ברכת אהרן· הרב אהרן לוין
פרק שני · ק
שם ע"ב. א"ל רב לר"ח לא חזינא לי' לרבי דמקבל עליו מלכות שמים א"ל בר פחתי בשעה שמעביר ידיו על פניו מקבל עליו עול מ"ש. יש לדקדק קצת על הלשון לא חזינא לי' וכו' הלא ק"ש היא דבר הנאמר בפה ויתכן בי' יותר לשון שמיעה ולא לשון ראי' והול"ל לא שמענא לי' לרבי דמקבל עליו מ"ש. ונראה עפ"י דברי הישע"י בסי' ס"ב בא"ח שהביא בשם הקדמונים להקשות מה זה התפלא רב שלא ראה את רבי קורא ק"ש דילמא הרהר בלבו ואיש לא ידע מזה, אכן דא עקא דהרי באמת קיי"ל דאין יוצאין ידי חובת ק"ש ע"י הרהור כמ"ש התוס' לקמן בדף כ"א ע"ב ד"ה ור"ח דנקטינן כר"ח דהרהור לאו כדיבור דמי ואם הרהר ק"ש בלבו לא יצא א"כ לא יתכן שרבי יעשה שלא אליבא דהילכתא, ועיין בצל"ח ברכות שם שביאר דה"ט דר"ח דס"ל הרהור לאו כדיבור דמי משום דס"ל כשמואל בשבועות כ"ו ע"ב דגמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו משום דדברים שבלב ל"ה דברים וה"נ הרהור לאו כלום דל"ה רק דברים שבלב ול"ה דברים ועיי"ש שכתב דרבינא דס"ל דהרהור כדיבור דמי אה"נ דיפלוג על שמואל ויסבור דדברים שבלב הוו דברים ולכן גם הרהור מהני. והנה ידוע דאף דדברים שבלב ל"ה דברים מ"מ אם עשה מעשה כל דהו המורה על הכונה הצפונה בלב מהני אף דברים שבלב, ועיין אה"ע סי' קכ"א סעיף ה' דמהני בגט הרכנת הראש במי שנשתתק וביארו בח"מ ובב"ש שם אע"ג דבגט בעינן שישמעו קולו של המגרש מ"מ כיון שהרכין בראשו ועשה מעשה בגופו הוה כשמיעת קול וכן הוא בירושלמי (וכיוצא בזה כתבו התוס' בקידושין מ"ט ע"ב ד"ה דברים דאף דדברים שבלב ל"ה דברים מ"מ היכי דאיכא אומדנא והוכחה על הכונה אפי' דברים שבלב הוו דברים) ולפ"ז גם בק"ש אף אם נאמר דאין יוצאין ע"י הרהור משום דהוו דברים שבלב ול"ה דברים מ"מ אם עושין איזהו מעשה בגוף אשר יוכיח על הכונה הצפונה בלב דבכגון דא גם דברים שבלב הוה דברים אה"נ דיהי' יוצאין ע"י הרהור וז"פ:
ומעתה אמינא דגם רב כאשר לא שמע את רבי קורא ק"ש לא עלה על דעתו כלל שרבינו הקדוש לא יקבל עליו מ"ש ורק הניח דבודאי קורא ק"ש ע"י הרהור והי' קשה לו הרי אין יוצאין ע"י הרהור דהרהור לכ"ד והיתכן שרבי יעשה שלא כדין ולכן תירץ לנפשי' דבודאי עושה רבי איזהו מעשה בגופו כדי לגלות הכונה ובכגון דא יוצאין ע"י הרהור והוא לא ראה אמנם שום מעשה מרבי אשר יהי' לתכלית הזה וע"כ שאל לא חזינא לי' לרבי דמקבל עליו מ"ש הכונה לא ראיתי שום מעשה מיוחד מרבי אשר יהי' לאות כי קבל עליו מ"ש ומבלעדי המעשה הלא ההרהור שסמך עליו רבי לאו כלום, ויומתק לפ"ז הלשון לא חזינא דקאמר רב כי לא על חסרון הקריאה עצמה התפלא רב שיתכן בזה לשון שמיעה ורק על חסרון המעשה הנחוץ כדי שיועיל ההרהור וכאמור, והשיב לו ר"ח דאה"נ דרבי עשה מעשה בגופו כדי לגלות הכונה שבלב ובשעה שמעביר ידו על פניו אז מקבל עליו עול מ"ש ומה שהעביר ידו על פניו זה הי' באמת לתכלית זה כדי שיועיל ההרהור ע"ד שאמרנו:
ועיין בגליון הש"ס שהביא בשם הערוך שעמד מדוע באמת העביר רבי ידו על פניו בשעה שקבל ע"ע מלכות שמים ותירץ דעשה כן שלא יראו עיניו כשהוא מסביבן ומתגנה עיי"ש ומי לא יראה כמה מהדוחק יש בפירוש זה לומר על רבנו הקדוש שהי' כ"כ דבוק בתורת ה' עד שלא רצה להפסיק גם לק"ש כי בשעה שקבל מ"ש השגיח שלא יתגנה בעיני הרואים, ולדברינו הענין יקר ונעים דבכונה העביר רבי ידו על פניו כי להפסיק באמצע הלימוד ולקרא ק"ש בפה לא רצה וע"כ הסתפק לקיים ק"ש ע"י הרהור אמנם הרהור לחוד אינו מועיל וע"כ עשה גם מעשה בגופו כדי שיועיל ההרהור: