה מקשה דוקא לר"י ותירץ דלרבנן יש מקום לתרץ אם דהחלוקה יכולה להיות אמת או לאו ומחמת זה לא מקשה אלא לר"י. ואח"כ כשמתרץ לר"י משום ודאי רמאי סובר רש"י ז"ל דממילא זה התירוץ יכול להיות אף לרבנן ונשאר זה החילוק אף לדידם. ושיטת התוס' הוא דזה החילוק שתירץ לרבנן נשאר במקומו כמובן ועיי"ש בהרא"ש ז"ל ובפלפולי חריפתא סי' מ"ג ודו"ק.

ועוד י"ל דרש"י ותוס' אינם מחולקים בזה רק מה דכתב רש"י ז"ל הדין דאני ארגתיה יהא מונח הוא מטעם דרש"י לשיטתו הוקשה לו אמאי לא אמר סיפא באני ארגתיה כמו שאמרנו לעיל ותירץ משום דלא אתי כר"י דלדידי' הדין בזה דיהא מונח. אבל עדיין צריכין להבין הדקדוק הלשון וברש"י ז"ל קניתי מיד פלוני ולא אמר זה אומר אני קניתי וזה אומר אני קניתי. וי"ל דזה הוא כמו אני ארגתיה דיש בודאי רמאי וגם אינו יכולה להיות אמת ומשום הכי הוכרח לומר דשניהם אומרים שקנו מאותו פלוני המוכר. רק דזה אומר אני קניתי מאתו שלו נתרצה כי מיירי דקיבל מעות משניהם וכל אחד סובר דאליו נתרצה ולא הי' ודאי רמאי וגם החלוקה יכולה להיות אמת כי אפשר דלשניהם נתרצה כדלקמן בגמרא:

תוכן העניינים

ברכת מרדכי (טרייסטמן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה