ברכת אהרן· הרב אהרן לוין
פרק שני
צז
במתניתין הי' קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כון לבו יצא, ובגמ' ש"מ מצות צריכות כונה וכו' בקורא להגיה (א) עיין בש"ע או"ח סי' ס' סעיף ד' י"א שאין מצות צריכות כונה וי"א שצריכות כונה וכו' וכן הלכה, ומהראוי לחקור אם מדאורייתא צריך כונה למצוה או רק מדרבנן, והנה בדבר זה כבר עמדו גדולים חקרי לב עיין בפמ"ג שם בא"א ס"ק ג' שכ' והנה לא מצאתי כעת אם מה"ת מצ"כ או מדרבנן, ועיין בישע"י או"ח שם שנסתפק ג"כ בזה והאחרונים מטו בי' משמי' דמבי"ט בה' ר"ה שכתב דמצ"כ ל"ה רק מדרבנן. ולכאורה יש להעיר בזה מדברי הש"ס בסוכה מ"א ע"ב דקאמר ר' יוסי יו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב לר"ה פטור מפני שהוציאו ברשות ואמר עלה אביי בגמ' שם בדף מ"ב ע"א ל"ש אלא שלא יצא בו אבל יצא בו חייב ומקשה הש"ס והא מדאגבי' נפיק בי' ומשני כשהפכו, ובתוס' שם ד"ה אמר העירו אם נאמר מצצ"כ מה מקשה והא מדאגבי' נפיק בי' הרי לא התכוין לצאת ותי' דאביי ס"ל מצאצ"כ ואף דבר"ה כ"ח קא מותיב לי' טובא לרבא דס"ל מצאצ"כ שוא אח"כ קבל מני' עיי"ש וקשה הרי שם בגמ' קאי לר' יוסי ור"י הלא ס"ל להדיא דנצצ"כ בפסחים ק"ט ועדיין קשה מה מקשה הש"ס והא מדאגבי' נפיק בי' הרי לא התכוין לצאת ומה הועילו התוס' בזה שכתבו דאביי יסבור ומצאצ"כ הלא המו"מ הוא אליבא דר"י והוא ס"ל מצ"כ וזה תמוה גדולה ועיין בטורי אבן בחידושיו לר"ה כ"ח ד"ה אלמא שעמד בזה, אמנם אם כאמר דהי דמצ"כ ל"ה רק מדרבנן ניחא ושפיר מקשה הש"ס והא מדאגבי' נפיק בי' דאין לומר דמיירי שלא התכוין למצוה דלו יהי' כן הנה עכ"פ קיים המצוה מדאורייתא ושוב לא מקרי טעה בדבר מצוה דמה שלא קיים המצוה עוד מדרבנן מפאת חסרון הכונה זה לא אלים לפוטרו, אולם לפ"ז יש להבין אמאי לא תירצו התוס' כן אליבא דאביי והוצרכו לדחוק ולומר דאביי חזר משמועתו וקבל דברי רבא דמצאצ"כ ולא תירצו כנ"ל דאף דס"ל מצ"כ כיון דזה ל"ה רק מדרבנן ומה"ת כבר קיים המצוה גם בלא כונה ל"ה טועה בדבר מצוה:
ב ונראה דהנה בעיקר הסברא שכתבנו כיון דמדאורייתא קיים המצוה אף דמדרבנן לא קיים אותה שוב ל"מ טועה בדבר מצוה יש להעיר לפמ"ש התוס' בסוכה ג' ע"א ד"ה דאמר דהיכי דמדרבנן לא יצא המצוה לא יצא גם מדאורייתא עיי"ש א"כ אדרבה נימא לאידך גיסא כיון דמדרבנן ל"ק המצוה דמדרבנן מצ"כ ממילא לא יצא גם מדאורייתא ושוב הוה טועה בדבר מצוה ופטור (ועיין בפמ"ג או"ח סי' תרנ"א מש"ז ס"ק ד') ונלפע"ד דזה תליא בהא דנסתפק המל"מ פ"ז מתרומות ה"א בטמא שאכל תרומה שאינו טמאה רק מדרבנן מהו, מי נימא כיון דמה"ת טהורה היא חייב או דילמא כיון דמדרבנן טמאה היא כבר מקרי מחוללת ופטור ומקור הספק הוא אם מה שאינו ראוי מדרבנן מקרי אינו ראוי מה"ת או לא והדברים ידועים. וה"נ י"ל דאם א"ר מדרבנן מקרי ראוי מה"ת א"כ נהי דמדרבנן ל"ק המצוה בלא כונה אבל עכ"פ מדאורייתא קיים אותה וממילא ל"ה טבד"מ, אבל אם נאמר דא"ר מדרבנן גם מדאורייתא ל"ה ראוי א"כ צדקה סברת התוס' בסוכה הנ"ל ושוב י"ל כיון דמדרבנן ל"ק המצוה בלא כונה ל"ק אותה גם מדאורייתא ושפיר הוה טועה בד"מ וז"פ. והנה אביי ס"ל דא"ר מדרבנן הוה א"ר מה"ת עיין שבועות ל"א ע"א דפליגי אביי ור"פ אי נוהג שבועת העדות במשחק בקובי' דבעינן בשבועת העדות ראוי להעיד וס"ל לאביי דמשחק בקוביא כיון דרבנן פסלוהו ל"ה ראוי ור"פ ס"ל מדאורייתא חזי עיי"ש אלמא דס"ל לאביי דמה שאינו ראוי מחמת דברי חכמים ל"ה ראוי מה"ת וכיון שכן לא יכלו התוס' לתרץ אליבי' דלעולם ס"ל מצ"כ ורק כיון דמדאורייתא אצ"כ ל"ה טבד"מ כנ"ל דלשטת אביי אם רק מדרבנן ל"ק המצוה ממילא גם מדאורייתא לא יצא כיון דהוא ס"ל דא"ר מדרבנן הוה א"ר מה"ת וע"כ הוצרכו התוס' לתרץ דאביי קבל דברי רבא וס"ל דמצאצ"כ אמנם ר' יוסי ס"ל דא"ר מדרבנן ל"ה א"ר מה"ת עיין סוטה ס"פ משיח מלחמה דפליג עם ריה"ג אי בעבירה דרבנן חוזר, מעורכי המלחמה ומחלקותם הוא אם א"ר מדרבנן הוה א"ר מה"ת או לא כאשר האריכו בזה המפרשים ור"י דס"ל שם דאינו חוזר כיון דמה"ת לא הוה עבירה ע"כ ס"ל דא"ר מדרבנן ל"ה א"ר מה"ת וכיון שכן אף אם ס"ל מל"כ ג"כ תקשה עליו קושית הש"ס והא מדאגבי' נפיק בי' דנהי שלא התכוין אבל הרי עכ"פ מדאורייתא קיים המצוה בלא כונה ושוב ל"ה טעבד"מ לשטתו דא"ר מדרבנן ל"ה א"ר מה"ת וכאמור:
וקצת י"ל דמה"ט באמת הקשו התוס' קושיותם רק לאביי שמפרש רק דברי ר"י ולא הקשו מר"י עצמו שהוא בעל המאמר גופי' וכקושית הט"א הנ"ל דהתוס' נקטו ג"כ כמ"ש דמדברי ר"י אין לתמוה דאף דס"ל מצ"כ מ"מ מקשה הש"ס שפיר והא מדאגבי' נפיק בי' כיון דמדאורייתא קיים עכ"פ המצוה בלא כונה ל"ה טבד"מ אף דמדרבנן ל"ק אותה כיון דהוא ס"ל א"ר מדרבנן ל"ה א"ר מה"ת, וע"כ הקשו התוס' קושיותם רק לאביי והיינו מה מקשה הגמ' סתמא והא מדאגבי' נפיק בי' ומשמע דהקושיא קאי גם על אביי (דמדפרש דברי ר"י בודאי ס"ל ג"כ כותי') הרי אביי לשטתו שפיר יוכל לסבור כר"י ואי קשיא הא מדאגבי' נפיק בי' הרי הוא ס"ל מצ"כ וס"ל ג"כ דא"ר מדרבנן הוה א"ר מה"ת א"כ כיון דרק מדרבנן ל"ק המצוה הוה טבד"מ ותי' דאביי חזר מסברתו והודה לדברי רבא דמצאצ"כ וע"כ מקשה הש"ס שפיר:
ג ובדברינו אלה הי' מקום לומר בישוב דברי הרמב"ם שפסק בפ"ב מה' שגגות ה"י דאם נטל לולב לצאת והוציא לרה"ר פטור משום דהוה טבד"מ וקשה אמאי לא הביא אוקימתת הש"ס דמיירי כשהפכו או שלקחו בכלי דאל"כ קשה והא מדאגבי' נפיק בי' ועיין בכפ"ת סוכה שם מ"ש בזה ולהנ"ל י"ל דהנה כבר הבאתי קושית התוס' אם נאמר מצ"כ מה זה קושיא דמדאגבי' נפיק בי' והרי לא התכוין למצוה ועכצ"ל או דהש"ס קאי בשיטה דמצאל"כ כתי' התוס' או ס"ל באמת דמל"כ ורק דס"ל דא"ר מדרבנן ל"ה א"ר מדאורייתא וא"כ כיון דמצ"כ רק מדרבנן הנה מה"ת קיים המצוה בלא כונה ושוב ל"ה טועה בד"מ והנה הרמב"ם ס"ל דמצ"כ כדמוכח מדבריו בפ"ב מה' שופר ה"ד עיי"ש שפסק דמתעסק בתק"ש לא יצא וכן בעינן שיתכוין שומע ומשמיע עיי"ש וס"ל ג"כ דא"ר מדרבנן א"ר מה"ת מקרי מדפסק בפ"י מה' שבועות ה"א כאביי דמשחק בקובי' א"ח קרבן שבועה דהוה א"ר להעיד כיון דרבנן פסלוהו וע"כ דס"ל דא"ר מדרבנן הוה א"ר מה"ת וכדברינו למעלה א"כ לדידי' ל"ק קושית הש"ס דמדאגבי' נפיק בי' דכיון שלא התכוין לא יצא ואף אם רק מדרבנן לא יצא ג"כ הוה טבד"מ וכיון שכן לא הי' מהצורך לבוא לאוקימתות הש"ס דמיירי כשהפכו או שלקחו בכלי ולכן השמיטן הרמב"ם. אמנם בזה יש להתוכח חדא דד"ז אי ס"ל להרמב"ם מצ"כ עדיין אינו ברור ומזה שפסק בה' חמץ ומצה דאם אכל מצה בלא כונה כגון שכפאוהו עכו"ם יצא מוכח אדרבה דס"ל מצאצ"כ וכן מוכח ג"כ מדבריו בה' ק"ש וכבר האריכו נושאי כליו בזה וא"כ לדידי' עוד יותר יקשה קושית הש"ס והא מדאגבי' נפיק בי' ואף אם נניח דס"ל מצ"כ הנה היסוד השני שבנינו עליו דס"ל להרמב"ם א"ר מדרבנן הוה א"ר מה"ת ג"כ אינו בטוח דגם בזה יש סתירה בדברי הרמב"ם ויש ראיות לכאן ולכאן כאשר האריכו בזה מפורשי הרמב"ם ועיין במל"מ בה' תרומות שם ובפ"א מה' נערה בתולה ה"ד ובשעה"מ פ"ח מה' לולב מ"ש בזה ואכמ"ל:
ד לכן נלפע"ד לומר בישוב דברי הרמב"ם הנ"ל בסגנון אחר קצת עפ"י מה שהעיר בס' דרוש וחידוש להגאון רעק"א על הא דמקשה הש"ס והא מדאגבי' נפיק בי' הא עכ"פ בשעת עקירה הוה טבד"מ וא"כ על העקירה א"א לחייבו וכיון שפטור על העקירה ממילא פטור גם על ההנחה דהנחה בלא עקירה לאו כלום היא, ומי גרע זה מהי' מזיד או אנוס על העקירה דפטור, אכן היטב אשר דבר בזה א"ז מאוה"ג זצלה"ה בספרו חיו"ד ח"ב סי' צ"ג עפ"י דברי התוס' בכתובות ל"א ע"א ד"ה נימא דאף דלענין לקנות בהגבהה סגי בהגבהה פחות מג' טפחים מ"מ לענין שתחשב עקירה לגבי שבת מהצורך שההגבהה תהי' ג"ט שיצא מתורת לבוד עיי"ש. וא"כ שפיר מקשה הש"ס והא מדאגבי' קצת נפיק י"ח המצוה (דלענין המצוה בודאי סגי בהגבהה כ"ש או לכל היותר בהגבהה טפח כמו גבי קנין) ואח"כ כשמגיע לג"ט דאז הוה העקירה לענין שבת כבר יצא המצוה וא"כ הוה העקירה בחיוב. ומעתה אמינא לפי מה שהוכיח בפנ"י כתובות שם דהרמב"ם חולק על סברת התוס' הנ"ל וס"ל דגם לענין חיוב בשבת ל"ב עקירה ג"ט עיי"ש שהביא כן בשם הרא"ה שהוציא כן מדברי הרמב"ם א"כ לדידי' ממילא ל"ק קושית הש"ס והא מדאגבי' נפיק בי' כיון דעכ"פ העקירה היתה בפטור ושוב א"צ לבוא לתירוצי הש"ס ולכן השמיטם הרמב"ם:
ובעיקר הקושיא שהבאתי מה מקשה הש"ס והא מדאגבי' נפיק בי' הרי עכ"פ העקירה היתה בפטור הנה ראיתי בהגהות רש"ש על הש"ס סוכה שם שרצה לומר דמדאגבי' דקאמר הכי לאו דוקא והכונה משעה שנטלו בידו להגביה אף שלא עקרו עדיין יצא עיי"ש וזה דבר חדש שיהי' יוצאין י"ח המצוה של ד' מינים בהיותם על הארץ מבלי שיהי' מהצורך להגביה אותם ועיין בצל"ח שבת קל"א ד"ה ואמרתי לתרץ שכ' ג"כ הכי דיוצאין המצוה של ד' מינים במחובר ולכן לא משכחת בלולב בגוף המצוה ענין דחיית שבת עיי"ש ונפלאת היא שלא העירו שניהם מדברי האבודרהם הובא בפמ"ג או"ח סי' תרנ"א במש"ז ס"ק א' שכ' להדיא שצריך להניף הלולב דכן מברכין על נטילת לולב ונטילה כאן פירושה ענין הרמה והגבהה כמו וינטלם וינשאם עיי"ש ועיין בפמ"ג סי' תרנ"ג בא"א שנסתפק בלקח אתרוג מחובר בעציץ מלא עפר וגדל שם אי יצא י"ח לקיחה הואיל ומחובר הוא עיי"ש ולכאורה מדברי האבודרהם הנ"ל מוכח דלא יצא, אולם יש לחלק דשאני מחובר כזה דיכול להגביה עם העציץ יחד משא"כ אם האתרוג נמצא עוד על האילן אה"נ דלא יצא ויש לדבר הרבה בפרט זה ואקצר:
ה ונשיב למה שהתחלנו לדבר בענין אי מצ"כ מה"ת או רק מדרבנן, הנה ראיתי מקשים על סברת המבי"ט הנ"ל דמצ"כ רק מדרבנן א"כ מה מקשה אביי לרבא בש"ס דר"ה כ"ח אלא מעתה היינו דמצאצ"כ הישן בשמיני בסוכה ילקה ומשמע דאם כאמר מצ"כ ניחא ואם נאמר דרק מדרבנן מצ"כ אבל מדאורייתא מצאצ"כ א"כ גם למ"ד מצ"כ יקשה דהישן בשמיני בסוכה ילקה כיון דמדאורייתא קיים המצוה בלא כונה ועבר על ב"ת, ולפמ"ש לעיל גם קושיא זו ל"ק דכיון דאביי ס"ל א"ר מדרבנן הוה א"ר מה"ת כאשר הוכחנו לעיל ע"כ לדידי' י"ל כסברת התוס' בסוכה דהיכי דמדרבנן ל"ק המצוה גם מה"ת ל"ק אותה ולכן לשטתו אפי' מצ"כ רק מדרבנן מ"מ כיון דרק מדרבנן ל"ק המצוה בלא כונה הנה ל"ק אותה גם מדאורייתא ולכן לא עבר בב"ת וע"כ הקשה רק לרבא דס"ל דמצאצ"כ כלל ולדידי' אמנם יקשה הישן בשמיני בסוכה ילקה:
שבתי וראיתי כי בדברינו אלה יעלה בידינו פלפול חריף בביאור לשון הש"ס דמקשה אביי אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה ויש לדקדק על הלשון אלא מעתה אשר פשטותו מוכח כאלו הי' איזהו יחס וקישור בין קושית אביי להקושיות שהקשו בש"ס שם מקודם על רבא והיינו לבתר דדחה רבא הקושיות האלו נתעורר אביי מכח דחייתו להקשות קושיותו ובאמת אין שום יחס ביניהם וגם יפלא באמת מדוע נטר אביי עם קושיותו עד השתא שקדמו לו קושיות אחרות אף כי לפום ריהטא הקושיא הזאת היא היותר חזקה מכלן כי מקורה בענין השגור בפי כל דהכל יודעין דישנים בסוכה בשמיני ואין פוצה פה ע"ז בעוד אשר הקושיות האחרות נובעות מהלכות אשר אין הכל משמשין בהן, בשגם כי עינינו הרואות דהקושיא הזאת נשארה באמת בתימה ובעוד אשר על כל הקושיות יש מענה הנה קושיא זו הכריחה את רבא לנטות מעט לדברי שכנגדו ולהודות דעכ"פ לעבור בעי כונה כדאיתא בש"ס וא"כ הו"ל לאביי להקשות קושיותו מיד:
ועפ"י דרכנו למעלה נאמר דאמנם כן הוא דקושית אביי אחוזה וקשורה היא עם המו"מ דקדים לי' בש"ס ובכונה לא הקשה אביי קושיותו בתחלה ורק אחרי שמעו הצטדקותו של רבא על הקושיא הקודמת אך אז נתעורר גם הוא להקשות וזה יהי' באמת פירוש דבריו אלא מעתה היינו אם כן דחית הקושיא הקודמת קשה עליך אמאי הישן בשמיני בסוכה ילקה. דהנה מקודם שהקשה אביי קושיותו מהך דהישן בשמיני בסוכה הקשו בש"ס שם על רבא מהא דתנן נתכוין שומע ולא נתכוין משמיע משמיע ולא נתכוין שומע לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע וכו' נתכוין שומע ולא נתכוין משמיע היכי משכחת לה לאו בתוקע לשיר ומשני דילמא קא מנבח נבוחי והקשה בישי"ע או"ח סי' ס' מה מקשה הש"ס דילמא באמת. מצאצ"כ והא דקתני דבעינן שיתכוין שומע ומשמיע לאו שיכונו לשם מצוה רק שיתכונו לשליחות דאל"כ לא נעשה התוקע שליח בע"כ הן בע"כ דידי' והן בע"כ של השומע וממילא לא יוכל להוציא אבל העושה מצוה מעצמו אה"נ דל"ב כונה ותי' בישי"ע דהש"ס כאן יסבור דבתק"ש מה שהאחד מוציא השני לא מתורת שליחות קאתינן עלה ורק משום דכל עיקר המצוה היא השמיעה ולא התקיעה והא דקיי"ל דחש"ו אין מוציאין אחרים בתק"ש משום דבעינן שהשמיעה תהי' מבר חיובא אבל אם התוקע הוא בר חיובא השומעים תקיעתו מקיימים המצוה בעצמם ולא מפאת שהתוקע הוה שליחם ושפיר מקשה הש"ס מדוע בעינן שיתכוונו שומע ומשמיע דהא ע"כ בכונה למצוה מיירי ותי' דילמא קא מנבח נבוחי. ועיין בתוס' כאן ד"ה אבל שכ' וז"ל לא הוה מצי למימר שלא נתכוין משמיע להוציא השומע דמשמע לי' כדדייק בסוף הסוגיא משמיע לעצמו דומיא דשומע לעצמו אלמא לא בעי כונה, ומפרשי הש"ס העמיקו בהבנת סוף דברי התוס' הנאמרים בקיצור נמרץ, ונראה דהתוס' כוונו ג"כ לסברת הישי"ע הנ"ל דאין לומר דהא דאמרו דבעינן שיתכוין שומע ומשמיע היינו כונה לשליחות להוציא דבתק"ש ל"ב כלל כונה להוציא ולשליחות כי עיקר המצוה היא השמיעה ופירוש דברי התוס' כך הוא מדמקשה הש"ס אח"כ על ר"ז דס"ל דהמשמיע צריך לכוון להוציא השומע מהא דתנן עד שיתכוין שומע ומשמיע וכו' משמיע דומיא דשומע מה שומע לעצמו אף משמיע לעצמו וקתני לא יצא היינו דלא יצא עד שיתכוין המשמיע לעצמו אבל אם כוון המשמיע לעצמו אף שלא נתכוין להוציא את השומע יצא השומע אלמא דא"צ כונה להוציא (עיין בהגהות ר"ב רנשבורג בגליון הש"ס) א"כ ש"מ דזה הי' פשיטא לי' להש"ס דהא דתני עד שיתכוין משמיע היינו כונה למצוה ולא כונה להוציא וזה מפאת ההנחה משמיע דומיא דשומע וכיון שכן שוב מוכח דלא בעי כונה היינו להוציא ורק למצוה וש"מ דמצצ"כ ודוק כי קצרתי:
ו והנה בישי"ע הביא ראי' לדבריו דבתק"ש עיקר המצוה היא השמיעה ומה שאחד מוציא את השני ל"ה כלל מתורת שליחות מהא דקיי"ל דחצי עבד וחצי בן חורין אינו יכול לתקוע לתקוע בעצמו דלא אתי צד עבדות דידי' ומפיק צד חירות דידי' עיין ר"ה כ"ט ע"א ורק ההכרח לו לצאת בתקיעה של אחר, ואם כאמר דמה שאחד מוציא את השני בתק"ש הוה מטעם שליחות איך ח"ע וחב"ח יוצא בתקיעה של אחר הרי הוא בעצמו אינו יכול לתקוע וקיי"ל כ"מ דאלמ"ע שליח לא מצי משוי וע"כ דלאו מתורת שליחות קאתינן עלה בתק"ש ורק משום דעיקר המצוה הוה השמיעה וכנ"ל ועיין בכפ"ת ר"ה שם מ"ש בזה. אמנם ראי' זו יש לדחות לפי מה שהוציא בשאג"א סי' ו' מדברי רש"י ברכות מ"ח דהא דמי שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את המחויב ל"ה רק דרבנן וא"כ הרי חדית לן המל"מ בפ"ב מה' ביאת מקדש ה"ו דע"כ ל"א כ"מ דאיהו ל"מ עביד שליחא ל"מ משוי רק אם מה"ת ל"מ עביד אבל אם מה"ת מצי עביד אף דמדרבנן ל"מ עביד שפיר משוי שליח עיי"ש א"כ שוב י"ל דבתק"ש מה שאחד מוציא השני הוה מתורת שליחות דגם התקיעה הוה בכלל המצוה ואי קשיא איך ח"ע וחב"ת יוציא בתקיעת אחר אם הוא בעצמו א"י לתקוע דהא מה שהוא בעצמו א"י לתקוע ל"ה רק מדרבנן דמדאורייתא גם אינו מחויב מוציא את המחויב וא"כ גם צד עבדות יכול להוציא צד חירות, וכיון דרק מדרבנן ל"מ עביד שפיר יכול לעשות שליח. ואם נאמר כן הדרא קושית הישי"ע לדוכתא מה מקשה הש"ס דילמא הא דקתני עד שיתכוין שומע ומשמיע היינו לשליחות ולא למצוה ולעולם מצאצ"כ וכנ"ל. אמנם בעיקר סברת המל"מ הנ"ל דהיכי דמדרבנן ל"מ עביד משוי שליח נלפע"ד דזה תליא ג"כ במה שהארכנו למעלה אי א"ר מדרבנן מקרי א"ר מה"ת או לא דאם נאמר דא"ר מדרבנן ל"ה א"ר מה"ת אה"נ די"ל כסברת המל"מ דכיון דמה"ת מצי עביד ורק מדרבנן ל"מ עביד מקרי זה מצי עביד ומשוה שליח אבל אם נאמר דא"ר מדרבנן הוה א"ר מה"ת א"כ ל"ל כסברת המל"מ דכיון דרק מדרבנן ל"מ עביד הנה חשיב זאת כאלו ל"ה מצי עביד מה"ת ול"מ משוי שליח ת"פ וברור, וכיון שכן י"ל דהש"ס דמקשה מהא דתני עד שיתכוין שומע ומשמיע יסבור דא"ר מדרבנן הוה א"ר מה"ת ול"ל כסברת המל"מ הנ"ל ורק אפי' אם רק מדרבנן ל"מ עביד למ"מ שליח וממילא קשיא איך ח"ע וחב"ח יוצא בתקיעת אחר אם הוא בעצמו אינו יכול לתקוע ומוכח מזה דבתק"ש ל"ב כלל שליחות דכל עיקר המצוה היא השמיעה, ושוב א"א לומר דהא דתני עד שיתכוין שומע ומשמיע היינו לשליחות וע"כ דמכוונה למצוה מיירי ומוכח דמצ"כ וקשיא לרבא ודוק:
והנה כבר כתבתי למעלה דקושית אביי אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה לכאורה גם אל חיקו תשיב דאף אם ס"ל מצ"כ ג"כ הרי ל"ב כוונה רק מדרבנן ומדאורייתא יצא אף בלא כוונה וא"כ עדיין קשה הישן בשמיני בסוכה ילקה כיון דמה"ת עבר על ב"ת אכן כתבנו די"ל כיון דמדרבנן ל"ק המצוה בלא כונה הנה ל"ק אותה גם מה"ת וזה דוקא אם נאמר דא"ר מדרבנן הוה א"ר מה"ת אבל אם נאמר דא"ר מדרבנן ל"ה א"ר מה"ת ל"ל הכי וכנ"ל:
ומעתה אמינא דמתחלה לא רצה אביי להקשות קושיתו דלרבא הישן בשמיני בסוכה ילקה מפני שהי' יכול רבא להשיב לו מטונך, אטו לדידך דס"ל מצ"כ מי ניחא והרי רק מדרבנן צריך כוונה וא"כ עכ"פ מדאורייתא יצא ושוב עבר בב"ת דא"ר מדרבנן ל"ה א"ר מה"ת אכן כאשר שמע שהקשו לרבא מהא דתני עד שיתכוין שומע ומשמיע ורבא תירץ דאתיא לאפוקי כגון שקסבר חמור בעלמא הוא או תוקע לשיר וקשה אמאי לא תירץ דהמדובר הוא מכונה לשליחות ולא מכונה למצוה וע"כ משום דס"ל דבתק"ש ל"ב שליחות משום דעיקר המצוה היא השמיעה ולא התקיעה והיינו משום דלמד כן מח"ע וחב"ח דיוצא בתקיעתו של אחר אף דהוא בעצמו א"י לתקוע וע"כ דס"ל דא"ר מדרבנן הוה א"ר מה"ת וכאשר הוכחנו למעלה דאל"כ אין שום ראי' מח"ע וחב"ח וכיון שכן הלא הוציא אביי מדברי רבא עצמו דס"ל דא"ר מדרבנן הוה א"ר מה"ת ולכן עתה מצא שעת הכושר להקשות לו קושיותו דעתה לא הו"ל לחוש עוד פן ישיב לו רבא אטו לדידך מי ניחא דאם ס"ל א"ר מדרבנן הוה א"ר מה"ת אה"כ דניחא לדידי' וכמו שביארנו וזה שאמר לו אביי אלא מעתה פירוש אם ככה אתה משיב על קושיותי מהא דתני עד שיתכוין שומע ומשמיע ולא בענין אחר הנה אני מוסיף להקשות עליך דלדידך הישן בשמיני בסוכה ילקה, והדברים נחמדים בדרך הפלפול והחידוד:
צח
תוס' ד"ה בלשון הקודש פירש"י לקרות בתורה. ולא נהירא דהא עזרא תיקן קרה"ת ומקמי דאתא עזרא והי' ל"ל עכ"ל התוס'. עיין בב"ח או"ח סי' תרפ"ה שתמה ע"ד התוס' שכתבו בפשיטות דקה"ת ל"ה רק מדרבנן משום דהוה מתקנות עזרא ובפ' מרובה אמרו דמשה רבינו תיקן שיהי' קורין בתורה ועזרא תיקן רק מספר הקרואים וכן הוא בירושלמי הובא ברי"ף פ' הקורא עומד משה תקן להם לישראל שיהי' קורין בתורה בשבתות ויו"ט ור"ח וחש"מ ולפ"ז ודאי הקריאה בתורה הוה מה"ת ורק שלא הי' סדר מיוחד להקריאה ובא עזרא ותקן הסדר לכל הקריאות עיי"ש, ועיין מג"א רסי' קל"ה, והנה במ"ש הב"ח דבפ' מרובה איתא דמשה רבינו תיקן שיהי' קורין בתורה, המעיין בש"ס דב"ק שם יראה שלא נזכר שם כלל שמשה רבינו תיקן כי אם דנביאים תקנו שיהי' קורין בתורה והפלא על רבינו הב"ח שהביא דברי הש"ס שלא כצורתן, אולם י"ל דכוונתו ע"ד שכתב הכ"מ בפי"ב מה' תפלה דאף דבש"ס נזכר דנביאים תקנו לקה"ת מ"מ כיון שמשה רבינו הי' הנביא הגדול שבדורו ולא נעשה אז דבר בלי הסכמתו ראוי ליחס אליו הענין עיי"ש ויש להביא סמוכין לדבריו מדברי הש"ס ביבמות צ"ו ע"ב וכי על כל דבר שעשה יהושע הי' אומר להם כך אמר לי משה אלא יהושע יושב ודורש סתם והכל יודעין שתורתו של משה היא עיי"ש וה"נ כיון שהנביאים תקנו התקנה בימי משה הכל יודעין שממנו יצאה התקנה, אמנם בזה שנקנו הב"ח בפשיטות דאם משה רבינו תיקן קה"ת הוה מה"ת נפלאתי מאד דכמה תקנות מצינו ממשה רבינו ואפ"ה ל"ה רק מדרבנן ולדוגמא עיין ברכות מ"ח ע"ב משה תקן להם לישראל ברכת הזן וכן הוא ברמב"ם פ"ב מה' ברכות ה"א ואפ"ה כתב הכ"מ שם בשם הרמב"ן דנוסח של בהמ"ז ל"ה מה"ת רק מדרבנן דמה"ת איכא רק חיוב לברך אחר האכילה כל אחד כפי רצונו וכעין שברך מנימין רעיא בריך רחמנא מרא דהאי פתא אבל נוסח הברכה הוא רק מתקנת נביאים עיי"ש ועיין רמב"ם פ"א מה' אבל ה"א שכ' מ"ע להתאבל על הקרובים וכו' ואין אבלות מה"ת אלא יום ראשון בלבד אבל שאר הז' ימים אינו דין תורה וכו' ומשה רבינו תיקן להם לישראל ז' ימי אבלות וז' ימי המשתה עיי"ש הרי להדיא דגם מה שהוא מתקנות משה רבינו ל"ה רק מדרבנן וצ"ע:
צט
בא"ד וי"ל דמיירי בפרשות המחויבין לקרות מדאורייתא כמו פרשת זכור. (א) עיין טו"ז או"ח סי' תרפ"ה שהביא דבתוס' ברכות פ"ב פירשו דפרשת זכור ופרשת פרה חייבים בקריאתם מה"ת עיי"ש וכ"כ גם במג"א שם והנה לפנינו בתוס' לא מוזכר כלל פרשת פרה ורק פרשת זכור כתבו התוס' שהיא מה"ת אולם כפי הנראה חסרו בתוספות תיבות פרה דאל"כ אין שום הבנה לדבריהם שכתבו דמיירי בפרשות המחויבין לקרות מדאורייתא כמו פרשת זכור ואילו ל"ה מה"ת רק פרשת זכור לא הו"ל לכתוב בלשון רבים רק דמיירי בפרשה שמחויבין לקרות מה"ת כגון פרשת זכור ומדכתבו בל"ר ש"מ דמלבד פרשת זכור יש עוד לכה"פ פרשה אחת דהוה מה"ת והיינו פרשת פרה, ועיין בטו"ז שם ובמג"א שהביאו דברי הרא"ש פ"ז דברכות סי' כ' שרצה לומר דהא דאמרו בש"ס דברכות מ"ז ע"ב דר"א ששחרר עבדו כשנכנס לבה"כ ולא מצא שם עשרה משום דהוה מצוה דרבים היינו לקרות פרשת זכור שהוא מה"ת עיי"ש. ויש להעיר דלפ"ז יהי' ההכרח לומר דהמעשה הי' בשבת דבודאי ר"א קרא פרשת זכור בזמנה היינו בשבת סמוך לפורים עיין במגילה כ"ט ע"א במתניתין, ואף דאה"נ אם קרא פרשת זכור בזמן אחר ג"כ יצא דמה"ת ליכא זמן קבוע למצוה זו וכאשר העלה במג"א סי' תרפ"ה שם אבל כיון שעכ"פ מתקנת חכמים הי' לקרות בזמן קבוע לא יעלה על הדעת שר"א יעבור על תקנת חכמים בשגם דלולא שהי' רוצה ר"א דוקא לקרות פ' זכור בזמנה מה זה דחק עצמו לשחרר העבד הרי הי' יכול להמתין עד זמן אחר שיזדמנו לו עשרה ויקרא, וקשה אם הי' בשבת איך הי' רשאי לשחרר העבד בשבת, וקצת י"ל דר"א לטעמי' דמותר להפקיר בשבת כדמוכח מדבריו בשבת קל"א ע"ב דס"ל דאם צייץ טליתו בשבת חייב משום דבידו להפקירו וע"כ דס"ל דמותר להפקיר בשבת וכמו שדייק בשעה"מ פ"ח מה' לולב וה"ה דס"ל דמותר לשחרר בשבת, ויש לחלק דבשלמא להפקיר בשבת ס"ל לר"א דאין איסור דהפקר ל"ה קנין כלל והוה רק כסילוק רשות דשרי בשבת כדאיתא בעירובין ע"א ע"א אבל שחרור הוה קנין ודמיא לגירושין דאסור בשבת כמבואר בתוס' ביצה ל"ז ע"ב ד"ה והא בשגם כי גם הא מילתא גופי' אי ס"ל לר"א דמותר להפקיר בשבת עדיין איננו ברור כ"כ והראי' משבת שהבאתי יש לדחות כמ"ש בשעה"מ שם דאף דאסור להפקיר בשבת מ"מ כיון דאינו אסור רק מדרבנן אבל מדאורייתא שרי לכן ס"ל לר"א דחייב חטאת כיון דמדאורייתא יכול להפקיר הטלית עיי"ש ויש להעיר מדברי התוס' בגיטין ע"ז ע"ב ד"ה ותיזול שכ' דאף דאסור לגרש בשבת מ"מ בשכ"מ שלא תפול קמי יבם הקילו עיי"ש וכן נקטינן לדינא בש"ע או"ח סי' של"ט סעיף ד' וא"כ ה"כ י"ל דלצורך מצוה מותר לשחרר בשבת, אמנם עדיין יש לתמוה הרי השחרור לבד לא יספיק ובהכרח צריך לכתוב גנו שחרור כדאיתא בש"ע יו"ד סי' רס"ז סעיף ע"ג ולכתוב גט שחרור בשבת בודאי אסור דגם בשכ"מ לא התירו לגרש רק בגט שנכתב מע"ש אבל לכתוב הגט בשבת אסור כדאיתא בש"ס דגיטין שם ועיין בש"ע או"ח סי' של"ט שם במג"א ס"ק ט' מ"ש לענין דלא יקשה איך מגרשין בגט זה הרי הוה גט מוקדם וכאשר ביאר דבריו במחה"ש שם אולם אי משום הא לא קשיא די"ל דנהי דצריך גט שחרור מ"מ לענין שיעשה העבד ישראל להצטרף לדברים שבקדושה מהני השחרור לחוד וכתיבת הגט אין מעכב וכ"כ הטור באה"ע סי' ד' דעבד לאחר ששחררו רבו או הפקירו וכו' הרי הוא כישראל לכל דבר ועיי"ש בב"י שהביא בשם הרא"ש דהא דמצרכינן גט שחרור הוא רק לראי' שלא יאמר האדון לא שחררתיו ועבדי הוא ועיין בב"י שם כתב דיש חולקין בזה וס"ל דקודם כתיבת הגט לא נעשה כישראל גמור, ולפ"ז יהי' מהך מעשה דר"א ששחרר העבד בשבת, וגט שחרור בודאי לא כתב בשבת ואפ"ה חשבי לישראל גמור לצרפו לעשרה ראי' נפלאה לשטת הטור דגם בלא גט שחרור הוה ישראל גמור, ועיין בקהלת יעקב אלגזי תוספות דרבנן אות ע' סי' רנ"א שהאריך אי מה"ת צריך גט שחרור או רק מדרבנן עיי"ש:
ב ובגוף דברי התוס' שכתבו דקריאת פ' זכור היא מה"ת עיין במג"א סי' תרפ"ה שם שהביא בשם הסמ"ק דזה בכלל מ"ע של זכור את אשר עשה לך עמלק והמג"א הראה מקום לדברי הגמ' מגילה י"ח זכור לא תשכח אי הוה כתיב זכור יכול אפילו בלב כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור ומה אני מקיים זכור בפה עיי"ש. ויש להעיר דמכ"ז לא שמענו רק דהחיוב מה"ת לזכור בפה מעשה עמלק אבל עדיין מנ"ל שמה"ת יש חיוב לקרות בתורה דוקא ובציבור ועיין בחינוך מצוה תר"ג ובמנ"ח שם דאמנם כן הוא דמה"ת די שיזכור כ"א בפה והקריאה בתורה ובעשרה ל"ה רק מדרבנן עיי"ש ועיין בחינוך שם שכתב דאף דמצוה זו של זכירת מעשה עמלק נוהגת בכל זמן מ"מ נשים פטורות ממנה דנשים אינן בנות כיבוש ואין דרכן לעשות מלחמה עיי"ש וצ"ע דהטעם הזה מספיק לפטור נשים ממ"ע דמחיית עמלק שהיא מצוה בפ"ע כמ"ש בחינוך שם אבל מה ענין עשיית מלחמה למ"ע דזכרון מעשה עמלק שנאמר דמי שאינו בכלל המלחמה פטור ממנה, ואולי כוונת החינוך משום דמקשינן זכירת עמלק למחייתו ומאן דאיתא במ"ע דמחה איתא גם במ"ע דזכור, ומאן דליתא במ"ע דמחה ליתא ג"כ במ"ע דזכור והני נשי הואיל וליתנייהו במ"ע דמחה ליתנייהו ג"כ במ"ע דזכור ע"ד שאמרו בברכות כ' ע"ב זכור ושמור כל שישנו בזכירה ישנו בשמירה עיי"ש ועיין מגילה י"ז ע"א והימים האלה נזכרים ונעשים איתקש זכירה לעשייה עיי"ש וה"נ י"ל דאיתקש זכירה למחייה וכנ"ל ועיין תוס' שבועות כ' ע"ב ד"ה כל ודוק. ועפ"י דרכו של החינוך דנשים פטורות ממ"ע דזכרון מעשה עמלק יש להסתפק אם עבדים חייבים בהם, מי נימא כיון דנשים פטורות גם עבדים פטורים דכל מצוה שהאשה פטורה גם העבד פטור או דילמא כיון דנשים אינן פטורות רק משום שאין דרכן לעשות מלחמה והטעם הזה ל"ש בעבדים ממילא חייבין ויש להעיר מדברי המל"מ פ"י מה' מלכים שהעלה דע"כ לא נאמר כלל זה דכל מצוה שהאשה פטורה גם עבד פטור רק במעשהז"ג שנשים פטורות ואיתקש עבד לאשה מגז"ש לה לה אבל במ"ע שאהז"ג כגון פ"ו דמדינא הי' נשים ג"כ צריכות להיות חייבות ורק דגזה"כ היא שפטורות משום דכתיב וכבשוה ואין דרך האשה לכבוש ממילא עבדים דל"ש האי טעמא גבייהו אה"נ דחייבין עיי"ש וה"נ כיון דנשים אינן פטורות ממ"ע דזכרון מעשה עמלק רק משום דל"ה במלחמה עבדים דל"ש בהו האי טעמא חייבין ומצאתי בתשו' בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חאה"ע ח"ר סי' ה' אות ד' שכתב בפשיטות דעבדים חייבין במ"ע דזכירת עמלק ולא העיר מדברי המל"מ הנ"ל וקצת יש להעיר אם נאמר דעבדים חייבין במ"ע דזכירת עמלק א"כ איך נוכל לומר דר"א שחרר עבדו כדי לקרות פ' זכור כמ"ש ברא"ש שהובא למעלה בדברינו הרי במ"ע דזכור גם העבד הי' מחויב ולא הי' מהצורך לשחררו אמנם זה ליתא דנהי דעבד הי' מחויב בדבר ג"כ אבל לצרפו לעשרה קודם השחרור בודאי לא הי' יכולין וז"פ:
ק
שם ע"ב. א"ל רב לר"ח לא חזינא לי' לרבי דמקבל עליו מלכות שמים א"ל בר פחתי בשעה שמעביר ידיו על פניו מקבל עליו עול מ"ש. יש לדקדק קצת על הלשון לא חזינא לי' וכו' הלא ק"ש היא דבר הנאמר בפה ויתכן בי' יותר לשון שמיעה ולא לשון ראי' והול"ל לא שמענא לי' לרבי דמקבל עליו מ"ש. ונראה עפ"י דברי הישע"י בסי' ס"ב בא"ח שהביא בשם הקדמונים להקשות מה זה התפלא רב שלא ראה את רבי קורא ק"ש דילמא הרהר בלבו ואיש לא ידע מזה, אכן דא עקא דהרי באמת קיי"ל דאין יוצאין ידי חובת ק"ש ע"י הרהור כמ"ש התוס' לקמן בדף כ"א ע"ב ד"ה ור"ח דנקטינן כר"ח דהרהור לאו כדיבור דמי ואם הרהר ק"ש בלבו לא יצא א"כ לא יתכן שרבי יעשה שלא אליבא דהילכתא, ועיין בצל"ח ברכות שם שביאר דה"ט דר"ח דס"ל הרהור לאו כדיבור דמי משום דס"ל כשמואל בשבועות כ"ו ע"ב דגמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו משום דדברים שבלב ל"ה דברים וה"נ הרהור לאו כלום דל"ה רק דברים שבלב ול"ה דברים ועיי"ש שכתב דרבינא דס"ל דהרהור כדיבור דמי אה"נ דיפלוג על שמואל ויסבור דדברים שבלב הוו דברים ולכן גם הרהור מהני. והנה ידוע דאף דדברים שבלב ל"ה דברים מ"מ אם עשה מעשה כל דהו המורה על הכונה הצפונה בלב מהני אף דברים שבלב, ועיין אה"ע סי' קכ"א סעיף ה' דמהני בגט הרכנת הראש במי שנשתתק וביארו בח"מ ובב"ש שם אע"ג דבגט בעינן שישמעו קולו של המגרש מ"מ כיון שהרכין בראשו ועשה מעשה בגופו הוה כשמיעת קול וכן הוא בירושלמי (וכיוצא בזה כתבו התוס' בקידושין מ"ט ע"ב ד"ה דברים דאף דדברים שבלב ל"ה דברים מ"מ היכי דאיכא אומדנא והוכחה על הכונה אפי' דברים שבלב הוו דברים) ולפ"ז גם בק"ש אף אם נאמר דאין יוצאין ע"י הרהור משום דהוו דברים שבלב ול"ה דברים מ"מ אם עושין איזהו מעשה בגוף אשר יוכיח על הכונה הצפונה בלב דבכגון דא גם דברים שבלב הוה דברים אה"נ דיהי' יוצאין ע"י הרהור וז"פ:
ומעתה אמינא דגם רב כאשר לא שמע את רבי קורא ק"ש לא עלה על דעתו כלל שרבינו הקדוש לא יקבל עליו מ"ש ורק הניח דבודאי קורא ק"ש ע"י הרהור והי' קשה לו הרי אין יוצאין ע"י הרהור דהרהור לכ"ד והיתכן שרבי יעשה שלא כדין ולכן תירץ לנפשי' דבודאי עושה רבי איזהו מעשה בגופו כדי לגלות הכונה ובכגון דא יוצאין ע"י הרהור והוא לא ראה אמנם שום מעשה מרבי אשר יהי' לתכלית הזה וע"כ שאל לא חזינא לי' לרבי דמקבל עליו מ"ש הכונה לא ראיתי שום מעשה מיוחד מרבי אשר יהי' לאות כי קבל עליו מ"ש ומבלעדי המעשה הלא ההרהור שסמך עליו רבי לאו כלום, ויומתק לפ"ז הלשון לא חזינא דקאמר רב כי לא על חסרון הקריאה עצמה התפלא רב שיתכן בזה לשון שמיעה ורק על חסרון המעשה הנחוץ כדי שיועיל ההרהור וכאמור, והשיב לו ר"ח דאה"נ דרבי עשה מעשה בגופו כדי לגלות הכונה שבלב ובשעה שמעביר ידו על פניו אז מקבל עליו עול מ"ש ומה שהעביר ידו על פניו זה הי' באמת לתכלית זה כדי שיועיל ההרהור ע"ד שאמרנו:
ועיין בגליון הש"ס שהביא בשם הערוך שעמד מדוע באמת העביר רבי ידו על פניו בשעה שקבל ע"ע מלכות שמים ותירץ דעשה כן שלא יראו עיניו כשהוא מסביבן ומתגנה עיי"ש ומי לא יראה כמה מהדוחק יש בפירוש זה לומר על רבנו הקדוש שהי' כ"כ דבוק בתורת ה' עד שלא רצה להפסיק גם לק"ש כי בשעה שקבל מ"ש השגיח שלא יתגנה בעיני הרואים, ולדברינו הענין יקר ונעים דבכונה העביר רבי ידו על פניו כי להפסיק באמצע הלימוד ולקרא ק"ש בפה לא רצה וע"כ הסתפק לקיים ק"ש ע"י הרהור אמנם הרהור לחוד אינו מועיל וע"כ עשה גם מעשה בגופו כדי שיועיל ההרהור:
קא
שם והא ר' יוחנן מצלי וקרא שאני ר"י דבעל בשר הוה עיין בירושלמי ברכות פ"ב ה"א ר' יוחנן הוה מסתמך על ר' יעקב בר אידי וכו' וכיוצא בזה איתא ג"כ בילקוט שה"ש ח' סי' תתקצ"ד ר"י הוה מטי וסליק מטבריא לצפורי והוה מסתמך על כתפי' דר"ח בר אבא וכו' וי"ל דלכן הוצרך ר"י להשען משום שהי' בעל בשר וההליכה היתה קשה לו והוצרך להסמיך עצמו על איש אחר:
קב
דף י"ד ע"א בעי מיני' אחי תנא דבי ר"ח מר"ח בהלל ובמגילה מה שיפסוק אמרינן ק"ו ק"ש דאורייתא פוסק הלל דרבנן מבעיא או דילמא פרסומי ניסא עדיף. (א) עיין רמב"ם פ"ג מה' חנוכה ה"ו שכתב וז"ל ולא הלל של חנוכה בלבד הוא מד"ס אלא קריאת ההלל לעולם מד"ס עכ"ל ובמ"מ שם הראה מקום לדברי הש"ס בברכות כאן דמבואר כן דהלל ל"ה רק מדרבנן אולם הראב"ד שם תמה ע"ד הרמב"ם וכתב דבהלל יש עשה מד"ק השיר יהי' לכם (וכוונתו לדברי הש"ס בפסחים צ"ה ע"ב ובעירובין י' ע"ב דילפינן לי' להלל מדכתיב בישעי' ל' במפלת סנחריב השיר יהי' לכם כליל התקדש חג אלמא דלילה המקודש לחג טעון שירה) ועיין בכ"מ שם שתמה על תמיהתו דהרי אף לדבריו ל"ה רק עשה מד"ק ושפיר יש לקרותה מד"ס. ובישוב דברי הראב"ד נראה עפ"י מה שראיתי בס' תורת נביאים להג' רצ"ח מאמר תורת נביאים פ"ד שהעיר בדבר נכון דע"כ ל"ש לחלק בין המצות הנאמרות בתורה ובין המצות הנאמרות ע"י הנביאים ולקרות לאלו האחרונות בשם ד"ק רק היכי שהנביאים אמרו כל עיקר המצוה או האזהרה, אבל היכי שהנביאים לא אמרו דבריהם בדרך ציווי ואזהרה רק ספרו לנו איזהו ענין וממרוצת הסיפור אגב אורחא נשמע לנו סדר הנהגת ישראל בזמנים הקדמונים שכן הי' הנהוג ביניהם בדבר זה ע"ד שמצאנו ביואב שאמר לאשה התקועית ולא תסוכי שמן והיית כאשה זה ימים רבים מתאבלת על מת (שמואל ב' י"ד) שלא בא הכתב לחדש דיני אבלות ורק מספר והולך לתמו שיואב אמר להאשה שתבא אל המלך כאשה מתאבלת על מת ומדאמר לה שלא תסוך ש"מ אגב אורחא דכן הי' אז המנהג שאבל לא הי' סך עיין מ"ק ט"ו ע"א הנה בכגון דא דבר הנלמד מדברי נביאים ל"ה כלל ד"ק ורק מה"ת ממש עיי"ש שהאריך בדברי טעם וכתב דה"ט של הרמב"ם שכתב דאבל ביום ראשון אסור מה"ת בכל דיני אבלות עיין בדבריו בפ"ה מה' אבל אף דכל הדינים האלו לא ילפינן רק מדברי הנביאים כדאיתא במ"ק וכמו שהביא הרמב"ם שם וא"כ ל"ה רק ד"ק דכיון דכל הדברים אשר מהם הוציאו בש"ס דיני אבלות לא נאמרו בנביאים רק בדרך סיפור המאורע לכן הוה מה"ת (ובאמת גוף הסברא לא חדשה היא והמעיין היטב ברש"י תענית ט"ו ע"א במתניתין ד"ה ובקבלה יראה שגם רש"י כיוון לזה עיי"ש שעמד בדברי המתניתין הזקן שבהן אומר לפניהם דברי כבושין אחינו לא נאמר באנשי ננוה וירא אלקים את שקם ואת תעניתם וכו' ובקבלה הוא אומר וקרעו לבבכם ואל בגדיכם והקשה רש"י מ"ש בהאי קרא דכתיב באנשי נינוה דלא קרי לי' ד"ק ומ"ש קרא דוקרעו לבבכם דקרי לי' ד"ק ומתרץ דכ"מ שהנביא מצוה ומודיע ומזהיר את ישראל קרי לי' קבלה ובכל דוכתא דלא איתפקד נביא כי האי וירא אלקים באנשי ננוה שהוא כמספר והולך דיליף מיני' אגב אורחא מילתא לא קרינן לי' קבלה עיי"ש והדברים האלו הם ממש דברי הגאון הנ"ל) ולפ"ז גם כאן לענין חיוב אמירת ההלל י"ל דבשלמא אם הי' כל עיקר החיוב נאמר ע"י נביא אה"נ דל"ה רק מד"ק אבל הרי באמת הנביא לא אמר כלל חיוב אמירת ההלל בדרך ציווי ורק הוא מספר לנו שאחרי מפלת סנחריב יהי' השיר לישראל וברצותו לצייר ולתת איזהו דמיון לשיר הזה אמר כי השיר יהי' כשיר של ליל התקדש החג וא"כ אגב אורחא ממריצת הסיפור אנו שומעין דבליל התקדש החג הי' המנהג לשורר ולומר הלל הנה כגון דא ל"ה ד"ק רק מה"ת ממש ודמיא לדיני אבלות שכתב הרמב"ם בעצמו עליהם שהאבל ביום ראשון חייב בהם מה"ת אף דכל עיקר מוצאם ומובאם הוא מדברי הנביאים וכנ"ל. וא"כ שפיר הקשה הראב"ד אמאי כתב הרמב"ם דהלל ל"ה רק מד"ס הרי הוה מד"ק דכתיב השיר יהי' לכם ובכגון דא ד"ק הוה כד"ת. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה בכ"מ שם על המ"מ שכתב בישוב קושית הראב"ד דה"ט דס"ל להרמב"ם דהלל הוה רק מד"ס משום דקרא דהשיר יהי' לכם הוה רק אסמכתא בעלמא ומשמע מדבריו דאילו הקרא הזה הוה לימוד גמור הוה שייך בי' לומר ד"ת ותמה בכ"מ הרי בכל אופן ל"ה רק ד"ק וד"ק ג"כ ד"ס מקרי, להנ"ל נכון דד"ק כאלו שנאמרו דרך סיפור המאורע אה"נ דהוה ד"ת ומדכתב הרמב"ם דהוה ד"ס ע"כ דהקרא ל"ה רק אסמכתא בעלמא ודברי המ"מ נכונים. ועיין בכ"מ שם שהוכיח דגם לד"ק קורא הרמב"ם ד"ס ובאמת גדולה מזו מצינן דאפי' לדבר שנלמד בגז"ש או באחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן קורא הרמב"ם ד"ס אף שהוא בודאי מה"ת עיין לדוגמא ברמב"ם ריש ה' אשות לענין קידושי כסף שכתב דהוה מד"ס וכתבו מפורשי הרמב"ם שם אף דקידושי כסף הוה מה"ת מ"מ כיון שלא נלמדו רק ע"י החכמים באחת מהמדות שהתורה נדרשת בהן ד"ס מקרי ועיין במ"מ שם שכתב דאפי' הלמ"מ ד"ס מקרי עיי"ש אכן מזה אין הכרע שבכ"מ שכתב הרמב"ם ד"ס יהי' כוונתו שהוא מה"ת או עכ"פ מד"ק כי מצאנו להרמב"ם שקורא ד"ס גם לדבר שאיננו באמת רק מדרבנן כמו חמץ לאחה"פ שקורא אותו מד"ס עיין בדבריו פ"א מה' חמץ ומצה ה"ד וחמץ לאחה"פ בודאי ל"ה רק מדרבנן מטעם קנס שעבר על ב"י כמ"ש הרמב"ם בעצמו שם. ועיין בס' יד מלאכי בכללי הרמב"ם אות ז' שהביא בשם הרב מ' חנני' קאזיז שכתב בספרו קנאת סופרים על ספר המצות להרמב"ם שורש ב' דלהרמב"ם תרי משמעות יש לתיבת ד"ס ויובן כפי הענין, או שיורה על דבר שאינו מפורש להדיא בתורה אבל דינו דין תורה, או יורה לפעמים על דבר שהוא מדרבנן לגמרי ואינו דין תורה וכאילו יאמר שהוא רק מדבריהם עיי"ש:
ב וראיתי בשאג"א סי' ס"ט שהרחיב הדיבור בזה אי הלל ביו"ט הוה מה"ת או רק מדרבנן, והביא בשם הרמב"ן שכתב בספר המצות שורש א' דהוה מה"ת משום דהוה בכלל השמחה שצוינו ביו"ט (ונפלאת היא כי השאג"א בכל התשובה שם לא הזכיר כלל ממחלוקת הרמב"ם הראב"ד בענין זה שהבאתי למעלה) ובשאג"א תמה עליו דלפ"ז לר"ז דס"ל בר"ה ו' ע"ב דאשה חייבת בשמחה תהי' ג"כ מחויבת בהלל וא"כ אמאי אמרינן בסוכה ל"ח ע"א מי שהי' עבד. או אשה מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן אומרים וטעמא משום דכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן וכו' וקשה הרי אשה מחויבת בהלל וממילא גם עבד חייב דגמרינן לה לה מאשה וא"כ אמאי לא יהי' יכולין להוציא אחרים בהלל כגדול המקרא, והנה אי משום הא לא קשיא כיון דסוף כל סוף לא ברור הא מילתא אי נשים איתנייהו בשמחה ואביי חולק על ר"ז וס"ל דאשה בעלה משמחה עיין ר"ה שם א"כ אין לתמוה אם נאמר דהרמב"ן יסבור דהש"ס בסוכה שם קאי בסברא דאשה בעלה משמחה כאביי דהוא בתראה וכיון דליתא בשמחה פטורה מהלל וע"כ אינה מוציאה את האנשים אבל לעולם אימא לך דהלל הוה מה"ת משום שמחה. ועיין בשאג"א סי' ס"ו שפלפל הרבה בזה אי נשים ישנן בשמחה והביא דברי הרמב"ם בפ"א מה' חגיגה שכתב דגם נשים חייבות בשמחה כר"ז והראב"ד חולק עליו וס"ל דהילכתא כאביי דאשה בעלה משמחה והכ"מ כתב דגם הרמב"ם ס"ל כאביי ראשה בעלה משמחה ורק דהוא יפרש בעלה משמחה כפירוש התוס' בר"ה שם דהיינו שבעלה משמחה בשלמי שמחה שלה דהחובה מוטלת עליו לשמחה בקרבן שלו ולכן כתב דגם נשים איתנייהו בשמחה, אבל אשה בעצמה אה"נ דלא מיחייבא לאתוי שלמי שמחה עיי"ש ובשאג"א הקשה קושיא גדולה נהי דמהא שכתב הרמב"ם דנשים איתנייהו בשמחה אין להכריע דס"ל כר"ז די"ל דס"ל כאביי ורק דמפרש דברי אביי אשה בעלה משמחה כפירוש התוס' וכנ"ל, אבל הרי ממקום אחר הוא מוכרח דהרמב"ם ס"ל כר"ז מדפסק בפי"ד מה' מעה"ק הי"ד דנשים עוברות בבל תאחר ולדברי הש"ס בר"ה שם מאן דס"ל הכי ע"כ ס"ל כר"ז ראשה איתא בשמחה ולא כאביי דאשה בעלה משמחה עיי"ש בש"ס דבעי ר"ז אשה מהו בב"ת מי אמרינן הא לא מחייבי בראי' א"ד הא איתא בשמחה א"ל אביי ות"ל דהא איתא בשמחה ומי אמר אביי הכי והאמר אביי אשה בעלה משמחה לדבריו דר"ז קאמר עיי"ש הרי חזינן דדין זה דאשה עוברת בב"ת לא יתכן רק אם נאמר כר"ז דאשה איתא בשמחה, וא"כ הרמב"ם דס"ל הכי דאשה עוברת בב"ת ע"כ כר"ז ס"ל וא"כ הדרא קושית הראב"ד לדוכתא אמאי לא פסק הרמב"ם כאביי דהילכתא כוותי' ובאמת כבר הרגיש בזה בלח"מ פי"ד מה' מעה"ק שם במקומו עיי"ש:
ג ובישוב דברי הרמב"ם נלפע"ד עפ"י דברי הספרי בפ' מטות כל היוצא מפיו יעשה ואשה כי תדור נדר מקיש אשה לאיש מה איש עובר בבל יחל ובבל תאחר כך אשה עיי"ש ועיין בסה"מ להרמב"ן מצוה צ"ד שפי' דברי הספרי דסד"א דאשה לא תהי' עוברת בב"ת כיון שאינה מחויבת לעלות לרגל קמ"ל קרא דעוברת וא"כ י"ל דגם הרמב"ם שפסק דאשה עוברת בב"ת לא פסק כן מפאת דס"ל דאשה ישנה בשמחה כר"ז ורק משום דסמך ע"ד הספרי דמפיק זאת מהיקשא אבל לעולם ס"ל להרמב"ם כאביי דאשה ליתא בשמחה אכן לפ"ז יקשה טובא מה קמבעי' לי' להש"ס בר"ה אי אשה עוברת בב"ת ותלי' לי' בדין אי אשה איתא בשמחה ולאביי דליתא בשמחה ורק בעלה משמחה אה"נ דאינה עוברת הרי יש לנו קרא דאשה עוברת בב"ת וכי אביי יחלוק ע"ז ועיין בתשו' ב"י למו"ז מאוה"ג זללה"ה חא"ח סי' י"ב אות י"ג שהביא בשם ספר חידושי מהריא"ף שהרגיש כן:
ד אמנם לולי דמסתפינא הייתי אומר בזה מילתא חדתא. הנה בהך ענינא דאשה עוברת בב"ת יש לאתוי עלי' משני טעמים חדא כיון דאשה איתא בשמחה ה"ה דאיתא בב"ת וזה הוא דבר שהסברא נותנת וא"צ לפ"ז כלל קרא מיוחד שעוברת בב"ת, או אף אם נאמר דאשה בעלה משמחה דאז מצד הסברא אין לנו להוכיח דעוברת בב"ת יש לנו לומר דעכ"ז עוברת בב"ח מטעם שהוקשה לאיש כדרשת הספרי שהבאתי ולפ"ז אמינא דגם הש"ס בר"ה ידע מהך דרשה של הספרי, והא דקמבעי' לי' אשה מהו בב"ת אין הכונה להסתפק בעיקר הדין אי אשה עוברת בב"ת דבזה ליכא לספוקי כלל דבכל אופן שיהי' יש לנו הוכחה מהכתוב דעוברת ורק כונת הש"ס לספוקי מאיזהו צד אשה עוברת בב"ת ופירוש דברי הש"ס הוא כך מי אמרינן הא לא מחייבי בראי' ואז מצד הסברא אין לנו הוכחה דעוברת בב"ת וצריכין אנו בהכרח לבוא להקישא של הספרי הנ"ל וכפי' הרמב"ן שהבאתי והיינו כיון דמצד הסברא נקטינן דאשה אינה בב"ת הוצרך קרא להשמיענו דעוברת בב"ת או דילמא הא איתא בשמחה פירוש ואז שוב מצד הסברא ידעינן דעוברת בב"ת ואין אנו צריכים להיקש והוכחה מיוחדת ע"ז, וקאמר אביי ת"ל דהא איתא בשמחה היינו אם אמרת דאשה איתא בשמחה אה"נ דא"צ קרא דעוברת בב"ת כיון שהסברא נותנת כן ומקשה הש"ס והא אמר אביי אשה בעלה משמחה ומשני לדבריו דר"ז קאמר פירוש דאביי לא אמר דבריו רק לשטת ר"ז דאשה איתא בשמחה לדידי' אין מהצורך להיקש מיוחד דעוברת בב"ת כיון דהסברא נותנת כן. אבל הוא לעצמו אה"נ דס"ל אשה בעלה משמחה ועכ"ז יסבור ג"כ דאשה עוברת בב"ת דנהי דלשטתו מצד הסברא אין לדעת זאת אבל מכח ההיקש של הספרי ההכרח לומר כן, ולפ"ז מחלוקת אביי ור"ז תהי' כך דלר"ז דס"ל אשה איתא בשמחה, הא דאשה עוברת בב"ת הוא דבר שהסברא נותנת ולאביי דס"ל אשה בעלה משמחה הנה מצד הסברא לא ידענו דאשה עוברת בב"ת ורק מן הקרא מוכח אבל לקושטא דמילתא שניהם ס"ל דאשה עוברת בב"ת ומחלקותם היא רק מאיזה צד עוברת ודו"ק:
ה וכמה מעליא שמעתתא דא בישוב הקושיא הגדולה שהקשה בשאג"א שם סי' ס"ו על הא דמבעי' לי' להש"ס אי אשה עוברת בב"ת ולאביי דאשה בעלה משמחה אה"נ דאינה עוברת בב"ת והקשה בשאג"א מנדרים ד' ע"ב דמקשה והרי חטאת יולדת דלא אתיא לכפרה ועובר בב"ת עיי"ש והרי חטאת יולדת היא קרבן נשים ואפי"ה קאמר הש"ס סתמא דעוברין עליו בב"ת אלמא דפשיטא לי' דגם אשה עוברת בב"ת ואין חולק בדבר והיא תמי' רבתי. ולדברינו למעלה הענין נכון דבאמת בעיקר הדין הדבר ברור דאשה עוברת בב"ת ואין מי שיחלוק בזה וגם אביי ס"ל הכי, וכל השקו"ט של הש"ס בר"ה היא רק לתת נועם מדוע עוברת בב"ת אם מצד הסברא כיון דאיתא בשמחה או מצד שגלה הכתוב כן ע"י ההיקש כדרשת הספרי ולכן שפיר קאמר הש"ס בנדרים בפשיטות דחטאת יולדת עוברין בב"ת כיון דלעיקר הדין לית מאן דפליג בזה דאשה עוברת בב"ת וכאמור:
ולפ"ז תהי' מסולקת ג"כ קושית הלח"מ בפי"ד מה' מעה"ק שהבאתי אמאי פסק הרמב"ם דאשה עוברת בב"ת והרי בש"ס הוא איבעי' דלא איפשטא איך הכריע הרמב"ם מה שלא רצו בש"ס להכריע, ולהנ"ל נכון דהרמב"ם יפרש דברי הש"ס כמ"ש דכל האיבעי' היא רק מאיזהו צר אשה עוברת בב"ת אבל לעיקר הדין אין שום ספק דעוברת בב"ת ולכן החליט הרמב"ם כן לדינא ודוק:
קג
שם בגמ' בעי מיני' אחי תנא דבי ר' חייא מר"ח בהלל ובמגילה מהו שיפסיק אמרינן ק"ו ק"ש דאורייתא פוסק הלל דרבנן מבעי' א"ד פרסומי ניסא עדיף. הא דתפס השואל בפשיטות דר"ח ס"ל דק"ש הוה דאורייתא אף דבאמת יש מחלוקת בזה וי"א דל"ה רק מדרבנן עיין בגמ' לקמן דף כ"א ע"א, י"ל דנקט כן כיון דרבי ס"ל הכי כאשר הוכיחו התוס' בסוטה ל"ב ע"ב ר"ה ורבי וא"כ בודאי גם ר"ח שהי' תלמידו עיין שבת ס"ו ע"ב וסנהדרין ל"ח ע"א ס"ל כן דאין דרך התלמיד לחלוק על הרב כידוע. ועיין נדה י"ד ע"ב מצאנו דפליג ר"ח על רבי ומדייק הש"ס דזה הי' בזקנותו ופירש"י מדפליג על רבי שהי' רבי' והתוס' חלקו ע"ז וכתבו דמזה אין ראי' דמצאנו הרבה תלמידים שחולקים על רבותיהם בילדותם וע"כ פירשו דדיוק הש"ס הוא מדלא קרי לי' רבי עיי"ש אמנם כ"ז היכי שמצאנו להדיא שהתלמיד חולק על הרב אבל כל עוד שלא מצאנו לי' בפירוש שחולק עליו, מצד הסברא יש לנו לומר דבודאי כותי' ס"ל ועיין שבת קכ"ח ע"א מקשה הש"ס על רב דס"ל דבשר תפל מותר לטלטלו והא ר"ה תלמידו דרב הוה ורב כר"י ס"ל וכיוצא בזה מצאנו ג"כ בש"ס דב"ק קט"ו ע"א וסבר רב לא עשו בו תקנת השוק והא ר"ה תלמידו דרב הוה וחנן בישא גנב גלימה וזבנה אתא לקמי' דר"ה וכו' ומזה מוכח דאין התלמיד חולק כלל על הרב וכן מוכח קצת גם מדברי הש"ס בשבת ק"מ ע"א דביתהו דזעירא עבדא לי' לר"ח בר אשי ולא אכל א"ל לרבך עבידי לי' ואכל ואת לא אכלת עיי"ש, ויש לחלק כנ"ל דכל עוד שלא ידענו בבירור שהתלמיד חולק על הרב אה"נ דיש לנו למינקט דבודאי קיים כוותי' כי לא יתכן לעשות פירוד בין הדביקים ולומר דשמועות הרב והתלמיד לא יהי' שוות, ולכן כל עוד שנוכל להשוות דיעותיהם באיזהו אופן שיהי' בודאי עלינו לעשות כן ע"ד שאנחנו רואים בש"ס דשבת קכ"ח ובב"ק שם שמתאמץ הש"ס להשוות דעת ר"ה עם דעת רב רבי', אבל אין מזה הכרע שלא יקרה כלל שהתלמיד יחלוק על הרב כי מצאנו הרבה שלמידים שחלקו על רבותיהם וכאמור:
קד
שם ברש"י ד"ה אחי כך שמו. כונתו שלא נטעה לפרש אחי תנא דבי' ר"ח היינו אחיו של תנא דבי ר"ח לכן פירש"י דכך הי' שמו אחי וראוי להזכיר כי השם אחא נמצא עפ"י הרוב בש"ס באלף לבסוף ורק פעמים מועטות נמצאהו ביו"ד לבסוף כמו שהוא לפנינו בש"ס כאן, עיין לדוגמא עוד בעירובין י' ע"א והרחב מעשר ימעט וכו' ועד כמה סבר ר' אחי קמי' דר"י למימר וכו' ועיין עוד בב"מ צ' ע"ב פשיטא בנו גדול כי אחר דמי בנו קטן מאי ר' אחי אסר וכו' עיי"ש:
קה
שם בגמרא והא רב בר שבא איקלע לגבי' דרבינא וכו' ולא פסיק לי' שאני רב בר שבא דלא חשיב עלי' דרבינא. עיין שבת ק"מ ע"א אמר רב בר שבא (כן היא הגירסא לדעת בעל סדר הדורות ולא כמו שהוא לפנינו רבא בר שבא) הוה קאמינא קמי' דרבינא ובחשי לי' בשופתא דתומא ואכל עיי"ש ומשמע מזה דרב בר שבא הי' רגיל אצל רבינא ושמשו ולכן לא הי' חשוב אצלו כ"כ שיפסיק באמצע קריאת ההלל כדי להשיב לו שלום:
קו
שם בתוס' ד"ה ימים ויש מי שרוצין לומר דיחיד האומר הלל בימים שאין גומרין שאין לו לברך ומיהו השר מקוצי הי' אומר מכיון שרצה לחייב עצמו מברך ואין זה ברכה לבטלה מידי דהוה אלולב ואתפילין דהני נשי מברכות אע"ג שאין חייבות עכ"ל (א) עיין תוס' ר"ה ל"ג ע"א ד"ה הא שהאריכו הרבה בענין זה להוכיח דאשה יכולה לברך על מעשהז"ג כיון דקיי"ל כר' יוסי דנשים סומכות רשות וה"ה דמצי לקיים מעשהז"ג ולברך עליהן, ובתוך דבריהם כתבו דמשום מברך ברכה שא"צ דקעבר משום ל"ה ליכא בזה כיון דהך דרשה דהמברך ברכה שא"צ עובר משום ל"ת ל"ה רק אסמכתא בעלמא וברכה שא"צ אינה אסורה רק מדרבנן עיי"ש, ומשמע מדברי התוס' דע"כ אין האשה רשאה לברך על מעשהז"ג רק אם כאמר דברכה שא"צ אסורה רק מדרבנן דאז י"ל דבכה"ג לא גזרו רבנן אבל אם נאמר דיש איסור תורה בברכה שא"צ (כי יש דס"ל כן) והדרשה שדרשו לקמן בברכות ל"ג דיש בזה משום לתא דלא תשא היא דרשה גמורה אז אף אם נאמר דנשים סומכות רשות ג"כ אינן רשאות לברך על מעשהז"ג ועיין ברמב"ם פ"ג מה' ציצית ה"ט שכתב דנשים רשאות לקיים מעשהז"ג אבל אין מברכות עליהן עיי"ש וזה תמוה דאם ס"ל להרמב"ם דמותרות לקיים מעשהז"ג ע"כ דס"ל כמ"ד דנשים סומכות רשות א"כ אמאי אין מברכות ג"כ הרי אם נשים סומכות רשות ה"ה דמברכות וכמ"ש התוס' בר"ה שהבאנו, ולהנ"ל י"ל דהרמב"ם בזה לטעמי' דס"ל דבברכה שא"צ יש איסור תורה כמ"ש המג"א בסי' רט"ו ס"ק ו' ולכן ס"ל דאסורות לברך וכמ"ש. והנה זה כמה אשר הרהרתי די"ל דד"ז אי ברכה שא"צ אסורה מה"ת או רק מדרבנן, תליא בפלוגתא דאביי ורבא בשבת כ"ג לענין אי מברכין על ספק דרבנן או לא דאביי יסבור דמה"ת אסור לברך ברכה שא"צ ולכן ס"ל דרק על ודאי דדבריהם מברכין אבל בספק דרבנן אין לנו להכניס עצמנו בחשש איסור תורה שיש במברך ברכה שא"צ וע"כ אין מברכין עניו, אולם רבא יסבור דכל עיקר האיסור שיש בברכה לבטלה ל"ה רק מדרבנן ולכן אפי' בספק דדבריהם אין חוששין לו וע"כ ס"ל דמברכין גם על ספק דרבנן (ומה"ט י"ל פסק גם הרמב"ם בפ"ג מה' חנוכה דספק דדבריהם ל"ב ברכה כאביי והראב"ד תמה עליו אמאי לא פסק כרבא דהילכתא כוותי' כידוע, דהרמב"ם לטעמי' דמה"ת אסור לברך ברכת שא"צ כנ"ל ולכן ס"ל ג"כ דבספק דדבריהם אין לנו לכנוס בחשש איסור תורה שיש בברכה שא"צ כאביי) ונמצא לפ"ז דגם הדין הנ"ל אי נשים מברכות על מעשהז"ג תליא במחלוקת של אביי ורבא הנ"ל דלרבא דס"ל דבברכה שא"צ ליכא רק איסור דרבנן אה"נ דמברכות, אבל לאביי דס"ל דמה"ת אסור לברך ברכה שא"צ אין הנשים רשאות לברך על מעשהז"ג וכמ"ש ודוק:
ב וראיתי בספר עצי ארזים אה"ע סי' ג' שהעיר ע"ד התוס' הנ"ל שכתבו דאשה יכולה לברך על מ"ע שהז"ג, מהא דאיתא בשבת קי"ח ע"ב דאמר ר' יוסי דמימיו לא עבר ע"ד חבירו יודע הוא בעצמו שאינו כהן ועכ"ז אם אמרו לו חביריו שיעלה לדוכן הי' עולה וכתבו בתוס' שם ד"ה אילו דלא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה עיי"ש וכל הפוסקים הרעישו בזה דבכתובות כ"ד ע"ב מבואר להדיא דנשיאות כפים לזר הוה באיסור עשה ופירש"י שם דכתיב כה תברכו אתם ולא זרים ואיך כתבו התוס' שלא ידעו כלל מה איסור יש בזר הנושא את כפיו, ותי' במג"א רס"י קכ"ח דבש"ס דכתובות קאי לר' יהודה (דאליבא דידי' דס"ל מעלין מתרומה ליוחסין קא מבעי' לי' להש"ס שם אי מעלין גם מנשיאות כפים) ור' יהודה לטעמי' דס"ל דנשים אין סומכות רשות כמבואר בעירובין צ"ו ע"ב וה"ה דלדידי' גם זר אסור לישא את כפיו כיון דהמצוה נאמרה רק לכהנים אסור לזר לעשותה אבל לר' יוסי דס"ל בעירובין שם דנשים סומכות רשות ה"ה דלדידי' גם בזר אין איסור שישא את כפיו דהתורה לא אמרה רק שאינו מחויב לישא את כפיו (כמו נשים שאינן מחויבות במעשהז"ג) אבל אם רוצה אה"נ דהרשות בידו וע"כ שפיר כתבו התוס' דלא ידע ר"י לשטת ר' יוסי מה איסור יש בזר הנושא את כפיו וא"כ מה הרבותא שסיפר שלא הי' עובר ע"ד חביריו והי' עולה לדוכן הרי לשטתו ליכא איסור כלל בזה וכתבו התוס' אם לא משום ברכה לבטלה היינו דהרבותא היא שהי' מברך כדי לעשות רצון חביריו אף שהי' מברך ברכה לבטלה ותמה בעצי ארזים שם דאם ס"ל לר"י דליכא איסור בזר הנושא את כפיו משום דאזיל לטעמי' דנשים סומכות רשות א"כ גם משום ברכה לבטלה ליכא בזה כמ"ש התוס' המובא למעלה בדברינו דלמ"ד דנשים סומכות רשות ה"ה דמותרות לברך ג"כ והדרא קו' התוס' לדוכתא מה איסור יש בזר הנושא את כפיו לר' יוסי עד שסיפר לחידוש שהי' נושא את כפיו אם חביריו הי' אומרים לו שיעשה כן והיא קושיא גדולה. ולדברינו למעלה נאמר דאם אמנם התוס' כתבו כן דאם ס"ל דנשים סומכות רשות מותרות הנשים לברך על מעשהז"ג זה דוקא אם נאמר דברכה שא"צ אינה אסורה רק מדרבנן אבל אם נאמר דמה"ת אסור לברך ברכה שא"צ ל"ל הכי והנה אנן קיי"ל דברכה שא"צ אינה אסורה רק מדרבנן לכן שפיר כתבו התוס' כיון דקיי"ל ג"כ דנשים סומכות רשות לכן מותרות הנשים לברך, וזה ניחא לדידן, אבל ר' יוסי כשהוא לעצמו נהי דידענו בי' דס"ל דנשים סומכות רשות אבל מאן יאמר לן דס"ל ג"כ דברכה שא"צ אסורה רק מדרבנן דילמא ס"ל דמה"ת אסור לברך ברכה שא"צ ואם נאמר כן גם הנשים אינן רשאות לברך על מעשהז"ג לדידי' דמצד מה דס"ל דנשים סומכות רשות לא ידענו רק שרשאות לעשות המצוה אבל לא שיברכו עלי', וממילא גם בזר הנושא את כפי' לא הותר לדידי' רק עיקר הנ"כ אבל לא שיברך וכיון שכן שפיר כתבו התוס' כדי שלא יקשה על ר"י מה סיפר שהי' נושא את כפיו הרי לדידי' ליכא איסור בזה כיון דס"ל דנשים סומכות רשות די"ל דכונתו על הברכה לבטלה שהי' עושה, כיון דאין לנו ראי' דס"ל דברכה שא"צ ל"ה רק מדרבנן הרשות בידינו לאמר דס"ל דהוה מה"ת כדי שיעלו דבריו יפה. ובזה יש לישב ג"כ מה דתמי' עוד טובא ע"ד המג"א הנ"ל שכ' דלמאן דס"ל דנשים סומכות רשות ליכא איסור בנשיאות כפים לזר והרי ר"ש ס"ל ג"כ דנשים סומכות רשות כדאיתא בעירובין ובר"ה שם ואפי"ה ס"ל דנ"כ אסור בזרים כדמוכח מדבריו בש"ס דמנחות י"ח ע"ב שחשיב נ"כ בין הט"ו עבודות שנמסרו רק לבני אהרן ולא לזר ועיין בתשו' בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצוקלה"ה חיו"ד ח"ר סי' קס"ו אות ז' שהביא בשם מר אבא הגאון שליט"א שתמה כן ועיין בנובי"ק חאו"ח סי' ו' מ"ש בזה ולהנ"ל י"ל דר"ש יסבור ג"כ דברכה שא"צ אסורה מה"ת ולכן אף אם ס"ל דנשים סומכות רשות ג"כ אינן רשאות לברך וה"ה בנ"כ בזר י"ל דלשטת ר"ש אם אמנם דמצד עיקר הנ"כ אין איסור לדידי' אבל מודה דאסור לזר לברך ולכן שפיר חשיב נ"כ בין העבודות המסורות רק לכהנים ולא לזרים כי נ"כ בברכה אה"נ דל"ש רק בכהן וכאמור:
ג ברם בעיקר הדבר שכתבנו למעלת דכונת התוס' בשבת הנ"ל היא דר' יוסי יסבור דברכה שא"צ אסורה מה"ת ולכן אף דס"ל דנשים סומכות רשות וה"ה דזר נושא את כפיו מ"מ אין לו לברך הנה לכאורה יש להוכיח לאידך גיסא דר' יוסי ס"ל דברכה שא"צ אינה אסורה רק מדרבנן מדברי הש"ס בסוטה מ"ד ע"ב דמקשה כמאן אזלא הא דתניא שח בין תפילה לתפילה עבירה היא בידו וחוזר עלי' מעורכי המלחמה כמאן כריה"ג דס"ל דאפי' על עבירה דרבנן ג"כ חוזר, אבל כר' יוסי לא אתיא דלדידי' דס"ל דעל עבירה דרבנן אינו חוזר ה"ה דאינו חוזר גם אם שח בין תפילה לתפילה דבזה לא עבר ג"כ רק עבירה דרבנן ועיין ברש"י שם בסוטה ד"ה עבירה שפירש דהעבירה בסח בין תפילה לתפילה היא אם לא חזר ובירך ועיין תוס' מנחות ל"ו ע"א ד"ה עבירה וקשה מנ"ל להש"ס דלא אתיא כר"י דילמא הפירוש בהא דסח בין תפילה לתפילה וכו' דהעבירה היא אפי' בחוזר, ובירך משום דע"י שיחתו גרם ברכה שא"צ ואז אתיא אפי' כר"י דבברכה שא"צ איכא איסור תורה דעבר על ל"ת וכנ"ל (ושוב מצאתי בהגהות חכמת שלמה על הש"ע או"ת סי' רט"ו שהקשה כן) ועכצ"ל דר"י ס"ל דגם בברכה שא"צ ל"ה רק איסור דרבנן ולכן בכל אופן שיהי' אף אם נפרש דהעבירה היא משום ברכה שא"צ ג"כ לא אתיא כוותי' דתמיד הוה רק עבירה דרבנן ועל עבירה דרבנן אינו חוזר לדידי' ולפ"ז נסתרו דברינו האמורים למעלה. אמנם י"ל דמש"ס דסוטה הנ"ל אין ראי' דאף אם נאמר דבברכה שא"צ איכא איסור תורה מ"מ בסח בין תפילה להפילה ל"ה רק עבירה דרבנן דשם ל"ה רק גורם ברכה שא"צ דאח"כ כשיברך לא תהי' הברכה כלל לבטלה, ורק כל עיקר העבירה היא שהכניס עצמו בחיוב ברכה בעוד שהי' יכול למיפטר נפשי' ממנה ובכגון דא ל"ה רק עבירה דרבנן. ועיין בהגהות חכ"ש שם שכתב דבמג"א איתא מפורש דאם נאמר דבברכה שא"צ יש איסור תורה גם גורם ברכה שא"צ הוה מה"ת ובאמת במג"א לא נזכר מזה כלל ומהא שהביא המג"א דברי הש"ס ביומא ע' דלכן הכה"ג ביוה"כ קורא ובעשור שבחומש הפקודים בע"פ ולא מביאין ס"ת אחרת כדי שלא לגרום ברכה שא"צ לדברי ר"ל שם והוכיח מזה המג"א דגם לגרום ברכה שא"צ אסור אין ראי' דהוה מה"ת ורק כל כוונתו בזה להראות כמו דאסור לברך ברכה שא"צ כן אסור גם לגרום ברכה שא"צ אבל אה"נ דגרם ברכה שא"צ ל"ה רק מדרבנן ואפי' מאן דס"ל דמברך ברכה שא"צ הוה מה"ת ג"כ מודה בזה. ואולי י"ל דמיומא שם מוכח באמת דמה"ת אסור לגרום ברכה שא"צ דאילו לא הי' האיסור רק מדרבנן לא הי' חוששין לזה במקדש דאין שבות במקדש. אולם כבר חדית לן המהרש"א בשבת מ"ב דדעת התוס' דאין שבות במקדש ל"א רק באיסורי שבת אבל לא בשאר איסורים עיי"ש וא"כ אפי' אם נאמר דגרם ברכה שא"צ ל"ה רק מדרבנן ג"כ הי' נוהג איסור זה במקדש, אכן רבים חולקים ע"ז וס"ל דאפי' בשאר איסורין דרבנן ג"כ אמרינן אין שבות במקדש כידוע. וקצת י"ל דרב הונא בר יהודה ור"ל דפליגי ביומא שם מדוע הכה"ג הי' קורא ובעשור שבחומש הפקודים ע"פ ולא הביאו ס"ת אחרת פליגי באמת בזה אי שייך הכלל דאין שבות במקדש גם בשאר איסורין או דוקא באיסורי שבת דר"ל ס"ל דאין שבות במקדש ל"ש רק באיסורי שבת ולא בשאר איסורין ולכן שפיר קאמר הטעם משום ברכה שא"צ ואף דלגרום ברכה שא"צ לכ"ע ל"ה רק מדרבנן מ"מ בכגון דא אפי' במקדש חוששין לאיסור דרבנן, אמנם ר"ה יסבור דאפי' בשאר איסורין אמרינן אין שבות במקדש ולכן לא הי' ניחא לי' בטעמו של ר"ל משום שלא לגרום ברכה שא"צ כיון דגרם ברכה שא"צ ל"ה רק מדרבנן אין לחוש לזה במקדש ולכן קאמר הטעם משום פגמו של ראשון ודוק:
ד ובמה דאמרן רוחא לן שמעתתא לישב מה שראיתי מקשים על הא דאמרינן בש"ס דחולין קל"ג ע"א דאביי לא הוה שקיל מתנות כהונה כל השנה חוץ מעיוה"כ כדי לאחזוקי נפשי' בכהני ומקשה הגמ' ולפרוס ידי' (היינו שיחזיק עצמו לכהן ע"י נשיאת כפים) ומשני דאנסי' לי' עידני' עיי"ש וקשה מה מקשה הש"ס דילמא ס"ל לאביי ג"כ דנשים סומכות רשות וממילא אין איסור לזר לישא את כפיו כמ"ש המג"א ושוב אין ראי' מנ"כ על הכהונה ולכן הוצרך לאחזוקי נפשי' ע"י לקיחת המתנות. ולהנ"ל הדבר נכון דכבר כתבתי דאף אם נאמר דנשים סומכות רשות וה"ה דזר נושא את כפיו מ"מ הי' לנו לומר שלא יברך דהוה ברכה לבטלה. אכן אם נאמר דברכה שא"צ אינה אסורה רק מדרבנן רשאי לברך ג"כ כמו אשה דמותרת לברך על מעשהז"ג. ומובן מעצמו דע"כ אין להביא ראי' מנ"כ על הכהונה אם נאמר דנשים סומכות רשות וזר נושא את כפיו רק אם נאמר דמותר לברך ג"כ אבל אם נאמר דזר אסור לו לברך שוב הוה נ"כ ראי' על הכהונה דכשאנו רואים שנושא כפיו בברכה אין כל ספק עוד שהוא כהן דאילו הי' זר ורק משום שנ"כ אינו אסור לזרים לכן הוא נושא כפיו לא הי' לו לברך וז"פ. והנה כבר הוכחתי למעלה דאביי דס"ל דעל ספק דדבריהם אין מברכין ע"כ ס"ל דבברכה שא"צ יש איסור מה"ת ולדידי' אשה אין מברכת על מעשהז"ג וכיון שכן לדידי' אף אם נאמר דזר מותר לישא את כפיו כמו נשים דסומכות רשות מ"מ אסור לו לברך ומעתה שפיר מקשה הש"ס עליו אמאי לא החזיק עצמו לכהן ע"י נ"כ ומה נאמר דס"ל דנשים סומכות רשות וגם זר נושא כפיו ואין מנ"כ ראי' על הכהונה הרי לשטתו אף אם זר נושא כפיו ג"כ יש להביא. ראי' מנ"כ על הכהונה דלדידי' זר אינו מברך וא"כ כשהי' נושא כפיו בברכה הי' הכל יודעין שכהן הוא ודו"ק:
ה ומה נאמנו הדברים האלה בישוב דברי הטוש"ע יו"ד סי' ס"א סעיף י"א שפסקו דכהן צנוע במקום שאין מכירין אותו יטול מתנות כהונה כדי שידעו שהוא כהן והדברים נובעים מדברי הש"ס בחולין הנ"ל דאביי הי' שקיל מתנות כהונה בעיוה"כ כדי להחזיק עצמו לכהן ורבים ראו כן תמהו דהרי הש"ס מקשה שם על אביי שהי' לו לפרוס ידי' ולהחזיק עצמו עי"ז לכהן ומשני דאנסי' לי' עידני' וא"כ כהן אחר דלא אנסי' לי' עידני' אה"נ דיכול להחזיק עצמו לכהן ע"י נ"כ וא"כ לאיזהו צורך כתב הטור שיקח מתנות כהונה דוקא ועיי' בב"ח שם ובדרישה שעמדו בזה ולפמ"ש דברי הטור עולים יפה מאד דבאמת מנ"כ אין ראי' כלל על הכהונה כיון דגם זר רשאי לישא כפיו ואפי' בברכה רשאי דקיי"ל דנשים סומכות רשות וגם קיי"ל דבברכה שא"צ ליכא רק איסור דרבנן א"כ כמו דנשים מברכות על מעשהז"ג כן גם הזר מברך על כ"כ ורק על אביי מקשה הש"ס שפיר כיון דאביי ס"ל דבברכה שא"צ יש איסור תורה א"כ לדידי' אין הזר רשאי לברך דגם אשה אינה מברכת לשטתו על מעשהז"ג ושוב הוה ב"כ ראי' על הכהונה דנ"כ בברכה לא יתכן רק בכהן ולכן הקשה הש"ס אמאי לא החזיק עצמו לכהן ע"י נ"כ והוצרכו לתרץ דאנסי לי' עידני' אבל לדידן דס"ל דבברכה שא"צ ליכא רק איסור דרבנן ואשה מברכת על מעשהז"ג וה"ה זר על נ"כ א"כ בלא"ה ל"ק קו' הש"ס דמנ"כ אין ראי' על הכהונה, וכיון שכן צדקו דברי הטוש"ע שהחליטו דכהן צנוע יוכל להחזיק עצמו לכהן רק ע"י לקיחת מתנות ולא בענין אחר והדברים נכונים בעזה"י:
ו והנה בעצי ארזים שם בסי' ג' הקשה עוד קושיא גדולה ע"ד המג"א הנ"ל שכ' דהש"ס דכתובות כ"ד דקאמר דנ"כ לזר הוה באיסור עשה קאי לר' יהודה דלדידי' מבעי' לי' שם אי מעלין מנ"כ ליוחסין ולשטתו דס"ל דאין נשים סומכות רשות אה"נ דנ"כ לזר הוה באיסור עשה אבל לר' יוסי דס"ל דנשים סומכות רשות גם בנ"כ לזר ליכא איסורא דלפ"ז איך רצה הש"ס בכתובות שם לפשוט האיבעי' אי מעלין מנ"כ ליוחסין מהא דא"ר יוסי גדולה חזקה וכו' ואס"ד מנ"כ ליוחסין הני כיון דפרסי ידייהו אתי לאסוקינהו והרי לר' יוסי בודאי אין מעלין מנ"כ ליוחסין כיון דלדידי' דס"ל דנשים סומכות רשות אין איסור כלל לזר שישא את כפיו וממילא אין שום ראי' מנ"כ על הכהונה אבל אכתי תבעי' לן לר' יהודה, (אשר לדידי' קאי כל המו"מ בש"ס שם) כי הוא ס"ל דאין נשים סומכות רשות ויש איסור עשה בזר הנושא את כפיו ולשטתו אה"נ די"ל דמעלין מנ"כ ליוחסין כי אילו לא הי' האיש הזה כהן לא הי' נושא כפיו ועבר בעשה וזה תמי' עצומה ועיין בשעה"מ פי"ט מה' שבת שהעיר ע"כ בקושיא זו ודחה מפאת זה לדברי המג"א בשתי ידים עיי"ש ובישוב קושיא זו נלפע"ד לומר דבר חריף. דהנה בהך מילתא דאסור לזר לישא כפיו יש לאתוי עלה משני פנים חדא מצד עיקר מעשה הנ"כ שנאסר לזר משום דכתיב כה תברכו אתם ולא זרים כפירש"י בכתובות שם, ועוד אף נאמר דמצד עיקר מעשה הנ"כ אין איסור כי מהא דכתיב אתם ולא זרים אין ראי' רק לפטור זרים מחיוב נ"כ אבל אה"נ דאם רוצים רשאים כמו נשים דסומכות רשות עדיין יש לאסור נ"כ לזרים מטעם אחר משום דהוה ברכה לבטלה או מפאת הברכה שלפני ברכת כהנים או מפאת ברכת כהנים עצמה אפי' אם אינו מברך תחלה וכאשר האריך בזה בנובי"ק חא"ח סי' ו', וכשנתחקה על איכות האיסור של נ"כ לזרים נמצא דהוא משתנה לפי הטעם אשר ניתן לאיסור הזה דאם נאמר דטעמו משום דכתיב אתם ולא זרים ל"ה האיסור הזה רק איסור עשה כדברי הש"ס בכתובות שם, אכן אם נאמר דטעמו משום דהוה ברכה לבטלה יהי' מאיזהו אופן שיהי', אז יעלה האיסור הזה של נ"כ לזרים במדרגה והי' לאיסור ל"ת כי ברכה שא"צ הוה בל"ת כדאיתא בש"ס דברכות ל"ג המובא למעלה בדברינו, ול"ת גדול מעשה כידוע וכמבואר בש"ס דיבמות ז' וכיון שכן יש להתפלא ע"ד הגמ' בכתובות שם דחשיב נ"כ בזר לאיסור עשה והיינו משום דתפס טעם האיסור מצד עיקר מעשה הנ"כ שאסור לזר כפירש"י שם ואמאי לא קאמר דנ"כ לזר הוה בל"ת מצד הברכה שא"צ דאז הי' האיסור חמור עוד והסברא נותנת יותר שיהי' מעלין מנ"כ ליוחסין אכן הדבר נכון דבאמת קיי"ל דברכה שא"צ אינה אסורה רק מדרבנן וקרא דל"ת ל"ה רק אסמכתא בעלמא וכאשר הארכנו למעלה וא"כ אילו הי' טעם האיסור מנ"כ לזרים משום ברכה לבטלה ל"ה האיסור רק מדרבנן ולא הי' שום סברא כלל להעלות מנ"כ ליוחסין וע"כ קאמר הש"ס דנ"כ לזר יש איסור מצד עיקר מעשה הנ"כ ואז הוה בעשה דכתיב אתם ולא זרים וקא מבעי' לי' אי אלים האיסור הזה כמו תרומה שיעלו על ידו ליוחסין או לא. וממוצא הדברים נלמוד דלמאן דס"ל דבברכה שא"צ הוה איסור תורה, אה"נ דלדידי' נ"כ לזר הוה בל"ת משום ברכה שא"צ וממילא אם לדידי' לא יהי' מעלין מנ"כ ליוחסין עאכו"כ דלמ"ד דברכה שא"צ הוה רק איסור דרבנן אשר לדידי' נ"כ לזרים לכל היותר אינו אסור רק מצד עיקר מעשה הנ"כ דכתיב אתם ולא זרים ול"ה רק איסור עשה בודאי אין מעלין מנ"כ ליוחסין וז"פ וברור:
ז והנה כבר כתבתי למעלה דלר' יוסי דס"ל דנשים סומכות רשות דליכא למיסר לדידי' נ"כ לזרים מצד עיקר מעשה הנ"כ ועכ"ז אנו רואים דס"ל דבנ"כ יש איסור לזר דאל"כ מה הרבותא שסיפר שהי' עולה לדוכן וכקו' התוס' בשבת קי"ח, עכצ"ל דלדידי' טעם האיסור של נ"כ לזר הוה מטעם ברכה לבטלה וכתי' התוס' בשבת ובהכרח צ"ל ג"כ דס"ל דבברכה שא"צ יש איסור תורה דאילו ל"ה רק איסור דרבנן ל"ה לדידי' שום איסור בנ"כ לזר כיון דס"ל דנשים סומכות רשות ומצד עיקר הנ"כ אין איסור לזר ה"ה דמותר לו לברך ג"כ כמו אשה דמברכת על מעשהז"ג וכאשר הארכנו למעלה (כי למ"ד דנשים סומכות רשות לא משכחת לה בנ"כ לזר רק או שיהי' מותר לגמרי (אם ס"ל דברכה שא"צ ל"ה רק איסור דרבנן דאז ליכא איסורא לא מצד עיקר הנ"כ דשרי ולא מצד ברכה לבטלה כי רשאי לברך כמו אשה על מעשהז"ג) או שאסור מה"ת (אם ס"ל דברכה שא"צ אסורה מה"ת דאז נהי דמצד עיקר מעשה הנ"כ אין איסור אבל עדיין יש איסור משום ברכה לבטלה דהוה מה"ת כי לשטה זו גם אשה אינה רשאי לברך על מעשהז"ג וה"ה זר על נ"כ וכנ"ל) אבל שיהי' האיסור רק מדרבנן זה א"א ודוק) וכיון שכן לשטת ר' יוסי הוה נ"כ לזר בל"ת וממילא לדידי' עוד יותר הי' מהראוי להעלות מנ"כ ליוחסין כיון דלדידי' איכא כ"ת בנ"כ לזר משא"כ לר' יהודה דס"ל דברכה שא"צ ל"ה רק מדרבנן דאז ע"כ מצד ברכה לבטלה ליכא איסורא בנ"כ לזר ורק מצד מעשה הנ"כ עצמו (כיון דס"ל דנשים אין סומכות רשות) ל"ה רק איסור עשה כמבואר בכתובות שם וא"כ אם לשטת ר' יוסי אין מעלין מנ"כ ליוחסין לשטת ר' יהודה לא כש"כ ודוק היטב:
ומעתה מה נחמדו הדברים בישוב הקושיא שהבאנו למעלה איך רצה הש"ס לפשוט דאין מעלין מנ"כ ליוחסין מר' יוסי הרי לר"י בודאי אין מעלין כיון דס"ל דנשים סומכות רשות ואין איסור כלל בנ"כ לזרים לדידי', משא"כ לר' יהודה דהוה בעשה דילמא אה"נ דמעלין, להנ"ל הענין נחמד דע"כ ליכא איסורא לר' יוסי בנ"כ לזר רק מצד מעשה הנ"כ עצמו אבל עדיין יש איסור לדידי' מצד ברכה לבטלה כאשר הוכיחו התוס' בשבת קי"ח והאיסור מצד זה ע"כ חמור לר"י מהאיסור שיש לר' יהודה מצד עיקר מעשה הנ"כ דאסור לזר משום דס"ל דנשים אין סומכות רשות, דאילו לר' יהודה הוה איסור עשה משא"כ לר' יוסי הוה איסור ל"ת דלדידי' עכצ"ל דס"ל דאיסור ברכה לבטלה בכלל וה"ה בנ"כ לזר הוה מה"ת וכאשר ביארנו ולכן שפיר מדייק הש"ס אם לדידי' אין מעלין מנ"כ ליוחסין מכש"כ דלשטת ר' יהודה בודאי הדעת נותנת דאין מעלין מנ"כ ליוחסין ודוק היטב כי הדברים עמוקים כפתור ופרח:
ח ובעיקר דברי ר' יוסי דקאמר שאף שיודע בעצמו שאינו כהן אם הי' חביריו אומרים לו שיעלה לדוכן הי' עולה הנה רבים ראו כן תמהו כיון שסוף כל סוף יש איסור בנ"כ לזרים גם לשטת ר"י משום ברכה לבטלה וכמ"ש התוס' בשבת שם א"כ איך הוה עביד ר' יוסי איסורא כדי לעשות רצון חביריו ועיין בטו"ז או"ח רסי' קכ"ח מ"ש בזה, וראיתי בס' עיון יעקב על הע"י שכתב בזה דבר נכבד לשלב מפאת זה דברי ר' יוסי אלה עם הדברים שאמר אח"כ בש"ס דשבת שם כי לבתר הך מימרא דר"י שאמר שמימיו לא עבר ע"ד חביריו וכו' איתא עוד מימרא ממנו וא"ר יוסי מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי, והיינו דר' יוסי כיון במאמרו השני לתרץ עצמו שלא יקשה עליו איך אמר דהי' עולה לדוכן כדי לעשות רצון חביריו הרי קעביד איסורא בזה, לזאת הוסיף לומר שמימיו לא אמר דבר והיינו אם קרה לו כזאת שחביריו הי' אומרים לו שיעלה לדוכן הי' עולה אבל לא הי' אומר כלום רק חזר לאחוריו וא"כ לקושטא דמילתא לא עביד איסורא בזה שעלה לדוכן:
ט ועפ"י דרכו הי' נלפע"ד בזה לומר שיחה נאה בהבנת דברי ר' יוסי דקאמר מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי, ויש לדקדק קצת דהו"ל למימר שלא אמר דבר וחזר ולאיזהו צורך דקדק ואמר וחזרתי לאחורי ולהנ"ל י"ל בזה כונה נחמדה דלכאורה יש להבין נהי שהצדיק עצמו ר' יוסי בזה שלא עבר על איסור ברכה לבטלה בעלותו לדוכן משום שלא אמר דבר אבל עדיין קעביד איסורא לשטת הספר חרדים הובא בהפלאה כתובות כ"ד ע"ב דכמו שיש עשה על הכהנים לברך את ישראל כן יש עשה על ישראל להתברך מאת הכהנים פנים כנגד פנים כמו דררשינן בסוטה ל"ח ע"א כה תברכו פנים כנגד פנים ועיי"ש בהפלאה שכתב מפאת זה דישראל העומד בין הכהנים בשעת ברכת כהנים ביטל מ"ע דרמיא עליו להתברך מאת הכהנים פנים כנגד פנים עיי"ש וא"כ אם עלה ר' יוסי לדוכן ועמד בין הכהנים אף שלא אמר דבר מ"מ קעביד איסורא במה שביטל מ"ע דרמיא עליו להתברך מאת הכהנים פנים כנגד פנים, ע"כ כדי לתרץ גם קושיא זו דקדק ר' יוסי ואמר שלא אמר דבר רק חזר לאחוריו היינו שבעלותו לדוכן לא לבד שלא אמר דבר רק תיכף חזר גם לאחוריו כדי להתברך מאת הכהנים פנים כנגד פנים באופן שלא עשה משום צד איזהו איסור בזה, ועיין לעיל בחידושינו מאמר ד' אות ב' שכתבנו השערה נאותה בהבנת דברי ר' יוסי דקאמר שמימיו לא עבר ע"ד חביריו דרוש משם:
י והנה מילתא דמסתברא דאף אם נאמר דבנ"כ לזר יש איסור עשה זה דוקא היכי שמכוון לשם מצוה דאז עביד עובדא דכהנים ושייך לומר אתם ולא זרים, אבל אם אינו מכוין לשם מצוה ליכא שום איסור בזה כיון דקיי"ל דמצצ"ב כדאיתא בש"ע או"ח סי' ס' סעיף ד' וא"כ ע"כ צריכים הכהנים לכוון לשם מצוה בשעת נ"כ ובאופן אחר לא קיימו המצוה וממילא הזר שנשא כפיו בלא כונה לא עביד כלום ולא עבר ג"כ בעשה וכמו שמצאנו לענין בל תוסיף דאם ס"ל דמצצ"כ אם אינו מכוון למצוה אינו עובר בב"ת דלא עשה כלום עיין עירובין צ"ו ור"ה כ"ח. ועיין בשו"ת כתב סופר חא"ח סי' י"ד שכתב ג"כ הכי, אמנם זה דוקא אם נאמר דמצב"ב והכהנים אינם מקיימים העשה דנ"כ רק בכונה ממילא זר בלא כונה לא עביד כלום ואינו עובר אבל אם נאמר דמצאצ"כ א"כ הכהנים מקיימים המצוה גם בלא כונה וה"ה דזר הנושא כפיו אפי' בלא כונה ג"כ עובר דעביד עובדא דכהנים וכתיב אתם ולא זרים. ובזה נמצא ישוב נכון לדברי הטוש"ע יו"ד סי' ס"א שפסקו דכהן צנוע במקום שאין מכירין אותו יטול מתנות כהונה כדי שידעו שהוא כהן וכבר הבאתי למעלה מה שתמהו ע"ז הב"ח והפרישה דהרי בש"ס מקשה על אביי שהי' לו לאחזוקי נפשי' בכהונה ע"י נ"כ ותירצו דאנסי' לי' עידני' וא"כ כהן אחר דלא אנסי' לי' עידני' שפיר יוכל להחזיק עצמו לכהן ע"י נ"כ ומה צורך לו בלקיחת המתנות ולהנ"ל י"ל בדרך נחמד דלכאורה יש להבין קושית הש"ס שהקשה דמנ"כ יש ראי' על כהונה ומה ראי' הוא זו דילמא לעולם זה שנושא כפיו זר הוא ואי דקשיא אם זר הוא איך נושא את כפיו הרי עובר בעשה דילמא אינו מכוון למצוה ואינו עובר וכנ"ל אמנם הש"ס שהקשה על אביי יפה הקשה דאביי ס"ל דמצאצ"כ כמ"ש התוס' בסוכה מ"ב ע"א ד"ה אמר דאביי בתר דאקשי לי' לרבא בר"ה כ"ח קיבל מיני' דמצאצ"כ עי"ש וא"כ הכהנים מקיימים המצוה אפי' בלא כונה וה"ה דזר עובר לדידי' בעשה אפי' בלא כונה ושפיר יש ראי' לדידי' מנ"כ על הכהונה ולכן הקשה הש"ס עליו מדוע לקח מתנות כהונה כדי להחזיק עצמו לכהן הרי הוא לשטתו הי' יכול להחזיק עצמו גם ע"י נ"כ וזה ניחא לשטת אביי אבל לדידן דס"ל דמצצ"כ כמבואר בש"ע סי' ס' א"כ זר הנושא כפיו בלא כונה אינו עובר דגם הכהנים בכה"ג אינם מקיימים המצוה ושוב אין ראי' כלל מנ"כ על הכהונה וא"כ ל"ק קושית הש"ס וע"כ פסקו הטוש"ע דאין עצה אחרת לכהן צנוע רק שיחזיק עצמו לכהן ע"י המתנות וזה ישוב נכון ולפ"ז יהי' ההכרח לומר דגם ר' יהודה דאיבעי לי' להש"ס בכתובות לדידי' אי מעלין מנ"כ ליוחסין דהוה איסור עשה יסבור ג"כ דמצאצ"כ דאל"כ אין ראי' מנ"כ על הכהונה, דדילמא זר הוא ונושא כפיו בלא כונה ואינו עובר וכאמור ויש להעיר דאף אם נאמר מצאצ"כ וזר עובר אפי' בלא כונה כמו כהן המקיים המצוה בל"כ מ"מ אין להביא ראי' על הכהונה מנ"כ דעדיין יש עצה לזר שישא כפיו ולא יעבור כגון שיכוון בפירוש שלא לצאת דאז אפי' למ"ד מצאצ"כ ג"כ לא יצא לשטת רבינו יונה בברכות כידוע וא"כ הכהנים בכה"ג אינם מקיימים המצוה וממילא הזר אינו עובר, אכן בשיטה זו יש לפלפל הרבה ומפשטות הסוגיא בעירובין צ"ו שם משמע ג"כ דלא כותה כאשר האריכו בזה המפורשים ואחרי כי בלא"ה משכה לן שמעתתא נסתגר בזה:
קז
שם בגמרא א"ל ר' אחא ברי' דר' חייא בר אבא הכי א"ר חייא א"ר יוחנן וכו' יש לדקדק איך קרא לאביו בשמו והרי קיי"ל דאסור לקרות לאביו בשמו כדאיתא בקידושין ל"א ע"ב חכם משנה שם אביו ושם רבו כי הא דמר בר רב אשי כי הוה דריש בפירקא איהו אומר אבא מרי ואמורי' אמר הכי אמר ר' אשי עיי"ש וה"נ הו"ל לר' אחא למימר הכי אמר אבא א"ר יוחנן ולא לקרותו בשמו, ונראה דמה שאמר ר' אחא הכי א"ר חייא אין כונתו כלל ר"ח בר אבא אביו רק כונתו על ר' חייא בר יוסף שהי' ג"כ מתלמידי ר' יוחנן כדמשמע בגיטין ל"ט דכי סליק ר' חייא בר יוסף אמר שמעתתא דרב קמי' דר' יוחנן ומצאנו ממנו כמה מאמרים בשם ר' יוחנן עיין פסחים כ"א ע"ב וחולין מ"ה ואמר גם המאמר הזה משמי' דר"י אבל את אביו בודאי לא הי' ר' אחא מזכיר בשמו:
ועיין לעיל בברכות כאן בדף ה' ע"א דאיתא שם ג"כ מאמר דומה לזה לא מר' אחא ברי' דרחב"א רק מר' אבא ברי' דר"ח בר אבא עיי"ש דקאמר ר' אבא ברי' דר' חייא בר אבא הכי איר חייא בר אבא א"ר יוחנן א"ת תלמדנו אלא תלמדנו וכו' ובגליון הש"ס הגיה וגרס הכי אמר אבא א"ר יוחנן וה"ט משום דלא יתכן שר' אבא יקרא לאביו בשמו, ולפענ"ד מסתבר מילתא דגם שם יש לגרוס הכי א"ר חייא כמו שכן הוא הגירסא בש"ס כאן בדף י"ד ולא הכי א"ר חייא בר אבא וכונתו ג"כ לא על ר"ח בר אבא אביו רק על ר"ח בר יוסף וכמ"ש למעלה. ועיין להלן בדף מ"ח ע"א איתא ג"כ דר' אבא ברי' דר"ח בר אבא אמר הכי א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן וכו' ונראה דגם שם יש להשמיט תבות בר אבא ולגרוס סתם הכי א"ר חייא כמו שהגירסא הוא בש"ס כאן והכונה ג"כ על ר"ח בר יוסף ולא על ר"ח בר אבא וכמ"ש:
קח
שם ע"ב בגמ' אמרי במערבא ערבית דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלקיכם אמת. (א) עיין ח"ס או"ח סי' י' שהביא בשם הרשב"א להקשות והא כל פסוקא דלא פסקא משה לא פסקינן ותי' דהא שאמרו כן במערבא לא היתה כוונתם כלל על ההתחלה של פרשת ציצית וסופה כי אם על מקרא שלם בפ' אחרי בהתחלת פ' עריות שנאמר בו כן דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלקיכם ולא הפסיקו לפ"ז כלל באמצע הפסוק ואחרי אשר במקרא הזה נתחברו גם התחלת פ' ציצית וסופה לכן אמרוהו במקום פרשת ציצית עיי"ש. ולפענ"ד נראה לומר בישוב קושית הרשב"א דה"ט דבני מערבא שאמרו כן משום דאזלי לשטתייהו שהי' מסיימים התורה בשלש שנים כדאיתא בש"ס דמגילה כ"ט ע"ב דבני מערבא מסקי לדאורייתא בתלת שנין עיי"ש וע"כ דל"ל להאי כללא דכ"פ דלא פסקה משה לא פסקינן כאשר הוכיח במג"א רסי' רפ"ב ולכן הפסיקו באמצע הפסוק. ויש להעיר דמהא דסיימי בני מערבא התורה לג' שנין אין ראי' רק דס"ל דמותר להפסיק פרשה שלא במקום שפסקה משה אבל לא שמותר להפסיק פסוק שלא במקום שפסקו משה. אולם מפשטות לשון הש"ס בברכות י"ב ע"ב משמע דאין חילוק בזה דאיתא שם כל פרשה וכו' דלא פסקה משה לא פסקינן וכו' ומשמע דגם פרשה אסור להפסיק וא"כ י"ל כמו דס"ל לבני מערבא דבפרשה אין איסור כן יחלקו ויסברו דגם בפסוק אין איסור להפסיק, אמנם במגילה כ"ב ובתענית כ"ז הגירסא כל פסוקא דלא פסקי' משה אנן לא פסקינן ומוכח דבפרשה שרי להפסיק ורק באמצע הפסוק אסור: