אור ברסלב
ברכת יהונתן או"ח › סימן קסח

ברכת יהונתן· רבי יהונתן אייבשיץ

או"ח · סימן קסח

סימן קסז

(מג"א סק"ב) מניח הפרוסה וכו' וצ"ע דהאיך נעשה פשרה:

הגהות:

וחדושים (ה) כתב לי בזה ידידי וחלופי הרב הגאון הגדול מר אדר"ת שליט"א הגאבד"ק מיר הנ"ל וזלה"ט, בסוס"י קס"ז מש"ש דהיי"ט דל"א ג"כ ליל יו"ט א' של סוכות לפי שמצטער פטור צל"ע דהא קיי"ל דבליל יו"ט א' גבי מצטער חייב כמש"כ בפוסקים מפני קו' התוס' סוכה כ"ז א' ויעוין או"ח סי' תרל"ט ס"ה וא"ש קו' המג"א שם ברה"ס וטעמא דכיון דממצה ילפינין ע"כ לא פטרינן מצטער וממילא א"ש קו' רבינו דעיקרא נקט עכ"ל הגאון הנ"ל. ואפשר ליישב לדעתי דרבינו קאי לשיטת הסמ"ק ואו"ז דלא ס"ל מצטער חייב בליל א' של סוכות ועליי' סמיך בפסקי מהרא"י להקל בליל ב' כמו' בפוסקים והגם דרמ"א בסי' תרל"ט ס"ה פ' כאשר"י ור"ן וש"פ דפליגי אסמ"ק ואו"ז מ"מ כיון דלאו מלתא דפסיקתא היא לדה"כ שפיר תירץ רבינו לפי שיטת הסמ"ק ואו"ז דפטרי מצטער אפי' בליל א' כנ"ל. וכו', ולק"מ דודאי הא עדיפא שיבצע א' על הפרוסה וא' על השלימה דבמניח הפרוסה וכו' לא נראה כ"כ החשיבות (להחשיב) [להחשוב] וכשאין אחר עמו אין לו ברירה משא"כ כשאחר מיסב עמו, הא עדיפא, ואין הפירוש שיברך כ"א לעצמו דבזה ודאי קושי' מג"א שפיר [הא רוב עם וכו'] רק הפירוש שיברך (כ"א) [א'] לעצמו ויכון להוציא את חבירו כמו גבי קידוש, דכיון ששותין (כולן) [כל] המסובין יחד כמלא לוגמיו יוצאין כולן דכולן נחשבין כחד ה"ה [הכא נמי] וא"כ ממ"נ יצאו אי חטים עדיפא אידך דשעורי' יוצא בטעימתו, ואי שלימה עדיפא הוא יוצא בטעימת חבירו, ובזה ניכר החשיבות [להחשוב] שפיר ואין רשאין להניח הפרוסה וכו': (שם סק"ד) יכול לחברם וכו' כדאמרי' בעירובין וכו' פי' דאמרי' התם אין מערבין בפרוסה אלא בשלימה אם נפרסה וחיברה בקיסום מקרי שלם, ה"ה [הכא נמי] מקרי שלם לענין לחם ובהמו"צ ויש [מביאים] ראי' מדאמרי' שם ג"כ ניטל כדי חלה מיקרי שלם, ה"ה כאן, וזה ליתא דבשלמא התם הטעם משום איבה, ע"ש וא"כ (כשנוטל) [כשניטל] ממנו כדי חלה יודעין ואין כאן איבה, משא"כ לענין שבת דבעי' מד"ת שיהא שלם אם ניטל כדי חלה לא מיקרי שלם וק"ל:

(מג"א סק"ט. וט"ז סק"ה) אם אינו נזהר וכו' ע"ש שהאריכו, והנראה לי הוא דהא דקאמר הרב המחבר באינו נזהר מברך על איזו מהן שירצה, אין פירושו דהברירה בידו רק דתפיס לישנא דמתני' [ברכות דף מ"א] דחכמי' פליגי על ר"י דס"ל מין ז' עדיף [ור"י סבר] מברך על איזו מהן שירצה והיינו החביב עליו ע"ש [בגמ'], ולפ"ז י"ל דרא"ש היה נזהר (והי') [שהי'] מסופק אי הירושלמי מיירי באינו נזהר אבל בנזהר אע"ג דשל עכו"ם חביב עליו אסור לברך עליו לכך צוה לסלקו מעל השולחן משא"כ באינו נזהר ודאי על החביב עליו מברך ופסק המחבר שפיר (ו) דעל איזו מהן שירצה ר"ל שירצה לאכול דהיי' החביב וק"ל:

(מג"א סקט"ז) שעירב בה דבש, וקשה דהרמב"ם וכו' ולק"מ דהנה איתא בש"ס (דף ל"ד) האי נהמא דהנדקאי מברכין עליו במ"מ ואדם יוצא בה יד"ח בפסח ופי' כל המפרשים אף דלא קבע עליו, משום דתכא דרחמנא איקבעי, ולפ"ז לק"מ על הרמב"ם דודאי עיסה שנלושה במי פירות מיקרי פת הבאה בכסנין ואי קבע עלי' מברך המוציא וגבי מצה אמרי' דתכא דרחמנא וכו' רק אי קשיא [הא קשיא] מהא דתנן הי עומד ומקיים מנחות נטלן לאכול מברך המוציא אע"ג דמנחת נילושו בשמן, וא"ל דאיירינין במנחת מאפה דלא היתה נלושה בשמן רק משיחה כמין גם [כ] יונית, דא"כ קשה הא דאר"י האי חביצא פירש"י היינו שנתבשלה וכו' ואר"י מנא אמינא לה דתנן הי' עומד וכו' ואי איירי במנחת מאפה מאי בישול שייך כאן דלא היתה רק נמשח וא"ל [ר"ת ואפשר לתרץ] כדאמרי' בתוספתא ח"א שהיו מושחין אותה כולה במרדה חם, וא"כ הוי בישול גמור דאמרינן תתאי גבר ומסתמא דמתני' דהי' עומד [וכו'] ככו"ע ולעולם דמיירי במנחת מאפה וא"כ הביא ר"י שפיר ראי' מהך מתני' (ז):

הגהות וחדושים (ו) פי' שהמחבר מפרש כמו שמפרש רבינו בגמ' שם דברי ר"י דמתני' דאיזו שירצה דק היינו החביב עליו, וע' רש"י שם, והבן. (ז) פי' כיון דהוי בישול גמור, ומ"מ לא קשה קושי' הנ"ל מהך דמתני' אהך י"א שבש"ע דר:

ועוי"ל כיון דאכילת קדשים מצוה אמרי' נמי אתכא דרחמנא אקבעי כמו גבי מצה כמ"ש לשיטת הרמב"ם ומברך המוציא, וא"כ י"ל דאיירי במחבת וכו' [ומ"מ שפיר תני דמברך המוציא כיון דאקבעי]:

(שם סקי"ח) שלכל אלו וכו' דספק דרבנן הוא וכו' וכתב הב"ח (ותמי'). [ותימא וכו'] ע"ש בטו"ז דתי' (בסק"ד) [בסק"ו] דגם בפת שייך במ"מ [ופוטר אפי' עיסה משום דזיין, אלא משום חשיבות דפת קבעו בו ברכה בפ"ע וכו' ועיי"ש] ואמ"ו דלפ"ז ליתא למ"ש המג"א לעיל סקי"ד דאם לאחר שאכל מעט (נמשך) [נמלך] לאכול עוד שיעור קביעות צריך נטילה (ובהמ"ז) [וברכת המוציא] די"ל דכיון דלאו פת הוא יוצא ממ"נ:

(שם סקכ"ה) נתבשל וכו' אבל אם עירה עליהן וכו' ונר"ל [מאחר] שיש מחלוקת וכו' וצ"ע דהלא מבואר שם אין עירוי מבשל אחר כדי קליפה וא"כ מה שתחת הקליפה פת גמור הוא, ומברך עליו המוציא:

הר"ש פסק בנתבשל אף דאיכא כזית מברכין עליו במ"מ וראיתו מדתנן יוצאין ברקיקין השרוים ובמבושל דברי ר"מ ר"י אומר יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל ומפרש הר"ש טעמא דר"י משום דבישול מבטל האפי' וליכא תואר לחם עליו, והברייתא דפרוסות קיימות מברכין המוציא אתיא כר"מ אבל לדידן דקיי"ל כר"י לא פסקינין האי ברייתא זהו שיטת הר"ש אבל המחבר לא ס"ל כוותי', וס"ל אפילו ר"י דס"ל דאין יוצאין במבושל לאו משום דבישול מבטל האפי' רק משום דבעי' טעם מצה היינו לחם עוני, וליכא דהוי מצה עשירה וברייתא דפרוסות קיימות אתיא ככולי עלמא,, דלענין המוציא כ"ע מודו דמיקרי לחם גמור, ולענין שבת אי אמרי' יש בישול אחר אפי' או לא י"א דיש בישול אחא"פ וחייב, וי"א דאין בישול וכו', ופלוגתיי' בהא דמ"ד יש בישול אחר אפי' ס"ל כר"ש, וראי' מדאין יוצאין ברקיקין המבושלין ומ"ד אין בישול וכו' ס"ל דטעמא דר"י משום דבעי' טפם מצה וליכא, אבל לענין המוציא ולענין חיוב שבת מודה דאין בישול אחר אפי', ולפ"ז קשה על המחבר דנראין דבריו סתרי אהדרי דפסק באו"ח (סי' ש"ח ס"ה) דיש בישול אחא"פ דס"ל כשי' הר"ש דבישול מבטל האפי' וכאן פסק דפרוסות קיימות מברך עליו המוציא ומשמע דאין הבישול מבטל האפי', וי"ל דר"י ס"ל יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל, ומאי ביניי' צ"ל דגבי שרוי אף דיבלע המשקין במצה מ"מ טעם המצה בפני עצמו, רק דנתערב בתוכה מים, אבל במבושל כיון שנתבשל יגיע מן הבישול להתהפך טעם מצה ויוצא לטעם מים וליכא טעם מצה כלל, וכיון שיגיע מן הבישול להתהפך טעם הלחם מיקרי בישול לענין שבת, אף דאין הבישול מבטל האפי' ודו"ק:

(שם סקכ"ח) ניכר וכו' והמרדכי מסיים וכו' דהמרדכי ס"ל כרש"י וכו' ודבריו תמוהין מאד, ונ"ל פירוש לפירושו, דהמרדכי ס"ל כרש"י דפלוגתא דר"י ור"ש בנתבשלין, וא"כ פלוגתיי' בפי' הברייתא דפרוסות קיימות ואין הפרוסות קיימות דקתני דר"ש מפרש פרוסות קיימות בדאיכא תואר לחם, ואין פרוסות קיימות בדליכא תואר לחם וא"כ הלשון פרוסות קיימות אינו מדוקדק ואינו:

הגהות וחדושים מברך המוציא דאף שנמשח בשמן במרדה מ"מ לא הוי נלוש בשמן רק נמשח בלבד מלמטה, ובכה"ג לכו"ע לא הוי פת הבאה בכסנין, ומיושב שפיר. משמע בברייתא, אע"כ צ"ל דה"פ פרוסות קיימות, היינו דלא נימוח לגמרי, ואין הפרוסות קיימות היינו פי' שנימוח לגמרי וא"ש לישנא דברייתא, משא"כ לדידן דלא ס"ל כפירש"י [אלא] דר"י ור"ש לא פליגי כלל בפירוש הברייתא דהפי' בברייתא הוא כפשטא דהיי' הפרוסות קיימות, אי איכא כזית ואן קיימות דליכא כזית, ור"י ור"ש פליגי בפני עצמן אין אנו מוכרחין לכך די"ל דתואר לחם צריך להיות ניכר וידוע ואתי שפיר וזהו כוונת המג"א, והא דהשמיט המחבר בבא מלחם גדול אע"ג דאינו ניכר וידוע אפ"ה מברך המוציא, כמ"ש הש"ס (דף ל"ד) דז"א, אלא לרב יוסף דס"ל אע"ג דאיכא כמה פרוסות לחם פחות מכזית אינו מברך המוציא דס"ל כי ליכא כזית אין עליו שם חשיבות דפת, רק כי בא מלחם גדול, משא"כ לר"ש דס"ל דלא איכפת לן כלל אי איכא כזית או לא, רק איכא בי' תואר לחם, אפי' פחות מכזית מברך עליו המוציא, וא"כ לא נ"מ כלל בתואר לחם:

(שם. באותו דבור) אמרינן בש"ס אם פירר לחם וכו' וא"כ אותן שקורין פרימזלי"ך וכו' ואין הנידון דומה לראי' דהתם מיירי באפי', וא"כ בזו בודאי מברך המוציא דודאי לא גרע מקמח גמור, משא"כ אותן וורימזלי"ך שנתבשל אח"כ בזו ודאי לאו לחם מיקרי, ואמ"ע המוציא, דבמ"נ אי בתר השתא אזלינן הא נתבשל והוי כמו קמח דנתבשל, ואי בתר מעיקרא אזלי' הוי פחות מכזית, דלכתחלה היו פרורין וממ"נ אין מברכין עליו המוציא אלא היכא דאפאן אח"כ, ופשוט:

(שם סקל"ב) ואפי' (אם) נתחייבה וכו' וכ' הב"ח וכו' וכ"כ רי"ו שמהר"מ אפה וכו' וראיתו מהא דמהר"מ לאו ראי' הוא, די"ל דהא דלא אכל רק תוך הסעודה הוא משום דלא הי' דעתו מתחלה רק לאפות ממנו מעט ועל השאר לא הי' דעתו מתחלה לאפות, אבל אם הי' דעתו מתחלה ואח"כ נמלך מודה הר"מ דמברך המוציא, ומה שהביא ראי' ממהר"ש שהביא ראי' מרקיק המבושל וכו' גם בזה לא בירר יפה דודאי הר"ש לשיטתי' אזיל דס"ל דטעמא דהר"י משום שהבישול מבטל האפי' לגמרי, ופסק כר"י ולא כהברייתא כמש"ל [במג"א סקכ"ה] א"כ שפיר הביא סיוע לדבריו משא"כ לדידן דפסקינין כהאי ברייתא דפרוסות קיימות דקשה הא דאמר ר"י דא"י ברקיק המבושל וכו' וצ"ל דטעמא משום דבעי טעם מצה לחם עוני וליכא כמש"ל וא"כ ליכא ראי' מר"י כלל די"ל דכשהי' דעתו לאפות לחם גמור הוא וצ"ל המוציא, אבל באמת דברי הב"ח לא שרירין ולא קיימין דהנה הר"ש מביא ראי' דתחלה עיסה וסופה סופגנין מברך המוציא מהא דאמרי' בפסחים אין יוצאין בחלוט דהוי מצה עשירה וצ"ל דלחם מקרי אלא דהוי מצה עשירה, ולפ"ז א"א כשיטת הב"ח אפי' לדעה קמייתא אי הי' דעתו מתחלה לאפות מברך המוציא אין ראי' כלל מהא דפסחי' די"ל דהש"ס הוצרך לומר הטעם משום מצה עשירה דאי משום דהי' דעתו מתחלה לאפותה מברך המוציא הוה אמינא, ה"ה לענין מצה נמי יוצא יד"ח בפסח ולכך קאמר משום מ"ע אבל באמת אי לא הי' דעתו מתחלה לאפותה ודאי לאו לחם הוא, אפי' תחלתה עיסה וסופה סופגנין דלא כהב"ח דל"ל בהא בין אי הי' דעתו מתחלה או לא, והוכיח שפיר:

(שם סקל"ד) ונהגו להקל וכו' ומ"מ נ"ל דאם שבע וכו' וז"א דהא דכ' רמ"א ונהגו להקל לאו משום ספק הוא אי קיי"ל דמיקרי לחם, או לא, אלא דאנן פסקינין כדעה ראשונה של המחבר, וא"כ גם כה"ג א"צ לברך דלא כמג"א:

שם שאם שבע וכו' (דהוי) [הוי] ספק ד"ת וכו' וז"א דמ"מ אם אכל כדי שביעה גם על הפת הבאה בכסנין גופא כששבע חייב לברך בהמ"ז, ואי לא שבע ממנו גם על הפת גמור אינו מחויב מד"ת לברך כמ"ש בכמה דוכתי: (שם סקמ"א) ואפילו קבע וכו' בטור כתב דאם קבע וכו' והרב"י חולק עליו וכו' ופלוגתיי' בהא דאמרי' נהמא דהנדקאי מברכין עליו במ"מ, מר קוטרא קבע סעודתי' עלי' ובירך עליו המוציא וג' ברכות ואדם יוצא יד"ח בפסח, ופי' הטור דר"א פליג אמר קוטרא וס"ל דאף דלא קבע סעודתו עליו נמי (יוצא יד"ח בפסח) [מברך עליו המוציא] מדקאמר סתם ואדם יוצא בה יד"ח בפסח משמע בין קבע בין לא קבע, וא"כ בלא קבע אמאי יוצא יד"ח בפסח הא אין מברכין עליו בהמ"ז ולא הוי מצה כלל וצ"ל דס"ל דאפי' לא קבע עליו מברך עליו בהמ"ז, והרב המחבר מפרש דר"א לא פליג כלל אמר קוטרא וס"ל דלכך יוצא יד"ח משום דבדקבע עליו הוי פת גמור גבי מצה אמרי' אתכא דרחמנא איקבעי כמש"ל ס"ז, ונראה להוכיח כדברי הטור דאמרי' בפ"ג שאכלו טעה ולא הזכיר של ר"ח בתפלה וכו' בבהמ"ז אין מחזירין אותו משום דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל, אלא דבחה"מ ושבת ויו"ט דלא סגי דלא אכיל וכו', וכ' הרא"ש משמע דביו"ט דלא סגי דלא אכיל דבר שצריך ג' ברכות, וקשה דבפ"ב דסוכה גבי מתני' די"ד סעודות וכו' ותי' הא דקאמר הכא לא סגי היינו ליל א' של פסח, ולפ"ז צ"ל ע"כ הא דקאמר ואדם יוצא יד"ח בפסח היינו דמיקרי לחם גמור דאל"כ קושית הרא"ש במקומה עומדת ול"ל דמיירי בליל א' ש"פ דלא סגי דלא אכיל דהא סגי דאכיל טרוקני"ן דיוצא יד"ח בפסח דאתכא דרחמנא איקבעי ואפ"ה אי לא קבע עליו אין מברכין עליו בהמ"ז, ודוחק לומר דס"ל הואיל וגבי פסח אתכא דרחמנא איקבעי ואכילת מצה זו הוי כמו קבע לאכול וא"כ צריך לברך ג"כ על אכילה זו בהמ"ז כיון שחל עליו שם קביעות דזה דוחק בשלמא גבי מצה בכזית א' יוצא, אבל לענין בהמ"ז הא מ"מ לא שבע ממנו דיברך עליו בהמ"ז ועכצ"ל כפי' הטור דלא אמרי' כלל האי סברא תכא דרחמנא אקבעי, ור"א פליג אמר קוטרא, וס"ל כיון דאדם יוצא בה יד"ח בפסח לחם גמור מיקרי וחייב לברך בהמ"ז, ושפיר מצינו גבי פסח דלא סגי דלא אכיל, וא"ש ודו"ק:

(שם סקמ"ד) בבשר וכו' וצ"ע דבתניא וכו' ונראה להוכיח מתוס' דביצה (פ"א דף ט"ז ע"ב) דאף לא קבע דכתב שם פשטיד"א של עכו"ם יש בה משום בישול עכו"ם ואותן ניליי"ש היינו פת הבאה בכסנין הואיל ואין מברכין עליו המוציא יש בה משום בישול עכו"ם, ולפ"ז ע"כ דפשטיד"א מיקרי לחם אף בדלא קבע דאל"כ למה להתוס' למימר גבי פשטיד"א הטעם משום דגים שבהן נאסרו, ת"ל דהו"ל פת הבאה בכסנין, אע"כ צ"ל דלענין המוציא מיקרי לחם גמור ולא אסורין משום בישול עכו"ם אלא משום דגים שבהן: וכתב עוד ונראה לי דה"ה עיסה שנלושה בביצים וכ"מ מתוס' דביצה דף י"ו וכו' ולאו ראי' היא דתוס' לא מיירי דנלושה במי ביצים רק פת שנלושה במים וטחו ע"ג בביצים דזה מיקרי לחם גמור לענין בישול עכו"ם וגם לענין המוציא אבל אם נלושה בביצים שפיר מקרי פת הבאה בכסנין וכ"כ הר"ן:

תוכן העניינים

ברכת יהונתן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה