ברכת אהרן· הרב אהרן לוין
פרק ראשון
א
דף ב' ע"א במתניתין מאימתי קורין את שמע ר"ג אומר עד שיעלה עמוד השחר, מעשה ובאו בניו מבית המשתה אמרו לו לא קרינו את שמע א"ל אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות וכו' (א) דע דבש"ס נמצאו מאמרים רבים ומפוזרים במקומות שונים משלשה חכמים הנקראים בשם ר"ג, אשר חי' בזמנים שונים זה אחר זה. האחד הוא ר"ג אשר להיותו הראשון מהם נקרא ר"ג הזקן ור"ג הזה הוא בן ר"ש בנו של הלל הזקן, השני הוא הנקרא ר"ג דיבנה והוא בן ר"ש הנהרג בעת חורבן הבית בין עשרה הרוגי מלכות בנו של ר"ג הזקן, והשלישי הוא ר"ג בן ר"י הנשיא רבינו הקדוש. והנה בין המאמרים השונים הנמצאים בש"ס בשם ר"ג ישנם רבים אשר קשה מאד לעמוד על מקורם לדעת אל מי משלשה החכמים האלה יש ליחסם, וכבר עמלו בזה רבים לברר הדברים על בורים, אולם גם לנו נותרו עוד בזה עוללות ונחזי מה דקמן:
הנה כללא כיילו לן התוס' בנדה ו' ע"ב ד"ה בשפחתו של ר"ג דר"ג סתם הנזכר בש"ס הוא ר"ג דיבנה דאילו ר"ג הזקן לא יכונה בשום מקום סתם ר"ג רק בפירוש ר"ג הזקן עיי"ש ועיין חולין ה' ר"ג ובית דינו נמנו על שחיטת כותי ואסרוה וכתבו התוס' דר"ג זה הוא ר"ג דיבנה וחלקו על רש"י שפי' דר"ג הנזכר שם הוא ר"ג בנו של ר"י הנשיא עיי"ש. ולכאורה יש להעיר ע"ד התוס' הנ"ל שכ' דסתם ר"ג בש"ס הוא ר"ג דיבנה מהא דאיתא בש"ס פסחים פ"ח ע"ב אין נמנין על שני פסחים כאחד ומעשה במלך ומלכה שאמרו לעבדיהם צאו ושחטו עלינו את הפסח ויצאו ושחטו עליהם שני פסחים באו ושאלו את המלך, אמר להם לכו ושאלו את המלכה. באו ושאלו את המלכה אמרה להם לכו ושאלו את ר"ג ושאלו את ר"ג וכו' וקשה אם נאמר דר"ג סתם הוא ר"ג דיבנה איך יתכן שהמלכה תצוה לשאול את ר"ג הרי ר"ג דיבנה הי' אחר החורבן עיין בעשרה מאמרות מאמר ח' הובא בסדר הדורות דבימי החורבן עת נהרג רשב"ג הזקן הי' ר"ג בנו הנקרא אח"כ ר"ג דיבנה קטן ונכנס ריב"ז תחתיו וביקש מאספסיאנוס שולשילתא דר"ג כמבואר בש"ס דגיטין נ"ו עיי"ש וא"כ בימי ר"ג כבר חדל להיות מלך בישראל ואיך יתכן כל המעשה המסופר בש"ס ממלך ומלכה. וע"כ דר"ג הזה הנזכר בש"ס שם הוא ר"ג הזקן והמלך הוא מלך אגריפס אשר בקש קרבת חכמים ויעש הטוב והישר בעיניהם. עיין כתובות י"ז אמרו עליו על אגריפס המלך שעבר מלפני הכלה ושבחוהו חכמים ועיין סוטה מ"א אגריפס המלך עמד וקיבל וקרא מעומד ושבחוהו חכמים וכו' ועיין פסחים ק"ז ע"ב אפי' אגריפס המלך שהי' רגיל לאכול בתשע שעות אותו היום לא יאכל עד שתחשך ופי' הרשב"ם אגריפס מלך כשר הי' ולא הי' אוכל ער שעה ט' עיי"ש ועיין תוס' שם ד"ה אפי' ועיין בכורים פ"ג משנה ד' אפי' אגריפס המלך נוטל הסל על כתיפו ונכנס עד שמגיע לעזרה עיי"ש. ולכן כאשר אירע לו שנשחטו למענו שני פסחים מהר לשאול בעצת חכמים למען שמוע מה בפיהם. ועיין תוס' נדה ח' ע"ב ד"ה והא קשיש שהקשו כעין זה על הא דאיתא בתו"כ פ' אמור גבי ר"פ איש הסתת שעלה גורלו להיות כ"ג וכו' אמר ר"ח בן גמליאל וכי סתת הי' והלא חתננו הי' ואי ר"ח הזה בן ר"ג דיבנה הי' איך הי' לו חתן כה"ג הלא הי' אחר החורבן עיי"ש:
ב ומלבד כל אלה יש לתמוה על עיקר הדבר אם הכונה בדברי הש"ס בפסחים שם ר"ג דיבנה איך יתכן כל עיקר המעשה שבימיו יקריבו קרבן פסח הרי אז כבר נחרב הבית וכאשר מצאנו לר"ג בעצמו שאמר לר"ט דקאמר לי' דלכן לא בא לבית המדרש משום דעבד עבודה והשיב לו ר"ג כל דבריך אינם אלא דברי תימה וכי עבודה בזה"ז מניין עיין פסחים ע"ב. והנה בנוגע לפרט הזה כבר האריכו המפורשים והקשו כיוצא בזה גם על הא דאיתא בש"ס פסחים ע"ד ע"א מעשה בר"ג שאמר לטבי עבדו צא וצלה לנו את הפסח על האסכלא. והרי ר"ג אדונו של טבי הוא ר"ג דיבנה ובימיו שהי' אחר החורבן פסח מי הוה. ועיין בפירוש יבין שמועה על הגדה ש"פ מבעל התשב"ץ שהקשה כן והוסיף עוד להקשות על הא דקאמר ר"ג כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו וכו' ותמה פסח בימי ר"ג מי הוה. ועיין בשו"ת יעב"ץ חו"מ סי' פ"ז שרצה להחליט מפאת קו' אלו דגם אחר החורבן הקריבו את הפסח כיון דבא בכנופי' כקרבן ציבור דמי וקיי"ל דמקריבין אעפ"י שאין בית עיי"ש. ועיין סנהדרין י"א ע"ב מעשה בר"ג שהי' יושב ע"ג מעלה בהר הבית והי' יוחנן סופר הלז עומד ע"ג וכו' א"ל טול אגרתא חדא וכתוב וכו' מהודענא לכון דגוזליא רכיכין ואימריא ערקין וזימנא דאביבא לא מטא וכו' ואוספת על שתא דא תלתין יומא דילמא בתר דעברוהו ופירש"י אחר שעברו את ר"ג מנשיאתו וכ' בר"ן בחידושיו לסנהדרין ומיהו שמעינן שזה ר"ג הנזכר כאן אינו ר"ג הזקן שהי' בזמן הבית רק ר"ג דיבנה זקנו זקנו של רבינו הקדוש והי' ר"ג בימי ר' יהושע אשר עברוהו מפני מחלקותו ומינו ראב"ע עמו והוא הי' אחר החורבן וקשה איך הי' שולח דגוזליא רכיכין ואימריא ערקין הרי בימיו לא הי' קרבן פסח וקיני זבים ויולדת ותירץ דגם לאחר החורבן הי' מסתכלים בדברים הצריכים כאלו הי' בהמ"ק קיים כדי שאם יבנה הבית יהי' הענינים ברורים על מכונם עיי"ש. ועדיין קשה מה נעשה עם הא דמסופר לנו בש"ס דפסחים הנ"ל דר"ג הקריב הפסח בפועל ממש הרי שם א"א לתרץ כתירוץ הר"ן הנ"ל:
ב' וראיתי בהגהות רש"ש על הש"ס פסחים שם ע"ד ע"א שהעיר בישוב הקו' הנ"ל איך צוה ר"ג לטבי עבדו שיצלה לו את הפסח הרי בימי ר"ג כבר חדל הפסח דאין הכונה פה פסח ממש רק הכונה הגדי המקולס שרגיל הי' ר"ג לאכול בלילי פסח כדאיתא בביצה כ"ב ע"ב אף הוא (היינו ר"ג) אמר עושין גדי מקולס בלילי פסחים ועיי"ש בפירש"י דמשום זכר למקדש עביד כן. ומחמת חביבותי' קרא אותו ר"ג פסח. ומישב בזה קו' הש"ס על הא דאמרינן במתניתין דאין צולין את הפסח לא על השפוד ולא על האסכלא א"ר צדוק מעשה בר"ג שאמר לטבי עבדו צא וצלה לנו את הפסח על האסכלא ומקשה הש"ס בדף ע"ה מעשה לסתור ולהנ"ל י"ל דבאמת אסור לצלות את הפסח על האסכלא ור"ג שצוה לצלות על האסכלא ה"ט משום דבכונה רצה לשנות צליית הגדי מקולס שנהג לאכול בלילי פסח מצליית הפסח האמתי למען לא יהי' נראה כשוחט קדשים בחוץ וכאשר אמרו לתודוס הרופא שהנהיג ג"כ לאכול גדי מקולס בלילי פסח ושלחו לו אלמלא תודוס אתה גוזרנו עליך נידוי שאתה מאכיל את בני ישראל קדשים בחוץ עיי"ש בש"ס ביצה כ"ג ובש"ס פסחים נ"ג ומדייקת המשנה מדקאמר ר"ג לטבי עבדו שיצלה לו את הגדי המקולס על האסכלא וחשב זאת לשינוי והבדל מפסח עצמו ש"מ דפסח גופי' אין צולין על האסכלא. (ועיין רמב"ם פיה"מ נזיר פ"ה מ"ה ובתויו"ט שם דבמקום דאין נפ"מ לדינא נוכל לפרש פירוש אחר במתניתין נוסף על פי' הגמ') והנה הדברים האלה דברי טעם המה וקצת יש להביא סמוכין להם מדקאמר ר"ג צא וצלה לי את הפסח ואמאי לא קאמר צא ושחוט לי את הפסח כמו דמצינו בש"ס דפסחים הנ"ל במעשה דמלך ומלכה שאמרו לעבדיהם צאו ושחטו עלינו את הפסח וע"כ דלא מפסח ממש הי' המדובר כי אם מגדי המקולס לר"ג בצותו לטבי עבדו שיצלה לו את הפסח לא היתה כוונתו לצות לו הכנת הגדי המקולס הנהוג בביתו כי זאת בל"ס ידע טבי מעצמו ורק כל כוונתו היתה ללמדו איך יצלהו והיינו כי יצלה אותו על השפוד ועל האסכלא למען יהי' איזהו היכר בינו ובין פסח אמיתי וכנ"ל:
ובזה יעלה בידינו פרפרת אחת לישב דקדוק אחד שהערנו דבש"ס דפסחים נ"ג איתא אר"י תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי לאכול גדיים מקולסים בלילי פסח שלחו לו אלמלא תודוס אתה גוזרנו עליך נידוי שאתה מאכיל את ישראל קדשים בחוץ קדשים ס"ד אלא אימא קרוב אתה להאכיל את ישראל קדשים בחוץ ובש"ס דביצה כ"ג על הא דאיתא שם דר"ג הי' נוהג לאכול גדי מקולס בלילי פסח מביא ג"כ הך מימרא דר"י וכן הך קושיא קדשים ס"ד ומשני כעין קדשים עיי"ש ויש להבין אמאי שנה הש"ס לשונו ובפסחים תירץ על הקו' הזאת קרוב אתה להאכיל את ישראל קדשים בחוץ ובביצה תירץ כעין קדשים בחוץ הלא דבר הוא ולהנ"ל הדבר נחמד דהנה תודוס הרומי שהנהיג לאכול גדי מקולס בלילי פסח לא מצינו גבי' שהקפיד לצלותו על האסכלא למען יהי' לשינוי מפסח ממש, וא"כ הגדי המקולס שהנהיג לאכול הי' דומה בכל פרטיו לפסח ממש וע"כ שלחו לו החכמים באמת שבעשותו כן קרוב הוא להאכיל את ישראל קדשים בחוץ כי הרואה יטעה ויאמר דהוא פסח ממש ושוחטין אותו בחוץ. אולם בש"ס דביצה דקאי על הגדי מקולס שהנהיג ר"ג ור"ג הלא הי' מדקדק לצלות את הגדי על האסכלא למען לא ידמה ממש לפסח לכן כאשר רצו לדבר בגנות המנהג הזה ולהוכיח כי אין רוח חכמים נוחה בו מדשלחו לתודוס הרומי שנהג ג"כ כר"ג דראוי הוא לנידוי מפני שמאכיל את ישראל קדשים בחוץ לא אמרו דשלחו לו דראוי הוא לנידוי מפני שקרוב הוא להאכיל את ישראל קדשים בחוץ דאז הי' משמע דרק מפני שעשה הגדי הזה ממש כהלכות הפסח וכצורתו לכן חששו חכמים פן יבואו לטעות, אבל לעשותו ע"י איזהו שינוי כמו שעשה ר"ג שצלהו על האסכלא גם חכמים מודים דראוי לעשות כן ורק שנו בש"ס בדקדוק את לשונם ואמרו כי שלחו לתודוס דראוי הוא לנידוי מפני שמאכיל את ישראל כעין קדשים בחוץ והלשון הזה משמע דאף אם לא ידמה מעשה הגדי למעשה הפסח מכל וכל ויהי' איזהו שינוי ביניהם מ"מ כיון דבכלל דומה הוא לפסח עדיין אתי למטעי ושוב לא הועיל ר"ג מאומה בתקנתו שצוה לצלות את הגדי על האסכלא לשינוי דעדיין יבואו לידי טעות ויאמרו שאוכלין קדשים בחוץ ודו"ק. (א"ה על הדברים האלה כונתי בספרי מטה אהרן צד מ"ה עיי"ש):
ובזה יש לישב ג"כ הקו' השני' שהבאתי למעלה על הא דקאמר ר"ג כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא יד"ח וכו' והרי פסח בימי ר"ג מי הוה דגם בזה י"ל דפסח לאו דוקא רק הכונה הגדי מקולס שנהג ר"ג לאכול בליל פסח ואשר לחביבותי' גבי' קראו בשם פסח, ורצה ר"ג כי ממנו ילמוד וכן יעשה העם כלו ולכן אמר כי מי שלא עשה כן לא יצא יד"ח:
ד ולהבין מדוע נהג ר"ג לאכול גדי מקולס בלילי פסח וגם מדוע חרד כל החרדה הזאת כי גם אחרים יעשו כמוהו נלפע"ד בדרך השערה כי ר"ג הי' קרוב אחר החורבן ובעיניו ראה ובאזניו שמע את הרדיפות הנוראות והתלאות העצומות אשר מצאו את עמו כי גברה עליהם יד הרומים ותעש בהם שמות ור"ג בעצמו בהיותו קטן נגזל ממנו תפארתו, כי אביו ר"ש הי' בין ההרוגים וגם עליו יצאתה הגזירה להרוג לולא עמד ריב"ז בעדו ויתחנן מאת אספסיאנוס קיסר כי יתן לו יבנה וחכמי' ושולשילתא דר"ג כמבואר בש"ס דגיטין נ"ו ע"ב, וכן אח"כ בבואו בימים נגזרה עליו שנית מיתה ואך בדרך נס ניצל עיין תענית כ"ט ע"א כשחרש (כן היא הגירסא הנכונה) טורנוסרופוס הרשע את ההיכל נגזרה על ר"ג להריגה בא אדון אחד וכו' עיי"ש כל המעשה ומובן מאיליו כי ר"ג נטר בלבו שנאה עזה ואיבה עצומה על הרומיים האכזרים אשר מררו את חייו, בשגם כי הי' מזרע בית דוד ולו יאתה הממשלה על עם קודש, אשר הרומיים שמו כעת עול ברזל על צוארו וירמסוהו כטיט חוצות ולכן זה הי' אדיר כל חפצו להפיח רוח תקוה בעצמות העם היבשות למען לא יהי' ח"ו כגוי אובד עצות, ולהלהיב בהם החמדה כי יהי' נכונים לעת מצוא לעמוד על נפשם ולהשליך מצוארם את המועקה אשר שמו עליו שונאיו. וע"כ הנהיג לאכול גדי מקולס בלילי פסח אשר כל האוכלו מבלי משים מצד אחד יעביר בזכרונו את הימים הטובים אשר חלפו לעם ישראל בהיות בהמ"ק על מכונו והארץ שלוה ושקטה אשר אז בהגיע מועד הפסח ברנה ובקול המון חוגג היינו מדדים עד בית אלקים ומצד השני יצייר בנפשו איך עתה עולם חשך בעדו ויד אדונים קשים היתה בו להשביעהו לענה וראש ובזה יתעורר בקרבו התשוקה העזה אחרי החופש והדרור והרצון ללחום את שונאיו בנפש בכל אשר יהי' לאל ידו בשגם כי באכלו את הגדי ובאמרו עליו כאשר צוה ר"ג פסח זה שאנו אוכלים ע"ש מה וכו' יזכור נפלאות ה' בימים עברו כי כבר הי' עם ישראל במצב נורא ואיום במצרים וה' ברוב רחמיו הוציאהו משם במסות באותות ובמופתים, וא"כ יש לקוות לה' הטוב כי גם עתה לא יעזבנו ובצאתו למלחמה לעומת שונאיו ומנדיו יוציא ה' למרחב רגלו ואויביו יכרעו ויפולו. והפליג ר"ג בשבח אכילת הגדי המקולס בלילי פסח ואמר כי מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא יד"ח, וכונתו בזה כי כל המונע עצמו מאכילת הגדי המקולס הנה הראה לדעת כי אפסה כל תקוה אצלו ואין לו חלק ברוח החופש והדרור המחי' את כל העם ולכן לא יצא ידי חובתו:
(ה) וי"ל דר"ג הלך בזה בעקבות ריב"ז אשר בראותו כי נחרב הבית וישראל חדל מהיות עם בפ"ע תקן כמה תקנות אשר מטרתם לעורר זכר המקדש בקרב העם עיין ר"ה ל' וסוכה מ"א משחרב ביה"מ התקין ריב"ז שיהי' לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש ושיהי' יום הנץ כולו אסור וכו' מהרה יבכה בהמ"ק וכו' עיי"ש, וזה ג"כ מפאת הסיבה הנ"ל, להלהיב את הלבבות שלא יאמרו נואש לצרותם רק נכונים יהי' להחיש מפלט למו בהגיע העת המוכשרת לזה. (ואף דבש"ס דגיטין נ"י איתא דריב"ז התנגד שלא להתקומם נגד הרומיים ויעץ להשלים עמהם זה הי' רק מפני שראה שלא הגיע עוד המועד הנכון לזה לצאת נגדם והיא לא תצלח ולכן הי' דעתו לחכות עד אשר יבואו ימים טובים מאלה ואז ישראל עושה חיל. אולם אחר החורבן בודאי גם ריב"ז לא חדל מלצפות לישועת ה' כי עד מהרה ינקום דם בני ישראל השפוך ולכן עשה כל אשר ביכלתו להלהיב הלבבות, למען לא יאבדו בענים ויעיד ע"ז המקרא אשר עליו סמך ריב"ז את תקנותיו כי אעלה ארוכה לך וגו' עיין בר"ה שם) ובעקבותיו הלך גם ר"ג אשר שנאתו להרומיים גדלה עוד יותר במדה אשר הרבו להרע לו ולמרר חייו על היותו בא משולשילתא דבית דוד ומחצבתו הוא מזרע המלוכה. ועיין בס' יד יהודה הובא בסדה"ד ערך ר"ג דיבנה דטיטוס הרג את רשב"ג הזקן משנאתו לנשיאים מבית דוד ולכן לא מינו אחריו את ר"ג בנו (הוא ר"ג דיבנה שאנו עוסקים בו) לנשיא כי יראו מפני חמת המלך וע"כ מינו את ריב"ז אשר לא הי' מזרע המלוכה והי' קרוב למלכות, ובהיותו קרוב למלכות בקש מהקיסר שיסיר חרון אפו מבית דוד ונתרצה לו עיי"ש. ולכן עשה ר"ג כל אשר הי' לאל ידו להרחיב בתוך העם החפץ לחופש ודרור למען יהי' מזומן בכל עת לקול קריאתו לצאת לקראת אויב. ותקן איפוא עשיית הגדי המקולס אשר הוא אמצעי נכבד להגיע אל התכלית הנעלה הזה וכדברינו למעלה. ועיין מהרש"א פסחים קט"ז בח"א שהקשה על הא דקאמר ר"ג כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא יד"ח והרי לא מצינו בשאר מצות דבעינן שיאמר בהן על שום מה וסגי להו בברכה על המצוה. ולדברינו הענין נכבד מאד משני טעמים חדא כיון דר"ג כיון בזה על הגדי המקולס וכדברינו למעלה א"כ לא הי' כאן שום ברכה ועוד כיון שכל עיקר התקנה היתה להלהיב את הלבבות ע"י אכילת הגדי המקולס וכנ"ל א"כ ההכרח הי' כי בשעת האכילה יזכירו בפה מה הוא הגדי הזה, מה מהותו וטיבו כי אז ואך אז אפשר יהי' להשיג המטרה הנדרשה כמובן. ואולי גם בעבור זה כאשר שלח ר"ג להודיע לבני הגולה כי עיבר את השנה הזכיר גם דאימריא רכיכין וגוזליא ערקין כדי לחזק התקוה בתוך העם כי ישועת ה' קרובה לבוא ע"ד שאמרנו וי"ל דזאת היתה ג"כ הסיבה אשר בעבורה רגילים הי' להסתכל בדברים הצריכים אלו הי' בהמ"ק קיים כדברי הר"ן שהבאתי והבן:
ו ועיין ש"ס סנהדרין צ' ע"א א"ל קיסר לר"ג אמריתו דשכבי חיי הא הוה עפרא ועפרא מי קא חיי' אמרה לי' ברתי' שבקי' ואנא מהדרנא לי' שני יוצרים יש בעירנו אחד יוצר מן המים ואחד יוצר מן הטיט איזהו מהן משובח א"ל זה שיוצר מן המים, א"ל אם מן המים צר מן הטיט לא כש"כ. ומלבד הכונה הפשוטה של המאמר הזה (כי זה כלל גדול דאין המאמר יוצא מידי פשוטו) נוכל להעמיס בו גם כונה אחרת מתאמת מאד לדברינו למעלה לאמר כי המאמר הזה נאמר ע"ד המליצה אשר רגילים הי' חז"ל להלביש בה את דבריהם כידוע. כי כאשר אמרנו הנה זה הי' אדיר חפצו של ר"ג להסיר מעמו את עול הרומיים ולקומם את סכת דוד הנופלת ובטח גם מעיני הקיסר לא נעלמו תהלוכות ר"ג אלה ומחשבותיו כי גדול הי' כבוד ר"ג בעיני היהודים ומאתו יצאה תורה לישראל, אולם הוא בגאותו חשב כי נפלה יהודה ולא תוסיף קום ולכן צחק למעשה ר"ג ולתקותיו וי"ל דגם השאלה הזאת אשר שמו חז"ל בפיו היא מענין הזה ונאמרה לחדודי ע"ד היתול לבושה באדרת המליצה וכה דבר הקיסר אל ר"ג אמריתו דשכבי חיי הא הוי עפרא ועפרא מי קא חיי הכונה עם אשר שכב לארץ ואפס ממנו כל רוח חיים עד כי הי' לעפר ובגוים לא יתחשב האם תאמר להחיותו שנית ולנפוח בו נשמת חיים למען ישוב לתחי'. ועל השאלה הזאת לא מצא אמנם ר"ג מענה כי להודות להקיסר כי כן הוא והתקוה תחייהו כי עוד ישיב ויבנה פרצות עמו לא רצה כי הי' ירא פן תעלה עליו חמת הקיסר בגלל זה, ולהכחיש הדבר מכל וכל ג"כ לא רצה פן יודע אח"כ להקיסר כי התל בו וירע לו וע"כ שתק ולא ענה דבר. אמנם בתו של הקיסר גלתה את המסכה ואמרה לאבי' כי לא יפלא בעיניו כלל אם ר"ג יקוה עוד להחיות שנית את עם ישראל אף כי בעיני הקיסר נחשב הוא לגוף מת באין רוח חיים בקרבו כי היפלא מד' דבר, אם לא קצרה ידו לברוא יש מאין עאכו"כ כי בכחו להחיות שנית דבר שכבר הי' לעולמים ולכן אין לתמוה כלל אם ידמה ר"ג בנפשו כי עוד ירים ה' קרן עמו כימי עולם וכשנים קדמוניות:
ז ודע דאני משער בנפשי דזאת השנאה העזה אשר נטר ר"ג בלבו על הרומיים, והחפץ האדיר אשר הי' צפון בלבו להניע את העם כי יתקוממו נגדם לעת מצוא המה הסבו גם כי נעשה פירוד בין הדביקים, בין ר"ג ור' יהושע, ואף כי ר"ג בעצמו הפליג מאד את חכמת ר' יהושע עיין הוריות י' ע"א שקרא עליו כל כך (פי' חכמה כזאת) יש בידך ואתה יורד בספינה עכ"ז דבר אתו אח"כ קשות עיין ר"ה כ"ה ע"א ובכורות ל"ו ע"א במעשה דר' צדוק ובאחרונה התפרצה ביניהם מריבה גלוי' אשר תוצאותי' הי' כי העבירו את ר"ג מנשיאותו כמבואר בש"ס ברכות כ"ח. כי ר' יהושע (וסתם ר' יהושע הוא ר"י בן חנניא כמ"ש רש"י נזיר נ"ו ע"ב ד"ה ור"א ועיין קידושין כ"ו ע"ב וב"מ י"א ע"ב עישור שאני עתיד למוד נתון לר' יהושע ופירש"י ריב"ח שהי' לוי עיי"ש) הי' לו מהלכים בחצר המלך ברומי ומאמרים רבים בש"ס יתנו עידיהם ויצדקו כי גדול הי' כבודו בעיני המלך והשרים אשר רגילים הי' להתוכח אתו בעניני חכמה ומדע, עיין ברכות נ"ו ע"א אמר לי' קיסר לר' יהושע אמריתי דחכימותי טובא אימא לי מה חזינא בחלמא, ועיין שבת קי"ט ע"א א"ל קיסר לריב"ח מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף (ועיי"ש בדף קכ"ז ע"ב) ועיין חגיגה ה' ע"ב ריב"ח הוה קאי בי קיסר אחוי לי' האי אפיקורסא וכו' א"ל קיסר לריב"ח מה אחוי לך, ועיין תענית ז' ע"א ונדרים כ' ע"ב אמרה לי' ברתי' דקיסר לריב"ח חכמה מפוארה בכלי מכוער וכו' ועיין סנהדרין צ' ע"ב שאלו רומיים את ריב"ח מניין שהקב"ה מחי' מתים וכו' ועיין חולין כ"ט ע"ב א"ל קיסר לריב"ח אלהיכם כארי וכו' בעינא דאחזי לאלהיכו וכו' ועיי"ש בדף ס' ע"א א"ל קיסר לריב"ח בעינא דאיצבת לי' נהמא לאלהייכו וכו' ועיין בכורות ח' ע"ב א"ל קיסר לריב"ח נחש לכמה מיעבר ומוליד וכו'. ובהיותו קרוב אל חצר המלכות ברומי הנה התנגד לכל תנועה אשר התעוררה בקרב העם להתקומם נגדם כאשר יסופר לנו בבראשית רבה פרשה ס"ד דבימי ריב"ח גזרה מלכות הרשעה שיבנה בית המקדש ואח"כ ע"י מלשינות נתבטלה הגזירה והעם כשמעם זאת בכו ויאמרו לקשור קשר ולמרוד בממשלת רומי והלך ר' יהושע אסכולוסטקיא דאורייתא ואמר להם המשל הנפלא עם הארי שישב לו עצם בגרון וכו' ובנועם אמריו ובצחות לשונו עלה בידו לשכך חמת העם עיי"ש ומעתה היפלא עוד כי בתהלוכותיו אלה הכעיס תמרורים את ר"ג אשר שנא את הרומיים תכלית השנאה ואשר קוה אך כי יבא זמן מוכשר להסיר עולם הקשה וכל התקרבות אליהם הי' לו למורת רוח וגועל נפש:
(ח) ועיין יבמות ט"ו ע"ב שאלו את ר' יהושע צרת הבת מאי אמר להם מחלוקת ב"ש וב"ה הלכה כדברי מי אמר להם מפני מה אתם מכניסים ראשי בין שני הרים גדולים וכו' בין ב"ש וב"ה מתירא אכי שמא ירוצו את גלגלתי, אבל מעיד אני לכם על שתי משפחות גדולות שהי' בישראל וכו' שהם בני צרות ומהם כהנים גדולים וכו' קבעי מני' צרות וקפשיט להו בני צרות תרתי בעי מני' וכו' ואמר להו צרות מתירא אני בני צרות אני מעיד לכם עיי"ש והנה כל הרואה יראה דר' יהושע אישתמוטי הוא דקא אשתמיט ולא רצה לגלות דעתו על השאלה אשר הציעו לפניו. ונתקשיתי טובא דהרי בש"ס שם יסופר אח"כ דבימי ר' דוסא בן הורכנוס התירו צרת הבת לאחין והי' הדבר קשה לחכמים ואמרו מי ילך ויודיעו אמר להן ר' יהושע אני אלך וכו' הרי חזינן בהדיא דר' יהושע ס"ל דצרת הבת אסורה וכ"כ הי' הדבר ברור בעיניו עד כי מעצמו אמר לחכמים שילך ויראה לר"ד דשלא כדין עשה במה שהתיר צרת הבת וא"כ מדוע כששאלו אותו אי צרת הבת אסורה או מותרת השיב שלא מן הענין באמרו כי ירא הוא להכניס עצמו בין שני הרים גדולים בין ב"ש וב"ה בשגם כי לא פעם אחד ולא פעמים מצאנו לר' יהושע שהכריע בין ב"ש וב"ה ועשה כדברי אחד מהם ולא הי' ירא כלל עיין חגיגה כ"ב ע"ב שהטיח דברים קשים על ב"ש ואמר בושני מדבריכם ב"ש (ואף כי בש"ס שם מבואר דכאשר הסביר לו תלמיד אחד מתלמידי ב"ש דעתן של ב"ש הלך ר"י על קברי ב"ש ואמר נעניתי לכם עצמות ב"ש וכו' זה הי' רק לבקש סליחה על שהקל בכבודם אבל בנוגע לעיקר הנה לא חזר ר"י מדעתו ועביד גם להלאה כב"ה וכן איתא בתוספתא אהלות סוף פ"ה עיי"ש ולא חזר ר"י להיות שונה כדברי התלמיד). וכן מצאנו לפעמים שהכריע נגד ב"ה ועשה כב"ש עיין לדוגמא נדה ט"ז ע"ב אר"י רואה אני את דברי ב"ש עיי"ש וא"כ יפלא מדוע בהך דינא דצרת הבת דוקא לא רצה להכריע וכנ"ל ונ"ל לומר השערה נאותה דבכונה מיאן ר"י להשיב להשואלים אותו דעתו בענין צרת הבת, אף כי באמת הי' הדבר ברור בעיניו דאסורה כאשר נראה אח"כ במעשה דר"ד בן הורכנוס, דהנה בש"ס שם דף ט"ו ע"א איתא מעשה בבתו של ר"ג שהיתה נשואה לאבא אחיו ומת בלא בנים ויבם ר"ג את צרתה עיי"ש וחזינן איפוא דר"ג נשא צרת הבת ועשה כדברי ב"ש ואף כי בש"ס שם אמרו דבת ר"ג איילונית היתה ושריא צרתה גם לב"ה, הנה זה דבר המסור לחכמים היודעים להבחין בין דבר לדבר ומבינים כי חילוק יש בין צרת הבת שנשא ר"ג ובין צרת הבת דעלמא, אולם ההמון לא ידע להבדיל בין ענין לענין וכשמעו כי ר"ג נשא צרת הבת בל"ס הי' משתאה ומשתומם כי נכד הלל הזקן יעשה שלא כדברי ב"ה, וע"כ כאשר הציעו שאלת צרת הבת לפני ר' יהושע בפומבי לא ידע לשות עצות בנפשו מה לעשות, כי להשיב דצרת הבת מותרת לא הי' יכול דדעתו באמת דאסורה, ולהשיב דאסורה ג"כ לא רצה כי בהיותו מפורסים לבעל פלוגתי' של ר"ג אשר דבר אתו קשות והקל בכבודו יתלו בו בוקי סרוקי כי בכונה אמר דצרת הבת אסורה כדי שיתחלל כבוד ר"ג כי כאשר ישמע העם דרך כלל דצרת הבת אסורה הנה לא ירבה עוד בחקירה ודרישה רק יוציאו דבה על ר"ג שעשה שלא כדין (אף כי באמת רשאי הי' לעשות כן דבתו היתה איילונית וכנ"ל) וכבודו יהי' מחולל בעיני ההמון אשר זה דרכו לחפש מומים ולדקדק עם כל איש מורם מעם כחוט השערה (ואולי גם השואלים את ר"י הי' ממתנגדי ר"ג וכוונתם היתה באמת לבנות דיק על תשובת ר"י ולחלל כבוד ר"ג והנ"ל) ולכן בחר ר"י לשתוק ולבלי להשיב דבר ברור רק תשובה צדדית כי ירא הוא להכניס עצמו במחלוקת בין ב"ש וב"ה שמא ירוצו את גלגלתו. אולם כאשר הי' הצורך לסתור דעת ר"ד בן הורכנוס וללכת אליו הביתה ולדבר אתו אך במסבת חכמים אז אמנם מהר ר' יהושע ללכת ולהגיד חוו"ד כי באמת בעיקר הדין לא הי' שום ספק אצלו דצרת הבת אסורה וכאמור:
(ט) ועיין מדרש בראשית כ"ו ר"ג אסיב לברתי' אמרה לי' אבא צלי אמר לה לא יהי' לך מחזורי להכא (פי' שלא תצטרך לחזור אליו) וי"ל דלכן ברכה ר"ג בברכה זו כי בת ר"ג היתה איילונית ואיילונית זה דרכה להתגרש מבעלה ולכן ברכה ר"ג שלא תבוא לזה. אולם במדרש שם איתא דאח"כ ילדה בן זכר וא"ל ר"ג לא ישלה ווי מפומך ואם היתה איילונית איך ילדה וע"כ דשתי בנות הי' לו לר"ג או אולי ילדה בדרך נס ועיין שבת ל' ע"ב יתיב ר"ג וקא דריש עתידה אשה שתלד בכל יום עיי"ש וי"ל דר"ג שהי' לו צער מבתו שלא ילדה הנה ברצותו לצייר העת הטובה המקוה צייר אותה בדרך זה כי אז תלד אשה בכל יום כי כן דרך האדם להשתוקק אל הדבר אשר יחסר לו והשגת הדבר הזה תחשב אצלו להצלחה היותר גדולה:
(י) ובעיקר דברי הש"ס בפסחים פ"ח שהבאתי למעלה נלפע"ד לומר דבר נחמד בהבנת כל עיקר המעשה המסופר בש"ס שם דמלך ומלכה אמרו לעבדיהם צאו ושחטו עלינו את הפסח יצאו ושחטו עליהם שני פסחים ויש להבין מדוע באמת קרה להם כזאת ששחטו שני פסחים הלא דבר הוא. ונלפע"ד דהדברים מתאימים עם הא דאיתא בש"ס דפסחים נ"ז ע"א מלכא ומלכתא הוו יתבי מלכא אמר גדיא יאי ומלכתא אמרה אימרא יאי אמרו מאן מוכח כהן גדול דקא מסיק קרבנות כל יומא אתא איהו (יששכר איש כפר ברקאי) אחוי בידי' אי גדיא יאי יסיק לתמידי אמר מלכא הואיל ולא הוה לי' אימתא דמלכותא נפסקי' לימיני' עיי"ש ופירש"י דמלכא ומלכתא נחלקו אי בשר גדי טוב יותר למאכל אי בשר כבש. והדברים מפליאים שמלך ומלכה יתוכחו בדבר קל הערך כזה עד כי יצטרכו לשאול בעצת הכה"ג למי הצדק. ולולא דמסתפינא מעצמותיו הקדושים של מאור עינינו רש"י הייתי מפרש פירוש אחר בדברי הגמ' והיינו כי המלך והמלכה נחלקו לענין פסח איזהו מין טוב יותר להקריב לפסח, כי הפסח בא מן הכשבים או מן העזים כמאמר הכתוב וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר ועיין ש"ס פסחים ע' ע"ב וא"כ אמר מלכא דגדיא יאי והיינו דאם אמנם דמותר להקריב הפסח מן הכשבים אבל יותר משובח לפסח הוא הגדי, אולם מלכתא אמרה להיפוך כי אימרא יאי והיינו דכבש עדיף לפסח יותר מן הגדי ואמרו מאן מוכח כ"ג דקא מסיק קרבנות כל יומא כי הכ"ג הוא מרא דעובדא בזה והוא יודע מפאת הנסיון מה רגילים יותר להקריב לפסח כבש או גדי. ואמר הכה"ג אי גדי' יאי יסיק לתמידין, כי באמת הכבש יותר משובח לפסח כאשר כתבו התוס' בפסחים ג' ע"ב ד"ה מאלי' דרוב פסחים הי' טלה עיי"ש:
ולפ"ז אמינא דהך מעשה דמלכא ומלכתא הוי יתבי והך מעשה דמלך ומלכה שאמרו לעבדיהם צאו ושחטו עלינו את הפסח שניהם אחד הוא, שפה אחת להם ודברים אחדים. כי העבדים בשמעם את המלך והמלכה מתוכחים מה להקריב גדי או כבש ובראותם את אשר עלה ליששכר איש כפר ברקאי על אשר הרהיב בנפשו עוז להכריע ביניהם, לא ידעו לשות עצות בנפשם מה להקריב אם גדי כדברי המלך או כבש כדברי המלכה ולכן התחכמו ושחטו שני פסחים האחד כדברי המלך והשני כדברי המלכה:
יא ויש להביא סמוכין לדברינו ולהוכיח דהשערתנו הזאת לא רחוקה היא מפירש"י שפירש דשני הפסחים הי' גדי וטלה, ואם נאמר דהא דשחטו שני פסחים הי' רק ע"ד מקרה בעלמא א"כ מדוע שחטו גדי דוקא וטלה ומדוע לא שחטו או שני גדיים או שני טלאים, וע"כ דבכונה עשו כן לצאת ידי המלך והמלכה וכנ"ל ומדוקדק מאד גם הלשון ומעשה במלך ומלכה שאמרו לעבדיהם צאו ושחטו עלינו את הפסח ויצאו ושחטו שני פסחים והיינו כי המלך אמר לאחד מעבדיו שישחוט עליו את הפסח והמלכה אשר לא ידעה כי כבר צוה המלך כן צותה גם היא לאחד מעבדי' שישחוט את הפסח והנה זה שצוה לו המלך בדעתו כי המלך חפץ יותר בגדי שחט גדי וזה שאמרה לו המלכה בדעתו כי המלכה חפיצה יותר בטלה שחטו טלה ונמצא ששחטו שני פסחים ואחד הי' שלא לצורך כי קרבן אחד די לכל הבית כידוע. (ועיין בש"ס כריתות כ"ח ע"ב דגרסינן ינאי מלכא ומלכתא הוי יתבין מלכא אמר גדיא יאי וכו' ובש"ס דפסחים ליתא לתיבת ינאי והגירסא סתם מלכא ומלכתא הוי יתבי ונראה דבכונה השמיט הש"ס תיבת ינאי כי באמת לא הי' מעשה דא אצל ינאי המלך כי אם אצל המלך אגריפס אשר ר"ג הי' בימיו ואשר אותו שאלו בהך מעשה דיצאו ושחטו שני פסחים אשר לפי דברינו היא המשך המעשה דמלכא ומלכתא הוי יתבי וכנ"ל ועיין רש"י פסחים נ"ז שם שפי' מלכא ומלכתא ממלכי חשמונאים עיי"ש ואין זה סתירה לדברינו כי גם את אגריפס המלך רגילים הי' לפעמים לכנות שהוא ממלכי חשמונאים עיין רשב"ם פסחים ק"ז ע"ב אגריפס המלך מלך כשר הי' וממלכי חשמונאים עיי"ש והיינו כי אגריפס הי' נכד הורדוס אשר נשא האי תינוקת מרים בת המלך האחרון לבית החשמונאים כדאיתא בב"ב ג'. ואם נגיה ברשב"ם שם ותחת ממלכי החשמונאים נגרוס ממלכי הורדוס כאשר הגיה בעל מסורת הש"ס נגרוס גם בדברי רש"י מלכא ומלכתא ממלכי הורדוס והבן):
אולם באמת טעו העבדים כי המלך והמלכה לא הי' מקפידים כלל על גדי או על טלה ואת אשר נתוכחו אי אימרא יאי או גדיא יאי הי' רק לרווחא דמילתא ולא ע"צ ההקפדה ואה"נ אי הי' שוחטין גדי כדברי המלך לא היתה המלכה מקפדת וכן אי הי' שוחטין כדברי המלכה לא הי' המלך מקפיד ואת אשר העניש המלך ליששכר איש כפר ברקאי לא הי' בשביל שהקפיד עלי' על אשר הכריע כדברי המלכה כי אם בשביל שתשובתו היתה בדרך שחוק והיתול ובזה הקל בכבוד המלך כמ"ש רש"י בביאור דברי המלך הואיל ולא הוה לי' אימתא דמלכותא שאמר בלשון צחוק עיי"ש ועיין כריתות כ"ח ע"ב אחוי בידי' ופירש"י בלשון גסות וליצנות ומרד במלכות עיי"ש ובלא"ה השכל הישר נותן כן כי לו הי' הכה"ג הנשאל מחויב להגיד רק כדברי המלך א"כ ל"ש הלשון דאמר המלך והמלכה מאן מוכח וכו' כי הלא ידי הכה"ג אסורות ואין בכחו להכריע כלל ומה שאלו אותו וע"כ דבידו הי' להשיב כטוב בעיניו ואם גם הי' משיב שלא כדברי המלך לא הי' קרה לו דבר אולם הוא השיב שלא בנימוס ובחוסר הכבוד ולכן בערה בו חמת המלך. אמנם עדיין יש להעיר נהי דמצד מעלת הקרבן לא הי' המלך והמלכה מקפידים בין גדי לטלה אבל אולי יש בלא"ה איזהו הקפדה בין גדי לטלה וא"כ שוב לא נדע איזהו פסח הוא העיקר והדרינן לדינא דאין נמנין על שני פסחים כאחד משום דלא נדע על איזהו מהן סמכה דעת הבעלים ובאיזהו מהן ניחא להו וע"כ הציעו הדבר לפני ר"ג והשיב ר"ג בחכמה מלכה ומלך דדעתן קלה יאכלו מן הראשון אנן לא נאכל לא מן הראשון ולא מן השני היינו דהקפדות כאלו בין גדי לטלה שייכות אמנם באיש פשוט אבל לא במלך ומלכה ולכן מלך ומלכה יאכלו מן הראשון אבל אנן היינו שאר בני אדם שמקפידים בין גדי וטלה אילו הי' קרה לנו כזאת אה"נ דלא היינו אוכלים לא מן הראשון ולא מן השני וכנ"ל. והדברים נכונים בעזה"י:
ב
שם תוס' ד"ה מאימתי פירש רש"י שק"ש שעל המטה עיקר וכו' והכי איתא בירושלמי אם קרא קודם לכן לא יצא וא"כ למה אנו מתפללין ק"ש בלילה בביהכ"נ כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת תימא לפירושו דלפ"ז ע"כ פסקינן כריב"ל דאמר תפלות באמצע תקנום פירוש באמצע בין שני ק"ש בין ק"ש של שחרית ובין ק"ש של ערבית ואנן קיי"ל כר' יוחנן דאמר לקמן בדף ד' ע"ב איזהו בן עוה"ב זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית עכ"ל התוס' (א) עיין לקמן בדף ד' שם דהש"ס שקל וטרי להבין מחלוקת ר"י וריב"ל בהך מילתא אי יש לסמוך גאולה לתפלה של ערבית וקאמר הש"ס דפליגי בזה דר' יוחנן ס"ל גאולה מאורתא נמי הוה אלא גאולה מעלייתא ל"ה עד צפרא ולכן גם בלילה יש לסמוך גאולה לתפלה אולם ריב"ל ס"ל כיון דגאולה מעלייתא ל"ה רק בצפרא לכן בלילה אין לסמוך גאולה לתפלה. ויש להבין באיזהו סברא נחלקו הלא שניהם מודים דגם בלילה הוה גאולה וכמו כן שניהם מודים דעיקר גאולה ל"ה רק ביום וכן הוא לקמן בדף ט' ע"א הכל מודים כשנגאלו ישראל ממצרים לא נגאלו אלא בערב וכו' וכשיצאו לא יצאו אלא ביום וכו' א"כ אמאי לר"י הוה לילה זמן גאולה ולריב"ל ל"ה לילה זמן גאולה. ונלפע"ד דר"י וריב"ל פליגי בסברא שנחלקו בה הרנב"ר והר' יהוסף הלוי בנימוקי יוסף ב"מ ז' לענין הכשר מצוה אי מקרי בעידנא שנאמר בי' עדל"ת, דדעת הרנב"ר דמעת שמתחילין להתעסק בעשיית המצוה אף שגוף המצוה עדיין לא נעשתה כבר מקרי עידן עשיית המצוה ואמרינן בי' עדל"ת אולם ר' יהוסף חולק עליו וס"ל דכל עוד שלא נעשה עיקר המצוה לא מקרי בעידנא ואין לומר עדל"ת עיי"ש ועיין תוס' ב"ב י"ג ד"ה כופין וגטין מ"א ד"ה לישא שכתבו ג"כ הכי עיי"ש שכתבו דה"ט דעשה דפ"ו לא דחי לאו דלא יהי' קדש משום דעשה דפ"ו אינו מקיים רק בגמר והל"ת עובר בהעראה ול"ה בעידנא אלמא דאף שכבר התחיל לעשות המצוה מ"מ לא מקרי עוד בעידנא ועיין בנובי"ת חאה"ע סי' קמ"א מה שהאריך בזה. וי"ל דר' יוחנן יסבור כסברת הרנב"ר הנ"ל דמעת שמתחילין לעסוק במצוה כבר הוה בעידנא ולכן ס"ל דאף דעיקר הגאולה הי' בבוקר מ"מ כיון דהתחלת הגאולה היתה בלילה חשבינן לילה לזמן גאולה, אבל ריב"ל יסבור כסברת הר' יהוסף וכדעת התוס' הנ"ל דל"מ בעידנא רק העת שנעשה בה עיקר המצוה אבל הכשר מצוה ל"ה בעידנא ולכן ס"ל ג"כ כיון דעיקר הגאולה היתה בבוקר לא מקרי זמן גאולה רק בצפרא ומה שהתחלת הגאולה היתה בלילה אינה כדאי לעשות לילה לזמן גאולה והבן:
ב ובזה יעלה בידינו פלפול נעים בביאור דברי הש"ס במנחות מ"ה ע"א וכל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים (יחזקאל מ"ד) כהנים הוא דלא אכלי הא ישראל אכלי א"ר יוחנן פרשה זו אליהו עתיד לדורשה, רבינא אומר כהנים איצטריך לי' סד"א הואיל ואישתרי מליקה לגבייהו תשתרי נמי נבלה וטרפה קמ"ל, ורבים ראו כן תמהו מדוע לא תירץ ר' יוחנן הכי לנפשי' עד שאמר דאליהו עתיד לדרוש הפרשה הזאת, ולדברינו למעלה נאמר דלכאורה יש להקשות איך נוכל לומר דסד"א שלכהנים יהי' מותר נבילה וטריפה משום דאישתרי מליקה לגבייהו הרי במליקה י"ל דה"ט דאשתרי לכהנים משום דעשה דאכילת קדשים דוחה לל"ת דנבילה לשטת התוס' בשבועות כ"ד ע"א ד"ה האוכל דוזבחת ל"ה עשה ואף אם נאמר דהוה עשה מ"מ בעוף בודאי ליכא עשה דאינו זבוח כמ"ש הפמ"ג בפתיחה לה' שחיטה עיי"ש ועיין בדורש לציון סוף דרוש א' שעמד בזה. ובישוב קושיא זו י"ל לפי מה דקיי"ל דבאיסורין חייבין על הנאת הגרון עיין בר"מ פי"ד מה' מאכלות אסורות ה"ג כזית שאמרו וכו' שאין החיוב אלא על הנאת הגרון בכזית מדבר האסור ועיין מנ"ח מצוה שי"ג אות ב' שכתב דאף ר"ל דפליג על ר"י בחולין ק"ג וס"ל דאזלינן בתר הנאת המעיים זה דוקא לענין שלא להתחייב על הנאת הגרון לבד בלי הנאת המעיים אבל אה"נ דגם לדידי' האיסור מתחיל בהנאת הגרון עיי"ש וא"כ בכל אופן שיהי' בין לר"י בין לר"ל באכילת איסור כבר נעשה איסור מעת שהגרון נהנה אולם באכילת מצוה אין מקיימין המצוה רק בהנאת המעיים כמבואר במחצית השקל סי' תע"ה ס"ק ד' א"כ לא נוכל לומר דה"ט דאשתרי מליקה לכהנים משום דעדל"ת דל"ה בעידנא דהאיסור מתחיל תיכף בהנאת הגרון משא"כ המצוה אינו מקיים רק בהנאת המעיים ובכה"ג ל"ש לומר עדל"ת, והרי זה דומה לסברת התוס' בגיטין וב"ב שהבאתי דלכן העשה דפ"ו אינה דוחה ללאו דלא יהי' קדש דעל הל"ת עובר תיכף והעשה אינו מקיים רק בגמר וכנ"ל. אולם בסברתנו זאת יש להתוכח דנהי דעיקר המצוה אינו מקיים רק בהנאת המעיים אבל הרי בעת שנהנה הגרון עכ"פ מתעסק הוא במצוה ושפיר הוה בעידנא כמו הכשר מצוה דמקרי בעידנא אף דל"ה מעיקר המצוה. אכן בזה באנו למחלוקת הרנב"ר והר"י שהבאנו אי הכשר מצוה הוה בעידנא אי לא ומעתה י"ל דר' יוחנן ורבינא בש"ס דמנחות הנ"ל אזלי לשטתייהו דר"י כשטתי' דלילה הוה זמן גאולה וע"כ ס"ל דהכשר מצוה הוה בעידנא כשטת הרנב"ר וכאשר הוכחנו למעלה ולכן לא הי' יכול לתרץ לנפשי' דה"ט שהוצרך הכתוב לאסור נבלה וטרפה לכהנים משום דסד"א דשרי להם כמו דשרי להו מליקה דבמליקה ה"ט משום דעדל"ת, ואי דל"ה בעידנא דעל האיסור עוברין בהנאת הגרון והעשה אין מקיימין רק בהנאת המעיים דלשטת ר"י גם בכה"ג הוה בעידנא כמו הכשר מצוה דהוה בעידנא וא"כ הוצרך לומר דפרשה זו אליהו עתיד לדורשה, אמנם רבינא יסבור כשטת התוס' והר' יהוסף דהכשר מצוה ל"ה בעידנא ולכן שפיר מתרץ דקרא איצטריך לאשמעינן שלא נימא דלכהנים הותרה נבילה כיון דאשתרי לגבייהו מליקה ואין לומר דמליקה ה"ט דעדל"ת דלשטת רבינא ל"ה בעידנא ול"ש לומר עדל"ת ודו"ק:
ג ועיין קידושין ל"ח ע"א תוס' ד"ה אקרוב שהביאו בשם הירושלמי (הוא בירושלמי חלה רפ"ב) להקשות אמאי לא אכלו בני ישראל מצה מחדש ויבא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה ל"ת דחדש ועיין באור חדש שם שהעיר דבירושלמי ליתא לקושיא זו כלל ואדרבה הירושלמי כתב הדברים האלה בדרך תירוץ לישב הקושיא שהקשו שם אם נאמר דקמה שמצאו ישראל בעת שנכנסו לארץ היתה אסורה משום חדש אפילו מצאו אותה קצורה ואפי' חטים בעלייה א"כ איך אכלו מצה בלילי פסח ומתרץ ר' יונה דאכלו משום דעדל"ת וכתב באור חדש דאין כוונת התוס' דבירושלמי הקשה כן רק כוונת התוס' להקשות מצדם על הא דקאמר המקשה בש"ס שם דלר"ע דס"ל מושב כל מקום שאתם יושבים משמע ניחא הא דכתיב בקרא דיהושע ה' ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ממחרת הפסח אין אבל מקודם לזה לא משום דלא אקרוב עומר והי' אסורין לאכול משום חדש והקשו בתוס' הרי גם לר"ע לא ניחא דגם לדידי' הי' יכולין לאכול מצה מחדש מטעם עדל"ת וכמו שמצאנו בירושלמי שמותר לאכול מצה מחדש משום דעדל"ת וא"כ גם לר"ע קשה מדוע כתיב בקרא דלא אכלו רק ממחרת הפסח הרי גם קודם זה הי' יכולין לאכול, ולדברינו למעלה יש לישב קושית התוס' בדרך נכון דבאמת יש לתמוה איך נוכל להתיר לאכול מצה מחדש משום דעדל"ת הרי ל"ה בעידנא כמ"ש דעל האיסור עוברין תיכף בהנאת הגרון והעשה אין מקיימין רק בהנאת המעיים אכן אם נאמר כשטת הרנב"ר בנ"י הנ"ל דגם הכשר מצוה הוה בעידנא ניחא דנהי דעיקר המצוה הוה בהנאת המעיים אבל הנאת הגרון הוה עכ"פ כהכשר מצוה ושפיר מקרי בעידנא לדחות הל"ת ומעתה י"ל דבירושלמי אומר כן ר' יונה דמותר לאכול מצה מחדש מטעם דעדל"ת ור' יונה הי' מתלמידי ר' יוחנן כדאיתא בש"ס דבכורות ל' סע"א, ובודאי קאי בשטת ר"י רבי' דאין דרך התלמיד לחלוק על הרב בשגם דהירושלמי מסתמא קאי בשטת ר' יוחנן שהי' מחברו כידוע ולכן שפיר קאמר די"ל עדל"ת במצה מחדש כי לשטת ר' יוחנן דס"ל כהרנב"ר דהכשר מצוה הוה בעידנא כאשר הוכחנו למעלה אה"נ דבמצה מחדש הוה בעידנא ושייך לומר עדל"ת אמנם בש"ס דידן שפיר קאמר המקשה דלר"ע דס"ל דמושב כל מקום שאתם יושבים משמע ניחא מה דכתיב דאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח אבל מקודם לזה לא הי' יכולין לאכול משום חדש ואי דהי' יכולין לאכול מצה מטעם דעדל"ת דר"ע י"ל דלא ס"ל כסברת הרנב"ר דהכשר מצוה הוה בעידנא וא"כ ממילא ל"ש לומר באכילת מצה מחדש עדל"ת כיון דל"ה בעידנא וכנ"ל:
ד ואם כנים הדברים האלה שכתבנו דר"ע לא ס"ל כסברת הרנב"ר ולדידי' הכשר מצוה ל"ה בעידנא יעלה בידינו ישוב נכון לקושיא המפורסמת בשער בת רבים על הא דאמרינן בפסחים מ"ד דר"ע לא ס"ל היתר מצטרף לאיסור רק בנזיר ולא נוכל למילף משם לכל התורה משום דהוה נזיר וחטאת (דגם גבי חטאת גילתה התורה דהיתר מצטרף לאיסור דכתיב כל אשר יגע בבשרה יקדש ודרשינן יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא תפסול ואם כשירה היא תאכל כחמור שבהן) שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין והיינו דלכתוב מנזיר ונילף חטאת מיני' וקשה הרי בזבחים צ"ז מקשה הש"ס על הך דרשה דיקדש להיות כמוה וכו' ניתי עשה ותדחי ל"ת (היינו דעשה דאכילת קדשים תדחה ל"ת דאכילת קדשים פסולים) ומשני יקדש עשה היא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, וא"כ שוב איצטריך קרא דיקדש לד"א, וממילא ל"ה שני כתובים הבאים כאחד ושוב נילף מנזיר דבכה"ת היתר מצטרף לאיסור, ובחידושי הארכתי בישוב קושיא זו בכמה וכמה אופנים ועיין בקונטרוס דבר בעתו צד מ"ה שכתבתי דבר חריף בזה, ועם האמור למעלה נאמר דהנה לכאורה יש להקשות מה מקשה הגמ' שעשה דאכילת קדשים תדחה ל"ת דאכילת קדשים פסולים הרי ל"ה בעידנא דעל הל"ת דאכילת קדשים פסולים עוברין תיכף משיהנה הגרון כמו בכל האיסורין והעשה אין מקיימין רק בהנאת המעיים וכאשר הארכנו למעלה, דעכצ"ל דהש"ס קאי בסברא דהכשר מצוה הוה ג"כ בעידנא ולכן שפיר מקשה וניתי עשה ותדחה ל"ת דהנאת הגרון הוה עכ"פ כהכשר מצוה ואלימא ג"כ למדחי ל"ת ומעתה זה ניחא בש"ס דזבחים שם אבל בפסחים הרי קיימינן לר"ע ור"ע הלא ס"ל כשטת החולק על הרנב"ר דהכשר מצוה ל"ה בעידנא כאשר הוכחנו למעלה בדברינו א"כ לדידי' ל"ק כלל הקושיא שעשה דאכילת קדשים תדחה ל"ת, דל"ה בעידנא, וכיון שכן שוב לדידי' אייתר לגמרי קרא דיקדש ולכן שפיר קאמר דנזיר וחטאת הוה שכהב"כ ואין מלמדין ודוק:
