אור ברסלב
ברכת יהונתן או"ח › סימן קסו

ברכת יהונתן· רבי יהונתן אייבשיץ

או"ח · סימן קסו

או"ח

לרבי יהונתן בן נתן נטע אייבשיץ:

הקדמה לספר ברכת יהונתן:

ישמחו התלמידים ומורי הוראת הדת והמעשה, בראותם יחד כליל תפארת אור מופלא, אור מכוסה, אור יקרות, אלו הכתבים הקדושים אשר נכתבו לדורות, וממקור טהור, הוא יוצא לאור, מקור שממנו אורה יוצאת לעולם, הוא אור שבעת הימים טמיר ונעלם, אשר הפיצה ע"פ תבל ומלואה, ומרחוק נראה, זה סיני בקודש, ההר חמד אלהים לשבתו, מרוב ענותנותו אשר במקום גדולתו, אשר הזכרתיו בשמו הקדוש, בפתיחה כללית בגבורת יהונתן, זה שמו וזה זכרו לדור דורים לשם ולתהלה:

הכתבים האלה אשר הנני נותן לפניכם היום ברכה, מברכת פי צדיק זה, זצוק"ל, הם חדושים יקרים, ומתוקים לחיך טועמם כטעם לשד שמן יקר כרים, והם על. ש"ע או"ח ה' בציעת הפת, סעודה, ברכת הפרות ובהמ"ז, שהוא מסי' קס"ו עד אחר סי' ר"י, כאשר עין המעיין תחזה מישרים: ובכן נפשי עליהם נועם תבקש מלפני אדון הברכות, כי יגיעתי שיגעתי בהם תמצא חפץ לפניו ית' בשובע שמחות, ועל הארץ יאירו החדושים בהלם, וישמחו הלבבות כולם, כי כדרכו בקודש בחדושיו להלכה בספריו הקדושים האחרים הנתונים לברכה, לעשות כל עקוב למישור בעים רוחו הנשגבה, כן גם באלו החדושים נמצא בהם רוב טובה, סלסול בדברי הפוסקים ממקור ההלכה בש"ס וראשונים, בפלפולים מתוקים, לפרק ולישב דברים הקשים אשר בנושאי כלי הש"ע מוקשים, וכל פיות מחשים, ע"פ העיון הזך במקומו, הדק היטב בטעמו, ונימוקו אשר עמו, ובלי המצאות, והקדמות רחוקות, ודקדוקי דברים והצעות דחוקות, וגם פישוט הקמטים בדברים מעטים, המחזיקים את המרובות, להמציא דינים חדשים כרואות בארובות:

וכפי הנראה נכתבו החדושים האלה מיד תלמיד מתלמידיו שרשם לו לעצמו, מה שקבל מפי קדשו, בישיבת התלמידים סופרים ומחוקקים, שבקצת מקומות מזכיר שם רבו הק' בלשון "ואמר אמ"ו", "ולאדומ"ו נראה", וכדרך התלמיד הכוחב בס' אהבת יהונתן על ההפטורות, וכמו שהודעתי מזה בהקדמתי לס' חסדי יהונתן שנדפס בשנת ז"מ"ר"ת"י" לפ"ק (והוא הספר הראשון מני הארבעה ספרים שסדרתי מכתבי קודש אלו, כאשר שפתי לא כליתי מלספר "בפתיחה כללית" שלי):

וכמעשי בראשונות בענין ההגהה, כך מעשי בזה הספר כפי אשר השיגה ידי יד כהה, לבלי לחוס על מעשי ועבודתי, וכחי אשר כליתי וגם לא על זמני, למרבית עיוני, לכבוד צורי וקוני, וכבוד רבינו בעל הכת"ק האלו הנצבים לימיני, אך לסול מסלתם באורח ישרה, לפני כל מעין וקורא, לא עברתי תלי"ת על שום פרט אשר לא שמתי עליו בחרט, טעותו, ותקונו למצוא ישרו ואונו, וכל תקון, גם כל דבר אשר הוספתי, מרוח מבינתי, לתועלת דברי קדשו של רבינו ז"ל הטמונים ברמ"ז ונדברים בקצרה, וכן כל מראה מקום בש"ס ופוסקים שהוספתי בכי"ק שהיתה חסרה, לכבוד ולתפארה, ולתועלת העומד והקורא, הכל הקפתי מסביב בב' חצאי תיבה מרובעים כזה [0] להראות לדעת כי לא מעצם הכתי"ק הוא אך מידי היתה זאת לחוזה, עם כי כחי דל ורזה, בכ"ז קרבן מנחת עני במקדש לא נבזה:

וגם זאת לדעת כי מצאתי בחדושיו בסי' קס"ו בסופו פלפול בדברי האגודה, והמג"א, אשר כבר הובא בספרו הבהיר כרתי ופלתי על יו"ד סי' י"ט, וכטוהר שרגא, וזה לאות על אמתת הכתבים הק' האלו וראי' ברורה, כאור נגה, כי מפה קדוש זה יצאו ומהאי תנא, שלמא רבא מן שמיא בזכותי' יסגא:

ועל אודות השם אשר קראתי להחדושים האלו ברכת יהונתן, טעמו מובן על שם ענין החדושים שרובם "הלכות ברכות", עם שתוף שם בעל הכתבים הק' כדרך כל קוראי שמות, כמובא בספרים בשם הרוקח זכרו לברכה עלי אדמות, לרמז שם בעל החדושים עלי הכתבים הנתנים מתחת ידו להיות לזכרון גם אחרי מות, נצח בימינם נעימות, ובא אחריו דבריו למלאות, הרב החסיד בפירושו זקוקין דנורא וכו' על סה"ק "תנא דבי אלי'", והראה נפלאות, וכן עשיתי לספר הק' לטובה אות, ויהא רעוא מלפני אדון צבאות, דאימא מלתא דתתקבל, ובצדק יענני נוראות:

[ועוד טעם יש בו למען השלים בזה כונתי בכל שמות "ד' ספרים" שסדרתי מני הכתבים הקדושים, שהם מתיחסים לד' בחינות שם הוי' ב"ה, והם חגת"מ ובא זה הספר נגד יחס אות ה' אחרונה של שם, בחי' מלכות, שהיא מקור הברכה בסוד ברכה העליונה דמתמן אתיהיב מזונא עילאה]:

חותם בברכה ותפלה רצוי', לפני גדול העצה ורב העלילי', אשר עיניו פקוחות על כל דרכי הולכי ארחות, למצוא נתיבות יושר וכשרון מעשה בעולם הנשמות, אחרי שובם אל האדמות, כי תגן זכותו של אותו צדיק בעל הכתבים הק' אלו על כל אוהבי חדושי תורתו הנעימים, יראו זרע יאריכו ימים, וילינו בצל שדי, ובקרב חכמים, ובכללם גם אני המעתיק המגיה והמסדר התולה עצמו בזכות אבותיו התמימים, להושע תשועת עולמים, בעולם העתיד, מי מנוחות, ושובע שמחות, ובזה רוב הצלחות משמי מערכות יחד כאחד כרוכות, עם "כבוד ברכות" לפ"ק. ואת הזכות מכרתי לצמיתות לידידי הרב החכם המובהק האשכול הנפלא בכרם התורה כו' מוהר"ר דובערוש טורש הי"ו. פק"ק לובראנץ יום ג' ויצא ה' כסלו, תר"ס:

יעקב חיים זעליג גאלדשלאג:

חופ"ק הנ"ל בלאאמו"ר הרב הגאון החסיד מופת הדור כק"ש מו"ה יחיאל מיכל שליט"א האבדק"ק שעפס:

ברכת יהונתן על אוח סימן קסו

הלכות בציעת הפת:

(ט"ז סק"א) י"א כו' וקשה דאמרינן ר"פ א"ד וכו', ולענ"ד נראה דלא קשה מידי דלענין הפסק ולישב בטל וכו' ע"ש, וזהו ליתא דהא פסקינין בסי' רל"ה ס"ב בהגהה דלא התחיל לאכול אע"פ שנטל ידיו, צריך להפסיק, אלמא אף דעביד מעשה, שרי להפסיק:

ונראה בשנקדים לתרץ קו' הרב"י על הטור שכ' [בשם רבינו יואל ורמב"ם] שאין לחוש על הפסק וכו' וכ"כ הרי"ף, והקשה הב"י וז"ל, א"י מהיכן למד זה הרי הרי"ף לא העתיק רק לשון הש"ס, וכל מה דאפשר לפרושי בל' הש"ס יש לפרש בדבריו, ונראה דאמרי' בש"ס דפסחים דף (ק"י) [ק"ו] א"ר [ברונא], נטל ידיו לא יקדש וכו' ופי' הרי"ף ז"ל דכיון דנטל ידיו גלי דעתי' דריפתא חביבא לי' וצריך לקדש על החביב ולכך אל יקדש על היין, וא"ה לפי שיטתו קשה למה לי' טעמא דב"ה משום תיכף לנטילה (ברכה) [סעודה] תיפוק לי' דצריך לשתות תחלה דאי יטול ידיו תחלה גלי דעתי' דריפתא חביבא לי' וצריך לקדש על החביב תחלה והיינו על הפת, ולא יהא רשאי לשתות קודם סעודה כלל, אע"כ צ"ל דבאמת ה"פ דתיכף לנטילה סעודה, ר"ל דלאחר נט"י צריך תיכף לסעוד ולאכול לחם משום דנטל ידיו גלי דעתי' דריפתא חביבא לי' וצריך לברך על החביב, ולכן צריך למזוג הכוס קודם נטילה, וא"כ לפ"ז לא נזכר כלל בש"ס דהא אסור להפסיק בין נטילה להמוציא דבטור תופס לפי שיטת האומרים דתיכף לנט"י ברכה קאי אמים אחרונים דפשטא דשמעתתא התם משמע דקאי אמים אחרונים, וכמ"ש התוס' התם. (א) וכמ"ש בטו"ז סק"ב בשם הרא"ש, רק טעמא דאוסר הוא דמפרשי לי' כפשטא, משא"כ לדעת הרי"ף, דע"כ צריך לפרושי כנ"ל, וא"כ: הגהות וחדושים:

א וכן פירש"י להדיא בפ' כיצד מברכין (דף מ"ב), וה"נ משמע מתוס' ברכות פא"ד (דף נ"ב ע"ב) שהקשו למה לא חשיב לי' בהדי אינך תכיפות נמי הא דתיכף לנט"י סעודה דקאמרי ב"ה, ותירצו שם מה שתרצו, משמע דמפרשי הך דתיכף לנט"י ברכה שבפ' כ"מ (שם) דקאי אמים אחרונים ובהמ"ז, מיהו כבר הקשו הראשונים מהך דפא"ד (שם) דמבואר דבמים ראשונים נמי בעינן ליזהר, גם מירושלמי דברכות (פ"א) משמע הכי והוא בהגמיי' מובא בב"י מדקאמר כל התוכף וכו' אין השטן מקטרג באותה סעודה ואי במים אחרונים מיירי הא כבר עברה הסעודה, ומאי דהוה הוה: ולולא דמסתפינא הייתי אומר דלאו ראי' היא כלל דאפי' נימא דאאחרונים קאי נמי שייך אין השטן מקטרג וכו', דיתכן שיהא הקטרוג על העבר, כדמצינו בסנהד' (דף כ"ט) ומביאו ג"כ רש"י בחומש על פסוק אחר הדברים וכו' גבי העקידה, אחר דבריו של שטן וכו', מכל סעודה שעשה לא הקריב וכו', וכן באיוב מצינו כן, אולי חטאו בני וכו', והנה הם העתיקו ל' הירושלמי בגירסא אחרת דהיי' אינו ניזוק בכל אותה סעודה, ולפי גי' זו שפיר מייתי ראי' מיני' דאמים אחרונים קאי, ונראה שהי' להם גירסא זו בירושלמי, אבל באמת ליתא בירושלמי דילן הך גירסא, אלא ה"ג אין השטן מקטרג, והשתא תו ליכא ראי' כלל דאראשונים קאי דאפשר דקאי אמים אחרונים וכנ"ל. אחר זמן זמנים טובא נזדמן לידי גמ' ירושלמי' עם פי' חדש מגאון קדמון מוהרש"ל סרילאו מגולי ספרד שפי' להדיא ד' הירושלמי בהך דתיכף לנט"י ברכה דא' כל מי שתוכף וכו' אין השטן מקטרג וכו' דקאי אמים אחרונים, כמשפירש"י ותוס' בבלי שהבאתי, גם בתוס' סוטה (דף ל"ט ע"א) בד"ה כל וכו' כתבו להדיא דפי' ד' הירושלמי הוא דקאי אמים אחרונים ובהמ"ז ולא כמש"פ הגהמי"י שמובא בב"י שהבאתי, וראיתי בהגהות גליון הש"ס מהגאון רעק"א ז"ל דמייתי הירושלמי הנ"ל, והתוס' דסוטה הנ"ל, וסיים עלה וצ"ע, ולא ידעתי מקום העיון בזה דודאי פירוש ד' הירושלמי נמי כמ"ש תוס' בסוטה שם דאמים אחרונים קאי. לא מצינו כלל בש"ס שיהא אסור להפסיק, ויפה כ' הטור וכ"כ הרי"ף וק"ל:

והשתא לפ"ז ניחא נמי דהמחבר לשיטתי' אזיל דפסק בסי' רע"א כשיטת הרי"ף דגלי דעתי' וכו', וא"כ צריך לומר (לפרושי) [ולפרושי] הך דפ' א"ד הנ"ל כמש"ל ולכך פסק כדעה ראשונה רק דלכתחלה יש לחוש לאידך דעה: ועוד י"ל דודאי רשאי להפסיק רק דהכי קאמרי להו ב"ה לב"ש תיכף לנט"י סעודה, ונהי דאין לחוש להפסיק מ"מ אינו יכול לעשות תקנה שיהא מוכרח להפסיק, ובזה מתורץ נמי (ב) קושית תוס' [בפ' א"ד שם] אמאי לא חשיב נמי הך דב"ה (ב"ה לאידך) [בהדי אינך] תכיפות [בפ' כיצד מברכין (דף מ"ב ע"א)] ודו"ק: (מג"א: סק"ב) כ"ב אמה וכו':

וקשה לי דבזבחים (דף ל"ג) וכו' ע"ש, והיא קו' הגאון מהר"צ אשכנזי בתשובה והגאון בעל המחבר תשו' חות יאיר ע"ש [ע' מחה"ש בזה], ונראה לתרץ דהנה שם בש"ם דזבחים (דף כ' ע"א) ובש"ס דיומא (דף ל"ו ע"א) פליגי תנאי ריבר"י ס"ל דלא הוכשר לשחיטה רק נגד המזבח ור"א בר"ש ס"ל דאף בין האולם ולמזבח וכו' ורבי ס"ל דכל עזרה כולה כשרה לשחיטה ע"ש, והנה לכאורה קשה על ר"י דלמה מוקי לי' להאי דתיכף לסמיכה וכו' כרבי, ולא כר"א בר"ש, דהא לדידי' נמי לא מצי לאשכוחי תיכף לסמיכה וכו' דהא מן המזבח לצד מזרח פסול לדידי' לשחיטה ואדרבה טפי ניחא לן לאוקמי כר"א בר"ש דסתים לן תנא דמתני' כוותי' דפרו הי' עומד בין האולם ולמזבח וכו', וי"ל דלכאו' י"ל דלר"א בר"ש דס"ל בין האולם ולמזבח כשר לשחיטה וס"ל דכ"ז קרוי צפונה לפני ה' (וא"כ) [א"כ] איך כתיב בקרא על האי דושחט צפונה וסמך דמיני' ילפי' דאפי' [שם] כשר לשחיטה דמקיש סמיכה לשחיטה דהא מצינן לאשכוחי דלפעמים לא הי' אפשר לסמוך שם דהיי' אם הי' עומד אצל האולם ובין האולם ולמזבח הי' רחוק כ"ב אמה ושם לא הי' יכול ישראל לכנוס וחייב מיתה ע"ז אף שהי' סומך לצד מערב בסוף המזבח, מ"מ הי' רחוק משם למקום שחיטה כ"ב אמה ולא הי' תיכף לסמיכה שחיטה ואיך כתיב בקרא דשחיטה יהי' לפני ה', היינו אף אצל האולם דכ"ז קרוי צפונה לפני ה' לדידי', ואעפ"כ וסמך, הא בזה לא מצי לאשכוחי לסמיכה כלל, אלא ע"כ דס"ל דכ"ב לא הוי הפסק וא"כ הי' יכול לעמוד בקצה המזבח, ואעפ"כ לא הוי הפסק, ולפ"ז ניחא דודאי המקשן לא אסיק אדעתי' לאוקמי כרב"י משום דהי' סובר דהלכה כר"א בר"ש דכיון דלא הי' יכול לכנוס לחלל העזרה והי' צריך להוליכו לחלל השער, וא"כ הי' קצת יותר מכ"ב אמה, ומצינן למימר דזה מקרי הפסק לדידי', משא"כ למ"ד לא שמי' ביאה א"כ הי' יכול לעייל ידי' לסמוך אף דעדיין הי' רחוק כ"ב אמה, הוה אמרי' לר"א בר"ש מוכח דכ"ב אמה לא מקרי הפסק והי' ס"ל דאתיא כראב"ש, ולזה משני ה"מ:

הגהות וחדושים (ב) ובתוס' שם תירצו דכיון דשני במשנה לא חש למתניי', ותמיה דליתא במשנה כלל אלא בברייתא, ואפשר שצ"ל במתניתא, וראיתי בס' תשו' חת"ס בהשמטות (סי' ר"ה) דמייתי שם בשם גאון א' מוה' אברהם ז"ל אב"ד דמדינת ווירצבארג שהגי' בתוס' שצ"ל דכיון דשריא במתנה, והפירוש כיון דשרי ע"י התנאה דאמרי' נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם לאכול כל היום וכו' דאז תו ל"ב תיכף לנט"י סעודה ולא חש למיתניי', דכיון דאיכא גוונא דמשכחת לה בלא תכיפה (ולהכי) ל"ח לי' בהדיי' דאינך תכיפות, בפ' כ"מ שם. ריב"י הוא, ולדידי' שכיר מצינו למימר דכ"ב אמה מקרי הפסק, ודו"ק היטב:

ועוי"ל דהנה במקום המזבח פליגי ר"י ורי"ו הגלילי וראב"י, חד אמר דמזבח הי' עומד באמצע העזרה חציו לצפון וחציו לדרום, וח"א דכל המזבח כולו בדרום וח"א דכל המזבח כולו בצפון, דהיי' שהי' המזבח כולו כנגד הפתח האמצעי, דשער נקנור הי' רחב י' אמה והי' עומד באמצע העזרה ה' אמות ממנו הי' בצפון וה' אמות בדרום, כמו שכ' רש"י שם בזבחי' (דף כ"ח) [נ"ח] וביומא (דף ט"ז), וא"כ קשה מנ"ל דהאי מתני' רבי היא דלמא ר"י הוא, אם ריוה"ג דס"ל דכל המזבח בצפון, דהא אף לרבי דס"ל כל העזרה כולה כשרה לשחיטה מ"מ לא הי' כשר לשחיטה כל רוחב העזרה שמצד מזרח ומערב של מזבח רק כנגד אותו מקום שכשר הי' לשחיטה, כנגד המזבח דהיי' מקיר הצפוני של המזבח עד כותל צפוני דהא בעינן על ירך המזבח, וכנגד המזבח למזרח ומערב הי' בכלל צפון רק כיון דהמזבח הי' כולו כנגד אמצע הפתח דל מהכא ה' אמות דחצי רוחב הפתח לצד צפון הי' ה' אמות שהי' יכול לעמוד הקרבן בקצה שער הנקנור לצד צפון שם הי' יכול לסמוך פש לי' כ"ז אמות מרוחב המזבח שהי' צריך להוליכו ובכדי הילוך זה הוי הפסק, וא"כ אף למ"ד דכל העזרה כשרה לשחיטה נמי לא הוי תיכף לסמיכה שחיטה למ"ד דכל המזבח הי' בצפון דהי' צריך להוליכו מן הפתח עד כנגד קיר המזבח צפוני כ"ז אמות לרוחב העזרה, וא"כ לישנא דבריי' אתא כי הך תנא דס"ל כל המזבח בצפון, רק דזה אינו דש"ס דזבחים שם [דל"ג] [פריך] ליעבד פשפש בכותל הצפוני של העזרה ואם לעייל ידו ולסמוך ולשחוט אצל הפתח ומשני הכל בכתב יד ה' וכו', אבל ע"ז קשה דהא בצד השער נקנור הי' לו שני פשפשין, א' לצד צפון וא' לצד דרום, ובין אותן הב' פשפשין לשער נקנור ודאי דהי' רוחב איזהו כותל, וידוע דשני פשפשין הללו נמנין (בשבלים) [בשקלים] (ומדותן) [ומדות] בכלל י"ב שערים שהי' לעזרה והם נחשבים לפתחים כמש"כ רש"י להדיא על הך קושיא ע"ש, וידוע דכל הפתחים רוחבן עשר נמצא דהי' הפשפש משוך לצד צפון יותר מעשר אמות מן השער נקנור, ופש להו עדיין מן רוחב המזבח לצד צפון פחות מי"ז אמות מן הפשפש וירך המזבח צפונה, רק ידוע דכל עובי החומה נתקצרו חוץ משער הנקנור וידוע דעובי החומה הי' שש אמות כמ"ש הרב בשו"ת חות יאיר וכן הוא בצורת הפתח בתוס' יו"ט דעובי הכותל הי' כעובי כותל ההיכל שש אמות וא"כ בעובי כותל הפשפש לא היה יכול לכנוס רק לחוץ אי [חסר תיבה] כאן עובי הפשפש שתי אמות, ועד ירך המזבח י"ז אמות בכללן הרי כ"כ אמות פחות מעט, ואי אמרת ביאה במקצת ל"ש ביאה, א"כ הי' יכול לעמוד בחוץ אצל הפשפש ולעייל ידיו לעובי הפשפש, נמצא ממעט המדה ולא פש לי' כ"ב אמה ולכן למאן דסבר ביאה במקצת שמה ביאה לק"מ, דמצינן למימר דברייתא אתיא כמ"ד דמזבח כולו בצפון הי' עומד, וכיון דלא הי' יכול לטייל ידיו לתוך הפתח נמצא שהי' צריך להוליכו כל עובי השער שש אמה וי"ז אמה ורוחב עזרה דהוי כ"ב אמות, ולא הי' תיכף לסמיכה שחיטה (דהיי') דהי' כ"ב אמות כנ"ל, משא"כ למ"ד דל"ש ביאה א"א דכל עזרה כשרה לשחיטה לא הי' כ"ב אמות כנ"ל, ופריך שפיר, ולזה משני הא רבי הוא דאמר מרחיק לי' צפון דבעינן ירך המזבח (צפונה) דוקא, והוי טובא, ולק"מ כל קושייתם, ע' בתוס' בסוגיות שם וביומא: ועוי"ל דלכאו' יש להקשות דמה זו כל החרדה הזאת בסמיכת המצורע שהוצרך להיות בריחוק צפון, ובשער נקנור הלא מבואר במס' מדות (פ"ב) ושקלים (פ"ו) כי ד' שערים היו בצפון וא"ל דאותן השערים לא היו מכוונים נגד המזבח, ז"א דהא אחד מהן נקרא שער הנשים, ופי' הר"ש ששם נשים סומכות, דלא היו רשאים לכנוס לעזרה, א"כ גם המצורע הי' יכול לסמוך שם, ונראה לתרץ, דהנה מבואר דאף למ"ד בבמ"ק שמה ביאה ה"מ בדאוריתא, אבל בדרבנן, לא שמה ביאה, ואנן קיי"ל דהני עשר מעלות דקדשים הוו דרבנן, נמצא דהא דאין נשים רשאין לכנוס לעזרה הוא רק מדרבנן, והשתא אתי שפיר, די"ל דגם (השעיר) [השער] ההוא הצפוני עד ירך המזבח הי' רחוק כ"ב אמה, א"כ גם אם הי' סומך שם אפ"ה לא הוה תיכף לסמיכה שחיטה, ואין לומר דא"כ גם הנשים היאך היו יכולים לסמוך, ז"א די"ל דנשים הוו מעיילי ידיי', וסמכו, דבדרבנן לא אמרי' שמה ביאה, ואז הוי פחות מכ"ב אמה, ולא הוי הפסק, אבל מצורע דאסור מדאורייתא לכנוס לעזרה (ואמרי') אי אמרינן גבי ביאה במקצת שמה ביאה לא היו יכולים לעייל ידיי' והוי הפסק, ודוק:

ועוי"ל דאותה משנה דקחשיב שער הנשים ס"ל כראב"ש ובין האולם ולמזבח הוי צפון ומן השער ההוא עד בין האולם ולמזבח לא הוי כ"ב אמה ובאמת גם המצורע יכול לסמוך שם כנ"ל ומתני' דהכא ס"ל דמצורע סומך בשער הנקנור ס"ל כרב"י דבין האולם ולמזבח לא הוי צפון, ולא הי' כשר לשחיטה רק כנגד המזבח, וא"כ מן השער הצפוני עד המזבח הוה יותר מכ"ב אמה, הילכך (אם) לא הי' סומך שם, והשתא א"ש, ולק"מ קושית המג"א דודאי ס"ד דמקשן הי', דאתיא כראבר"ש דתנא סתים לן כוותי' ביומא בהך דפיו הי' עומד בין והאולם ולמזבח, וסתמא ג"כ כוותי', ולפ"ז מקשה הש"ס שפיר, וא"ל כנ"ל דהא לראב"י נמי מרחיק לי' צפון, זה אינו דקושייתו היא דאי אמרת ביאה במקצת שמה ביאה נמצא קשה כנ"ל לסמוך בשעת הצפוני, דהיי' בשער הנשים ועכצ"ל כמש"ל דביאה במקצת שמה ביאה ולק"מ דלסמוך בשער הנשים דלא דמיין אהדדי, מצורע ואשה, בשלמא גבי סמיכת נשים שפיר היו סומכין שם, והיינו דהיו מעיילין ידיי' לעזרה אמרי' גביי' ביאה במקצת ל"ש ביאה דהוו דרבנן אבל גבי מצורע דאסור מדאוריתא לכנוס לעזרה ואמרי' גבי' שמה ביאה א"כ לא הי' יכול לסמוך שם בשער הנשים, ומשני הש"ס לעולם לא שמה ביאה ואי אמרת לסמוך בשעה"נ, הא מני ריב"י דס"ל בין האולם ולמזבח לא מיקרי צפון, ומן השער עד נגד המזבח הי' יותר מכ"ב אמה, ומשני דהתם אתיא כראבר"ש ואתיא שפיר, ולק"מ כל קושייתם, ודוק היטב בכל הני סוגיות שהבאתי כאן עד שתעמוד על האמת והמכוון מה שכתבתי כאן, וע' בצורת הבית להרמב"ם ז"ל ובפי' הר"ש ודו"ק:

ועוי"ל בדרך הקיצור והפשוט דלק"מ דודאי במקום (אחד) [אחר] דהיי' בחדר אחר, אפי' בפחות מכ"ב אמה מיקרי הפסק, והשתא הא דקאמר התם גבי מצורע דלא הוי תיכף לסמיכה שחיטה משום דהוצרך לעמוד בחוץ והוי מחדר לחדר אחר, ובזה אפי' בפחות מכ"ב אמה הוי הפסק, רק דזה יש לדחות דאנן קיי"ל עובי השערים כלפנים, ודו"ק:

והנה המג"א שם הביא בשם אגודה דהרוצה לשתות בבית המרחץ, מברך בבית החיצון ע"ד לשתות בפנים דהוי כמו מפנה לפנה, אבל התוס' כתבו (דף ק"א בד"ה ור"י) דהוי הפסק משמע אפי' מפנה לפנה, וצ"ע על המג"א, דהא התם הוי מבית לבית, דאל"כ היאך קאמר שמואל אף ידי קידוש לא (יצאו) יצא הא הוי מפנה לפנה ושפיר הוי קידוש במקום סעודה, אלא ודאי דמיירי מבית לבית, אבל אי קשיא הא קשיא דהאגודה הביא ראי' מקידוש כמו גבי קידוש כשמקדש בחדר זה יוצא ידי קידוש בחדר אחר הוא הדין גבי מרחץ אי הי' דעתו מתחלה ל"ה הפסק, דאין הנדון דומה לראי' בשלמא גבי קידוש אין הטעם כלל משום הפסק, דהא הפסק שרי גבי קידוש, רק משום וקראת לשבת ענג, במקום קריאה שם תהא ענג, וכשהי' דעתו מתחלה בשעת קידוש לאכול בחדר אחר הוי עונג במקום קריאה, אבל גבי בהמ"ז הטעם משום הפסק, אף שהי' דעתו מתחלה לשתות שם מקרי הפסק, ועוד קשה על האגודה מהא דאיתא בירושלמי התורם את הלשכה היו אומרים לו תרום והוא אומר הן, הן, משום חשדא, ופריך ולימלי פומי' מיא ומשני משם ברכה, פי' כשתורם צריך לברך על מצות תרומה והברכה צריכה להיות מבפנים ולא מבחוץ דהוי הפסק, ואי כדברי האגודה עדיין הקושיא במקומה עומדת ולימלי פומי' מיא ואין לומר משום ברכה, הא כשהי' דעתו בשעת ברכה אף מחדל"ד לא הוי הפסק וצ"ע:

ג :

ובדוחק יש לומר דהתם הוי כ"ב אמה ולכך הוי הפסק משא"כ האגודה מיירי דל"ה כ"ב אמה, וא"ל, לפ"ז קושית המג"א הדרא לדוכתה דלמה לא פריך הש"ס למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה וכו' ואין לומר דהתם הוי מחדר לחדר, הא כשיתן דעתו מתחלה ל"ה הפסק אפי' מחדל"ד, י"ל דהא דמהני כשנותן דעתו מתחלה דוקא היכא שיכול לכנוס באותו חדר, והוי כמו בירך באותו חדר עצמו, משא"כ כשאינו יכול לכנוס באותו חדר ולברך לא מהני דעתו, וא"כ שפיר משני התם משום ברכה, וכו', דהא אינו יכול לברך בפנים, וא"כ גם ממצורע לק"מ דהתם אינו יכול לכנוס לפנים, ולכך הוי הפסק, ולק"מ, ודו"ק:

תוכן העניינים

ברכת יהונתן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה