ברכת יהונתן· רבי יהונתן אייבשיץ
או"ח
סימן קסו
לרבי יהונתן בן נתן נטע אייבשיץ:
הקדמה לספר ברכת יהונתן:
ישמחו התלמידים ומורי הוראת הדת והמעשה, בראותם יחד כליל תפארת אור מופלא, אור מכוסה, אור יקרות, אלו הכתבים הקדושים אשר נכתבו לדורות, וממקור טהור, הוא יוצא לאור, מקור שממנו אורה יוצאת לעולם, הוא אור שבעת הימים טמיר ונעלם, אשר הפיצה ע"פ תבל ומלואה, ומרחוק נראה, זה סיני בקודש, ההר חמד אלהים לשבתו, מרוב ענותנותו אשר במקום גדולתו, אשר הזכרתיו בשמו הקדוש, בפתיחה כללית בגבורת יהונתן, זה שמו וזה זכרו לדור דורים לשם ולתהלה:
הכתבים האלה אשר הנני נותן לפניכם היום ברכה, מברכת פי צדיק זה, זצוק"ל, הם חדושים יקרים, ומתוקים לחיך טועמם כטעם לשד שמן יקר כרים, והם על. ש"ע או"ח ה' בציעת הפת, סעודה, ברכת הפרות ובהמ"ז, שהוא מסי' קס"ו עד אחר סי' ר"י, כאשר עין המעיין תחזה מישרים: ובכן נפשי עליהם נועם תבקש מלפני אדון הברכות, כי יגיעתי שיגעתי בהם תמצא חפץ לפניו ית' בשובע שמחות, ועל הארץ יאירו החדושים בהלם, וישמחו הלבבות כולם, כי כדרכו בקודש בחדושיו להלכה בספריו הקדושים האחרים הנתונים לברכה, לעשות כל עקוב למישור בעים רוחו הנשגבה, כן גם באלו החדושים נמצא בהם רוב טובה, סלסול בדברי הפוסקים ממקור ההלכה בש"ס וראשונים, בפלפולים מתוקים, לפרק ולישב דברים הקשים אשר בנושאי כלי הש"ע מוקשים, וכל פיות מחשים, ע"פ העיון הזך במקומו, הדק היטב בטעמו, ונימוקו אשר עמו, ובלי המצאות, והקדמות רחוקות, ודקדוקי דברים והצעות דחוקות, וגם פישוט הקמטים בדברים מעטים, המחזיקים את המרובות, להמציא דינים חדשים כרואות בארובות:
וכפי הנראה נכתבו החדושים האלה מיד תלמיד מתלמידיו שרשם לו לעצמו, מה שקבל מפי קדשו, בישיבת התלמידים סופרים ומחוקקים, שבקצת מקומות מזכיר שם רבו הק' בלשון "ואמר אמ"ו", "ולאדומ"ו נראה", וכדרך התלמיד הכוחב בס' אהבת יהונתן על ההפטורות, וכמו שהודעתי מזה בהקדמתי לס' חסדי יהונתן שנדפס בשנת ז"מ"ר"ת"י" לפ"ק (והוא הספר הראשון מני הארבעה ספרים שסדרתי מכתבי קודש אלו, כאשר שפתי לא כליתי מלספר "בפתיחה כללית" שלי):
וכמעשי בראשונות בענין ההגהה, כך מעשי בזה הספר כפי אשר השיגה ידי יד כהה, לבלי לחוס על מעשי ועבודתי, וכחי אשר כליתי וגם לא על זמני, למרבית עיוני, לכבוד צורי וקוני, וכבוד רבינו בעל הכת"ק האלו הנצבים לימיני, אך לסול מסלתם באורח ישרה, לפני כל מעין וקורא, לא עברתי תלי"ת על שום פרט אשר לא שמתי עליו בחרט, טעותו, ותקונו למצוא ישרו ואונו, וכל תקון, גם כל דבר אשר הוספתי, מרוח מבינתי, לתועלת דברי קדשו של רבינו ז"ל הטמונים ברמ"ז ונדברים בקצרה, וכן כל מראה מקום בש"ס ופוסקים שהוספתי בכי"ק שהיתה חסרה, לכבוד ולתפארה, ולתועלת העומד והקורא, הכל הקפתי מסביב בב' חצאי תיבה מרובעים כזה [0] להראות לדעת כי לא מעצם הכתי"ק הוא אך מידי היתה זאת לחוזה, עם כי כחי דל ורזה, בכ"ז קרבן מנחת עני במקדש לא נבזה:
וגם זאת לדעת כי מצאתי בחדושיו בסי' קס"ו בסופו פלפול בדברי האגודה, והמג"א, אשר כבר הובא בספרו הבהיר כרתי ופלתי על יו"ד סי' י"ט, וכטוהר שרגא, וזה לאות על אמתת הכתבים הק' האלו וראי' ברורה, כאור נגה, כי מפה קדוש זה יצאו ומהאי תנא, שלמא רבא מן שמיא בזכותי' יסגא:
ועל אודות השם אשר קראתי להחדושים האלו ברכת יהונתן, טעמו מובן על שם ענין החדושים שרובם "הלכות ברכות", עם שתוף שם בעל הכתבים הק' כדרך כל קוראי שמות, כמובא בספרים בשם הרוקח זכרו לברכה עלי אדמות, לרמז שם בעל החדושים עלי הכתבים הנתנים מתחת ידו להיות לזכרון גם אחרי מות, נצח בימינם נעימות, ובא אחריו דבריו למלאות, הרב החסיד בפירושו זקוקין דנורא וכו' על סה"ק "תנא דבי אלי'", והראה נפלאות, וכן עשיתי לספר הק' לטובה אות, ויהא רעוא מלפני אדון צבאות, דאימא מלתא דתתקבל, ובצדק יענני נוראות:
[ועוד טעם יש בו למען השלים בזה כונתי בכל שמות "ד' ספרים" שסדרתי מני הכתבים הקדושים, שהם מתיחסים לד' בחינות שם הוי' ב"ה, והם חגת"מ ובא זה הספר נגד יחס אות ה' אחרונה של שם, בחי' מלכות, שהיא מקור הברכה בסוד ברכה העליונה דמתמן אתיהיב מזונא עילאה]:
חותם בברכה ותפלה רצוי', לפני גדול העצה ורב העלילי', אשר עיניו פקוחות על כל דרכי הולכי ארחות, למצוא נתיבות יושר וכשרון מעשה בעולם הנשמות, אחרי שובם אל האדמות, כי תגן זכותו של אותו צדיק בעל הכתבים הק' אלו על כל אוהבי חדושי תורתו הנעימים, יראו זרע יאריכו ימים, וילינו בצל שדי, ובקרב חכמים, ובכללם גם אני המעתיק המגיה והמסדר התולה עצמו בזכות אבותיו התמימים, להושע תשועת עולמים, בעולם העתיד, מי מנוחות, ושובע שמחות, ובזה רוב הצלחות משמי מערכות יחד כאחד כרוכות, עם "כבוד ברכות" לפ"ק. ואת הזכות מכרתי לצמיתות לידידי הרב החכם המובהק האשכול הנפלא בכרם התורה כו' מוהר"ר דובערוש טורש הי"ו. פק"ק לובראנץ יום ג' ויצא ה' כסלו, תר"ס:
יעקב חיים זעליג גאלדשלאג:
חופ"ק הנ"ל בלאאמו"ר הרב הגאון החסיד מופת הדור כק"ש מו"ה יחיאל מיכל שליט"א האבדק"ק שעפס:
ברכת יהונתן על אוח סימן קסו
הלכות בציעת הפת:
(ט"ז סק"א) י"א כו' וקשה דאמרינן ר"פ א"ד וכו', ולענ"ד נראה דלא קשה מידי דלענין הפסק ולישב בטל וכו' ע"ש, וזהו ליתא דהא פסקינין בסי' רל"ה ס"ב בהגהה דלא התחיל לאכול אע"פ שנטל ידיו, צריך להפסיק, אלמא אף דעביד מעשה, שרי להפסיק:
ונראה בשנקדים לתרץ קו' הרב"י על הטור שכ' [בשם רבינו יואל ורמב"ם] שאין לחוש על הפסק וכו' וכ"כ הרי"ף, והקשה הב"י וז"ל, א"י מהיכן למד זה הרי הרי"ף לא העתיק רק לשון הש"ס, וכל מה דאפשר לפרושי בל' הש"ס יש לפרש בדבריו, ונראה דאמרי' בש"ס דפסחים דף (ק"י) [ק"ו] א"ר [ברונא], נטל ידיו לא יקדש וכו' ופי' הרי"ף ז"ל דכיון דנטל ידיו גלי דעתי' דריפתא חביבא לי' וצריך לקדש על החביב ולכך אל יקדש על היין, וא"ה לפי שיטתו קשה למה לי' טעמא דב"ה משום תיכף לנטילה (ברכה) [סעודה] תיפוק לי' דצריך לשתות תחלה דאי יטול ידיו תחלה גלי דעתי' דריפתא חביבא לי' וצריך לקדש על החביב תחלה והיינו על הפת, ולא יהא רשאי לשתות קודם סעודה כלל, אע"כ צ"ל דבאמת ה"פ דתיכף לנטילה סעודה, ר"ל דלאחר נט"י צריך תיכף לסעוד ולאכול לחם משום דנטל ידיו גלי דעתי' דריפתא חביבא לי' וצריך לברך על החביב, ולכן צריך למזוג הכוס קודם נטילה, וא"כ לפ"ז לא נזכר כלל בש"ס דהא אסור להפסיק בין נטילה להמוציא דבטור תופס לפי שיטת האומרים דתיכף לנט"י ברכה קאי אמים אחרונים דפשטא דשמעתתא התם משמע דקאי אמים אחרונים, וכמ"ש התוס' התם. (א) וכמ"ש בטו"ז סק"ב בשם הרא"ש, רק טעמא דאוסר הוא דמפרשי לי' כפשטא, משא"כ לדעת הרי"ף, דע"כ צריך לפרושי כנ"ל, וא"כ: הגהות וחדושים:
א וכן פירש"י להדיא בפ' כיצד מברכין (דף מ"ב), וה"נ משמע מתוס' ברכות פא"ד (דף נ"ב ע"ב) שהקשו למה לא חשיב לי' בהדי אינך תכיפות נמי הא דתיכף לנט"י סעודה דקאמרי ב"ה, ותירצו שם מה שתרצו, משמע דמפרשי הך דתיכף לנט"י ברכה שבפ' כ"מ (שם) דקאי אמים אחרונים ובהמ"ז, מיהו כבר הקשו הראשונים מהך דפא"ד (שם) דמבואר דבמים ראשונים נמי בעינן ליזהר, גם מירושלמי דברכות (פ"א) משמע הכי והוא בהגמיי' מובא בב"י מדקאמר כל התוכף וכו' אין השטן מקטרג באותה סעודה ואי במים אחרונים מיירי הא כבר עברה הסעודה, ומאי דהוה הוה: ולולא דמסתפינא הייתי אומר דלאו ראי' היא כלל דאפי' נימא דאאחרונים קאי נמי שייך אין השטן מקטרג וכו', דיתכן שיהא הקטרוג על העבר, כדמצינו בסנהד' (דף כ"ט) ומביאו ג"כ רש"י בחומש על פסוק אחר הדברים וכו' גבי העקידה, אחר דבריו של שטן וכו', מכל סעודה שעשה לא הקריב וכו', וכן באיוב מצינו כן, אולי חטאו בני וכו', והנה הם העתיקו ל' הירושלמי בגירסא אחרת דהיי' אינו ניזוק בכל אותה סעודה, ולפי גי' זו שפיר מייתי ראי' מיני' דאמים אחרונים קאי, ונראה שהי' להם גירסא זו בירושלמי, אבל באמת ליתא בירושלמי דילן הך גירסא, אלא ה"ג אין השטן מקטרג, והשתא תו ליכא ראי' כלל דאראשונים קאי דאפשר דקאי אמים אחרונים וכנ"ל. אחר זמן זמנים טובא נזדמן לידי גמ' ירושלמי' עם פי' חדש מגאון קדמון מוהרש"ל סרילאו מגולי ספרד שפי' להדיא ד' הירושלמי בהך דתיכף לנט"י ברכה דא' כל מי שתוכף וכו' אין השטן מקטרג וכו' דקאי אמים אחרונים, כמשפירש"י ותוס' בבלי שהבאתי, גם בתוס' סוטה (דף ל"ט ע"א) בד"ה כל וכו' כתבו להדיא דפי' ד' הירושלמי הוא דקאי אמים אחרונים ובהמ"ז ולא כמש"פ הגהמי"י שמובא בב"י שהבאתי, וראיתי בהגהות גליון הש"ס מהגאון רעק"א ז"ל דמייתי הירושלמי הנ"ל, והתוס' דסוטה הנ"ל, וסיים עלה וצ"ע, ולא ידעתי מקום העיון בזה דודאי פירוש ד' הירושלמי נמי כמ"ש תוס' בסוטה שם דאמים אחרונים קאי. לא מצינו כלל בש"ס שיהא אסור להפסיק, ויפה כ' הטור וכ"כ הרי"ף וק"ל:
והשתא לפ"ז ניחא נמי דהמחבר לשיטתי' אזיל דפסק בסי' רע"א כשיטת הרי"ף דגלי דעתי' וכו', וא"כ צריך לומר (לפרושי) [ולפרושי] הך דפ' א"ד הנ"ל כמש"ל ולכך פסק כדעה ראשונה רק דלכתחלה יש לחוש לאידך דעה: ועוד י"ל דודאי רשאי להפסיק רק דהכי קאמרי להו ב"ה לב"ש תיכף לנט"י סעודה, ונהי דאין לחוש להפסיק מ"מ אינו יכול לעשות תקנה שיהא מוכרח להפסיק, ובזה מתורץ נמי (ב) קושית תוס' [בפ' א"ד שם] אמאי לא חשיב נמי הך דב"ה (ב"ה לאידך) [בהדי אינך] תכיפות [בפ' כיצד מברכין (דף מ"ב ע"א)] ודו"ק: (מג"א: סק"ב) כ"ב אמה וכו':
וקשה לי דבזבחים (דף ל"ג) וכו' ע"ש, והיא קו' הגאון מהר"צ אשכנזי בתשובה והגאון בעל המחבר תשו' חות יאיר ע"ש [ע' מחה"ש בזה], ונראה לתרץ דהנה שם בש"ם דזבחים (דף כ' ע"א) ובש"ס דיומא (דף ל"ו ע"א) פליגי תנאי ריבר"י ס"ל דלא הוכשר לשחיטה רק נגד המזבח ור"א בר"ש ס"ל דאף בין האולם ולמזבח וכו' ורבי ס"ל דכל עזרה כולה כשרה לשחיטה ע"ש, והנה לכאורה קשה על ר"י דלמה מוקי לי' להאי דתיכף לסמיכה וכו' כרבי, ולא כר"א בר"ש, דהא לדידי' נמי לא מצי לאשכוחי תיכף לסמיכה וכו' דהא מן המזבח לצד מזרח פסול לדידי' לשחיטה ואדרבה טפי ניחא לן לאוקמי כר"א בר"ש דסתים לן תנא דמתני' כוותי' דפרו הי' עומד בין האולם ולמזבח וכו', וי"ל דלכאו' י"ל דלר"א בר"ש דס"ל בין האולם ולמזבח כשר לשחיטה וס"ל דכ"ז קרוי צפונה לפני ה' (וא"כ) [א"כ] איך כתיב בקרא על האי דושחט צפונה וסמך דמיני' ילפי' דאפי' [שם] כשר לשחיטה דמקיש סמיכה לשחיטה דהא מצינן לאשכוחי דלפעמים לא הי' אפשר לסמוך שם דהיי' אם הי' עומד אצל האולם ובין האולם ולמזבח הי' רחוק כ"ב אמה ושם לא הי' יכול ישראל לכנוס וחייב מיתה ע"ז אף שהי' סומך לצד מערב בסוף המזבח, מ"מ הי' רחוק משם למקום שחיטה כ"ב אמה ולא הי' תיכף לסמיכה שחיטה ואיך כתיב בקרא דשחיטה יהי' לפני ה', היינו אף אצל האולם דכ"ז קרוי צפונה לפני ה' לדידי', ואעפ"כ וסמך, הא בזה לא מצי לאשכוחי לסמיכה כלל, אלא ע"כ דס"ל דכ"ב לא הוי הפסק וא"כ הי' יכול לעמוד בקצה המזבח, ואעפ"כ לא הוי הפסק, ולפ"ז ניחא דודאי המקשן לא אסיק אדעתי' לאוקמי כרב"י משום דהי' סובר דהלכה כר"א בר"ש דכיון דלא הי' יכול לכנוס לחלל העזרה והי' צריך להוליכו לחלל השער, וא"כ הי' קצת יותר מכ"ב אמה, ומצינן למימר דזה מקרי הפסק לדידי', משא"כ למ"ד לא שמי' ביאה א"כ הי' יכול לעייל ידי' לסמוך אף דעדיין הי' רחוק כ"ב אמה, הוה אמרי' לר"א בר"ש מוכח דכ"ב אמה לא מקרי הפסק והי' ס"ל דאתיא כראב"ש, ולזה משני ה"מ:
הגהות וחדושים (ב) ובתוס' שם תירצו דכיון דשני במשנה לא חש למתניי', ותמיה דליתא במשנה כלל אלא בברייתא, ואפשר שצ"ל במתניתא, וראיתי בס' תשו' חת"ס בהשמטות (סי' ר"ה) דמייתי שם בשם גאון א' מוה' אברהם ז"ל אב"ד דמדינת ווירצבארג שהגי' בתוס' שצ"ל דכיון דשריא במתנה, והפירוש כיון דשרי ע"י התנאה דאמרי' נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם לאכול כל היום וכו' דאז תו ל"ב תיכף לנט"י סעודה ולא חש למיתניי', דכיון דאיכא גוונא דמשכחת לה בלא תכיפה (ולהכי) ל"ח לי' בהדיי' דאינך תכיפות, בפ' כ"מ שם. ריב"י הוא, ולדידי' שכיר מצינו למימר דכ"ב אמה מקרי הפסק, ודו"ק היטב:
ועוי"ל דהנה במקום המזבח פליגי ר"י ורי"ו הגלילי וראב"י, חד אמר דמזבח הי' עומד באמצע העזרה חציו לצפון וחציו לדרום, וח"א דכל המזבח כולו בדרום וח"א דכל המזבח כולו בצפון, דהיי' שהי' המזבח כולו כנגד הפתח האמצעי, דשער נקנור הי' רחב י' אמה והי' עומד באמצע העזרה ה' אמות ממנו הי' בצפון וה' אמות בדרום, כמו שכ' רש"י שם בזבחי' (דף כ"ח) [נ"ח] וביומא (דף ט"ז), וא"כ קשה מנ"ל דהאי מתני' רבי היא דלמא ר"י הוא, אם ריוה"ג דס"ל דכל המזבח בצפון, דהא אף לרבי דס"ל כל העזרה כולה כשרה לשחיטה מ"מ לא הי' כשר לשחיטה כל רוחב העזרה שמצד מזרח ומערב של מזבח רק כנגד אותו מקום שכשר הי' לשחיטה, כנגד המזבח דהיי' מקיר הצפוני של המזבח עד כותל צפוני דהא בעינן על ירך המזבח, וכנגד המזבח למזרח ומערב הי' בכלל צפון רק כיון דהמזבח הי' כולו כנגד אמצע הפתח דל מהכא ה' אמות דחצי רוחב הפתח לצד צפון הי' ה' אמות שהי' יכול לעמוד הקרבן בקצה שער הנקנור לצד צפון שם הי' יכול לסמוך פש לי' כ"ז אמות מרוחב המזבח שהי' צריך להוליכו ובכדי הילוך זה הוי הפסק, וא"כ אף למ"ד דכל העזרה כשרה לשחיטה נמי לא הוי תיכף לסמיכה שחיטה למ"ד דכל המזבח הי' בצפון דהי' צריך להוליכו מן הפתח עד כנגד קיר המזבח צפוני כ"ז אמות לרוחב העזרה, וא"כ לישנא דבריי' אתא כי הך תנא דס"ל כל המזבח בצפון, רק דזה אינו דש"ס דזבחים שם [דל"ג] [פריך] ליעבד פשפש בכותל הצפוני של העזרה ואם לעייל ידו ולסמוך ולשחוט אצל הפתח ומשני הכל בכתב יד ה' וכו', אבל ע"ז קשה דהא בצד השער נקנור הי' לו שני פשפשין, א' לצד צפון וא' לצד דרום, ובין אותן הב' פשפשין לשער נקנור ודאי דהי' רוחב איזהו כותל, וידוע דשני פשפשין הללו נמנין (בשבלים) [בשקלים] (ומדותן) [ומדות] בכלל י"ב שערים שהי' לעזרה והם נחשבים לפתחים כמש"כ רש"י להדיא על הך קושיא ע"ש, וידוע דכל הפתחים רוחבן עשר נמצא דהי' הפשפש משוך לצד צפון יותר מעשר אמות מן השער נקנור, ופש להו עדיין מן רוחב המזבח לצד צפון פחות מי"ז אמות מן הפשפש וירך המזבח צפונה, רק ידוע דכל עובי החומה נתקצרו חוץ משער הנקנור וידוע דעובי החומה הי' שש אמות כמ"ש הרב בשו"ת חות יאיר וכן הוא בצורת הפתח בתוס' יו"ט דעובי הכותל הי' כעובי כותל ההיכל שש אמות וא"כ בעובי כותל הפשפש לא היה יכול לכנוס רק לחוץ אי [חסר תיבה] כאן עובי הפשפש שתי אמות, ועד ירך המזבח י"ז אמות בכללן הרי כ"כ אמות פחות מעט, ואי אמרת ביאה במקצת ל"ש ביאה, א"כ הי' יכול לעמוד בחוץ אצל הפשפש ולעייל ידיו לעובי הפשפש, נמצא ממעט המדה ולא פש לי' כ"ב אמה ולכן למאן דסבר ביאה במקצת שמה ביאה לק"מ, דמצינן למימר דברייתא אתיא כמ"ד דמזבח כולו בצפון הי' עומד, וכיון דלא הי' יכול לטייל ידיו לתוך הפתח נמצא שהי' צריך להוליכו כל עובי השער שש אמה וי"ז אמה ורוחב עזרה דהוי כ"ב אמות, ולא הי' תיכף לסמיכה שחיטה (דהיי') דהי' כ"ב אמות כנ"ל, משא"כ למ"ד דל"ש ביאה א"א דכל עזרה כשרה לשחיטה לא הי' כ"ב אמות כנ"ל, ופריך שפיר, ולזה משני הא רבי הוא דאמר מרחיק לי' צפון דבעינן ירך המזבח (צפונה) דוקא, והוי טובא, ולק"מ כל קושייתם, ע' בתוס' בסוגיות שם וביומא: ועוי"ל דלכאו' יש להקשות דמה זו כל החרדה הזאת בסמיכת המצורע שהוצרך להיות בריחוק צפון, ובשער נקנור הלא מבואר במס' מדות (פ"ב) ושקלים (פ"ו) כי ד' שערים היו בצפון וא"ל דאותן השערים לא היו מכוונים נגד המזבח, ז"א דהא אחד מהן נקרא שער הנשים, ופי' הר"ש ששם נשים סומכות, דלא היו רשאים לכנוס לעזרה, א"כ גם המצורע הי' יכול לסמוך שם, ונראה לתרץ, דהנה מבואר דאף למ"ד בבמ"ק שמה ביאה ה"מ בדאוריתא, אבל בדרבנן, לא שמה ביאה, ואנן קיי"ל דהני עשר מעלות דקדשים הוו דרבנן, נמצא דהא דאין נשים רשאין לכנוס לעזרה הוא רק מדרבנן, והשתא אתי שפיר, די"ל דגם (השעיר) [השער] ההוא הצפוני עד ירך המזבח הי' רחוק כ"ב אמה, א"כ גם אם הי' סומך שם אפ"ה לא הוה תיכף לסמיכה שחיטה, ואין לומר דא"כ גם הנשים היאך היו יכולים לסמוך, ז"א די"ל דנשים הוו מעיילי ידיי', וסמכו, דבדרבנן לא אמרי' שמה ביאה, ואז הוי פחות מכ"ב אמה, ולא הוי הפסק, אבל מצורע דאסור מדאורייתא לכנוס לעזרה (ואמרי') אי אמרינן גבי ביאה במקצת שמה ביאה לא היו יכולים לעייל ידיי' והוי הפסק, ודוק:
ועוי"ל דאותה משנה דקחשיב שער הנשים ס"ל כראב"ש ובין האולם ולמזבח הוי צפון ומן השער ההוא עד בין האולם ולמזבח לא הוי כ"ב אמה ובאמת גם המצורע יכול לסמוך שם כנ"ל ומתני' דהכא ס"ל דמצורע סומך בשער הנקנור ס"ל כרב"י דבין האולם ולמזבח לא הוי צפון, ולא הי' כשר לשחיטה רק כנגד המזבח, וא"כ מן השער הצפוני עד המזבח הוה יותר מכ"ב אמה, הילכך (אם) לא הי' סומך שם, והשתא א"ש, ולק"מ קושית המג"א דודאי ס"ד דמקשן הי', דאתיא כראבר"ש דתנא סתים לן כוותי' ביומא בהך דפיו הי' עומד בין והאולם ולמזבח, וסתמא ג"כ כוותי', ולפ"ז מקשה הש"ס שפיר, וא"ל כנ"ל דהא לראב"י נמי מרחיק לי' צפון, זה אינו דקושייתו היא דאי אמרת ביאה במקצת שמה ביאה נמצא קשה כנ"ל לסמוך בשעת הצפוני, דהיי' בשער הנשים ועכצ"ל כמש"ל דביאה במקצת שמה ביאה ולק"מ דלסמוך בשער הנשים דלא דמיין אהדדי, מצורע ואשה, בשלמא גבי סמיכת נשים שפיר היו סומכין שם, והיינו דהיו מעיילין ידיי' לעזרה אמרי' גביי' ביאה במקצת ל"ש ביאה דהוו דרבנן אבל גבי מצורע דאסור מדאוריתא לכנוס לעזרה ואמרי' גבי' שמה ביאה א"כ לא הי' יכול לסמוך שם בשער הנשים, ומשני הש"ס לעולם לא שמה ביאה ואי אמרת לסמוך בשעה"נ, הא מני ריב"י דס"ל בין האולם ולמזבח לא מיקרי צפון, ומן השער עד נגד המזבח הי' יותר מכ"ב אמה, ומשני דהתם אתיא כראבר"ש ואתיא שפיר, ולק"מ כל קושייתם, ודוק היטב בכל הני סוגיות שהבאתי כאן עד שתעמוד על האמת והמכוון מה שכתבתי כאן, וע' בצורת הבית להרמב"ם ז"ל ובפי' הר"ש ודו"ק:
ועוי"ל בדרך הקיצור והפשוט דלק"מ דודאי במקום (אחד) [אחר] דהיי' בחדר אחר, אפי' בפחות מכ"ב אמה מיקרי הפסק, והשתא הא דקאמר התם גבי מצורע דלא הוי תיכף לסמיכה שחיטה משום דהוצרך לעמוד בחוץ והוי מחדר לחדר אחר, ובזה אפי' בפחות מכ"ב אמה הוי הפסק, רק דזה יש לדחות דאנן קיי"ל עובי השערים כלפנים, ודו"ק:
והנה המג"א שם הביא בשם אגודה דהרוצה לשתות בבית המרחץ, מברך בבית החיצון ע"ד לשתות בפנים דהוי כמו מפנה לפנה, אבל התוס' כתבו (דף ק"א בד"ה ור"י) דהוי הפסק משמע אפי' מפנה לפנה, וצ"ע על המג"א, דהא התם הוי מבית לבית, דאל"כ היאך קאמר שמואל אף ידי קידוש לא (יצאו) יצא הא הוי מפנה לפנה ושפיר הוי קידוש במקום סעודה, אלא ודאי דמיירי מבית לבית, אבל אי קשיא הא קשיא דהאגודה הביא ראי' מקידוש כמו גבי קידוש כשמקדש בחדר זה יוצא ידי קידוש בחדר אחר הוא הדין גבי מרחץ אי הי' דעתו מתחלה ל"ה הפסק, דאין הנדון דומה לראי' בשלמא גבי קידוש אין הטעם כלל משום הפסק, דהא הפסק שרי גבי קידוש, רק משום וקראת לשבת ענג, במקום קריאה שם תהא ענג, וכשהי' דעתו מתחלה בשעת קידוש לאכול בחדר אחר הוי עונג במקום קריאה, אבל גבי בהמ"ז הטעם משום הפסק, אף שהי' דעתו מתחלה לשתות שם מקרי הפסק, ועוד קשה על האגודה מהא דאיתא בירושלמי התורם את הלשכה היו אומרים לו תרום והוא אומר הן, הן, משום חשדא, ופריך ולימלי פומי' מיא ומשני משם ברכה, פי' כשתורם צריך לברך על מצות תרומה והברכה צריכה להיות מבפנים ולא מבחוץ דהוי הפסק, ואי כדברי האגודה עדיין הקושיא במקומה עומדת ולימלי פומי' מיא ואין לומר משום ברכה, הא כשהי' דעתו בשעת ברכה אף מחדל"ד לא הוי הפסק וצ"ע:
ג :
ובדוחק יש לומר דהתם הוי כ"ב אמה ולכך הוי הפסק משא"כ האגודה מיירי דל"ה כ"ב אמה, וא"ל, לפ"ז קושית המג"א הדרא לדוכתה דלמה לא פריך הש"ס למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה וכו' ואין לומר דהתם הוי מחדר לחדר, הא כשיתן דעתו מתחלה ל"ה הפסק אפי' מחדל"ד, י"ל דהא דמהני כשנותן דעתו מתחלה דוקא היכא שיכול לכנוס באותו חדר, והוי כמו בירך באותו חדר עצמו, משא"כ כשאינו יכול לכנוס באותו חדר ולברך לא מהני דעתו, וא"כ שפיר משני התם משום ברכה, וכו', דהא אינו יכול לברך בפנים, וא"כ גם ממצורע לק"מ דהתם אינו יכול לכנוס לפנים, ולכך הוי הפסק, ולק"מ, ודו"ק:
סימן קסז
(ש"ע סעיף א') וצריך לחתוך מעט, שאם יאחוז בפרוסה וכו', דין זה מקורו ממתני' דפ"ג דטבול יום כל ידות וכו' ר"מ אומר אם אוחז בגדול והקטן עולה עמו ה"ה כמוהו:
הגהות וחדושים:
ג מצאתי כל דברי רבינו זצוק"ל כאן שבדברי האגודה והמג"א בספרו כו"פ על יו"ד (סי' י"ט) יעוין שם, שהדברים מכוונים. ואציגה נא בזה הערה מש"כ אלי כבוד ידידי הרב הגאון הגדול וכו' מו"ה אלי' דוד ראבינאווי"ץ תאומים שליט"א, האבדק"ק פאניוועז. וכעת בק"ק מיר. על דברי רבינו זצוק"ל בקושיתו על האגודה וזלה"ט:
בחדושים על האו"ח הקו' על האגודה מהירושלמי דפריך ולימלי פומי' מיא וכו' ומשני משום ברכה, והרי יכול לברך קודם וכו' ואח"כ ימלא פומי' וכו' יעוי"ש בכו"פ סי' כ"ט שכ"כ בביאור הקו', ולכאורה הוי לי' הפסק בין הברכה לעשיית המצוה במילוי המים בפיו, ואולי דעת רבינו שהוא צורך התרומה והו"ל כמו גביל לתורא דל"ה הפסק, אמנם בעיקר פירוש רבינו ז"ל וכמ"פ כן שפי' הברכה, היינו ברכת תרומת השקלים, ולא ידעתי מנ"ל לרבותינו שהיתה צריכה ברכה, ומ"ש החכ"צ סי' קכ"ב דלא גרע מתרומת חו"ל שצריכה ברכה, תמהני הא שם הוא מצוה וכאן הוא תקנה בעלמא לזכות גם את העתידין ליתן, ותדע שהרי הרמב"ם לא זכר כלל ברכה זו, וגם מה נעשה למ"ד בסוכה (מ"ו א') דאין מברכין על מצוה דרבנן כלל, וע' ירו' פ"ג דסוכה ג"כ פליגי אמוראי בהא, ובעיקר הקו' לא ידעתי מ"ט לא ימלא פומי' מיא בהלשכה עצמה וכי שייך בזה חולין בעזרה, והרי היא צורך התרומה, ואכמ"ק לבאר יותר, עכלה"ט. והנה מ"ש הגאון הנ"ל שיחי' לתמוה הא כאן הוא תקנה בעלמא וכו' לא הבנתי דהא כמ"ד מצינו דהוי רק תקנה ולא מצוה ומ"מ בעי ברכה כגון עירובין, וכה"ג, וע' מ"ש בהקדמתי לס' "חסד יהונתן" בד"ה והואיל וכו' בישוב קושית הגאון רעק"א ז"ל על רבינו ז"ל בכו"פ סי' יו"ד, ומ"מ צ"ע עדיין דאפשר לחלק עוד בין תקנה דעירובין, וכל כה"ג דהוו תקנה להנצל מאיסור עכ"פ משא"כ תרומת שקלים דליכא שום הצלה מאיסור בהו. רי"א אם אוחז בקטן והגדול עולה עמו ה"ה כמוהו ופסקינן כר"י רק דכ"ז אי אמרת כפשטא דמתני' אבל למאי דמסיק בפ' העור והרוטב (דף קכ"ח) דמוחלפת השיטה ופירש"י כאן בטבו"י החליף ר"מ שיטתו אבל בעלמא ס"ל כל שאוחז בקטן [ואין גדול] וכו', (ד) א"כ הו"ל למיפסק כר"י דכל שאוחז בגדול והקטן עולה וכו', ונראה דחכמים שם פליגי עליי' וס"ל בטמא היינו אם אוחז בטמא והטהור עולה עמו ה"ה כמוהו והרמב"ם פסק כחכמים דחכמים שם הו"ל דעה מכרעת, וא"כ ה"ה כאן גבי המוציא ודאי הוא אוחז בקטן דהא דעתי' הוא על הקטן לאכול ממנה, וא"ש ודוק:
(מג"א סק"ז) לכאורה משמע דהחיוב הוא לאכול כזית וכו' [מה] שהביא בשם הרוקח אין הכרע דהרוקח לא העתיק [אלא] דברי הירושלמי אית דאמרי כזית ואית דאמרי פחות מכזית והך דירושלמי גופה תליא בפלוגתא דת"ק ור"י במנחות [דף] דס"ל לת"ק פותחין בכזית, ור"י ס"ל פותחין עד שמחזירן לסלתן, וא"כ מ"ד כזית ס"ל כת"ק וא"כ בעינן גבי המוציא ג"כ בכזית ומ"ד פחות מכזית ס"ל כר"י ע' בש"ס, ולדידן דקיי"ל כת"ק וכולן פותחין בכזית א"כ גבי ברכת המוציא נמי כזית, וסתי' הרוקח בצ"ע, וצ"ל הא דאמרי' בירושלמי אית דאמרי כזית היינו פרוסת הבוצע, אבל א"צ לחלק לכ"א כזית, ומ"ש הרמ"א וצריך ליתן לכ"א כזית היינו לצאת גם להראב"ד, דס"ל ברכה ראשונה צריך שיעור, וא"כ גם להמסובין צריך ליתן לכ"א כזית:
(מג"א סקי"ט) אבל אח"כ לא הוי וכו' ומיהו בתוס' דע"פ (דף ק"א) וכו', והל"ח כ' דהתוס' ס"ל כהרוקח וכו' (וי"ל ומ"ש) [ונ"ל דמ"ש] מתוס' ערבי פסחים (דף ק"א) דס"ל דהוי הפסק [היינו] משום דכתבו שם ששתו בבהכ"נ וכו' דלענין יין לא פטר אא"כ שתו דהוי הפסק וכו' [ע"ש] הרי נשמע מד' תוס' דאם לא שתו הם אף (דאם שתה) [דשתה] המברך הוי הפסק ולאו ראי' היא, די"ל דודאי לענין ברה"מ אי טעם הבוצע א"צ לחזור ולברך, והא דכ' התוס' ומיירי ששתו וכו' היינו ר"י דלשיטתו אזיל דס"ל יין בעי הסיבה, ושם בבהכ"נ לא היה הסיבה וא"כ היאך יוצא ידי יין לכך כ' התוס' ששתו ויצאו כ"א בפ"ע, אבל אם הסיבו כשטעם המברך רשאין הם להפסיק וכאן גבי בה"מ דהסיבו, י"ל דא"צ לחזור ולברך, וגם י"ל: הגהות וחדושים (ד) כוונת רבינו ז"ל דכיון דמסיק הש"ס בשם רבי"ו דמוחלפת השיטה דבעלמא סבר ר"מ נמי כרי"ו דכל שאוחז בקטן ואין גדול עולה וכו' הרי הוא כמוהו דהעיקר הוא אם אוחז בגדול וכו', א"כ הו"ל למיפסק בעלמא כרי"ו, כיון דר"מ מודה לו בעלמא כוותי' דהגירסא דמייתי רבינו במשנה דטבו"י התם אינה לפי גירסת הש"ס דחולין במשנה דהתם, דבחולין הגירסא איפכא דר"מ סבר אם אוחז בקטן והגדול עולה עמו וכו' ור"י ס"ל דאם אוחז בגדול וכו' נמי ה"ה כמהו, והנה לפי גירסא זו לא הו"ל למיפסק דאם אוחז בקטן והגדול וכו' ה"ה כמוהו דהא ר"מ סבר לי' הכי ור"מ ור"י הלכה כר"י, ואיהו סובר דאם אוחז בגדול וכו' אלא הטור והש"ע נקטו הגירסא במתני' דטבו"י שם כמ"ש רבינו ז"ל ופסקו שפיר כר"י, ומ"מ הקשה רבינו שפיר דלפום מה דמסיק תלמודא בחולין שם הו"ל למיפסק דאם אוחז בגדול וכו' כיון דר"מ מויה' לו בעלמא הכי, דאיך שהוא הגירסא, עכ"פ קשה קושי' רבינו דהו"ל למיפסק דאם אוחז בגדול וכו', ולכן הגהתי בפנים עוד ב' תיבות אלו "ואין גדול" דהכי פירש"י שם במלתא דרי"ו אליבא דר"מ:
אך קשה מאי הוצרך רבינו לאתויי הך דרי"ו אפי' בלאו הך דרי"ו דקאמר מוחלפת השיטה נמי הוה מצי לאקשויי קושיא זו לפי הכלל המסור בידינו דר"מ ור"י הלכה כר"י, וצ"ע בזה עדיין. כשיטת הל"ח דא"צ לחזור ולברך כמשמעות תוס' דע"פ (דף קט"ו), ומ"ש ומיירי ששתו וכו' י"ל ומיירי דודאי יש לחלק בין ברהמ"צ לברכת הנהנין דגבי בהמ"צ אף דלא יטעום המברך יכול להוציא אף שהוא יצא כבר וכמ"ש סוס"י זה, וא"כ טעי' המברך לא מעלה ולא מוריד ולכך אין רשאין המסובין להפסיק, וז"ש תוס' (דף קט"ו) דוקא גבי בהמ"ו דהוי בה"מ וכו', וא"כ גבי קידוש דהוי נמי ברכת המצוה אין רשאין ג"כ להפסיק, וז"ש תוס' ומיירי ששתו וכו' דאל"כ הוי הפסק כיון דטעימת המברך ל"מ ול"מ משא"כ גבי ברכת הנהנין דא"י להוציא עד שיטעום, וכיון שצריכים לטעימתו שוב ל"ה הפסק, ולשיטת המג"א צ"ל הא דכ' התוס' כדי שיטעום תיכף לברכה וכו' אף בבהכ"נ צריכים לטעום, מ"מ ס"ל לתוס' דברכת המצות צריכים להיות בפני כ"א משום כדי שלא יפסיקו אף בהמתנה כל דהו אפי' יושב ובטל דבשאר ימות השנה ל"ה הפסק כמ"ש הטו"ז (סי' קס"ו) אפ"ה גבי מצה אסור, א"כ (להסיר) [להתוס'] אפי' בשאר ימות השנה אסור ודו"ק:
(מג"א סקכ"ח) יצאו וצ"ע דלא הביאו וכו' ולק"מ די"ל:
על פירוש רש"י דפירש הש"ס [ברכות מ"ז ב'] לחלק (א"ע) [אפי'] בבהמ"ז, ממ"נ אי בהסיבו מיירי הא קתני במתני' [דף מ"ב ע"א] אחד מברך לכולן, ואי בלא הסבו מיירי הא נמי תנן ישבו לאכול כ"א מברך לעצמו [ומאי הוצרך לאשמעינן], וי"ל דהרשב"א פירש הסיבו א' מברך לכולן משום דכיון דהסיבו מסתמא דעתם לצאת בברכת חבירו ובישבו מסתמא אין דעתם לצאת בברכת חבירו, וכ"ז בסתם משא"כ אי אמרו בפירוש דרוצים לצאת פשיטא דיצאו ואף בישבו בלא הסבה א' מברך [לכולן] ולפ"ז י"ל דרש"י איירי בלא הסיבו, וא"ל מתני' היא דאי ממתני' הוי אמינא מסתמא בישבו אין דעתם לצאת, אבל בכוונו בפירוש אא' מברך לכולן לכן קאמר אביי דאפ"ה מצוה לחלק ולפ"ז לק"מ [קו' מג"א] דהא דכ' הרא"ש דאף בדיעבד לא יצאו היינו בלא כוונו (בהסיבה) [בפירוש בעי הסיבה] אבל אם כוונו בפירוש יצאו בדיעבד [אפי' בלא הסיבה] וכמ"ש המחבר [ועע"ל סי' קצ"ג במג"א סק"ח]:
(ש"ע סעי' כ') ולא שרי וכו' אלא ברכת המוציא דמצה וכו' והא דלא נקטו נמי ליל ראשון של סוכות דחובה נמי לאכול כמו מצה דילפי' ט"ו ט"ו מחהמ"צ, י"ל כיון דמצטער פטור מן הסוכה (ה) וא"כ אי מצטער באותה אכילה דליל א' של סוכות הי' פטור, וא"כ הברכה באה לו על הנאתו כמש"ש המג"א ס"ק מ"א [לענין אכילת שבת ויו"ט]:
סימן קסח
(מג"א סק"ב) מניח הפרוסה וכו' וצ"ע דהאיך נעשה פשרה:
הגהות:
וחדושים (ה) כתב לי בזה ידידי וחלופי הרב הגאון הגדול מר אדר"ת שליט"א הגאבד"ק מיר הנ"ל וזלה"ט, בסוס"י קס"ז מש"ש דהיי"ט דל"א ג"כ ליל יו"ט א' של סוכות לפי שמצטער פטור צל"ע דהא קיי"ל דבליל יו"ט א' גבי מצטער חייב כמש"כ בפוסקים מפני קו' התוס' סוכה כ"ז א' ויעוין או"ח סי' תרל"ט ס"ה וא"ש קו' המג"א שם ברה"ס וטעמא דכיון דממצה ילפינין ע"כ לא פטרינן מצטער וממילא א"ש קו' רבינו דעיקרא נקט עכ"ל הגאון הנ"ל. ואפשר ליישב לדעתי דרבינו קאי לשיטת הסמ"ק ואו"ז דלא ס"ל מצטער חייב בליל א' של סוכות ועליי' סמיך בפסקי מהרא"י להקל בליל ב' כמו' בפוסקים והגם דרמ"א בסי' תרל"ט ס"ה פ' כאשר"י ור"ן וש"פ דפליגי אסמ"ק ואו"ז מ"מ כיון דלאו מלתא דפסיקתא היא לדה"כ שפיר תירץ רבינו לפי שיטת הסמ"ק ואו"ז דפטרי מצטער אפי' בליל א' כנ"ל. וכו', ולק"מ דודאי הא עדיפא שיבצע א' על הפרוסה וא' על השלימה דבמניח הפרוסה וכו' לא נראה כ"כ החשיבות (להחשיב) [להחשוב] וכשאין אחר עמו אין לו ברירה משא"כ כשאחר מיסב עמו, הא עדיפא, ואין הפירוש שיברך כ"א לעצמו דבזה ודאי קושי' מג"א שפיר [הא רוב עם וכו'] רק הפירוש שיברך (כ"א) [א'] לעצמו ויכון להוציא את חבירו כמו גבי קידוש, דכיון ששותין (כולן) [כל] המסובין יחד כמלא לוגמיו יוצאין כולן דכולן נחשבין כחד ה"ה [הכא נמי] וא"כ ממ"נ יצאו אי חטים עדיפא אידך דשעורי' יוצא בטעימתו, ואי שלימה עדיפא הוא יוצא בטעימת חבירו, ובזה ניכר החשיבות [להחשוב] שפיר ואין רשאין להניח הפרוסה וכו': (שם סק"ד) יכול לחברם וכו' כדאמרי' בעירובין וכו' פי' דאמרי' התם אין מערבין בפרוסה אלא בשלימה אם נפרסה וחיברה בקיסום מקרי שלם, ה"ה [הכא נמי] מקרי שלם לענין לחם ובהמו"צ ויש [מביאים] ראי' מדאמרי' שם ג"כ ניטל כדי חלה מיקרי שלם, ה"ה כאן, וזה ליתא דבשלמא התם הטעם משום איבה, ע"ש וא"כ (כשנוטל) [כשניטל] ממנו כדי חלה יודעין ואין כאן איבה, משא"כ לענין שבת דבעי' מד"ת שיהא שלם אם ניטל כדי חלה לא מיקרי שלם וק"ל:
(מג"א סק"ט. וט"ז סק"ה) אם אינו נזהר וכו' ע"ש שהאריכו, והנראה לי הוא דהא דקאמר הרב המחבר באינו נזהר מברך על איזו מהן שירצה, אין פירושו דהברירה בידו רק דתפיס לישנא דמתני' [ברכות דף מ"א] דחכמי' פליגי על ר"י דס"ל מין ז' עדיף [ור"י סבר] מברך על איזו מהן שירצה והיינו החביב עליו ע"ש [בגמ'], ולפ"ז י"ל דרא"ש היה נזהר (והי') [שהי'] מסופק אי הירושלמי מיירי באינו נזהר אבל בנזהר אע"ג דשל עכו"ם חביב עליו אסור לברך עליו לכך צוה לסלקו מעל השולחן משא"כ באינו נזהר ודאי על החביב עליו מברך ופסק המחבר שפיר (ו) דעל איזו מהן שירצה ר"ל שירצה לאכול דהיי' החביב וק"ל:
(מג"א סקט"ז) שעירב בה דבש, וקשה דהרמב"ם וכו' ולק"מ דהנה איתא בש"ס (דף ל"ד) האי נהמא דהנדקאי מברכין עליו במ"מ ואדם יוצא בה יד"ח בפסח ופי' כל המפרשים אף דלא קבע עליו, משום דתכא דרחמנא איקבעי, ולפ"ז לק"מ על הרמב"ם דודאי עיסה שנלושה במי פירות מיקרי פת הבאה בכסנין ואי קבע עלי' מברך המוציא וגבי מצה אמרי' דתכא דרחמנא וכו' רק אי קשיא [הא קשיא] מהא דתנן הי עומד ומקיים מנחות נטלן לאכול מברך המוציא אע"ג דמנחת נילושו בשמן, וא"ל דאיירינין במנחת מאפה דלא היתה נלושה בשמן רק משיחה כמין גם [כ] יונית, דא"כ קשה הא דאר"י האי חביצא פירש"י היינו שנתבשלה וכו' ואר"י מנא אמינא לה דתנן הי' עומד וכו' ואי איירי במנחת מאפה מאי בישול שייך כאן דלא היתה רק נמשח וא"ל [ר"ת ואפשר לתרץ] כדאמרי' בתוספתא ח"א שהיו מושחין אותה כולה במרדה חם, וא"כ הוי בישול גמור דאמרינן תתאי גבר ומסתמא דמתני' דהי' עומד [וכו'] ככו"ע ולעולם דמיירי במנחת מאפה וא"כ הביא ר"י שפיר ראי' מהך מתני' (ז):
הגהות וחדושים (ו) פי' שהמחבר מפרש כמו שמפרש רבינו בגמ' שם דברי ר"י דמתני' דאיזו שירצה דק היינו החביב עליו, וע' רש"י שם, והבן. (ז) פי' כיון דהוי בישול גמור, ומ"מ לא קשה קושי' הנ"ל מהך דמתני' אהך י"א שבש"ע דר:
ועוי"ל כיון דאכילת קדשים מצוה אמרי' נמי אתכא דרחמנא אקבעי כמו גבי מצה כמ"ש לשיטת הרמב"ם ומברך המוציא, וא"כ י"ל דאיירי במחבת וכו' [ומ"מ שפיר תני דמברך המוציא כיון דאקבעי]:
(שם סקי"ח) שלכל אלו וכו' דספק דרבנן הוא וכו' וכתב הב"ח (ותמי'). [ותימא וכו'] ע"ש בטו"ז דתי' (בסק"ד) [בסק"ו] דגם בפת שייך במ"מ [ופוטר אפי' עיסה משום דזיין, אלא משום חשיבות דפת קבעו בו ברכה בפ"ע וכו' ועיי"ש] ואמ"ו דלפ"ז ליתא למ"ש המג"א לעיל סקי"ד דאם לאחר שאכל מעט (נמשך) [נמלך] לאכול עוד שיעור קביעות צריך נטילה (ובהמ"ז) [וברכת המוציא] די"ל דכיון דלאו פת הוא יוצא ממ"נ:
(שם סקכ"ה) נתבשל וכו' אבל אם עירה עליהן וכו' ונר"ל [מאחר] שיש מחלוקת וכו' וצ"ע דהלא מבואר שם אין עירוי מבשל אחר כדי קליפה וא"כ מה שתחת הקליפה פת גמור הוא, ומברך עליו המוציא:
הר"ש פסק בנתבשל אף דאיכא כזית מברכין עליו במ"מ וראיתו מדתנן יוצאין ברקיקין השרוים ובמבושל דברי ר"מ ר"י אומר יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל ומפרש הר"ש טעמא דר"י משום דבישול מבטל האפי' וליכא תואר לחם עליו, והברייתא דפרוסות קיימות מברכין המוציא אתיא כר"מ אבל לדידן דקיי"ל כר"י לא פסקינין האי ברייתא זהו שיטת הר"ש אבל המחבר לא ס"ל כוותי', וס"ל אפילו ר"י דס"ל דאין יוצאין במבושל לאו משום דבישול מבטל האפי' רק משום דבעי' טעם מצה היינו לחם עוני, וליכא דהוי מצה עשירה וברייתא דפרוסות קיימות אתיא ככולי עלמא,, דלענין המוציא כ"ע מודו דמיקרי לחם גמור, ולענין שבת אי אמרי' יש בישול אחר אפי' או לא י"א דיש בישול אחא"פ וחייב, וי"א דאין בישול וכו', ופלוגתיי' בהא דמ"ד יש בישול אחר אפי' ס"ל כר"ש, וראי' מדאין יוצאין ברקיקין המבושלין ומ"ד אין בישול וכו' ס"ל דטעמא דר"י משום דבעי' טפם מצה וליכא, אבל לענין המוציא ולענין חיוב שבת מודה דאין בישול אחר אפי', ולפ"ז קשה על המחבר דנראין דבריו סתרי אהדרי דפסק באו"ח (סי' ש"ח ס"ה) דיש בישול אחא"פ דס"ל כשי' הר"ש דבישול מבטל האפי' וכאן פסק דפרוסות קיימות מברך עליו המוציא ומשמע דאין הבישול מבטל האפי', וי"ל דר"י ס"ל יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל, ומאי ביניי' צ"ל דגבי שרוי אף דיבלע המשקין במצה מ"מ טעם המצה בפני עצמו, רק דנתערב בתוכה מים, אבל במבושל כיון שנתבשל יגיע מן הבישול להתהפך טעם מצה ויוצא לטעם מים וליכא טעם מצה כלל, וכיון שיגיע מן הבישול להתהפך טעם הלחם מיקרי בישול לענין שבת, אף דאין הבישול מבטל האפי' ודו"ק:
(שם סקכ"ח) ניכר וכו' והמרדכי מסיים וכו' דהמרדכי ס"ל כרש"י וכו' ודבריו תמוהין מאד, ונ"ל פירוש לפירושו, דהמרדכי ס"ל כרש"י דפלוגתא דר"י ור"ש בנתבשלין, וא"כ פלוגתיי' בפי' הברייתא דפרוסות קיימות ואין הפרוסות קיימות דקתני דר"ש מפרש פרוסות קיימות בדאיכא תואר לחם, ואין פרוסות קיימות בדליכא תואר לחם וא"כ הלשון פרוסות קיימות אינו מדוקדק ואינו:
הגהות וחדושים מברך המוציא דאף שנמשח בשמן במרדה מ"מ לא הוי נלוש בשמן רק נמשח בלבד מלמטה, ובכה"ג לכו"ע לא הוי פת הבאה בכסנין, ומיושב שפיר. משמע בברייתא, אע"כ צ"ל דה"פ פרוסות קיימות, היינו דלא נימוח לגמרי, ואין הפרוסות קיימות היינו פי' שנימוח לגמרי וא"ש לישנא דברייתא, משא"כ לדידן דלא ס"ל כפירש"י [אלא] דר"י ור"ש לא פליגי כלל בפירוש הברייתא דהפי' בברייתא הוא כפשטא דהיי' הפרוסות קיימות, אי איכא כזית ואן קיימות דליכא כזית, ור"י ור"ש פליגי בפני עצמן אין אנו מוכרחין לכך די"ל דתואר לחם צריך להיות ניכר וידוע ואתי שפיר וזהו כוונת המג"א, והא דהשמיט המחבר בבא מלחם גדול אע"ג דאינו ניכר וידוע אפ"ה מברך המוציא, כמ"ש הש"ס (דף ל"ד) דז"א, אלא לרב יוסף דס"ל אע"ג דאיכא כמה פרוסות לחם פחות מכזית אינו מברך המוציא דס"ל כי ליכא כזית אין עליו שם חשיבות דפת, רק כי בא מלחם גדול, משא"כ לר"ש דס"ל דלא איכפת לן כלל אי איכא כזית או לא, רק איכא בי' תואר לחם, אפי' פחות מכזית מברך עליו המוציא, וא"כ לא נ"מ כלל בתואר לחם:
(שם. באותו דבור) אמרינן בש"ס אם פירר לחם וכו' וא"כ אותן שקורין פרימזלי"ך וכו' ואין הנידון דומה לראי' דהתם מיירי באפי', וא"כ בזו בודאי מברך המוציא דודאי לא גרע מקמח גמור, משא"כ אותן וורימזלי"ך שנתבשל אח"כ בזו ודאי לאו לחם מיקרי, ואמ"ע המוציא, דבמ"נ אי בתר השתא אזלינן הא נתבשל והוי כמו קמח דנתבשל, ואי בתר מעיקרא אזלי' הוי פחות מכזית, דלכתחלה היו פרורין וממ"נ אין מברכין עליו המוציא אלא היכא דאפאן אח"כ, ופשוט:
(שם סקל"ב) ואפי' (אם) נתחייבה וכו' וכ' הב"ח וכו' וכ"כ רי"ו שמהר"מ אפה וכו' וראיתו מהא דמהר"מ לאו ראי' הוא, די"ל דהא דלא אכל רק תוך הסעודה הוא משום דלא הי' דעתו מתחלה רק לאפות ממנו מעט ועל השאר לא הי' דעתו מתחלה לאפות, אבל אם הי' דעתו מתחלה ואח"כ נמלך מודה הר"מ דמברך המוציא, ומה שהביא ראי' ממהר"ש שהביא ראי' מרקיק המבושל וכו' גם בזה לא בירר יפה דודאי הר"ש לשיטתי' אזיל דס"ל דטעמא דהר"י משום שהבישול מבטל האפי' לגמרי, ופסק כר"י ולא כהברייתא כמש"ל [במג"א סקכ"ה] א"כ שפיר הביא סיוע לדבריו משא"כ לדידן דפסקינין כהאי ברייתא דפרוסות קיימות דקשה הא דאמר ר"י דא"י ברקיק המבושל וכו' וצ"ל דטעמא משום דבעי טעם מצה לחם עוני וליכא כמש"ל וא"כ ליכא ראי' מר"י כלל די"ל דכשהי' דעתו לאפות לחם גמור הוא וצ"ל המוציא, אבל באמת דברי הב"ח לא שרירין ולא קיימין דהנה הר"ש מביא ראי' דתחלה עיסה וסופה סופגנין מברך המוציא מהא דאמרי' בפסחים אין יוצאין בחלוט דהוי מצה עשירה וצ"ל דלחם מקרי אלא דהוי מצה עשירה, ולפ"ז א"א כשיטת הב"ח אפי' לדעה קמייתא אי הי' דעתו מתחלה לאפות מברך המוציא אין ראי' כלל מהא דפסחי' די"ל דהש"ס הוצרך לומר הטעם משום מצה עשירה דאי משום דהי' דעתו מתחלה לאפותה מברך המוציא הוה אמינא, ה"ה לענין מצה נמי יוצא יד"ח בפסח ולכך קאמר משום מ"ע אבל באמת אי לא הי' דעתו מתחלה לאפותה ודאי לאו לחם הוא, אפי' תחלתה עיסה וסופה סופגנין דלא כהב"ח דל"ל בהא בין אי הי' דעתו מתחלה או לא, והוכיח שפיר:
(שם סקל"ד) ונהגו להקל וכו' ומ"מ נ"ל דאם שבע וכו' וז"א דהא דכ' רמ"א ונהגו להקל לאו משום ספק הוא אי קיי"ל דמיקרי לחם, או לא, אלא דאנן פסקינין כדעה ראשונה של המחבר, וא"כ גם כה"ג א"צ לברך דלא כמג"א:
שם שאם שבע וכו' (דהוי) [הוי] ספק ד"ת וכו' וז"א דמ"מ אם אכל כדי שביעה גם על הפת הבאה בכסנין גופא כששבע חייב לברך בהמ"ז, ואי לא שבע ממנו גם על הפת גמור אינו מחויב מד"ת לברך כמ"ש בכמה דוכתי: (שם סקמ"א) ואפילו קבע וכו' בטור כתב דאם קבע וכו' והרב"י חולק עליו וכו' ופלוגתיי' בהא דאמרי' נהמא דהנדקאי מברכין עליו במ"מ, מר קוטרא קבע סעודתי' עלי' ובירך עליו המוציא וג' ברכות ואדם יוצא יד"ח בפסח, ופי' הטור דר"א פליג אמר קוטרא וס"ל דאף דלא קבע סעודתו עליו נמי (יוצא יד"ח בפסח) [מברך עליו המוציא] מדקאמר סתם ואדם יוצא בה יד"ח בפסח משמע בין קבע בין לא קבע, וא"כ בלא קבע אמאי יוצא יד"ח בפסח הא אין מברכין עליו בהמ"ז ולא הוי מצה כלל וצ"ל דס"ל דאפי' לא קבע עליו מברך עליו בהמ"ז, והרב המחבר מפרש דר"א לא פליג כלל אמר קוטרא וס"ל דלכך יוצא יד"ח משום דבדקבע עליו הוי פת גמור גבי מצה אמרי' אתכא דרחמנא איקבעי כמש"ל ס"ז, ונראה להוכיח כדברי הטור דאמרי' בפ"ג שאכלו טעה ולא הזכיר של ר"ח בתפלה וכו' בבהמ"ז אין מחזירין אותו משום דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל, אלא דבחה"מ ושבת ויו"ט דלא סגי דלא אכיל וכו', וכ' הרא"ש משמע דביו"ט דלא סגי דלא אכיל דבר שצריך ג' ברכות, וקשה דבפ"ב דסוכה גבי מתני' די"ד סעודות וכו' ותי' הא דקאמר הכא לא סגי היינו ליל א' של פסח, ולפ"ז צ"ל ע"כ הא דקאמר ואדם יוצא יד"ח בפסח היינו דמיקרי לחם גמור דאל"כ קושית הרא"ש במקומה עומדת ול"ל דמיירי בליל א' ש"פ דלא סגי דלא אכיל דהא סגי דאכיל טרוקני"ן דיוצא יד"ח בפסח דאתכא דרחמנא איקבעי ואפ"ה אי לא קבע עליו אין מברכין עליו בהמ"ז, ודוחק לומר דס"ל הואיל וגבי פסח אתכא דרחמנא איקבעי ואכילת מצה זו הוי כמו קבע לאכול וא"כ צריך לברך ג"כ על אכילה זו בהמ"ז כיון שחל עליו שם קביעות דזה דוחק בשלמא גבי מצה בכזית א' יוצא, אבל לענין בהמ"ז הא מ"מ לא שבע ממנו דיברך עליו בהמ"ז ועכצ"ל כפי' הטור דלא אמרי' כלל האי סברא תכא דרחמנא אקבעי, ור"א פליג אמר קוטרא, וס"ל כיון דאדם יוצא בה יד"ח בפסח לחם גמור מיקרי וחייב לברך בהמ"ז, ושפיר מצינו גבי פסח דלא סגי דלא אכיל, וא"ש ודו"ק:
(שם סקמ"ד) בבשר וכו' וצ"ע דבתניא וכו' ונראה להוכיח מתוס' דביצה (פ"א דף ט"ז ע"ב) דאף לא קבע דכתב שם פשטיד"א של עכו"ם יש בה משום בישול עכו"ם ואותן ניליי"ש היינו פת הבאה בכסנין הואיל ואין מברכין עליו המוציא יש בה משום בישול עכו"ם, ולפ"ז ע"כ דפשטיד"א מיקרי לחם אף בדלא קבע דאל"כ למה להתוס' למימר גבי פשטיד"א הטעם משום דגים שבהן נאסרו, ת"ל דהו"ל פת הבאה בכסנין, אע"כ צ"ל דלענין המוציא מיקרי לחם גמור ולא אסורין משום בישול עכו"ם אלא משום דגים שבהן: וכתב עוד ונראה לי דה"ה עיסה שנלושה בביצים וכ"מ מתוס' דביצה דף י"ו וכו' ולאו ראי' היא דתוס' לא מיירי דנלושה במי ביצים רק פת שנלושה במים וטחו ע"ג בביצים דזה מיקרי לחם גמור לענין בישול עכו"ם וגם לענין המוציא אבל אם נלושה בביצים שפיר מקרי פת הבאה בכסנין וכ"כ הר"ן:
סימן קע
מג"א סק"ג) ובלבוש כתב דוקא וכו' ונראה דודאי משום חשדא לא תיקנו שום נטילה רק אם הוא מחויב (וליטול) [ליטול] ידיו חששו חז"ל משום חשדא ליטול בפני כולם אבל כשאינו מחויב ליטול כלל לא חששו חז"ל לתקן נטילה בשביל כך ואם לא שפשף לל א"ל ליטול אף לשתי' דלא כלבוש: (שם סק"י) אמרינן בפסחים וכו' וקשה מאי א"ל וכו' ולק"מ בשלמא גבי יתיב אפוריא כיון דעכ"פ צריך (ליישב) [לישב] א"כ אם לא ישב כאן רק ע"ג קרקע הוא נגד רצון בעה"ב משת"כ גבי (כפא) [כסא] כיון דאינו מן [נ' דחסר תיבת "הדין"] לשתות די"ל דלא תאיב לשתות לא הוי נגד רצון הבעה"ב:
סימן קעב
מג"א סק"ג) וי"א וכו' וצריך עיון אם יברך וכו', ונראה לומר דעל ז' מינים וכו' (מפשיטתו לשון) [מפשיטת לשונו] משמע דעל ז' מינים יברך לאחריו ולא לכתחלה משום דב' ברכות סמוכות זל"ז לא מצינו דיברך, וגבי ז' מינים דהוי ד"ת נדחה ברכה ראשונה מקמא דאחרונה וזהו נגד הש"ס דברכות (דף כ"ז) אמר רבינא אפילו גמר סעודתו וכו' ולא היא התם גברא הוא דלא חזיא, והנה לפ"מ (דס"ד) [דהוה ס"ד] דרבינא דצריך לברך ברכה ראשונה ע"כ דצריך לברך גם בהמ"ז דודאי ברכת המזון דהוי ד"ת אין סברא לומר דהיא נדחה מקמי ברכה ראשונה דהוי דרבנן וא"כ מצינו דחייב לברך ב' ברכות סמוכות וצ"ל דהא דכתב דעל ד' מינים יברך היינו (כר') [ב"ר, והיא ר"ת ברכה ראשונה] וגם אחרונה דהוי ד"ת דאית לי' מסברא דצריך לברך (כר') [ברכה ראשונה] עכ"פ, וא"כ אי ברכה אחרונה ד"ת צריך לברך גם אחרונה ואינה נדחה משום האי טעמא דלא מצינו ב' ברכות סמוכות, אבל אי הוי ברכה אחרונה דרבנן כיון דלא מצינו ב' ברכות סמוכות נדחה האחרונה לגמרי וראשונה צריך לברך:
סימן קעג
ש"ע סעיף ג') כל הדברים הנוהגים באחרונים וכו', והראב"ד כ' דאחרונים טעונים ליטול לכלי דוקא ולא אמצעיים, והקשה הרב ח"צ בשו"ת (ח) מהא דאמרינן בחולין (פכ"ה) אמר אביי מריש הוה אמינא טעמא משום נקיות כיון דאמר רבה וכו', ואי כד' הראב"ד דאמצעיים כיון דמשום נקיות הן באין א"צ ליטול לתוך כלי (וא"כ) [א"כ] אביי דלא הי' מסופק רק בטעמא דמים אחרונים ולאו בדינא אי צריך ליטול לתוך כלי או לא (וא"כ אי אמרת דכל שהוא משום נקיות א"צ ליטול לתוך כלי) הו"ל לאביי להוכיח דטעמא משום רוח רעה, דאל"כ אמאי צריך ליטול לתוך הכלי דוקא, אע"כ דאף אמצעיים דמשום נקיות הן באין צריך ליטול לתוך כלי, ונראה דלק"מ דהנה אמצעיים ואחרונים [לא] שוה [דהוו] רשות, וזה ודאי מים אחרונים דתקנת רבנן:
הגהות וחדושים (ח) הוא בסי' נ"ה, ועיי"ש מ"ש בד' הרשב"א וגם הרש"ל הבין בד' הרשב"א שכוונתו שא"צ כלי ליטול לתוכו, והשיג עליו בא"ר דאין כוונת הרשב"א כן אלא כוונתו שא"צ כלי ליטול ממנו, אבל לעולם ס"ל דבעי כלי ליטול לתוכו וכדין מים האחרונים, וכמ"ש החכ"צ. הוא ליטול וא"כ תקנו רבנן ג"כ שצריך ליטול לתוך הכלי דוקא ולא ע"ג קרקע משום דרכי' דרכי נועם, ולא רצו רבנן לתקוני דבר שנפשו של אדם קצה עליו, משא"כ באמצעיים דלא תקנו רבנן כלל שום נטילה רק דאם עשה עשה מדעתו לית לן בה אי נוטל ע"ג קרקע או לתוך הכלי, ולפ"ז לק"מ דאף דס"ל לאביי מים ואחרונים משום נקיות כמו אמצעים ומ"מ כיון דהאחרונים חובה משום [תקנת] חכמים צריך ליטול לתוך הכלי, (ולא) [אבל] אמצעיים דהוו רשות א"צ ליטול לתוך הכלי:
סימן קעד
(ט"ז סק"ב) אפילו כו' ומבואר במרדכי וכו' ונראה דהמרדכי לשיטתי' אזיל דאי' בש"ס דברכות (דף (מ"ב) [מ"ג]) אמר רב ל"ש אלא פת אבל יין לא בעי הסיבה (ורי"א אפי' יין בעי הסבה, איכא דאמרי א"ר ל"ש אלא פת אבל יין לא מהני הסיבה] ופסק המרדכי דיין לא מהני הסיבה (כר"י דאיכא דאמרי] וא"כ אם לא היו השאר משקין בשעת ברכה לא הי' פוטר אותן (ט) אבל לדידן דקיי"ל גם יין מהני הסבה, וא"כ (שיברך) [כשמברך] על היין פוטר כל המשקין שמביאין לו בכל אותה הסיבה, וא"כ אפי' על אותן המשקין שלא היו בשעת ברכה שמברך על היין א"צ ברכה:
(מג"א סק"ה) משמע דוקא יין הבדלה וכ"כ בת"ה וכו' ופי' דהא דאמרינין במתני' יין שלפני המזון פוטר את היין שבתוך המזון, היינו (דוקא קודם) [אפי' אחר] נטילה, והנטילה לא וי הפסק בין יין שלפני המזון ליין (שלאחר) [שבתוך] המזון וז"ש וכן משמע מתוס' שכתבו (בדף מ"ג ע"א) בד"ה כיצד סדר הסיבה וכו' אע"ג דיין שלפני המזון פוטר את היין (שלאחר) [שבתוך] המזון, שאני הכא כיון שעלה והסיבו הוי שינוי מקום וצריך לברך ולפ"ז מוכח דהנטילה ל"ה הפסק, דאל"כ לא מקשה תוס' מידי דהא הכא קתני כ"א נוטל שתי ידיו וא"כ הנטילה הוי הפסק ולכן צריך לברך כשעלה והסיבו דהא למעלה נטל ידיו והוי אותה נטילה הפסק, אע"כ צ"ל דהנטילה ל"ה הפסק כך הוכחת מג"א דלא כב"ח דס"ל דהנטילה הוי הפסק וראיתו מהא דכ' תוס' (דף מ"ב) בד"ה רש"א אינו פוטר וכו' (בסוף) [עד סוף] הדיבור, א"כ נראה דה"ה (לכתחלה) [להבדלה] דאין לחלק וכו' אבל יין של הבדלה וכו' דהכי מיירי הא דפסקינין יין שלפני המזון וכו' שכבר נטל ידיו, הרי לפניך דס"ל לתוס' דהנטילה הוי הפסק בין יין שלפני המזון ליין שבתוך המזון, אף בלי הבדלה דתוס' מוקמו למתני' דיין שלפני המזון וכו' בשכבר נטל ידיו אבל בלא נטל ידיו הוי הפסק, וא"ל לשיטת המג"א דס"ל דלא כהב"ח, א"כ דברי התוס' סתרי אהדדי, דמהא דכ' בד"ה בא להם יין וכו' מוכת דנטילה ל"ה הפסק, וא"כ הא דקתני בא להם יין כו' משמע אפי' לא נטל ידיו כהוכחת מג"א הנ"ל והכא משמע דס"ל לתוס' דהנטילה הוי הפסק דכתבו דמיירי בשכבר נטל ידיו כמש"ל בהוכחת הב"ח וצ"ל דס"ל לתוס' בודאי נטילה לא הוי הפסק כמשמעות [דבריהם] בד"ה בא להם יין וכו' והא דכתבו ומיירי בשכבר נטל ידיו וכו' היינו משום דתוס' רוצים לתרץ:
הגהות וחדושים (ט) מלשון המרדכי גופי' מדוקדק כדברי רבינו דדין זה דפוטר שאר משקין תלוי בדין הסבה דמייתי התם מעיקרא, כנראה להמעיין שם להדיא וז"ל, אבל היכא דאין המשקין לפניו וכו', דהשתא בזה"ז ליכא קבע לשתות יין ולא שייך בי' למימר הסיבה לשתות, ולא פטר וכו' ע"ש כל הענין, והעירני לזה בני הבחור המופלג כמ' מאיר שי'. הא דפסקינין גבי הבדלה דצריך שיתא נוטל ידיו כבר [דקשה] הא הבדלה הוי הפסק בין נטילה להמוציא לכן כתבו תוס' (הא) [דהא] דפסקינין יין שלפני המזון פוטר וכו' מיירי בשכבר נטל ידיו, והיינו בין נטל ידיו כבר ובין לא נטל כבר, ולאו דוקא, דע"כ מיירי בנטל ידיו, [אלא] דכך הי' דרכן שהיו נוטלים ידיהם ואח"כ היו מוזגין את הכוס (אע"כ) [אע"פ] דמן הדין אפי' לא נטל ידיו פוטר יין שבתוך המזון, מ"מ דרכן הי' אף לאחר נטילה, וקשה הא הוי הפסק בין נטילה להמוציא וצ"ל דלא הוי הפסק, וכתבו תוס' שפיר, אבל מדינא י"ל דס"ל לתוס' כמג"א וסייעתו דנטילה ל"ה הפסק, בין שלפני המזון לשבתוך המזון, אבל מ"מ קשיא מאי תירצו תוס' שאני הכא כיון שעלו הוי שינוי מקום, הא ר"י אית לי' בפרק ערבי פסחים שינה מקום א"צ לחזור ולברך וא"כ קשיא לדידי' עדיין קו' התוס' הנ"ל (במק"ע) אע"כ דיין שלפני המזון וכו' כ"ש וכו' ע"כ נראה לקיים שיטת הב"ח דנטילה הוי הפסק ול"ל כקושי' הנ"ל א"כ מאי מקשו תוס' בד"ה [כיצד סדר הסבה וכו'] אע"ג דיין שלפני המזון וכו' ת"ל דנטילה הוי הפסק דהא חזר ונטל ב' ידיו די"ל דכך [היא] קושי' התוס' דכל זה קשה למה להו לרבנן לאפושי בברכות דיברך למטה, ואח"כ כשעלה והסיבו יטול ידיו ואח"כ כשיביאו לו יין יברך א' לכולם, הו"ל לרבנן לתקוני ליטול ידיו למטה תיכף ויברך כ"א לעצמו, ואח"כ כשעלו והסיבו א"צ תו לברך ותי' תוס' דכ"ז לא מהני, דשינוי מקום צריך לברך כנ"ל וא"ל דע"כ ל"ל דקושי' תוס' הכי שיהא נוטל ידיו למטה, דהא כדי הילוך כ"ב אמה הוי הפסק בין נטילה להמוציא וא"כ כשעלו והסיבו ומברכין המוציא הוי הפסק יותר מכ"ב אמה די"ל כשיטת האגודה הנ"ל [בסי' קס"ו] ואתי שפיר, והדברים ברורים למבין:
(ש"ע סעי' ו') ואפי' לא הי' להם יין וכו', היינו לאפוקי מדעת הרז"ה, דהרי"ף פסק דעל ב' כוסות ראשונים דליל א' של פסח צריך לברך ברכה אחרונה והקשו עליו הא תנן דיין שלפני המזון פוטר וכו' וא"כ שייכי אהדדי ולמה יברך עלי' ברכה אחרונה, ותי' הרז"ה דהרי"ף איירי בעני ישראל דלית לי' יין בתוך הסעודה והא דאמרי' יין שלפני המזון פוטר יין (שלאחר) [שבתוך], ובהמ"ז פוטרת יין שלפני המזון היינו דוקא כששתה יין בתוך הסעודה (וא"כ) [דאז] היין שלפני המזון פוטר את היין שבתוך המזון מברכה ראשונה דשייכי אהדדי להכי בהמ"ז פוטרת נמי את היין שלפני המזון [מברכה אחרונה], משא"כ אי לא שתה בתוך המזון דלא שייכי אהדדי, והרא"ש והרשב"א פוסקים (דב') [דעל ב'] כוסות ראשונים א"צ לברך (באחרונה) [ברכה אחרונה] והטעם משום דיין שלפני המזון שייך לסעודה בין לענין ברכה ראשונה בין לענין ברכה אחרונה, והרא"ש ס"ל הטעם משום דיין שלפני המזון בא לפתוח הבני מעיים להרחיב תאות המאכל, וע' מג"א סק"ט, ואמר אמ"ו נר"ו דגבי סעודות גדולות שדרכן לשתות אחר הסעודה יין שרף או משקה שקורין מע"ד או קאפ"י או טע"ה דלא שייכי [בהו] סברת הרשב"א דאינו מסעד סעיד צריך לברך ברכה אחרונה ול"ש פת פוטרת כיון דלאחר הסעודה הם באים:
(שם סעי' ז') ויברך ע"ד לשתות בתוך הסעודה וכו', ואף לשיטת הב"ח שכ' דנטילה הוי הפסק מ"מ כיון דמכוון לכך בתחלה לא הוי הפסק כמש"ל בשם האגודה (להפסק דנטילה) [לענין] הפסק דנטילה:
(ט"ז סק"ט. ומג"א סקי"ד) כתבו בשם האר"י ז"ל לשתות פחות מרביעית עיין שם ויש רוצים לפרש טעמא דהאר"י משום דיש לחוש לשיטת הרז"ה שאם לא שתה בתוך הסעודה אין בהמ"ז פוטרת יין שלפני המזון, דאם לא שתה בתוך הסעודה לא ניכר שיהא היין שלפני המזון שייך לסעודה, בשלמא אם שתה בתוך הסעודה ואינו מברך עליו משום דיין שלפהמ"ז פוטרו, נמצא דיין שלפני המזון שייך לסעודה,, משא"כ אי לא שתה בתוך הסעודה לא שייך לסעודה כלל, וא"כ אם שתה מים לפני סעודה אף דשותה מים אח"כ ג"כ בתוך הסעודה אף שלא בירך עליו אינו ניכר שהמים שלפני הסעודה פוטר אותו, כיון דפת פוטר כל מיני משקין, חוץ מן היין שאין הפת פוטרו, רק היין שלפני הסעודה (וא"כ ניכר דשייך לסעודה) [בלבד, פוטרו], לכך כתב האר"י לשתות פחות מרביעית להוציא מספק ברכה, ולאדמ"ו נראה דטעמא דהאר"י משום דיש לחוש לשיטת הרשב"א דיין שלפהמ"ז לא שייך לסעודה כלל והא דיוצא בבהמ"ז משום דיין מסעד סעיד כמש"ל בשמו וכ"ז ביין, משא"כ בשאר משקין דלא מסעד סעיד אין בהמ"ז פוטרת, או כשיטת הרא"ש דפי' [הטעם] דיין שלפני הסעודה בהמ"ז פוטרתו משום דשייך לסעודה דבא לפתוח תאות המאכל א"כ ה"ה שאר משקין ולכך פסק האריז"ל דישתה פחות מרביעית להוציא מספק ברכה, ומ"ש המג"א (שם) ואם יש לו כוס לבהמ"ז א"צ לברך ברכה אחרונה, פי' כיון דיין פוטר כל מיני משקין ס"ל למג"א דאפי' (בברכה) [מברכה] אחרונה, ודבריו תמוהין דא"כ הא דכתב האר"י לשתות פחות מרביעית וגם הוא נהג כן ע"כ דלא הי' לו כוס לבהמ"ז, וזהו דוחק גדול לומר דלא הי' לו כוס לבהמ"ז כיון דיש דעות לקחן (סי' קפ"ב) דאפי' ביחיד טעונה כוס (י) ע"כ נראה דאין משיבין האר"י לאח"מ, ודלא כמג"א, דל"ד זל"ז דבשלמא גבי ברכה ראשונה שפיר אמרי' דכל המשקין ששותה אחר יין בטלין הן לגבי יין דיין פוטרן, משא"כ אי שתה כבר שאר משקין ואח"כ שותה יין שתהא הברכה אחרונה של היין פוטרת את השאר משקין למפרע [ולומר] דבטילין לגבי יין זה אינו מחקרי לב:
סימן קעה
(מג"א סק"א) כתב מהרי"ל, וכו' ונראה לי כשברך על היין אחר וכו' ונראה מדבריו שמפרש דברי מהרי"ל היינו שצריך לברך הטוב והמטיב על שינוי יין דב' כוסות של ד' כוסות לז"א דהא לא מצינו שיברך הטוה"מ על שינוי היין רק כשכבר שתה יין ובירך על היין ראשון בפה"ג, ופטור לברך על שהביאו לו בפה"ג תקנו לו חז"ל שיברך הטוה"מ אבל אם חייב לברך בפה"ג על אותו הכוס ודאי דאין מברך הטוהמ"ט דהא לא מצינו שתקנו חז"ל ב' ברכות על כוס א', וגם לישנא דמהרי"ל דייקי הכי שכ' הטעם שלא להרבות בכוסות (ומדבריו) [ולדבריו] מאי ריבוי כוסות שייך כאן (דהיב"ל) [והיל"ל] שלא להרבות בברכות, ע"כ נראה דהא דקאמר מהרי"ל שלא להרבות היינו בתוך הסעודה דא"מ בפה"ג וא"כ כששתה יין אחר יצטרך לברך הטוה"מ וכ' מהרי"ל דלא ישתה יין אחר שלא להרבות בכוסות ר"ל כיון דיברך עליו ברכה אחרונה נראה כמוסיף על הכוסות דבשלמא אי לא בירך כלל לא נראה כמוסיף כיון דאינו מברך עליו והכל:
הגהות וחדושים (י) משום הא לא איריא דבפירוש תנינן בפ' כל כתבי האריז"ל שבכינות עדה"ס דביחיד אין לברך על הכוס ושכן נהג הוא ז"ל, עיין ס' נגיד ומצוה וש"ע האריז"ל ופי' האריז"ל, וא"כ ל"ק מידי לדידי'. נעשה ככוס אחד משא"כ אי יברך עליו אפי' ברכה כל דהיא נעשה כמוסיף לכך לא ישתה שינוי יין אבל על ד' כוסות דצריך לברך בפה"ג רשאי לברך על כל שינוי יין ולית לן בה, ודבריו צ"ע ושלולי הבנה: (שם סק"ד) אין לברך וכו' כ' במרדכי וכו', הא דכתב בשם מהרי"ף דאכסנאי לא יברך וכו' הוא מהא דאמרי' בגמ' הבונה בית חדש מברך שהחיינו [ופריך] והתניא ירדו גשמים וכו' ומשני כאן דאית לי' ארעא בשותפות וכו', ותוס' גרסו סתם כאן דאית לי' ארעא [וכו'] וכיון דאית לי' ארעא (אע"כ) [אע"פ] דאין לאחר שותפות בו, מ"מ כיון דיש (בם) [גם] לאחרים קרקע וגם על קרקע שלהם ירדו גשמים מיקרי טוב דלדידי' ומיטיב לאחריני, אבל הרי"ף ז"ל גרס דאית לי' ארעא בשותפות והיינו דלא מיקרי טוב לדידי' ומטיב לאחריני אא"כ כשאותה הטבה עצמה היא הטבה לתרויי' וז"ש המרדכי בשם הרי"ף דאכסנאי לא יברך הטוה"מ כיון דל"ל שותפות באותו יין, רק ע"ז קשה דאף לשיטת תוס' אינו מברך דהא צריך להבין לשיטתם (דא"כ) [דאל"כ] שיהא לחבירו באותה הטבה ג"כ טובה רק כשיש להם קרקע ג"כ, א"כ כשהוא בונה בית חדש, וגם חבירו בונה בית חדש ג"כ צריך לברך הטוה"מ דמ"ש הא מהא, וצ"ל דס"ל לתוס' דבשלמא אם יכולה להיות טובתו זולת טובת חבירו לא יברך הטוה"מ דלא מיקרי טוב לדידי' ומטיב לאחריני כיון דאפשר טובתו להיות זולת טובת חבירו, משא"כ גבי גשמים אי אפשר שיהיה זולת טובת חבירו כי הגשם לא ירד בשדהו בלחוד, וא"כ ה"ה כאן [היכא] דיכולה להיות טובתו בע"כ זולת טובת חבירו ודאי [דומה] לבונה ב"ח ולא יברך, דמ"ש, ע"כ נראה דמעיקרא דדינא פירכא דודאי הרי"ף לשיטתו אזיל דאי' במס' תענית, מטר בשביל יחיד, ופי' רש"י דיכול לירד על שדה אחת כו' ותוס' פירשו עד"א היינו דיורד לכל העולם בזכות יחיד, [אבל לשדה אחת של יחיד אינו יורד] ולפ"ז תוס' אזלי לשיטתיי' דא"א לירד על שדה יחיד בלבד וא"כ שפיר הוי טוב לדידי' ומטיב לאחריני משא"כ הרי"ף (לית) [אית] לי' כפי' רש"י דמטר בשביל יחיד היינו דיורד על שדהו בלבד, וא"כ לא הוי טוב לדידי' ומטיב לאחרינא, ואינו מברך הטוה"מ דאל"כ בר"ח יברך וזה אינו מן המשנה, לכך צריך שותפות דוקא, משא"כ גבי יין דטובת בה"ב אפשר זולת טובת חבירו, אבל האורח לדידי' א"א לטובתו זולת טובת הבה"ב וא"כ שפיר מברך האורח:
סימן קעז
(מג"א סק"ג) ואם וכו' דין זה הוא מד' תור"י וכו' וכונתו דמ"ש המחבר ואם בתחלתו הם דברי תר"י, והם כתבו בפירוש כשתהי' דעתו מתחלה לאפות כ"ז אף שלא אכל בינתים פת א"צ לברך, אבל אי לא דעתו מתחלה לאפות צריך לברך וכו', א"כ למה סתם המחבר וכתב ואם בתחלתו וכו' אפי' אם לא הי' דעתו מתחלה לאפות וכו', ולק"מ דאיתא בגמ' אר"פ הלכתא דברים הבאים [מחמת] הסעודה וכו' ופירש"י ללפת בהן את הפת וכו' והקשו תוס' והרא"ש, א"כ מתני' היא דתנינן כל שהוא עיקר וכו' העיקר פוטר וכו', ופי' הם דהיינו בשר ודגים וכו', והנה תוס' רי"ו פסקו כשיטת רש"י, ורוצים להתנצל מקושית התוס', דמאי קמ"ל הא מתני' היא וכו' דהא קמ"ל דאם בתחלתו אכיל וגם בסוף אף שבינתים אכל הפירות בלא פת א"צ לברך, רק ע"ז קשה א"כ מאי קאמר ר"פ דברים הבאים מחמת הסעודה א"צ לברך הא על אותן הפירות שאכל תחלה וסוף עמהן (פירות) א"צ להשמיענו כלל דהוו טפל לפת ועל אותן שאכל בינתים לא שייך לישנא דבאים מחמת הסעודה, לכך כתב דס"ל דאף אותן שאכל בינתים לא מיפטרי רק כשהי' בדעתו מתחלה ללפת בהן את הפת וא"כ שייך שפיר לישנא דבאים מחמת הסעודה והיינו שהי' בדעתו מתחלה ללפת וכו', וכ"ז לשיטת רש"י, אבל המחבר ס"ל כשיטת תוס' והרא"ש, וס"ל למחבר גופא דדינא דאם אכל עמהם פת תחו"ס ובינתים לא אכל לא נחלקו רש"י ותוס' דא"צ לברך על הפירות שאכל בינתים, וא"כ קשה מאי מקשו תוס' ורא"ש מאי קמ"ל ר"פ דלמא הא קמ"ל שלא לברך על הפירות שאכל אח"כ בלא פת, אע"כ דס"ל לתוס' ורא"ש דאם אכל תו"ס עמהם פת אף שבינתים אכל בלא פת, אע"פ שלא הי' דעתו מתחלה ללכת א"צ לברך, וא"כ מקשה שפיר מאי קמ"ל, וא"ל דמיירי שאכל תחו"ס ובינתים לא אכל, די"ל דע"כ ר"פ לא איירי בכה"ג (דא"כ) [דאל"כ] קשה מאי קאמר בלישנא דברים הבאים מחמת הסעודה, הא לשיטתם אם אכל עמהם פת תחו"ס א"צ דעתו מתחלה ללפת בהן את הפת:
(ט"ז סק"ג) ויש חולקים הוא דעת ר"י, כב"י בשמו וכו', וק"ל טובא, דהא אח"כ הביא הר"י שם וכו', ואמ"ו [אמר] הא דכתב (הד"כ) הר"י ואם התחיל לאכול דוקא הוא, היינו דהוא ס"ל כשיטת רש"י מחמת סעודה היינו ללפת כמש"ל בשמו, וא"כ לשיטתו דוקא אם התחיל לאכול ובלא"ה ל"ה דברים הבאים מחמת הסעודה, וז"ש המחבר ויש חולקים דיש לחוש לשיטת ר"י ולשיטת רש"י, רק דלפ"ז קשה דלעיל פסק המחבר לפי שיטת תוס' לא חייש לשיטת רש"י כלל:
סימן קעח
(ט"ז סק"א) הי' אוכל וכו' כדי לברר וכו' ע"ש, דהרי"ף והרמב"ם פסקו כרש"י, ותו' והרא"ש פסקו כר' והמחבר פסק כרי"ף ורמב"ם, ונ"ל ראי' לדבריו דהנה הרשב"א פירש דברים הצריכין במקומן היינו אפי' ז' מינים נמי צריכים ברכה במקומן, וא"כ לדבריו קשה הא דרב ושמואל דאמרי אותן בני אדם שקידשו בבהכ"נ ידי יין לא יצאו משום שינוי מקום וצריכין לברך, הא יין מז' מינים הוא, וצריך ברכה במקומו, א"כ ידי יין אמאי לא יצאו, דהא לקביעי קמא הדר, ולפ"ז הרי"ף והרמב"ם ס"ל כהרשב"א דז' מינים צריכים ברכה במקומן וא"כ קשה להו הא דרב ושמואל וצ"ל דרו"ש כר"ש [ס"ל] דלא אמרי' לקביעי קמא קא הדר וכיון דרו"ש ס"ל כוותי' דר"ש לכך פסק כוותי' ודו"ק:
(מג"א סק"ב) וכן וכו' הכ"מ הקשה וכו', ונ"ל דהוצרך לומר וכן וכו' דהוה אמינא דוקא בפת דצריך ברכה במקומו וא"כ כיון דרצו לצאת תיכף חל עליי' חובת זימון הלכך כי חזרו למקומן אסורין לאכול כיון דלפעמים לא חל עליי' חובת זימון והוי כמש"ש דהוי סילוק גמור ולכן צריך ברכה לכתחלה, משא"כ גבי אכילת פירות, דאין טעונין ברכה במקומן א"כ לא חל עליי' חובת ברכה עד שסילקו לגמרי וה"א כי חזרו למקומן אין טעונין ברכה לכתחלה, כיון [דבשעה] דיצאו עדיין לא חל עליי' חובת ברכה קמל"ן הרב וכן וכו', ופשוט מה שרוצה להביא ראי' מהא דפריך הש"ס מר"ח אברייתא דהניח שם מדקתני עקרו שם בדברים שצריכים ברכה במקומן מיירי, וטעמא דהניחו אבל לא הניחו לא, ואס"ד בדברים דא"צ ברכה במקומן לא מהני הניחו למה לי' להש"ס להוכיח מדקתני עקרו וכו' וכתב עוד דלר"ש דאמר דברי' הצריכים ברכה במקומן דלא אמרי' לקביעי קמא הדר מ"מ הניחו מקצת חבירים מהני דמדמהני לר"ח בהניחו שם פירות, מהני נמי אליבא דר"ש דמדר"ח נשמע לר"ש ובזה (רוצה) לתרץ קו' הכ"מ דמאי וכן דקתני לכך רוצה לתרץ דאף להרי"ף והרמב"ם דס"ל כר"ש דלא אמרי' לקביעי קמא הדר, מ"מ הניחו שם מהני, ולזה כ' הרמב"ם וכן המחבר בסי' זה וכן לפירות היינו דמהני הניחו שם אף לפירות ואינו מוכרח די"ל דודאי הניחו שם לא עדיף מדברים הצריכים ברכה במקומן, וא"כ לר"ח גבי ברכה הצריכה במקומה אמרי' לקביעי קמא הדר מהני נמי הניח שם מקצת אפי' בפירות, ולכך מוכיח הרב אליבא דר"ח להוכיח מדקתני עקרו, אבל אליבא דר"ש דלא ס"ל לקביעי קמא הדר ולא מהני דברים הצריכים ברכה במקומן דלא אמרי' לקביעי קמא הדר, א"כ ה"ה הניחו שם מקצת לא מהני דמ"ש הא מהא וקושית הכ"מ במקומה עומדת, ומחוורתא כדשנינן מעיקרא:
(מג"א סק"ז) ואין חילוק וכו' וכן משמע בגמ', ואין ראי' משם דהא צ"ל לר"י דאמר ידי יין יצאו, והא אית לי' יין בעי הסיבה ושם בבהכ"נ לא הי' הסיבה, ועכצ"ל כמ"ש התוס' דמיירי ששתו כ"א וכו' ע"ש ובירך כ"א לעצמו, וכיון דכ"א בירך לעצמו ל"ש כלל אהדדי הני להני (אבל) [א"כ י"ל] דדוקא היכא דקבעי לאכול אהדדי הוא דמהני (גבי קידוש) הניח מקצתו דהוי חבירו כמו הוא אבל אם לא הסבו מאי מהני אחד קובע שם א"כ י"ל אפי' הניח א"צ לחזור:
(ט"ז סק"ט) אלא במקום וכו', קשה מזה על מ"ש רמ"א בס"א ולכך נראה דאף לדעה זו ס"ל לחלק בין פת לפירות וכו' וז"א דע"כ לרמ"א אף בפירות נמי מהני דעתו מתחלה דהא ראיתו משום דמהני גבי קידוש אפי' הי' דעתו מתחלה לאכול במקום הוי קידוש במק"ס מהני נמי דעתו מתחלה גבי שינוי מקום דל"ה הפסק וגבי קידוש ל"ש טעמא דלקביעי קמא הדר רק אם הי' דעתו מתחלה מהני להיות נחשב כחדר א' אבל גבי שינוי מקום נמי מהני להיות נחשב כחדר א' דהוי כאלו לא יצא כלל מן החדר וא"כ מה לי פת ומה לי פירות והא דלא הגי' רמ"א כאן [י"ל] דסומך אמ"ש לעיל בס"א:
(ש"ע סעיף ה') י"א דז' מינים וכו', י"ל הא דאמרי' בש"ס (דף מ"ג) כיצד סדר הסיבה בא להם יין א' מברך לכולן והקשו התוס' אע"ג דיין שלפני המזון פוטר (זה שלפניו הוא) [מה שבתוך המזון] שאני הכא כיון שעלו וכו' וא"כ לפי הי"א דהוי יין מדברים הצריכים ברכה במקומן ואמרי' לר"ח דלא הוי הפסק דלקביעי קמא הדר, קו' התוס' במק"ע, וי"ל דהרשב"א הקשה ג"כ קושי' התוס' הנ"ל ותירץ דהוי שינוי מקום וצריכים להבין (דל"ל) דלמה לא (כתב טהור) [כתבו תוס'] דהוי שינוי מקום וצ"ל דלכתחלה לא רצו חז"ל לתקן שלא יברך למעלה על סמך ברכה דלפני יין שלמטה דלמא יסיח דעתו, אבל אם ברור לו שלא יסיח דעתו ובירך למטה ע"ד לשתות למעלה א"צ לברך למעלה כלל כמ"ש הרמ"א לעיל ס"א עמ"ש בס"ז, ולפ"ז גם על הי"א לק"מ די"ל דל"ה הפסק דאמרי' לקביעי קמא הדר רק דחכמים לא רצו לתקן לכתחלה כמ"ש:
(מג"א סקי"ב) מ"מ וכו' וכ"מ בגמ' דע"פ וכו' ולכאורה אין ראיה משם, דע"כ צ"ל דאגדתא הוי הפסק יותר מהתפלה דקיי"ל דצריך לברך על כוס וכוס מד' כוסות משום דהוי הפסק ולכך הוי הפסק ג"כ לענין נטילה דע"כ דאגדתא לא הוי צורך אכילה הוא מדהוי הפסק לברכה משא"כ תפלה דל"ה הפסק לענין ברכה, י"ל דגם לענין נטילה ל"ה הפסק וצ"ל דראית המג"א היא לשיטת הרי"ף דס"ל דא"צ לברך על כל כוס וכוס, וא"כ לא הוי הפסק לענין ברכה ואפ"ה הוי הפסק לענין נטילה וא"כ לדידן בתפלה אף דלענין ברכה לא הוי הפסק י"ל דלענין נטילה הוי הפסק, ומ"מ י"ל דלענין נטילה לא הוי הפסק, וכן משמע לקמן (סי' רל"ה ס"ב) אע"פ שנטל ידיו צריך להפסיק וכו', ועכצ"ל דגם לענין נטילה ל"ה הפסק דאל"כ למה יפסיק לתפלה הא צריך אחר תפלה ליטול שנית וא"כ הוי ברכתו אנטילה ראשונה לבטלה, אע"כ צ"ל דא"צ ליטול ידיו שנית והא דצריך לחזור וליטול ידיו לטיבול י"ל דהנה ודאי ראית המג"א אינה מהא דאיצטריך ליטול ידיו בטיבול דקשה הא לא הי' דעתו מתחלה בשעת טיבול א' כלל לסעודה ולא נטל ידיו רק לטיבול אחד לכך צריך לחזור וליטול, וצ"ל דמג"א הביא ראי' למה תקנו חז"ל מתחלה ב' נטילות (ותקנו) [ליתקנו] רק א' אטיבול א' ויהא דעתו מתחלה גם אטיבול ב', אע"כ צ"ל דהוי הפסק, [אך] י"ל דאין זה מוכרח די"ל דודאי אם הי' דעתו מתחלה אטיבול ב', ולא הסיח דעתו משעת נטילה עד הסעודה, א"צ לחזור וליטול משום דאגדתא לא הוי הפסק רק דלכתחלה לא רצו לתקן נטילה א' דלמא יסיח ולק"מ:
סימן קעט
(מג"א סק"ב) כתב הרב"י מל' הרא"ש וכו' וצ"ע וכו' ועוד הרא"ש בעצמו כתב וכו', ונראה דודאי הרא"ש ס"ל דאפילו נטל ידיו א"צ בהמ"ז והר"ן מחולק עם הרא"ש לענין אכילה אם שייך סילוק בהב לן ונברך, והרא"ש כ"ל דהוי סילוק כמ"ש המחבר בסי' זה (כמ"ש המחבר בסי' זה) בשמו, וא"כ ה"פ בהרא"ש שכ' והב לן ונברך לדידן והצריך ברכה תחלה בין לאכילה ובין לשתי' דאין הטעם משום סילוק רק משום תיכף לנט"י ברכה א"כ ליכא לחלק בין אכילה לשתי' וא"כ בהב לן ונברך ליכא חילוק נמי בין אכילה לשתי' אבל באמת גבי נטל ידיו מהני כשבירך תחלה המוציא, אבל הרב המחבר דס"ל להרא"ש לא סגי בברכת המוציא תחלה רק שצריך לברך בהמ"ז כיון דנטל ידיו עדיין קושי' המג"א במק"ע דדברי הרא"ש סותרים אהדדי, וצ"ל דס"ל להמחבר דמידי הוא טעמא דנטל ודיו אסור לאכול כיון דנטל ידיו חל עליו מצות בהמ"ז לכך אסור לו לאכול פד שיברך, משא"כ שם בע"פ דמיירי לענין קידוש, וא"כ חל עליו חובת קידוש, ומאי חזית דיברך חובת בהמ"ז דלמא יקיים חובת קידוש לכך סגי בבירך עליו תחלה המוציא:
סימן קפב
(מג"א סק"א) וצ"ע דבשלמא התם וכו' ועוד קשה דאמרינן וכו', וי"ל דודאי אפי' בשבת אם אין לו כוס לבהמ"ז יכול לאכול, ואין רשאי למנוע הסעודה בשביל הכוס דהא השתא חיובא דקידוש רמיא עלי', ואין קידוש אלא במקום סעודה לכך מחויב לקדש אכוס, אף שאין לו כוס לבהמ"ז, אבל בחול יש לבטל סעודתו אם אין לו כוס לבהמ"ז, ומאי דמקשה מליל יו"ט שחל במו"ש יש לחלק דשם בליל יו"ט אין חיובא כ"כ לאכול פת כמו בליל שבת כאן:
סימן קפג
(ש"ע סעיף ב') יתן לתוכו:
חי וכו', והא דאמרינן בפרק אלו דברים ד"א תיכף לנט"י סעודה והוי (הפסיק המזיגה) [המזיגה הפסק] משמע דהוי הפסק בין נטילה להמוציא, כ"ש דהוי הפסק בבהמ"ז גופה, וצ"ל דבשלמא התם לא שייך המזיגה כלל לברכת המוציא ומכ"ש לשיטת המחבר דפסק כרי"ף דכיון דנטל ידיו גלי דעתי' דריפתא חביבא לי', לכך הוי הפסק כיון דל"ש זה לזה כלל משא"כ כאן גבי בהמ"ז דבהמ"ז טעונה כוס ולא הוי הפסק, ופשוט:
(מג"א סק"ט) אטר יד וצ"ע דבסי' ת"ר ע"א וכו', ולק"מ דבשלמא גבי הלולב הטעם ליטול בימין משום חשיבות ליתן מצוה בימין, לכך צריך ימין דעלמא דבזה ניכר החשיבות לכל העולם, משא"כ כאן גבי כוס בהמ"ז הטעם שמחזיק הכוס בכל כחו ולא משום חשיבות כלל, א"כ אזלינן בתר כחו באיזהו יד שיש לו כח יותר:
סימן קפד
(מג"א סק"ג) כתב הרב"י סי' קע"ח וכו', והנה בודאי המג"א לשיטתו אזיל דס"ל לעיל בסימן (קע"ח סק"ז) דבהניח שם מקצת חבירים צריך לחזור למקומן, מקשה שפיר, אבל לפמש"ל שם להשיג עליו בזה דא"צ לחזור למקומן בהניח שם א"כ כאן לק"מ די"ל דהמחבר מיירי בהניח שם מקצתן דא"צ לחזור במקומו הראשון ועמש"ל בזה ודו"ק:
(מג"א סק"ז) וצ"ל גם ברכה ד' וכו' וסק"א ודוקא כששבע וכו' ומתניתין (דף כ') מוכח הפוכו דאמרי' שם ב"ק מברך לאחריו ולא לפניו דהוי דרבנן, וא"א דברכה רביעית או אם לא אכל רק כזית יש לו דין דרבנן קשה ליפלוג וליתני בדידי', בבהמ"ז גופה, בין ג' ברכות דהוי ד"ת בין ברכה ד' דהוי דרבנן או בין אוכל כדי שביעה, מן הפת לאוכל רק כזית, אע"כ צ"ל כיון דעיקר בהמ"ז יש לו דין ד"ת, וא"כ ב"ק חייב בהן א"כ גם לענין ספק יש לו דין ספק דאו' וצריך לברך:
סימן קפה
(מג"א סק"א) ונ"ל דאם מחמת אונס וכו', וצ"ל ממ"נ היכא מיירי דא"ל דאיירי אחר שנתעכל עבר האונס [א"כ] מאי אתי לאשמעינן דיצא מאי הו"ל למיעבד, וצ"ל דמיירי אף קודם העיכול עבר האונס אפ"ה יצא, וא"צ לברך אח"כ וצ"ל דהרהור כדיבור דמי (ממ"ש מוכח הפוכו בתוך דב"ק קאמר עלה) [נראה דכצ"ל וממ"ש בהך דב"ק מוכח הפוכו דקאמר עלה] אמר רבינא ז"א הרהור כדיבור דמי וכו' אלא מאי הרהור לכ"ד, למה מהרהר כדי שלא יהא העם יושבין וכו' ע"ש, הרי לפניך דהרהור לכ"ד כמ"ש המחבר ובלבד שיוציא וכו' ולאפוקי מדעת הרמב"ם שפסק אם מהרהר בלבו יצא, דראי' המחבר מהש"ס הנ"ל דב"ק צריך לברך שלא יהא העם יושבין וכו' אבל אם טבל קודם שנתעכל צריך לחזור ולברך בשלמא על הרמב"ם לק"מ די"ל דהא דפסק מהרהר בלבו יצא, היינו אם ראוי להוציא בשפתיו ומהרהר בלבו יצא, אבל אם לא ראוי להוציא בשפתיו לא יצא דכל הראוי לבילה וכו' אבל על מג"א דקאמר אם הי' חולה ואנוס שא"י וכו' ואפ"ה כ' דיצא צריך עיון: (שם סק"ג) שא"י לדבר וכו', ובטו"ז סק"ב, אם בירך וכו' ע"ש מה שהקשו דברי הרא"ש אהדדי ודברי המחבר כאן ע"ש, והל"ח כ' דהרא"ש פרק א"ע הם עיקר ע"ש וז"ש באמת המחבר אפי' נשתכר וכו' א"כ למה נסתפקו אח"כ בספיקא התוס' והרא"ש וי"ל דודאי אם הוא שכור שא"י לדבר וכו' כיון שיכול לדבר בפ"ע,, אף אם אינו רשאי להתפלל מ"מ יכול לברך בהמ"ז דלבהמ"ז א"צ כ"כ דעה צלולה כמו בתפלה וע"ז לא נסתפקו התוס' והרא"ש רק בשכור שהגיע לשכרותו של לוט, והא דנקטו התוס' והרא"ש בלשונם סתם שכור משמע דמיירי בשכור דמיירי בש"ס והיינו שא"י לדבר וכו' (וי"ל) [י"ל] דודאי לישנא דש"ס מיקרי סתם שכור בהגיע לשכרותו של לוט, והא דקאמר ה"ד שכור כל שאינו יכול לדבר וכו' ר"ל ה"ד התחלת שכור דאסור להתפלל כל שא"י לדבר וכו' אבל סתם שכור בהגיע לשכרותו של לוט דבזה נסתפקו (חז"ל) [תוס' ורא"ש]:
סימן קפו
(מג"א סק"ג) ואפי' גם הבן וכו' כ"ז סוף פסחים גבי הא דרב ששת, דה"ק התוס' הא דר"ש הוי תרי דרבנן וצ"ל תרי דרבנן יכול להוציא חד דרבנן, ומ"ש תוס' (סוף פ"ב) דמגילה חולקים דתוס' הקשו שם הא תנן בן מוציא את אביו וכו' ותירצו דהכא מיירי שהבן אכל כדי שביעה וכו' והקשו מהא דר"ש הוי תרי דרבנן ותי' דר"ש הוי קודם לכן חד דרבנן קודם שהי' סומא משא"כ במגילה דלעולם הוי תרי דרבנן, וז"ש דוקא במגילה דינא הכי כמ"ש (סי' תרפ"ט סק"ד), ול"ד למ"ש לעיל (סוס"י קפ"ד) דהתם יכול הקטן לאכול כדי שביעה וכו', והא דכ' התוס' דמיירי שאכל כד"ש וכו' היינו לפי' הא' שתירצו בתירוץ א', אבל לפי' ב' דמסקי התוס' (על) הואיל ויכול להיות חד דרבנן א"כ לא צריכים לתירוץ א', דס"ל אפי' (לאכול) [לא אכל] כד"ש רק כיון דיכול לאכול כדי שביעה, ויהי' חד דרבנן (ס"ל דזהו) [זהו] טופס דברי המג"א (וכזא) [מיהו ז"א] דלא דמי כלל לר"ש דגבי' שפיר אמרינן כיון שהי' קודם לכן חד"ר יכול להוציא דלא אמרינן בתר השתא אזלינן, משא"כ גבי קטן, ממ"נ אי בתר השתא אזלינן הוי ליה תרי דרבנן ואי לא בתר השתא אזלי' אלא כיון דיכול להיות חד"ר א"כ איפכא נמי נימא גבי אביו דהא ג"כ יכול לאכול כד"ש ויהא חייב מד"ת וא"י להוציא מד"ת דכמו דאמרי' דיכול להוציא לידי חד"ר מטעם זה, ה"ה דאמרי' כן דיכול לבוא לידי ד"ת, וא"כ ליתא לדבריו:
סימן קפז
(מג"א סק"ג) וצ"ע על מה סמכו הנשים עכשיו, ונראה ליישב המנהג דאמר [בהגהות] הרא"ש אשה אינה יכולה להוציא את האיש אף דלא אכל אלא כזית, , וכו' משום דא"י לומר ברית ותורה, ואיש אינו יוצא בהמ"ז בלא ברית ותורה, והקשה בשו"ת שער אפרים דאמרינן איבעיא להו נשים בבהמ"ז ד"ת או דרבנן מנ"מ להוציא אחרים יד"ח וכו', וא"א כד' הגהת הרא"ש אפי' אי אמרת ד"ת אינה יכולה להוציא את האנשים דאינה יכולה לומר ברית ותורה בשלמא לשיטת הרי"ף דפי' בהך ברייתא דאמרי' בהמ"ז בב' [וג'] (והק'), ופי' הרי"ף היינו בבו"ג בני אדם ר"ל אם כ"א א"י כ"א ברכה א', יכולין כ"א לברך אותה ברכה שיכול ומוציא את חבירו באותה ברכה, אבל ברכה א' לא מתחלקת כמ"ש לקמן (סי' קכ"ד) א"כ י"ל דהגהת הרא"ש ס"ל כהרי"ף וא"כ בברכת הארץ באמת א"י להוציא רק בשאר ברכות, א"כ א"א ד"ת יכול להוציא בשאר ברכות חוץ מברכת הארץ ושפיר מיבעיא לן, משא"כ לשיטת תוס' ורש"י ופוסקים דחולקים וס"ל דא"י לחלק בבהמ"ז לבו"ג כאחד, קושית השעא"פ במק"ע, וע"כ צ"ל דנשים רשאין לומר ברית ותורה וכמ"ש המג"א אף שאינן חייבות, וע"ז סמכו הנשים וכו':
ועוי"ל דתוס' כתבו שם על הך איבעיא דנשים בבהמ"ז דאו' או דרבנן, וז"ל, והשתא נמי קא מיבעיא להו כיון דלא מצי למימר ברית ותורה לא הוי רק דרבנן, א"ד כיון דלא שייכו בהו הוי ד"ת, והא דאמרי' לקמן כל (אאינו) [שלא] אמר ברית ותורה לא יצא, היינו באנשים דשייכו בהו וכו', וי"ל בדבריהם מש"כ והא דלקמן מיירי באנשים א"א נשים ד"ת וכו' הלא גם לס"ד דהוי דרבנן צ"ל [נמי] דלקמן מיירי באנשים [דבנשים] ע"כ לא (קאי) [קא מירי] כיון דאינן מחויבין בד"ת לס"ד וא"כ (אמאי) [מאי] לא יצא שייך כיון דאינן מחויבין בדבר זה כלל ועכצ"ל דודאי א"א דנשים דרבנן, א"כ רבנן תקנו שייכו בהו בהמ"ז תקנו בהו שיברכו בנוסחא ד"ת דודאי רבנן לא תקנו להם נוסחא אחרינא איך שיברכו רק סתם שיאמרו בהמ"ז א"כ יברכו כמו אנשים, וצ"ל ברית ותורה ג"כ, וא"כ שפיר י"ל הא דאמרי' כל שלא אמר אפי' נשים במשמע דנוסחא א' תקנו להם, משא"כ אי אמרת דנשים ד"ת, א"כ לא תקנו להם רבנן כלל דאוקמוהו אד"ת, ונוסחא אחרינא לא רצו לתקוני להם, ומד"ת נשים א"י לומר ברית ותורה ודאי דבאמת לא אמרו וא"כ הא דלקמן כל שלא אמר וכו' מיירי ע"כ רק באנשים כמ"ש תוס', ודברי תוס' אתי שפיר, וא"כ לדידן דאיבעיא לן (א"א) [אי] ד"ת או דרבנן ובכל צד אזלי' להחמיר דא"י להוציא דלמא אינו מד"ת (וצ"ל) [וא"ל] ד"ת, דלמא דרבנן כנ"ל, וצ"ל ברית ותורה וע"ז נהגו הנשים וכו':