ועיין בשאג"א סי' צ"ו וצ"ז שהרחיב הדיבור בענין זה במי שאין לו מצה של היתר אם מותר לו לאכול מצה של איסור מטעם עדל"ת והאריך בזה בפלפול עצום ונחמד ולדברינו למעלה תליא זה זה במחלוקת הרנב"ר והר"י אי הכשר מצוה הוה בעידנא ויש להמשיך עוד הפלפול לכמה מקומות ואין עת האסף פה:
ה ובגוף דברי המנ"ח שהבאתי למעלה דגם ר"ל דס"ל בחולין ק"ג דאזלינן בתר הנאת המעיים מודה דבעינן הנאת הגרון וכל עיקר מחלקותו עם ר"י הוא דר"י ס"ל דעוברין בהנאת הגרון לבד ור"ל ס"ל דבעינן ג"כ הנאת המעיים, עיין בתשובות בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חיו"ד ח"ר סי' פ"ח אות ג' בהגהה שחולק עליו וס"ל דלר"ל אה"נ דאין חייבין רק בהנאת המעיים ובהנאת הגרון ליכא לדידי' איסורא כלל עיי"ש כמו כן בהך מילתא שכתבנו דבמצוה אין יוצאין רק בהנאת המעיים יש להתוכח הרבה ועיין במנ"ח מצוה י' שכתב בפשיטות דאכילת מצה דמיא לאכילת איסור וכמו באכילת איסור חייבין על הנאת הגרון דקיי"ל כר"י כן באכילת מצה יוצאין ג"כ בהנאת הגרון עיי"ש ובאמת מבואר כן בירושלמי פ"ח מתרומות ה"א עיי"ש דקאמר ר"ל דה"ט דס"ל לר"א דמי שהי' אוכל תרומה ונודע לו שהוא בן גרושה או בן חלוצה יבלע משום דס"ל דהלעוס כבלוע ואף בשבת כן ואף בפסח כן ואף ביוה"כ כן ואף בנזיר כן ואף בנבלות וטרפות שקצים ורמשים כן ועיי"ש במראה הפנים שביאר דר"א ס"ל כר"י דאזלינן בתר הנאת הגרון דהילכתא כוותי' ולכן כיון שלעסו וכבר נהנה הגרון לא איכפת לן במה שיבלע אח"כ דבזה לא יעשה עוד שום איסור דהנאת המעיים אין בה ממש עיי"ש ומדקאמר הירושלמי דאף בפסח כן אלמא דמאן דס"ל דאזלינן בתר הנאת הגרון באיסורין ה"ה דס"ל דגם במ"ע העיקר הוא הנאת הגרון וא"צ כלל הנאת המעיים. אולם בירושלמי נזיר פ"ו ה"א מבואר להדיא דבמ"ע גם ר"י מודה דאין יוצאין רק בהנאת המעיים כסברת המחה"ש עיי"ש כזית מצה שחלקו בפיו ואכלו בפלוגתא דר"י ור"ל (אי אזלינן בתר הנאת הגרון או בתר הנאת המעיים) א"ר יוסי מ"מ לא נהנה חכו בכזית ועיי"ש בקרבן עדה שביאר דאפילו לר' יוחנן אינו יוצא אלמא דבמ"ע גם ר"י מודה דבעינן הנאת המעיים אמנם יש גורסין בירושלמי שם מ"מ נהנה חכו בכזית (חסר תיבת לא) ולגירסא זו הפירוש בדברי הירושלמי להיפוך דבכגון דא במצוה אפילו ר"ל מודה דסגי בהנאת הגרון עיי"ש בקרבן עדה וא"כ מוכח מדברי הירושלמי להיפוך מן הקצה אל הקצה דלא לבד שלשטת ר' יוחנן אין שום חילוק בין מצוה לאיסור וכמו דס"ל דבאכילת איסור חייבין על הנאת הגרון כן גם במ"ע יוצאין בהנאת הגרון כי אם אדרבה דאפילו ר"ל דס"ל דבאיסורין אין חייבין רק בהנאת המעיים מ"מ במ"ע מודה הוא דסגי בהנאת הגרון, ובמק"א דברנו מזה הרבה ופה נקצר:
ג
שם ע"ב בגמרא ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר שנאמר ואנחנו עושים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים (נחמי' ד') (א) עיין רמב"ם פ"א מה' בית הבחירה הלכה י"ב שכתב אין בונין את המקדש בלילה שנאמר וביום הקים את המשכן ביום מקימין ולא בלילה ועוסקין בבנין מעלות השחר עד צאת הכוכבים ועיין בכ"מ שם שכתב ועוסקין בבנין מעלות השחר וכו' הכי כתיב בעזרא עיי"ש וכל עין יראה דכונתו על הכתוב הנ"ל ואנחנו עושים במלאכה וכו' ופלא שציין מקום הפסוק הזה בעזרא ובאמת לא נמצא הפסוק הזה בעזרא רק בנחמי' וצ"ל דטעות הדפוס יש כאן ויש להגיה הכי כתיב בנחמי', ואולי אה"נ דיש לגרוס הכי כתיב בעזרא אבל אין הכוונה שכן כתיב בספר עזרא רק הכוונה שכן כתיב אצל עזרא היינו אצל סדר בנינו של עזרא ואה"נ דגוף הכתוב איתא בנחמי' (ושוב מצאתי בהגהות רעק"א סוכה י"ב שהעיר מכמה מקומות שנתחלף עזרא בנחמי' וכתב שם דה"ט משום דאמרו בסנהדרין צ"ג כל מילי דעזרא נחמי' בן חכלי' אמרינהו ולכן יחסו הרבה דברים הכתובים בנחמי' לעזרא עיי"ש ולפ"ז גם הערתנו ע"ד הכ"מ נכונה ולק"מ) וקצת יש לדקדק מה ראי' מייתי הרמב"ם ממקרא זה על בנין בהמ"ק הרי מקרא זה לא קאי כלל על בנין בהמ"ק רק על בנין החומה כמבואר לכל מעיין בנחמי' שם וצ"ל דהרמב"ם לא הביא הכתוב הזה רק לזכר בעלמא ע"ד שהביאו אותו בגמ' כאן לענין ק"ש וכמ"ש התוס' כאן בד"ה אעפ"י וז"פ:
(ב) ועיין בתשובות בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חא"ח סי' ג' אות ה' שהביא בשם ח"א דאף דאין בונין בהמ"ק בלילה מ"מ מזבח יכולין לבנות בלילה ומתרץ בזה קושית רש"י בר"ה ל' ד"ה לא צריכא אהא דאמרינן שם דריב"ז תיקן שיהא יום הנף כולו אסור משום דחייש שמא יבנה בהמ"ק ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בהאיר המזרח עכשיו נמי ניכול ולא ידעו דכיון דאיכא עומר עומר מתיר ולדברי הש"ס שם עיקר החשש הוא שמא יבנה ביהמ"ק בחמיסר בלילה והקשה רש"י הרי זה א"א כיון דקיי"ל דאין בנין בהמ"ק בלילה וכן הקשו גם התוס' בשבועות ט"ו ע"ב ד"ה אין ולהנ"ל י"ל דריב"ז חשש שמא יבנה המזבח בחמיסר בלילה ומקריבין אעפ"י שאין בית ולכן אמר יום הנף כולו ועיי"ש בתשובות בית יצחק לא"ז זצלה"ה שהביא סמוכין לסברא הנ"ל דמזבח יכולין לבנות בלילה מדברי הש"ס בזבחים ס' ע"א דנין כלי מכלי ואין דנין כלי מבנין אלמא דמזבח הוה כלי ולא בנין וכיון שכן מותר לעשותו בלילה והנה המעיין בש"ס דזבחים שם יראה דהש"ס לא אמר כן רק להסביר שטת ר' יוסי דה"ט דיליף רבוע רבוע ממזבח הזהב ולא רצה למילף מיחזקאל כמו דיליף ר' יהודה בש"ס שם משום דדנין כלי מכלי ואין דנין כלי מבנין וממילא ר' יהודה דיליף מיחזקאל ע"כ יסבור דמזבח הוה ג"כ בנין ולא כ"ש ונמצא לפ"ז דהך מילתא אי מזבח הוה כ"ש תליא במחלוקת שבין ר' יוסי ור' יהודה, אמנם י"ל דגם ר' יהודה מודה דמזבח הוה כ"ש והא דיליף מיחזקאל משום דס"ל דאה"נ דדנין כלי מבנין וז"פ אולם בגוף הדבר נפלאתי על מו"ז מאוה"ג זצלה"ה דהרי שם במזבח הנחושת מיירי וכ"כ רש"י שם בד"ה כלי מזבח הנחושת והזהב כלים הם עיי"ש ואין משם ראי' על מזבח הנעשה מאבנים דהוה כלי ג"כ ועיין שבת נ"ה דמזבח הנחושת שלמה גנזו ועשה מזבח אבנים עיי"ש ברש"י ד"ה מי הוה ובילדותי הערתי בדבר זה אי מזבח הוה כ"ש או לא הוא איבעיא בש"ס דזבחים פ"ז ע"א עיי"ש דבעי מיני' רבא מרבה לינה מועלת בראשו של מזבח או אינה מועלת בראשו של מזבח וכו' לשלחן מדמינן לה וכו' או דילמא לקרקע מדמינן לה ועיי"ש ברש"י ד"ה או דילמא לקרקע עזרה מדמינן לה שכ' וז"ל דהא רצפת בנין הוא כמותה ולא כלי שרת כשלחן עכ"ל נמצא דעיקר האיבעיא דש"ס הוא אם מזבח הוה כ"ש ואז דמיא לשלחן דאין לינה פוסלת בו כמה דתנן אפילו הן על השלחן ימים רבים אין בכך כלום או הוה בנין כקרקע העזרה ולינה פוסלת בו והנה רבה פשיט בש"ס שם דאין לינה בראשו של מזבח וע"כ דס"ל דמזבח הוה כ"ש, ובש"ס שם שקו"ט אי רבא קיבלה מיני' ומסיק דלא קיבלה אלמא דס"ל לרבא דמזבח ל"ה כ"ש ולכן לינה פוסלת בו והרי לפנינו דדבר זה אי מזבח הוה כ"ש שנוי במחלוקת בין רבה ורבא דלרבא ל"ה כ"ש ולרבה הוה כ"ש וכיון דאנן נקטינן כרבא דלינה פוסלת בראשו של מזבח כמבואר ברמב"ם פ"ג מה' פסולי המקדשין הי"א ממילא לקושטא דמילתא נקטינן ג"כ דמזבח ל"ה כ"ש ובזה דנתי לישב קצת הקושיא הגדולה שהקשה ביד שאול סי' רע"ו על הרז"ה בע"ז פרק ר' ישמעאל שכ' דהא דאמרינן בש"ס שם בדף נ"ב ע"ב דה"ט שגנזו בית חשמונאי את אבני המזבח ששקצו אנשי יון משום דבאו בה פריצים וחללוה הכונה שיצאו לחולין ע"י פריצי ישראל שמעלו בהן ונפקי לחולין ע"י מעילה ואח"כ זכו בהן העכו"ם ואסרו אותן וזה דוקא באבני מזבח דנפקו לחולין ע"י מעילה אבל בכ"ש דיש בהן מועל אחר מועל ל"ש לומר ובאו בה פריצים וחללוהו וכמו כן ל"ש למימר הכי בפריצי עכו"ם כיון דדין מעילה ל"ש בהו עיי"ש ותמה בס' יד שאול שם מדברי הש"ס בנדרים ס"ב ע"א דקאמר ר' יוחנן כל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם ק"ו ומה בלשצר שנשתמש בכלי קודש שנעשו חול שנאמר ובאו בה פריצים וחללוה כיון שפרצום נעשו חול המשתמש בכתרה של תורה וכו' עאכו"כ והרי להדיא דגם בפריצי עכו"ם אמרינן ובאו בה פריצים וחללוה ואפי' בכ"ש אמרינן הכי ולהנ"ל י"ל דבאמת הקשה הרמב"ן בע"ז שם על הרז"ה דאיך נוכל לומר דכוונת הש"ס באמרו שאבני מזבח נאסרו ע"י העכו"ם משום דבאו בה פריצים וחללוה היינו שנתחללו מקודם ע"י פריצי ישראל שמעלו בהן ונפקי לחולין ולחלק עי"כ בין אבני מזבח לכ"ש והרי אבני מזבח הוה ג"כ כ"ש ואדרבה אין לך כ"ש גדול מהם ושייך בהו לומר ג"כ יש מועל אחר מועל כמו בכ"ש ולא נפקו כלל לחולין ע"י מעילה ומפאת זה העלה הרמב"ן דהא דקאמר הש"ס ובאו בה פריצים וחללוה היינו פריצי עכו"ם והא דיצאו לחולין משום שכן היתה גזירת הכתוב שיצאו לחולין על ידם ולא מטעם מעילה ובאמת אין חילוק בין אבני מזבח לכ"ש דשניהם יצאו לחולין עיי"ש אמנם י"ל דהרז"ה שפיר קאמר לחלק בין אבני מזבח לכ"ש כיון דלקושטא דמילתא אה"נ דאבני מזבח ל"ה כ"ש מדחזינן דלינה פוסלת בראשו של מזבח וע"כ דל"ה כ"ש כנ"ל ולכן י"ל דבאו בה פריצים וחללוהו הוה מטעם מעילה וממילא ל"ש למימר הכי רק בפריצי ישראל דישנם בתורת מעילה ובאבני מזבח דהוה בני מעילה משא"כ בפריצי עכו"ם דאינו בתורת מעילה או בכ"ש דליתנייהו במעילה כיון דבדידהו יש מועל אחר מועל אמנם ר"י כשהוא לעצמו יסבור כרבה בזבחים שם דאין לינה פוסלת בראשו של מזבח כיון דמזבח הוה כ"ש וממילא לדידי' ל"ש לומר כסברת הרז"ה ועכצ"ל לשטתו דמה שנאסרו אבני המזבח ע"י אנשי יון משום ובאו בה פריצים וחללוה הוא משום דכן היתה גזה"כ ומיירי בפריצי עכו"ם כסברת הרמב"ן וא"כ לסברתו אה"נ דגם בכ"ש יש למימר הכי ולכן שפיר קאמר דכלי קודש שנשתמש בהן בלשצר נפקו לחולין ונעשו חול משום שנאמר ובאו בה פריצים וחללוהו ודו"ק (ועיין בתשובות בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חאה"ע ח"ר בקונטרוס הנדפס אחרי סתימת הספר שהביא ד"ז משמי וקלסי' עיי"ש):
ג ויש להעיר איך נוכל לומר דמזבח הוה כ"ש הרי המזבח נעשה מאבנים וקיי"ל דאין עושין כ"ש מאבן כמו דאין עושין כ"ש מעץ וכן הוא ברמב"ם פ"א מה' בית הבחירה הי"ח עיי"ש שכ' וכל כ"ש אין עושין אותן אלא מן המתכת בלבד ואם עשאם של עץ או עצם או אבן או של זכוכית פסולין עיי"ש, אכן לפ"ז באנו למחלוקת רבי ור' יוסי בר יהודה בסוכה נ' ע"ב אי כ"ש של עץ פסולין או לא דלרבי דס"ל שם דכ"ש של עץ פסולין וממילא גם של אבן פסול דבעינן מתכת דוקא ע"כ מזבח ל"ה כ"ש כיון דהוה של אבן, אכן לריב"י דמכשיר כ"ש של עץ וה"ה לשל אבן דל"ב דוקא מתכת אה"נ דלדידי' י"ל דמזבח הוה כ"ש ועיין בש"ס דסוכה שם דפלוגתייהו דרבי וריב"י הוא אי דרשינן כללי ופרטי או ריבוי ומיעוטי דרבי דריש כללי ופרטי ומה"ט ס"ל דכ"ש של עץ פסול כיון דילפינן בכלל ופרט ממנורה דבעינן מתכת דוקא וריב"י דריש ריבוי ומיעוטי ולכן ריבה הכל ולא מיעט אלא של חרס עיי"ש ובזה הי' מקום לישב דברי הרז"ה שהבאתי ולהצילם מהקושיא הגדולה שהקשה עליהם בספר יד שאול בסגנון אחר קצת ובדרך יותר נכון דכבר הבאתי קושית הרמב"ן איך נוכל לומר דבאו בה פריצים וחללוה היינו פריצי ישראל והטעם יהי' משום מעילה דהרי אבני מזבח הוה ג"כ כ"ש ואדרבה אין לך כ"ש גדול מהם ויש בהו מועל אחר מועל ולא יצאו לחולין כלל ע"י מעילה, אכן י"ל דהרז"ה שפיר קאמר כיון דשם בע"ז קאי הגמ' אליבא דרבי דהוא ס"ל שם דכלים ששמשו בהן בבית חוניו אסור להשתמש במקדש בהם ורצה הש"ס להביא סייעתא לדבריו מהא דגנזו בית חשמונאי את אבני המזבח ששקצו אנשי יון ואדחי לי' דשם ה"ט כיון דכתיב ובאו בה פריצים וחללוה וכיון דקאי בשטת רבי שפיר פירש הרז"ה דמה שאמרו בש"ס שם דה"ט שיכלו אנשי יון לאסור אבני מזבח כיון דבאו בה פריצים וחללוה היינו פריצי ישראל ויצאו לחולין ע"י מעילה דלשטת רבי דס"ל דאין עושין כ"ש של עץ וה"ה של אבן ע"כ אבני מזבח ל"ה כ"ש ונפקו לחולין ע"י מעילה כנ"ל ולשטתו (וכן הוא באמת מסקנת הדבר כיון דנקטינן כוותי' דאין עושין כ"ש של עץ וממילא קיימינן ג"כ דאבני מזבח ל"ה כ"ש וכאמור) אה"נ דבכ"ש או בפריצי עכו"ם לא נפקו לחולין אבל בנדרים שם בעל המאמר הוא ר' יוחנן והוא יסבור דעושין כ"ש של עץ (ויש להוכיח דס"ל כן לפי המבואר ברשב"א קידושין ט' ע"ב דה"ט דר"י דקאמר בש"ס שם דמבעלה ליכא למילף דאשה נקנית בביאה משום דהו"א עד דמקדש והדר בעיל כיון דר"י ס"ל לחלק צריך קרא ובש"ס דשבועות כ"ז ע"ב אמרינן דמאן דס"ל לחלק צריך קרא ע"כ ס"ל כמ"ד דדרשינן ריבויי ומיעוטי עיי"ש וממילא ס"ל דעושין כ"ש של עץ כנ"ל) וכיון שכן לדידי' ל"ל כסברת הרז"ה דהא שנאסרו אבני המזבח ע"י אנשי יון משום דבאו בה פריצים וחללוה היינו פריצי ישראל ומטעם מעילה דאבני מזבח לא נפיק לדידי' לחולין ע"י מעילה כיון דהוה כ"ש ויש בהו מועל אחר מועל ועכצ"ל לשטתו כפי' הרמב"ן דיצאו לחולין מפאת גזה"כ ובאו בה פריצים היינו פריצי נכרים וגם כ"ש יצאו לחולין ולכן שפיר קאמר דגם הכלים שנשתמש בהם בלשצר יצאו לחולין משום דכתיב ובאו בה פריצים וחללוה ודוק:
ודע דבגוף הסברא שהבאתי למעלה דמזבח יכולין לבנות בלילה משום דל"ה בנין רק כ"ש יש להעיר דכ"ש גופי' מנ"ל דיכולין לעשות בלילה, דילמא כמו דאין בונין בהמ"ק בלילה ה"ה דאין עושין כ"ש בלילה, ועיין בחינוך מצוה צ"ה שכתב דזאת המצוה של ועשו לי מקדש כוללת גם הכלים הצריכים בבית אל העבודה כגון המנורה ושאר הכלים ועיין במנ"ח שם וא"כ מילתא דמסתברא לומר דבזמן שאסור לבנות הבית אסור לעשות גם הכלים כיון דשניהם נכנסים בגדר מצוה אחת ואם נניח דבאיזהו זמן מהזמנים ליתנייהו למצוה זאת יש לנו לומר דליתנייהו כלה הן לענין בנין הבית והן לענין עשיית הכלים. וקצת י"ל דדבר זה אי מותר לעשות כ"ש בלילה תליא במחלוקת שבין ר' יהודה ור' יוסי בש"ס דזבחים ס' שהבאתי אי דנין כלי מבנין או לא דאם נאמר דאין דנין כלי מבנין כמו שאמרו שם אליבא דר' יוסי י"ל דאין ללמוד כלי מבנין גם לענין שיפסול עשייתו בלילה דרק בנין אסור בלילה ולא עשיית כלי אמנם אם נאמר דדנין כלי מבנין כמו דס"ל לר' יהודה יש לנו לומר דכמו דאין לבנות הבית בלילה ה"ה דאין לעשות הכלים בלילה ויש לפלפל בזה עוד ואכ"מ:
ד ' והנה רש"י בר"ה שם תירץ לקושיא הנ"ל איך אסר ריב"ז יום הנף משום דחש שמא יבנה בהמ"ק בחמיסר בלילה והרי אין בונין בהמ"ק ביו"ט ובלילה דזה דוקא בנין בהמ"ק הנעשה ע"י אדם אסור ביו"ט ובלילה אבל בנין דלעתיד שיהי' בידי שמים יבנה גם בלילה וביו"ט עיי"ש וכ"כ התוס' בשבועות ט"ו ע"ב ד"ה אין שהבאתי, ועיין במעיין החכמה דפוס לבוב דף ל"ו שהקשה קושיא מושכלת והרי בגמ' דשבועות שם אמרו דמדינא בעינן שתתקדש העזרה במנחת חמץ והיינו בעצרת בשתי הלחם (דזאת היא המנחה האחת הבאה מן החמץ) ורק מה"ט אין מקדשין אותה במנחת חמץ משום דא"א כיון דאין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט ואכן בעינן קידוש בשעת הבנין, א"כ בנין דלעתיד שיבנה ביו"ט כדברי רש"י הנ"ל כיון שיהי' ביד"ש ממילא יהי' מוכרח להבנות בעצרת כדי שיוכל לההקדש במנחת חמץ בשתהל"ח וא"כ איך חשש ריב"ז לאסור יום הנף דשמא יבנה בהמ"ק בט"ו בניסן, והרי בית דלעתיד ע"כ יבנה בעצרת ומהנמנע שיבנה בט"ו בניסן ובישוב קושיא זו נלפע"ד דהש"ס בר"ה שם דאסבר לן טעמא דריב"ז דאסר יום הנף משום דשמא יבנה בהמ"ק בחמיסר בלילה יסבור דדנין אפשר משאי אפשר וא"כ יש לנו ללמוד ולומר כמו דשני הבתים הראשונים נתקדשו בלא חמץ כן גם הבית השלישי שיבנה במהרה בימינו יתקדש ג"כ בלא חמץ ואף דבהם א"א הי' לקדש בחמץ משא"כ בבית דלעתיד יהי' אפשר אין בזה כלום כיון דדנין אפשר משאי אפשר ולכן שפיר חש ריב"ז שמא יבנה בהמ"ק בט"ו בניסן ואם לא יאסרו יום הנף יבואו לידי מכשול. אמנם לפ"ז יוצמח לנו דאם נאמר אין דנין אפשר משאי אפשר אה"נ דלא יהי' שייך לומר דטעמא דריב"ז שאסר יום הנף משום דחש שמא יבנה בהמ"ק בט"ו בניסן דזה א"א כיון דבנין דלעתיד ע"כ יבנה בעצרת כדי שיתקדש בחמץ כקושית מעיין החכמה שהבאתי וההכרח יהי' איפוא להמציא טעם אחר לתקנת ריב"ז וז"ב:
ובהכי אשכחנא מילתא בטעמא לבאר דברי הש"ס בר"ה שם אמר רנב"י ריב"ז בשטת ר' יהודה אמרה דאמר עד עצם היום הזה עד עצמו של יום ועד בכלל ומי סבר לה כוותי' והא מיפלג פלג עלי' דתנן משחרב בית המקדש התקין ריב"ז שיהא יום הנץ כולו אסור א"ר יהודה והלא מן התורה היא דכתיב עד עצם היום הזה וכו' התם ר"י הוא דקא טעי בדריב"ז איהו סבר ריב"ז מדרבנן קאמר ולא היא מדאורייתא קאמר עיי"ש וכל עובר ישתומם על הדברים האלה הנמצא כזה שאמורא יאמר על תנא שטעה בדברי התנא חבירו וביחוד מה הי' חסר לרנב"י אם ריב"ז באמת מדרבנן קאמר ור"י שפיר הבין דבריו. ועם האמור למעלה יתבאר לנו המאמר הזה בטו"ט דרנב"י קאי בסברא דאין דנין אפשר משאי אפשר ולכן לא רצה לומר דטעמא דריב"ז שאוסר יום הנץ משום דחש שמא יבנה בהמ"ק וכו' וכל עיקר האיסור ל"ה רק מדרבנן משום גזירה כיון דזה א"א שיבנה ביהמ"ק בט"ו בניסן דע"כ יבנה בעצרת כדי שיתקדש במנחת חמץ בשתי הלחם ומשני הבתים שנתקדשו בלא חמץ אין ללמוד כיון דשם הי' א"א ובבנין דלעתיד שיבנה ביו"ט יהי' אפשר ואין דנין אפשר משאי אפשר וע"כ אמר דריב"ז מדאורייתא אסר כיון דיליף כן מקרא וכאשר שאלוהו מר"י שהבין בכוונת ריב"ז דלא אסר יום הנף רק מדרבנן השיב רנב"י דמר"י אין ראי' כיון דלשטתו אה"נ דהי' יכול ריב"ז לאסור מדרבנן כיון דר"י ס"ל דנין אפשר משאי אפשר כמבואר בש"ס דיבמות מ"ו ע"ב עיי"ש דס"ל דגר בטבילה סגי וע"כ משום דיליף מאמהות ודן אפשר משא"א וא"כ לדידי' לא יהי' מהצורך לקחת חמץ לקידוש הבית דלעתיד אף שיהי' אפשר דדנין אפשר משאי אפשר וילפינן מבתים הקודמים שנתקדשו בלא חמץ וכנ"ל ולכן חשב לשטתו דריב"ז מדרבנן אסר אבל לקושטא דמילתא דאין דנין אפשר משאי אפשר עכצ"ל דריב"ז מדאורייתא אסר וזה שאמר רנב"י ר"י טעה בדריב"ז היינו ר"י לשטתו טעה וחשב דריב"ז מדרבנן אסר כיון דלשטתו י"ל כן וחשב דריב"ז באמת הכי ס"ל אבל באמת גם ריב"ז מדאורייתא קאמר וזה התקין דרש והתקין זה נכון בבירור דברי הש"ס:
ה ולדאתן עלה הי' מקום לומר בביאור דברי הש"ס הנ"ל בדרך שאמרנו רק בסגנון אחר קצת עפ"י דברי התוס' בשבועות ט"ו ע"א ד"ה ויוצא שהקשו אהא דאמר רמי בר חמא בש"ס דאין העזרה מתקדשת אלא בשיורי מנחה כירושלים מה ירושלים דבר הנאכל בה ויוצא ממנה נפסל מקדשה אף עזרה דבר הנאכל בה ויוצא ממנה נפסל מקדשה, והקשו בתוס' הר הבית היכי קדיש שאין דבר נאכל בו ויוצא ממנו נפסל וכו' וכן בתי ערי חומה וכו' ותירצו דהיכי דלא אפשר לא אפשר עיי"ש ולפי דברי התוס' מוכח דאם נאמר דדנין אפשר משאי אפשר שפיר יש לנו ללמוד מהר הבית ומבתי ערי חומה דלא בעינן שירי מכחה וממילא ליכא שום סברא כלל שנבעי חמץ לקידוש העזרה. והנה כבר הבאתי למעלה קושיות מעיין החכמה דלא נוכל לומר דריב"ז אסר מטעם גזירה כיון דבנין דלעתיד ההכרח שיבנה בעצרת כדי להתקדש בחמץ אמנם י"ל דהש"ס דקאמר דריב"ז אסר מטעם דחש שמא יבנה בהמ"ק וכו' קאי בסברא דדנין אפשר משאי אפשר וא"כ קושית התוס' הנ"ל עומדת בתוקפה ושוב י"ל מהר הבית ומבתי ערי חומה מוכח דלא בעינן שירי מנחה וממילא ג"כ לא בעינין חמץ ושפיר י"ל דהמקדש יבנה בניסן, אולם רנב"י יסבור דאין דנין אפשר משא"א ושפיר בעינן שירי מנחה לקידוש העזרה ומדינא בעינן ג"כ חמץ רק דלא אפשר כמבואר בש"ס שם וא"כ בנין דלעתיד שיהי' אפשר לקדשו בחמץ ההכרח יהי' שיבכה בעצרת וע"כ לא ניחא לי' לרנב"י למימר דריב"ז אסר מדרבנן מטעם גזירה ולכן אמר דריב"ז מדאורייתא אסר משום דדרש עד ועד בכלל, וכאשר שאלוהו מר"י שחשב דריב"ז מדרבנן אסור השיב דר"י טעה בדרבי יוחנן בן זכאי היינו דמר"י אין ראי' דהוא לשטתו אה"נ דהי' יכול לחשוב דריב"ז מדרבנן קאמר כיון דהוא ס"ל דנין אפשר משאי אפשר וא"כ קשה לשטתו קושית התוס' ומוכח איפוא מהר הבית ומבתי ערי חומה דל"ב שירי מנחה וה"ה דל"ב חמץ ויוכל הבית להבנות בכל זמן ולכן חשב דריב"ז אסר מטעם חשש שמא יבנה בהמ"ק, אבל באמת א"א לומר כן כיון דאין דנין אפשר משאי אפשר ובעינן חמץ ושוב בהכרח המקדש יבנה בעצרת ולא בניסן וע"כ דריב"ז מדאורייתא אסר ודו"ק:
ו ומה נאמנו הדברים האלה בישוב דברי רש"י במגילה י' ע"א שכ' בד"ה לאו דר"א דבעי קלעים להיכל סבר לא קידשה לאחר החורבן לפיכך פרסו קלעים במקום בנין וחזרו וקדשו בתודות ובשיר כדאמר במס' שבועות עיי"ש ויש לתמוה טובא הרי שם מיירי לענין קדושת העזרה ובקדושת העזרה לא סגי לי' בתודות רק בעינן שיורי מנחה כמאמר רמי בר חמא בש"ס דשבועות שהבאתי שהוא מאמר מוסכם ואין חולק עליו וזה דקדוק עצום וראיתי אח"כ שכבר עמדו בזה המפורשים ועם האמור למעלה הדבר נכון דהנה בש"ס שם מקשה על רמי בר חמא דבעי שיורי מנחה לקידוש העזרה דומיא דירושלים דדבר הנאכל בה מקדשה אטו לחמי תודה בעזרה מי לא מיתאכלי ומשני כירושלים מה ירושלים דבר הנאכל בה ויוצא ממנה נפסל מקדשה אף עזרה דבר הנאכל בה ויוצא ממנה נפסל מקדשה וכבר הבאתי קושית התוס' אמאי לא נילף מהר הבית ומבתי ערי חומה שמתקדשין אף בדבר שאין נאכל בו ויוצא ממנו נפסל ותירצו דשם א"א משא"כ היכי דאפשר וכתבנו דלפ"ז מאן דס"ל דדנין אפשר משאי אפשר לדידי' אה"נ דל"ב שיורי מנחה לקידוש העזרה ושפיר תוכל להתקדש בלחמי תודה דל"ב דוקא דבר שנאכל בו ויוצא ממנו נפסל, ור"א הוא הוא דס"ל דדנין אפשר משאי אפשר כמבואר בש"ס דיבמות מ"ו ע"א ובמנחות פ"ב א"כ לדידי' באמת ל"ב שיורי מנחה לקידוש העזרה וסגי בלחמי תודה ולכן שפיר פירש"י אליבי' דקדשו את העזרה בתודות וזה ישוב נכון:
ו ועיין במהרש"א שבועות ט"ו שם שהקשה איך ס"ד דהש"ס דבעינן חמץ לקידוש העזרה והרי חזינן דשלמה קידש הבית בסוכות ולא המתין עד עצרת שיקדשנו בחמץ ולפענ"ד כראה לישב בפשיטות דאין כוונת הש"ס לומר שנצטרך באמת חמץ לקידוש העזרה דזה א"א שהרי אנו רואים ששלמה קידש הבית בסוכות ולא הקפיד שיהי' הקידוש בחמץ רק כוונת הש"ס לדחות דינו של רמב"ח שמצריך שירי מנחה לקידוש העזרה משום דמקיש קידוש העזרה לקידוש ירושלים וע"ז מקשה הש"ס אם מקשינן קידוש עזרה לקידוש ירושלים הי' לנו להצריך גם חמץ וזה א"א לומר דהרי אנו רואים ששלמה קידש הבית בסוכות וא"כ ש"מ דאין להקיש קידוש העזרה לקידוש ירושלים וממילא לא בעינן ג"כ שירי מנחה וע"ז משני הש"ס דההיקש בתוקפו ואה"נ דמפאת ההיקש הזה הי' הסברא נותנת שנצטרך חמץ לקידוש העזרה ומה שאין אנו מצריכים חמץ הוא משום דלא אפשר כמו שביאר בש"ס שם אבל שירי מנחה דאפשר אה"נ דצריכין ובדרוש שדרשתי בימי בחרותי בבהכ"נ דק' לבוב ביום ז' של פסח שנת תרנ"ז הארכתי הרבה בענינים האלה ואחרי אשר בלא"ה כבר יצאנו מחוץ לעניננו נסתגר בזה:
ד
דף ג' ע"א בגמרא תניא א"ר יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח עד שסיימתי תפלתי אמר לי שלום עליך רבי ואמרתי לו שלום עליך רבי ומורי ואמר לי בני מפני מה נכנסת לחורבה וכו' באותה שעה למדתי ממנו וכו' שאין נכנסין לחורבה. (א) עיין בש"ס כאן דלכן אין נכנסין לחורבה ואפי' לחדתא משום חשדא ופירש"י שלא יאמרו זונה מוכנת לו, ועיין בבראשית רבה פ' ס"ב שמסופר שם דר"י בן חלפתא (והוא סתם ר' יוסי שבש"ס כידוע ועיין תוספות ישנים סוף יומא ד"ה מכלל) ותלמידוהי הי' רגילים להיות משכימים ויושבים ושונים תחת תאנה אחת והי' בעל התאנה משכים ולוקטה אמר שמא הוא חשדינו מה עבדון חלפון אתרון עיי"ש ונראה לשער דה"ט שברח ר' יוסי כ"כ מן החשד משום שכן למדו אליהו בש"ס כאן שמהראוי לברוח בכל היכולת מן הכיעור ולשמור עצמו מכל קו של חשד וע"כ בראותו שבעל התאנה חושד אותו עזב את המקום והלך לו למקום אחר:
ויש להעיר מדברי הש"ס בשבת קי"ח ע"ב דקאמר ר"י יהי חלקי ממי שחושדין אותו ואין בו, ומשמע לפום ריהטא דר"י לא שם לב כלל אל החשד, וי"ל דזה אמר ר' יוסי קודם שאמר לו אליהו הך מילתא שאין לכנוס לחורבה מפני החשד ואז אמנם חשב דאין להשגיח כלל על חשד של חנם ואדרבה השתוקק להיות מאלה שחושדין אותם ואין בהם, אכן אח"כ כשמעו מאליהו שיש להתרחק מן החשד הנה ברח ממנו בכל היכולת וכנ"ל:
ב ועיין בש"ס דשבת שם דקאמר עוד ר' יוסי מימי לא עברתי על דעת חבירי, יודע אני בעצמי שאיני כהן אם אומרים לי חבירי עלה לדוכן אני עולה, ונראה לשער דה"ט שסיפר ר"י כן שלא עבר על דעת חביריו, כי ר"י הי' מתלמידי ר"ע עיין פסחים י"ח ע"א ר"י בשטת ר"ע רבי' אמרה. וידוע דתלמידי ר"ע לא הי' נוחים זל"ז עיין יבמות ס"ב ע"ב שנים עשר אלף זוגים תלמידים הי' לו לר"ע וכלם מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זל"ז והי' העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם ר"א ור"י ור' יוסי ור"ש ור"א בן שמוע ועיין בראשית רבה פ' ס"א דר"ע בעצמו אמר לתלמידיו (ובתוכם נזכר שם גם ר' יוסי) בני הראשונים לא מתו אלא מפני שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם עיי"ש ולכן שיבח ר"י בנפשי' שהוא לא הי' כשאר תלמידי ר"ע שהתקוטטו זה עם זה רק אדרבה הי' נוח לחבריו ומעולם לא עבר על דעתם והפליג כ"כ את התקרבותו לחבריו עד שאמר שאם גם הי' אומרים לו שיעלה לדוכן אף שאינו כהן לא הי' משיב פניהם ריקם. ואולי י"ל עוד דהדברים מתאימים עם מה שכתבנו למעלה, דר"י אחר שמעו מאליהו הדברים המוזכרים בש"ס כאן זה הי' דרכו להרחיק עצמו בכל היכולת מכל חשד ורינון. ולכן לא רצה שיחשדוהו שבהיותו מתלמידי ר"ע הוא ג"כ בלתי נוח ומקובל לחבריו לזאת הודיע שאדרבה נהפוך הוא, ומימיו לא עבר על דעת חבריו:
ובמק"א שערתי כיוצא בזה בהא דאיתא באבות פ"ד מי"ב ר"א בן שמוע אומר יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך וכבוד חבירך כמורא רבך ומורא רבך כמורא שמים דה"ט שהזהיר ר"א בן שמוע על כבוד חברים משום שהוא הי' ג"כ מתלמידי ר"ע כדאיתא בש"ס דיבמות ס"ב שהבאנו, ותלמידי ר"ע לא נהגו כבוד זה בזה ולא הי' נוחים זל"ז לזאת הזהיר שלא נכון לעשות כן ואדרבה יש ליזהר בכבוד חברים כמו בכבוד הרב, ואולי מה שהזהיר עוד ר"א במאמר הזה על כבוד התלמידים וכבוד הרב משום שהי' לו ישיבה גדולה ומספר תלמידיו הי' רב מאד עיין יבמות פ"ד ע"א שרבי אמר כשהלכתי ללמוד תורה אצל ר"א בן שמוע חוברו עלי תלמידים כתרנגולים של בית בוקיא וכו' ועיין עירובין כ"ג ע"א שסיפר רבי כשהיינו למדין תורה אצל ראב"ש היינו יושבים ששה באמה אחת עיי"ש וע"כ מצא לנכון לתאר איך צריך להיות היחס בין הרב והתלמידים שהרב צריך להיות נזהר בכבוד התלמידים והתלמידים צריכים לירא ולפחוד מהרב ואז יעלה הלימוד יפה ויעשה פרי ישוה לו:
ג ועיין חגיגה כ"ב ע"א מאן תנא דחייש לאיבה ר' יוסי הוא עיי"ש וי"ל דה"ט שכנו את ר"י בשם תנא דחייש לאיבה כי כן הי' תכונתו לאהוב את השלום ולברוח מהמחלוקת כדברינו למעלה, ואולי באמת פעל עליו זאת הנסיון כי בהיותו מתלמידי ר"ע בעיניו ראה את התולדות הרעות והנזק הגדול אשר יצאו מהמחלוקת לזאת הוקיר מאד את השלום ושנא את המחלוקת, ואולי מפאת תכונתו זאת אמר ג"כ המאמר המובא ממנו ביומא ע"ה בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בו"ד מדת בו"ד מקנינו את חבירו יורד עמו עד לחייו אבל הקב"ה אינו כן וכו' אשר ענינו הוא ג"כ לעורר את בני האדם שלא ינטרו איבה זל"ז וכביכול מהקב"ה ילמדו להיות נוחים לרצות ועוברים על פשע:
והא דהשיב ר' יוסי לאליהו שלום עליך רבי ומורי י"ל דה"ט שקרא לאליהו בשם רבי ומורי כי אליהו הי' רגיל אצלו ללמדו תורה עיין סנהדרין קי"ג ע"ב דרש ר' יוסי בצפורי אבא אליהו קפדן הוה, הוה רגיל למיתי גבי' איכסי מיני' תלתא יומי ולא אתא ופירש"י איכסי מיני' שהי' רגיל למיתי לבי מדרשו כל יומא וכו' ועיין יבמות ס"ג אשכחי' אליהו לר' יוסי עיי"ש:
ועיין מ"ק כ"ו ע"ב כד נח נפשי' דר' יוסי שפעי מרזבי דצפורא דמא וי"ל הכונה כי ר"י הי' יושב כסאות למשפט בצפורי עיין סנהדרין ל"ב ע"ב צדק צדק תרדוף הלך אחר חכמים לישיבה וכו' אחר ר"י לצפורי ופירש"י שם אחר חכמים לישיבה בית הועד ששמה ב"ד קבוע, ובהיות ר"י אוהב מאד את השלום התאמץ לנטוע זרע השלום בקרב עדתו לאהבה איש את רעהו, ולכן כל עוד שהי' בחיים לא נראה דם, רמז לריב ומצה, בחוצות צפורי כי יושבי' הלכו אש את רעהו באהבה ובמישור ולא הי' פרץ וצוחה ברחובותם אמנם אחרי מותו נתפרדה החבילה ובהלקח הרועה הנאמן הזה אשר נתן נפשו בעד השלום הנה דמים בדמים נגעו וקול מריבה כשמע בחוצות צפורי וברחובותי' קול מדנים בין אחים אשר הי' ללהב ולמוקד כי לא הי' איש שיעמוד בפרץ וישיב לכונן ארמון השלום על תלו. ועל המצב הזה אשר נהי' בצפורי אחרי מות ר"י רמזו חז"ל באמרם בסגנון מליצי כי מרזבי דצפורי שפעי דמא כלומר הרחובות הי' מלאים דם מרוב המחלוקת והמריבה, אשר יצאה ללהב ותאכל עיר ומלואה וכאמור:
ה
שם בגמרא שמעתי בת קול שמנהמת כיונה. עיין תוספת יו"ט פרק בתרא דיבמות מ"ה שכ' דה"ט שנקרא בת קול בלשון נקיבה משום דתש כחו נגד נבואה לכן נקרא בלשון נקיבה בת קול ועיין בהגהות רצ"ח סנהדרין י"א שהביא בשם שיטה מקובצת לסנהדרין הנספח לספר חמרא וחיי מבעל כנה"ג שכתב בשם הרא"ש דלכן נקרא בת קול משום שיוצא במדה ואין כל אדם שומעו אלא הראוי לשומעו וכתב בהגהות רצ"ח שם דהרא"ש יפרש בת מלשון אלפים בת יכיל (מלכים א' ז') שהוא ענין מדה שרגילין הי' למדוד בה מלפנים והיינו קול שבא במדה עיי"ש ולפענ"ד נראה לשער דבת הוא לשון פתאום כאשר כן מצאתי בערוך ערך בת שתרגם בת אחת פתאום עיי"ש ונקרא בת קול כלומר קול פתאומי הבא מן השמים ובאשר נדקדק בדברי הש"ס נראה אמנם כי כמעט בכל מקום שמוזכר בת קול הוא נשנה בלשון נקיבה יצאה בת קול אכן עכ"ז הוא נמצא לפעמים גם בלשון זכר ולדוגמא עיין סוטה י"ג ע"ב בת קול משמיע (ולא משמעת) ושם ל"ג ע"א שמע בת קול שהוא אומר (ולא שהוא אומרת) ועיין ב"ב ג' ע"ב שמע בת קול דאמר עיי"ש:
ו
שם ע"ב בגמרא ר"א אמר משמרה ופלגא נמי משמרות קרי להו. (א) עיין במנחת יעקב בתשו' שבסוף הספר סי' ש"כ שהסתייע מדברי הש"ס כאן דהא דבעינן לבצוע בשבת על ב' ככרות שלמות ל"ה מה"ת רק אסמכתא בעלמא דבש"ס דשבת קי"ז ע"ב יליף לי' לחיוב לחם משנה בשבת מדכתיב והי' ביום הששי לקטו לחם משנה ובכלל לחם משנה י"ל דהוה ג"כ אפי' אם אין שתי הככרות שלימות דכמו דאמרינן בש"ס כאן משמרה ופלגא נמי משמרות קרי להו ה"נ י"ל לחם ופלגא לחם משנה קרינן לי' ומה"ט דן שם באשה שעשתה לחמים לכבוד שבת ושכחה ליטול חלה קודם אפי' ונטלה אח"כ או שאם מחמת איסור הוצרכו לקחת כדי קליפה או כדי נטילה מאיזהו חלה מותר לקחת החלה הזאת ללחם משנה כיון דכל עיקר החיוב לקחת שלימות ללחם משנה ל"ה רק מדרבנן בכגון דא שלא חסר מהחלה רק חתיכה קטנה אין להקפיד בשגם שלא נטלו החתיכה מחמת שהמצוה בזוי' עליהם ורק מצד ההכרח עיי"ש ועיין בח"ס חא"ח סי' מ"ו שתמה עליו דבאותו קרא דלקטו לחם משנה שממנו ילפינן לחיוב לחם משנה בשבת כתיב להביא שני העומר לאחד ואיך שייך לומר חדא ופלגא והניח בצ"ע (ומה שרצה לתרץ שם בדרך אגדה דבריו צריכים ביאור) ולפענ"ד לק"מ עד שאני תמה על הח"ס שהחמיר כ"כ בקושיא זו ובאמת אין לה שום מקום כלל, דמה דיליף הש"ס לחיוב לחם משנה בשבת מקרא דלקטו לחם משנה ע"כ לא יליף זאת מגוף המעשה שלקטו שני העומר דמה ראי' יש מזה על חיוב לחם משנה בשבת, הרי הא דלקטו שני העומר הוה הטעם משום דבשבת לא ירד המן ולכן מהצורך הי' להשלים ביום ו' העומר שיחסר להם בשבת כי לקטו בכל יום עומר לגלגולת ואיזהו הוכחה יש מזה שיש חיוב לבצוע בשבת על לחם משנה (ולכל היותר יש לקחת מזה רמז קל אבל אין ללמוד מזה חיוב גמור) וע"כ דהש"ס יליף זאת רק מיתורא דלשון לחם משנה הנאמר בקרא שהוא ללא צורך כיון שנאמר בפירוש שלקטו שני העומר ולכן מדייק הש"ס מזה דהכתוב אתי לאשמעינן שיש חיוב ליטל לחם משנה בשבת והיינו דהש"ס מפרש כוונת הכתוב לקטו לחם משנה שני העומר וכו' כלומר לקטו שני העומר שיהי' לכם ללחם משנה בשבת, וכיון שכן דכל עיקר החיוב של לחם משנה בשבת ידענו רק מלשון לחם משנה שפיר י"ל כסברת המנחת יעקב הנ"ל דכמו דאמרו בש"ס כאן דמשמרה ופלגא משמרות קרי' ה"נ לחם ופלגא לחם משנה קרינן לי', ואי דבקרא כתיב שני העומר ומשמע שלקטו שני העומר שלמים הנה הך מילתא דשני העומר הוה ענין בפ"ע ואין לו שום שייכות עם הילפותא לחיוב לחם משנה בשבת וכמו שאמרנו, ואם כי הדברים ברורים בעצמם יש להביא ראי' נכונה למ"ש דהילפותא ל"ה מגוף המעשה שלקטו שני העומר ורק מיתורא דלשון לחם משנה, דאילו הוה הילפותא מגוף המעשה מדוע יליף הש"ס דיש חיוב לבצוע על לחם משנה בשבת מקרא דויהי ביום הששי לקטו לחם משנה שהוא מקרא מאוחר הלא הי' יכול למילף מקרא דוהי' ביום הששי והכינו את אשר יביאו והי' משנה על אשר ילקטו יום יום דקדים לי' טובא ונאמר בו ג"כ שלצורך השבת ילקטו שני העומר, וזה לכאורה דקדוק עצום וע"כ דבהמעשה עצמה שלקטו שני העומר אין להוכיח כלום לענין חיוב לחם משנה ועיקר הלימוד הוא רק מלשון לחם משנה שהוא מיותר וע"כ ההכרח הי' להוכיח רק ממקרא המאוחר ולא מהקדום ושוב י"ל כדכתיבנא. אמנם בגוף הדין של המנחת יעקב הנ"ל דמותר לקחת ללחם משנה לחם שהורם ממנו חלתו או שניטל ממנו כדי קליפה הנה בלא"ה רבו החולקים עליו, וכאשר הביא בעצמו שם שפקפקו עליו בזה וכן היא ג"כ דעת השו"ת הר הכרמל סי' ב' ועיין בישי"ע או"ח סי' שס"ו ס"ק ג' שדחה ג"כ דעת המנח"י ופסק דלא כוותי' ועיין במחה"ש סי' רע"ד ס"ק א' מ"ש בזה:
(ב) ויש לעיין בלחם שנאפה לכבוד שבת ולא הורמה ממנו חלתו עד שהגיעה השבת שהדין שמותר לאכלו ולהפריש חלה אחר השבת כי בחלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש. אם יוצאין בלחם כזה ידי חובת לחם משנה בשבת כיון שמהצורך יהי' ליטל ממנו חתיכה לחלה ול"ה לחם שלם, והנה הלום ראיתי בסידור דרך החיים להגאון מליסא בדיני בציעת הפת בשבת שכתב בפשיטות שמותר לקחת לחם כזה ללחם משנה עיי"ש ולפענ"ד יש להעיר בזה מדברי המל"מ בפי"ב מה' פסולי המוקדשין הט"ו שהביא בשם הרשב"א שכתב בשם הראב"ד דאם שחט תודה על שמנים חלות ואמר תקדש פלגא כל חדא לא קדשה משום דהו"ל פרוסה עיי"ש (וכדמות ראי' לדבריו נ"ל להביא מדברי רש"י במכות כ"ב ע"א שכתב דלכן החורש בשור פסולי המוקדשין חייב משום כלאים כיון דחולין והקדש מעורבין בו הו"ל כשני מינים עיי"ש ומשמע דחולין וקדשים המחוברים יחד בעצם אחד חשיבי כשני מינים נפרדים וה"ה חלה המורכבת מחולין וקדשים חשובה כשתי חלות נפרדות וא"כ חסר לכל אחת המחצה וממילא כ"א ל"ה שלימה רק פרוסה) אלמא דחלה שיש תערובות חולין וקדשים ל"ה שלימה רק חשובה כפרוסה, וא"כ ה"נ אמאי לא נימא דכיון שיש בלחם הזה מעורב חלק חלה ל"ה עוד שלם רק פרוסה וממילא ל"מ ללחם משנה, אמנם יש לחלק בין הנושאים דשאני התם בלחמי תודה שמחצית הלחם קודש ומחציתו חולין שפיר י"ל דמקרי פרוסה משא"כ בזה שלא נמצא בהלחם רק תערובות מעט של חלה בשביל חלק קטן של קודש שיש בו לא שייך לקרותו פרוסה. והרי אפי' אם ניטל ממש מהלחם חלה י"א דמקרי עדיין לחם שלם דחסרון קטן כזה כדי חלת נחתום שהוא אחד ממ"ח לא מקרי חסרון כאשר כן הוא דעת הרא"ש לענין עירוב שהדין ג"כ שאין מערבין רק בשלימה ומ"מ אם חסר אחד ממ"ח מערבין בו דבשביל חסרון קטן כזה לא מקרי חסר ורק שיש מחמירין בזה משום דחוששים לדעת התוס' דאפי' בחסר מקצת כזה ל"ה עוד שלם עיין במנחת יעקב שם ובתשו' ח"צ סי' ס"ב א"כ בכגון דא שלא ניטל עוד מהלחם חלה ולא חסר ממנו באמת כלום רק שמעורב בו חלק קטן של חלה בודאי אין להחמיר ולחשבו לחסר בשביל התערובות המעט שיש בו. עוד אני אומר בזה חילוק דק ונכון דאין לדמות ד"ז להא דלחמי תודה שהבאנו, דבשלמא התם בחלות תודה ההכרח לומר דהמחצה השני' היינו של חולין חשובה כמי שאינה וכמאן דליתא דמיא דאילו חשובה כמאן דאיתא הרי הוה תודה שנשחטה על שמנים חלות ותודה שנשחטה על שמנים חלות פסולה וכיון שכן דבהכרח צריך לחשוב המחצית של חולין כמי שאינה וכמאן דליתא שפיר כתב הרשב"א דהוה כפרוסה ול"ח שלמים, דממנ"פ אם נחשוב החלק של חולין כמאן דאיתא הרי הוה תודה שנשחטה על שמנים חלות ואם נחשוב אותו כמאן דליתא שוב הוה הלחם חסר וכפרוסה דמיא משא"כ בהך מילתא שאנו דנין עליו כלחם שלא הורמה ממנו חלתו אי מועיל ללחם משנה בשבת, אין מהצורך כלל למינקט דמקצת חלה המעורב בלחם חשוב כמי שאינו, ואדרבה נוכל לומר שאה"נ שישנו שם והא דמותר לאכול מהלחם משום דחלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש וא"כ אין שום סברא לחשוב בשביל זה הלחם לפרוסה ושפיר מותר ללקחו ללחם משנה וז"נ בסברא. ויש להביא דוגמא לזה מדברי הש"ס בעירובין ג' ע"א דסוכה שמקצת הסכך תוך עשרים ומקצתו למעלה מעשרים כשרה אע"ג דאי שקלינן להאי דלמעלה מעשרים יהי' חמתה מרובה מצלתה מ"מ השתא מיהו הוה צילתה מרובה מחמתה עיי"ש ובתוס' סוכה ט' ע"ב ד"ה הא, וה"נ י"ל נהי דאי שקלינן למעט חלה מן הלחם יהי' חסר השתא מיהו שלם הוה ומותר לבצוע עליו, ויש לדמות זאת ג"כ להא דאיתא בשבת קכ"ז ע"ב דמפנין תרומה טהורה בשבת משום דחזיא לכהן וביארו התוס' שם ד"ה כיון דה"ט משום דלא מקרי אינו ראוי רק אם אין הדבר ראוי בעצם מחמת גריעותא דידי' כגון בגדי עניים לעשירים משא"כ תרומה דל"ח לישראל ל"ה מחמת גריעותא של עצם הדבר רק משום דאיסורא הוא דרביע עלי' ושפיר מקרי ראוי עיי"ש וה"נ י"ל דלא מקרי חסרון בלחם שיופסל בשביל זה ללח"מ רק אם יש חסרון בעצם הלחם ולא כשהחסרון הוא רק מחמת איסור הרובץ עליו דזה לא מקרי חסרון כלל. ועיין בר"נ ריש ביצה שכתב דתרנגולת העומדת לאכילה אף שאסורה משום שבת לא יצאה מתורת אוכל דרק ארי' הוא דרבוע עליו וזה מתאים ג"כ לעניננו. בשגם בחלת ח"ל דכל האיסור ל"ה רק מדרבנן בודאי י"ל דלא מקרי זאת חסרון בלחם בשביל איסור חלה הרובץ על מקצתו כדוגמא שכתבו התוס' בפסחים ל"ח ע"א ד"ה אבל דהיכי שאין הדבר אסור באכילה רק מדרבנן קרינן בי' שיש בו היתר אכילה עיי"ש שכתבו דאם מחיצה לקלוט מדרבנן חשוב מעשר שני נאכל בכל מושבות כיון דמדאורייתא מותר להוציאו חוץ לירושלים ורק מדרבנן אסור, וגדולה מזה אנו רואים דאפי' היכי שיש גריעותא בעצם הלחם (אשר זה בודאי כבר הוה בגדר אינו ראוי כדברי התוס' בשבת שהבאנו) כגון שנשרף מקצתו ואינו ראוי לאכילה מ"מ כל עוד שלא נחתך המקצת הזה ול"ה החסרון ממש במציאות יוצאין בו ידי חובת לחם משנה כאשר האריך בזה בשו"ת שער אפרים סי' א' ובתשו' ח"צ סי' ס"ב מכש"כ היכי שאין גריעותא בעצם הלחם ורק מחמת איסור יהי' מהצורך לחתוך ממנו מעט כמו בפרט הנידון ששכחו ליטל חלה מהלחם ומהצורך יהי' לקחת מקצתו לחלה בודאי ל"ה זאת בגדר חסרון שיפסל הלחם מפאת זה ללחם משנה בשבת וכאמור: