ברכת יהונתן· רבי יהונתן אייבשיץ
או"ח · סימן קסז
(ש"ע סעיף א') וצריך לחתוך מעט, שאם יאחוז בפרוסה וכו', דין זה מקורו ממתני' דפ"ג דטבול יום כל ידות וכו' ר"מ אומר אם אוחז בגדול והקטן עולה עמו ה"ה כמוהו:
הגהות וחדושים:
ג מצאתי כל דברי רבינו זצוק"ל כאן שבדברי האגודה והמג"א בספרו כו"פ על יו"ד (סי' י"ט) יעוין שם, שהדברים מכוונים. ואציגה נא בזה הערה מש"כ אלי כבוד ידידי הרב הגאון הגדול וכו' מו"ה אלי' דוד ראבינאווי"ץ תאומים שליט"א, האבדק"ק פאניוועז. וכעת בק"ק מיר. על דברי רבינו זצוק"ל בקושיתו על האגודה וזלה"ט:
בחדושים על האו"ח הקו' על האגודה מהירושלמי דפריך ולימלי פומי' מיא וכו' ומשני משום ברכה, והרי יכול לברך קודם וכו' ואח"כ ימלא פומי' וכו' יעוי"ש בכו"פ סי' כ"ט שכ"כ בביאור הקו', ולכאורה הוי לי' הפסק בין הברכה לעשיית המצוה במילוי המים בפיו, ואולי דעת רבינו שהוא צורך התרומה והו"ל כמו גביל לתורא דל"ה הפסק, אמנם בעיקר פירוש רבינו ז"ל וכמ"פ כן שפי' הברכה, היינו ברכת תרומת השקלים, ולא ידעתי מנ"ל לרבותינו שהיתה צריכה ברכה, ומ"ש החכ"צ סי' קכ"ב דלא גרע מתרומת חו"ל שצריכה ברכה, תמהני הא שם הוא מצוה וכאן הוא תקנה בעלמא לזכות גם את העתידין ליתן, ותדע שהרי הרמב"ם לא זכר כלל ברכה זו, וגם מה נעשה למ"ד בסוכה (מ"ו א') דאין מברכין על מצוה דרבנן כלל, וע' ירו' פ"ג דסוכה ג"כ פליגי אמוראי בהא, ובעיקר הקו' לא ידעתי מ"ט לא ימלא פומי' מיא בהלשכה עצמה וכי שייך בזה חולין בעזרה, והרי היא צורך התרומה, ואכמ"ק לבאר יותר, עכלה"ט. והנה מ"ש הגאון הנ"ל שיחי' לתמוה הא כאן הוא תקנה בעלמא וכו' לא הבנתי דהא כמ"ד מצינו דהוי רק תקנה ולא מצוה ומ"מ בעי ברכה כגון עירובין, וכה"ג, וע' מ"ש בהקדמתי לס' "חסד יהונתן" בד"ה והואיל וכו' בישוב קושית הגאון רעק"א ז"ל על רבינו ז"ל בכו"פ סי' יו"ד, ומ"מ צ"ע עדיין דאפשר לחלק עוד בין תקנה דעירובין, וכל כה"ג דהוו תקנה להנצל מאיסור עכ"פ משא"כ תרומת שקלים דליכא שום הצלה מאיסור בהו. רי"א אם אוחז בקטן והגדול עולה עמו ה"ה כמוהו ופסקינן כר"י רק דכ"ז אי אמרת כפשטא דמתני' אבל למאי דמסיק בפ' העור והרוטב (דף קכ"ח) דמוחלפת השיטה ופירש"י כאן בטבו"י החליף ר"מ שיטתו אבל בעלמא ס"ל כל שאוחז בקטן [ואין גדול] וכו', (ד) א"כ הו"ל למיפסק כר"י דכל שאוחז בגדול והקטן עולה וכו', ונראה דחכמים שם פליגי עליי' וס"ל בטמא היינו אם אוחז בטמא והטהור עולה עמו ה"ה כמוהו והרמב"ם פסק כחכמים דחכמים שם הו"ל דעה מכרעת, וא"כ ה"ה כאן גבי המוציא ודאי הוא אוחז בקטן דהא דעתי' הוא על הקטן לאכול ממנה, וא"ש ודוק:
(מג"א סק"ז) לכאורה משמע דהחיוב הוא לאכול כזית וכו' [מה] שהביא בשם הרוקח אין הכרע דהרוקח לא העתיק [אלא] דברי הירושלמי אית דאמרי כזית ואית דאמרי פחות מכזית והך דירושלמי גופה תליא בפלוגתא דת"ק ור"י במנחות [דף] דס"ל לת"ק פותחין בכזית, ור"י ס"ל פותחין עד שמחזירן לסלתן, וא"כ מ"ד כזית ס"ל כת"ק וא"כ בעינן גבי המוציא ג"כ בכזית ומ"ד פחות מכזית ס"ל כר"י ע' בש"ס, ולדידן דקיי"ל כת"ק וכולן פותחין בכזית א"כ גבי ברכת המוציא נמי כזית, וסתי' הרוקח בצ"ע, וצ"ל הא דאמרי' בירושלמי אית דאמרי כזית היינו פרוסת הבוצע, אבל א"צ לחלק לכ"א כזית, ומ"ש הרמ"א וצריך ליתן לכ"א כזית היינו לצאת גם להראב"ד, דס"ל ברכה ראשונה צריך שיעור, וא"כ גם להמסובין צריך ליתן לכ"א כזית:
(מג"א סקי"ט) אבל אח"כ לא הוי וכו' ומיהו בתוס' דע"פ (דף ק"א) וכו', והל"ח כ' דהתוס' ס"ל כהרוקח וכו' (וי"ל ומ"ש) [ונ"ל דמ"ש] מתוס' ערבי פסחים (דף ק"א) דס"ל דהוי הפסק [היינו] משום דכתבו שם ששתו בבהכ"נ וכו' דלענין יין לא פטר אא"כ שתו דהוי הפסק וכו' [ע"ש] הרי נשמע מד' תוס' דאם לא שתו הם אף (דאם שתה) [דשתה] המברך הוי הפסק ולאו ראי' היא, די"ל דודאי לענין ברה"מ אי טעם הבוצע א"צ לחזור ולברך, והא דכ' התוס' ומיירי ששתו וכו' היינו ר"י דלשיטתו אזיל דס"ל יין בעי הסיבה, ושם בבהכ"נ לא היה הסיבה וא"כ היאך יוצא ידי יין לכך כ' התוס' ששתו ויצאו כ"א בפ"ע, אבל אם הסיבו כשטעם המברך רשאין הם להפסיק וכאן גבי בה"מ דהסיבו, י"ל דא"צ לחזור ולברך, וגם י"ל: הגהות וחדושים (ד) כוונת רבינו ז"ל דכיון דמסיק הש"ס בשם רבי"ו דמוחלפת השיטה דבעלמא סבר ר"מ נמי כרי"ו דכל שאוחז בקטן ואין גדול עולה וכו' הרי הוא כמוהו דהעיקר הוא אם אוחז בגדול וכו', א"כ הו"ל למיפסק בעלמא כרי"ו, כיון דר"מ מודה לו בעלמא כוותי' דהגירסא דמייתי רבינו במשנה דטבו"י התם אינה לפי גירסת הש"ס דחולין במשנה דהתם, דבחולין הגירסא איפכא דר"מ סבר אם אוחז בקטן והגדול עולה עמו וכו' ור"י ס"ל דאם אוחז בגדול וכו' נמי ה"ה כמהו, והנה לפי גירסא זו לא הו"ל למיפסק דאם אוחז בקטן והגדול וכו' ה"ה כמוהו דהא ר"מ סבר לי' הכי ור"מ ור"י הלכה כר"י, ואיהו סובר דאם אוחז בגדול וכו' אלא הטור והש"ע נקטו הגירסא במתני' דטבו"י שם כמ"ש רבינו ז"ל ופסקו שפיר כר"י, ומ"מ הקשה רבינו שפיר דלפום מה דמסיק תלמודא בחולין שם הו"ל למיפסק דאם אוחז בגדול וכו' כיון דר"מ מויה' לו בעלמא הכי, דאיך שהוא הגירסא, עכ"פ קשה קושי' רבינו דהו"ל למיפסק דאם אוחז בגדול וכו', ולכן הגהתי בפנים עוד ב' תיבות אלו "ואין גדול" דהכי פירש"י שם במלתא דרי"ו אליבא דר"מ:
אך קשה מאי הוצרך רבינו לאתויי הך דרי"ו אפי' בלאו הך דרי"ו דקאמר מוחלפת השיטה נמי הוה מצי לאקשויי קושיא זו לפי הכלל המסור בידינו דר"מ ור"י הלכה כר"י, וצ"ע בזה עדיין. כשיטת הל"ח דא"צ לחזור ולברך כמשמעות תוס' דע"פ (דף קט"ו), ומ"ש ומיירי ששתו וכו' י"ל ומיירי דודאי יש לחלק בין ברהמ"צ לברכת הנהנין דגבי בהמ"צ אף דלא יטעום המברך יכול להוציא אף שהוא יצא כבר וכמ"ש סוס"י זה, וא"כ טעי' המברך לא מעלה ולא מוריד ולכך אין רשאין המסובין להפסיק, וז"ש תוס' (דף קט"ו) דוקא גבי בהמ"ו דהוי בה"מ וכו', וא"כ גבי קידוש דהוי נמי ברכת המצוה אין רשאין ג"כ להפסיק, וז"ש תוס' ומיירי ששתו וכו' דאל"כ הוי הפסק כיון דטעימת המברך ל"מ ול"מ משא"כ גבי ברכת הנהנין דא"י להוציא עד שיטעום, וכיון שצריכים לטעימתו שוב ל"ה הפסק, ולשיטת המג"א צ"ל הא דכ' התוס' כדי שיטעום תיכף לברכה וכו' אף בבהכ"נ צריכים לטעום, מ"מ ס"ל לתוס' דברכת המצות צריכים להיות בפני כ"א משום כדי שלא יפסיקו אף בהמתנה כל דהו אפי' יושב ובטל דבשאר ימות השנה ל"ה הפסק כמ"ש הטו"ז (סי' קס"ו) אפ"ה גבי מצה אסור, א"כ (להסיר) [להתוס'] אפי' בשאר ימות השנה אסור ודו"ק:
(מג"א סקכ"ח) יצאו וצ"ע דלא הביאו וכו' ולק"מ די"ל:
על פירוש רש"י דפירש הש"ס [ברכות מ"ז ב'] לחלק (א"ע) [אפי'] בבהמ"ז, ממ"נ אי בהסיבו מיירי הא קתני במתני' [דף מ"ב ע"א] אחד מברך לכולן, ואי בלא הסבו מיירי הא נמי תנן ישבו לאכול כ"א מברך לעצמו [ומאי הוצרך לאשמעינן], וי"ל דהרשב"א פירש הסיבו א' מברך לכולן משום דכיון דהסיבו מסתמא דעתם לצאת בברכת חבירו ובישבו מסתמא אין דעתם לצאת בברכת חבירו, וכ"ז בסתם משא"כ אי אמרו בפירוש דרוצים לצאת פשיטא דיצאו ואף בישבו בלא הסבה א' מברך [לכולן] ולפ"ז י"ל דרש"י איירי בלא הסיבו, וא"ל מתני' היא דאי ממתני' הוי אמינא מסתמא בישבו אין דעתם לצאת, אבל בכוונו בפירוש אא' מברך לכולן לכן קאמר אביי דאפ"ה מצוה לחלק ולפ"ז לק"מ [קו' מג"א] דהא דכ' הרא"ש דאף בדיעבד לא יצאו היינו בלא כוונו (בהסיבה) [בפירוש בעי הסיבה] אבל אם כוונו בפירוש יצאו בדיעבד [אפי' בלא הסיבה] וכמ"ש המחבר [ועע"ל סי' קצ"ג במג"א סק"ח]:
(ש"ע סעי' כ') ולא שרי וכו' אלא ברכת המוציא דמצה וכו' והא דלא נקטו נמי ליל ראשון של סוכות דחובה נמי לאכול כמו מצה דילפי' ט"ו ט"ו מחהמ"צ, י"ל כיון דמצטער פטור מן הסוכה (ה) וא"כ אי מצטער באותה אכילה דליל א' של סוכות הי' פטור, וא"כ הברכה באה לו על הנאתו כמש"ש המג"א ס"ק מ"א [לענין אכילת שבת ויו"ט]: