ברכת אהרן· הרב אהרן לוין
ברכת אב
ב"ה רישא ג' לסדר בחקותי כ"ח למב"י תרע"ג לפרט.
שלום וכט"ס לבני יקירי מחמד נפשי הרב הגאון נודע לתהלה ולתפארת צבי עדתו והדרה מ' אהרון לוי לעווין נ"י האבד"ק סאמבור והגליל יע"א
הבן יקיר לי בשמחה רבה קראתי העלים מספרך אשר שלחת לי, ומקרב ולב אודה לה' שהחייני וקיימני והגיעני ליום הזה, לראות דבריך וחדושיך יוצאים לאור להגדיל תורה ולהאדירה. ברוך ה' אשר נתן לי בן חכם יודע שכל ובינה, אשר יבנה בית לתורת ה' בית נאמן נוסד על אדני החכמה והגיון ישר, ותהי ראשית מעשיך, בני יקירי, חדושים על מס' ברכות, ומעשיך אלה יביאו ברכות לראשך ברכות אבותיך אשר גברו עד תאות גבעות עולם להביא אליך חיים וחסד וכ"ט:
ברכות כל אוהבי תורה ודעת אשר יקראו את דבריך ויהללו ויברכו את מעשיך. וכבר אמר ר' פרנך א"ר יוחנן כל שהוא ת"ח ובנו ת"ח ובן בנו ת"ח שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם וכו', א"ר ירמי' מכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניא שלה (ב"מ פ"ה). וכן קרא רמב"ח על ר' אושעיא בנו של ר' חמא בר ביסא, והחוט המשולש לא במהרה ינתק (כתובות ס"ג) ומצאנו בר' יהודה הנשיא הוא רבינו הקדוש שסמך דברי' לדברי אביו רשב"ג ואמר איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם והביא אח"כ דברי בנו ר' גמליאל האומר יפה ת"ת עם דרך ארץ, ודברי ב"ב הלל השני שאמר אל תפרוש מן הצבור (כאשר הראה במעשי' בכבול ועכו המובאים בפסחים נ"א) ואחרי דבריהם חזר לדברי ריב"ז ותלמידיו שהי' קדומים להם בזמן. והעיר בספר עשרה מאמרות מ"ד ח"ב פי"ט, הובאו דבריו בתוי"ט, כי כאן שנה רבי על עצמו, לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך (ולא אדע מי הכריחו לומר כי האמור במשנה ה' שם הוא הי' אומר אין בור ירא חטא המה דברי הלל הזקן ולשבש המשנה, ומה מכי יחסר אם נאמר שגם הם דברי הלל נכדו). ולאשר אבי הרב החריף הגביר הנדיב מו"ה דוד יהודה זלה"ה נקרא אל על ונפטר בשם טוב בהיותך עוד צעיר לימים, ולא ראה אותך הבן יקיר כאשר הבשילו אשכלות דעתך ותהי' בע"ה לגאון ולתפארת, והתוס' כ' בכתובות וב"ב, כי אין הדברים אמורים רק בראות שלשת הדורות איש את רעהו (וע' מנחות כ"ט וק"י דרב ראה את רב שימי בר חייא נכדו ולא אמרו עלי' כאשר אמרו על ר' אושעי' וע' רש"י במנחות ק"י ובנדה כ"ד דרב לא הי' זוקף עיניו אלא כובשן כל שעה מחמת צניעות, והוא חד מעשרה מלי דצניעותא דהוה נהיג רב והובאו בספר האורה לרש"י שנדפס מחדש) ע"כ תמכתי יתדותי בזכות מו"ח הרב הגאון הצדיק רשכב"ה הוא זקנך האבד"ק לבוב זצלה"ה ועמו יהי' שלשת הדורות הרואים איש את אחיו וחתנו כבנו כמובא בתשו' רמ"א סי' קל"ג, ומו"ח הגאון הצדיק זצלה"ה ראה אותך. בן יקיר לי בעת היית לאיש ונגדלת ורוממת לשבת כסאות למשפט בעיר סאמבור יע"א ואקוה איפוא לה' כי יקוימו בנו דברי חז"ל כי התורה לא תסור מבתינו לעולמים כמאמר הכ' ואני זאת בריתי וגו' לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם ונאמנים דברי הערב ה' הטוב אל אמונה וחסד. ואבותינו בשמים אשר זאת היתה משאת נפשם לקיים דברי התורה ולגדל בניהם על ברכה יתענגו בעדן גן ה' בראותם דברי תורה חידושים נעימים יוצאים מפיך זקן חדש מלא ישן. ומו"ח הגאון הצדיק זצלה"ה אשר אהבך כבן יתעדן במקום הקודש בשמי מרום על חדושי אורייתא דנפקין מפומך הבן יקיר ונחמד משאת נפשי ורוחי:
ואכתוב לך בני יקירי הערות אחדות אשר העירותי בחפזי בעברי בין מאמריך הנעימים. ואחל מן מאמר הראשון. אשר כתבת כי שלשה נשיאים יצאו מבית הלל בשם גמליאל כאשר חשבו בסדר הדורות, הנה לפי המבואר בסדר תנאים ואמוראים נראה כי חמשה הי' בשמותם גמליאל, וכן נראה מדברי הירושלמי פ"א דע"ז ה"א א"ר אבהו ואני לא שאלני רבן גמליאל ברבי מה לילך לירוד ואסרתי לו וכו' מה כדין רבן גמליאל אדם קטן הי' וביקש ר' אבהו לגודרו אבל ר' יודן נשיאה אדם גדול הי' וביקש ר"ל לגדור את הדבר, הרי נראה שבימי ר' אבהו הי' ר"ג אדם קטן ואין זה רבן גמליאל בן רבי שנעשה נשיא אחרי' כדאיתא בכתובות ק"ג, והוא בן ר' יהודה נשיאה בנו של רבן גמליאל השלישי. ובסדר תו"א הנדפס במחזור ויטרי קודם מס' אבות הלשון משובש, ואולי רבן גמליאל הנזכר בכתובות הוא הוא הנזכר בירושלמי ע"ז וביען כי אמר רבי גמליאל בני נשיא שמעון בני חכם ואמרינן דלא הי' ממלא מקום אבותיו בחכמה ע"כ הי' צריך ר' אבהו לגדרו. ואמנם רבן גמליאל הנזכר במתני' אחרי ר' אליעזר הי' גיסו בעל אימא שלום אחותו, כי לו הי' ר"ג הזקן לא הי' מזכירין אותו אחרי ר' אליעזר המאוחר בזמן וכבר ראית דברי התוס' בנדה ו' ע"ב דסתם ר"ג הוא ר"ג דיבנה וכל מקום שירצו לומר בשם ר"ג הזקן יזכירוהו בשמו הזקן. ואשר תמהת עליהם מדברי המשנה בפסחים פ"ח ומעשה במלך ומלכה שאמרו לעבדיהם צאו ושחטו עלינו את הפסח וכו' לכו ושאלו את ר"ג ובימי ר"ג לא הי' עוד מלך בישראל, בפירוש ר"ח הנדפס בש"ס ווילנא הגירסא רשב"ג והוא אביו של ר"ג דיבנה. אך בל"ה ל"ק דהרי בזמן החורבן חי אגריפס השני בנו של אגריפס הראשון ואחותו היתה בירוניקה אשר דברה טובות לפני טיטוס הרשע שר"י להגן מעט על היהודים אשר הגלו מירושלים, וגם אגריפס זה הביא פסח בירושלים, כי המלכים מבית הורדוס שמרו מצוות המעשיות במעט כנודע. ואשר בעיניך לדבר ברור דר"ג הי' לאחר החרבן, כפי המבואר בספר יד יהודה על עשרה מאמרות כבר הי' רבן גמליאל גדול קודם החרבן והוכיח זאת מדברי ספר יוחסין דר"ג דיבנה הי' כבן כ"ג או כ"ד שנים בזמן שנהרג אביו רשב"ג הזקן שנאמר בסוף יבמות מתוך הדברים נזכר ר"ג שנהרגו הרוגים בתל ארזא והתיר ר"ג הזקן נשותיהם עפ"י ע"א ואין ספק שהי' ר"ג במות זקנו כבן ה' או ו' שנים ור"ג הזקן מת ח"י שנה קודם החורבן, א"כ הי' בעת החרבן כבן כ"ג או כ"ד שנים, והא דלא מנוהו לנשיא הי' מאימת הרומים אשר הרגו את אביו ורצו להשחית את בית דוד. וא"כ סרו כל התמיהות ממשנה דאין צולין דאר"ג לטבי עבדו צא וצלה לכו את הפסח. ואולי י"ל עוד דה"ט שלא מנו את ר"ג לנשיא תיכף משום שרצו להעמיד התלמיד האחרון שנותר מתלמידי הלל, ואשר אמר עלי' הלל שהוא אב לחכמה ואב לדורות כמוזכר בירושלמי נדרים פ"ה ה"ו ועיין סוכה כ"ח שג"כ האריכו בשבחו ודו"ק:
ובגוף דברי התוס' בנדה הנ"ל שכתבו דסתם ר"ג הוא ר"ג דיבנה יש להעיר ממס' אבות פ"א מט"ז ר"ג אומר עשה לך רב ושם ע"כ הכונה ר"ג הזקן דהא אמר במשנה שאחריו ר' שמעון בנו והוא ע"כ ר"ש בן ר"ג הזקן שנהרג, דבמשנה שאחרי' נאמר רשב"ג שהוא בן ר"ג דיבנה ואילו הוה חדא לא הי' צריך להזכיר שמו פעמים, וגם מדוע שנה בקריאת השם דבמשנה ראשונה קראו סתם ר"ש ובמשנה השני' קראו רשב"ג, וע"כ דר"ג הנזכר הוא ר"ג הזקן וקראו סתם ר"ג, ועיין סנהדרין י"א מעשה בר"ג שאמר השכימו לי שבעה לעלי' וכו' עמד שמואל הקטן וכו' ושמואל הקטן הי' בזמן ר"ג הזקן שהרי נבא בעת פטירתו שמעון וישמעאל לחרבא ושמעון זה הוא רשב"ג בן ר"ג הזקן שנהרג, וא"כ מת קודם שהי' ר"ג דיבנה לנשיא עוד, ובמס' שמחות נזכר במעשה הזה להדיא ר"ג הזקן ועיין בירושלמי סוף סוטה דמשמע ששמואל הקטן הי' עוד בזמן הלל הזקן, והי' עמו ביחד בעת עיבור השנה, ועיין פיאה פ"ב משנה ו' מעשה שזרע ר' שמעון איש המצפה לפני ר"ג ועלו ללשכת הגזית, ושם ע"כ ג"כ ר"ג סתמא היינו ר"ג הזקן דבזמן ר"ג הב' כבר נחרב הבית ולא הי' עוד סנהדרין בלשכת הגזית ועיין אבות פ"ג ר"ש אומר שלשה שישבו על שלחן אחד וכו' ונראה דר"ש זה הוא ג"כ רשב"ג, כיון שמוזכר שם בין התנאים שהי' בזמן הבית, היינו עקביא בן מהללאל שהי' בזמן הבית כדמוכח מפסחים ס"ד, ור"ח סגן הכהנים שהי' ג"כ בזמן הבית כדמוכח בזבחים ק"ג ע"ב שאמר מימי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה, אמנם ר' חנינא בן חכינאי שנזכר אחריו הי' בזמן ר' שמעון בן יוחאי כדאיתא בכתובות ס"ד ע"ב שהי' בזמן נשואי רשב"י וא"כ אולי י"ל דר"ש זה הוא רשב"י שהי' בזמן אחד עם ר' חנינא בן חכינאי, אכן לפ"ז יקשה קצת מדוע נזכרו דברי ר' נחוניא בן הקנה אח"כ, הרי ר' נחוניא בן הקנה הי' עוד בימי ריב"ז כדאיתא בב"ב י' שאמר עליו ריב"ז נראים דברי רנבה"ק מדברי ומדבריכם ועיין שבועות ב' ע"ב דסתם ר"ש הוא רשב"י, ובאמת כל הסדר באבות שם צ"ע דחשיב מתחלה עקביא בן מהללאל ורחסגה"כ שהי' עוד בזמן הבית, כמו שהוכחנו ואח"כ חשיב רשב"י ור' חנינא בן חכינאי שהי' מתלמידי ר"ע בשעת חורבן ביתר נ"ב שנים אחר החורבן ואח"ז חשיב ר' חלפתא שהי' בזמן ר"ג דיבנה כמבואר בשבת קט"ו ע"א ואח"ז ר' אלעזר איש ברתותא שהי' עוד קודם ר"ג דר"ג אמר משמו בערלה פ"א משנה ד', ור"ע שהי' רבם של רשב"י ור' חנינא בן חכינאי נזכר באחרונה, גם נזכרו שם דברי ר' חנינא בן דוסא קודם ר' דוסא בן הורקנוס ורבים אומרים שר"ח בן דוסא הי' בנו של ר' דוסא בן הורקנוס, ובעמדי בזה לא אמנע מלהעיר עוד מה שקשה לי במעשה המובא באבות דר"נ פ"ו וכן הוא ג"כ בפרקי דר"א בתחלתו שאביו של ר"א בן הורקנוס כאשר נודע לו מגדולת ר"א בתורה רצה לתת לו כל נכסיו והרי גם יתר בניו הי' גדולים בתורה היינו ר' דוסא בן הורקנוס שהי' אחיו של ר"א בן הורקנוס כמ"ש בסדה"ד ר' יהושע בן הורקנוס המוזכר בסוטה פ' כשם שהי' ג"כ אחיו של ר"א כמ"ש בסדה"ד וכן ר' יונתן בן הורקנוס המוזכר ביבמות ט"ז שהי' חריף גדול מתלמידי ב"ש ומדוע רצה להעביר הנחלה מהם, ועיין בפרקי דר"א שר"א באמת לא רצה לקבל הנחלה אמנם באדר"נ חסר זאת ואכמ"ל:
ואשר דקדקת בני יקירי בהא דאמר ר"ג לטבי עבדו צא וצלה את הפסח ולא אמר שחט את הפסח, הנה מלבד שי"ל ששם עיקר המדובר במשנה היא מצליית הפסח על האסכלא ואין נ"מ משחיטת הפסח י"ל עוד דלשחוט לא הי' יכול ר"ג לעשות עבד שליח דאין העבד נעשה שליח ובשחיטת הפסח שליחות בעינן ועי' מקנה קדושין שהעיר בדברי התוס' שם מ"ב א' ד"ה ודלמא שהביאו דברי המשנה פסחים פ"ח ע"ב הרי שאמר לו רבו וכו' דאין עבד נעשה שליח וכ' דהיכא דאית לי' שותפות נעשה שליח ואכמ"ל. ותמוהין לי דברי הש"ס בסנהדרין י"א ע"ב דאיתא התם תא חזי מה בין תקיפי קדמאי לענוותני בתראי דתניא מעשה בר' גמליאל שהי' יושב על גב מעלה בהר הבית והי' יוחנן סופר הלז יושב לפני' ושלש אגרות חתוכות לפני' וכו' דלמא בתר דעברוהו. וכפי הנראה רבן גמליאל שעברוהו לא הי' כותב האגרות בהר הבית דלא נעשה נשיא עד אחר החרבן, ובע"כ הי' זה רבן גמליאל הזקן שנהג נשיאתו עד י"ח שנים לפני החרבן, ואותו לא העבירו מנשיאתו ואיך הרכיבו בש"ס שני מעשות משני אנשים נפרדים, ועיין בתוס' שם ד"ה מן עומרי שבליא שכ' דהא דתניא בפ' בתרא דמע"ב מ"א עד שבא ר"י ולמד כל פירות שלא באו לעונת מעשרות פטורים מן הביעור הכא ר"ג קודם לר"ע הי' ע"כ. ומלת הכא אין לו ביאור. וכפי הנראה רצו לומר דאף דר' גמליאל זה הוא ר"ג דיבנה שהי' בזמן אחד עם ר"ע, שהרי נסעו ביחד בספינה כמבואר במע"ב פ"ה ה"ד ובעירובין פ' מי שהוציאוהו ובסוכה כ"ג ע"א, מ"מ י"ל דהמכתבים האלה כ' קודם ששנה ר"ע דבר זה. ויש לתמוה ע"ד התוס' שקושיא זו הלא הק' הירושלמי בעצמו שם במע"ב פ"ה עיי"ש דעל הא דאר"ע שכל הפירות עד שלא באו לעונת המעשרות פטורים מן הביעור, הביא בירושלמי המכתבים שכ' ר"ג ע"י יוחנן הכהן דמטא זמן ביעורא מן מעטני דמתא ומעומרי שבליא וכל הרואה יראה שהירושלמי רצה להביא סתירה לר"ע מדברי ר"ג והיא כקושית התוס', אך בעיקר הקושיא י"ל דר"ע לא הקפיד אלא שיגיעו לעונת המעשרות, אבל לא הקפיד שיגיע גורנן למעשר ושני בין עונת מעשרות לגורן המעשר, ועומר שבליא אף שלא הגיע גורנן למעשר דעדין לא נתמרחו אבל כבר הגיעו לעונת המעשרות דהוא משיביאו שליש כדאיתא במעשרות פ"א ה"ב, וע' שם ה"ד דגורנן למעשר הוא משימרח, וי"ל דמשו"ה באמת הביא בירושלמי על הך דר"ע מעשה דר"ג לומר אף שאין חייב בביעור קודם שיגיע עונתן למעשר, אבל חייבין בו אף קודם שיגיע גורנן למעשר ויש להעיר שם בדברי הר"ש ואכ"מ:
ונפלאו לי דברי הש"ס בתענית כ"ט ע"א כשחרב טורנוסרופוס הרשע את ההיכל נגזרה גזירה על ר"ג להריגה בא אדון אחד ועמד בבית המדרש ואמר בעל החוטם מתבקש שמע ר"ג אזל עשא מניהו אזל לגבי' בצנעא וכו' וצ"ע דטורנוסרופוס הי' נציב אנדרינוס בזמן החרבן של ביתר ואז לא הי' ר"ג בין החיים דר"ג מת לפני גיסו ר' אליעזר בן הורקנוס כדאיתא ב"מ נ"ט ור' אליעזר נסתלק קודם חרבן ביתר שהרי נבא לר"ע שלך קשה משלהם כדאיתא סנהדרין ס"ח ור"ע כשהלך מקסרי ללמוד שמע ממיתתו יעיי"ש וא"כ ל"ה ר"ג עוד בימי טורנוסרופוס הרשע ואולי צריך להיות רשב"ג, וגם זה שנזכר שם שטורנוסרופוס החריב את ההיכל אינו מדוקדק, כי טיטוס הרשע החריבו וטורנוסרופוס הי' בחרבן ביתר, ועי' ירושלמי ברכות פ"ט הביאוהו התוס' סוטה ל"א ד"ה גדול וע' תוס' ביצה כ"ג ושבת נ"ד ד"ה הוה מעשר שכ' דריב"ז הי' נשיא וראב"ע הי' בשעת החרבן כבן י"ד או ט"ו שנה וא"כ רבן גמליאל הי' קשיש מיני' ושפיר י"ל שהקריב ק"פ בפני הבית וכדאמרן:
ואשר הארכת בני יקירי במאמר השני בקו' הירושלמי שהביאו התוס' בקידושין ל"ח אמאי לא אכלו בני ישראל מצה מחדש דליתי עשה ולדחי ל"ת, וכתבת לישב דבאיסורים חייב על הנאת גרון ואף לר"ל דפליג על ר"י וס"ל דאזלינן בתר הנאת מעיים כוונתו אף על הנאת מעיים ולעולם מתחיל האיסור מהנאת גרון, ומצות אכילת מצה תלוי' בהנאת מעיים דהרי קיי"ל דבלע מצה יצא כדא"ר בפסחים קט"ו וא"כ לא אתי בב"א ותלית הדבר במחלוקת הרנב"ר ור"י הובאו דבריהם בנמקו"י ב"מ, ע"י בחת"ס סי' קכ"ז באו"ח מ"ש בזה, ויש להעיר לפי דברי כסף משנה פ"י דתרומות ה"ג דבאסורין בתחב לו חברו בבית הבליעה אינו חייב דל"ה הנאת גרונו, א"כ אפשר לקיים מצות מצה ע"י בליעה ולא יעבור על לאו דחדש ועי' ב"י יו"ד ח"א למו"ח הגאון זצלה"ה סי' פ"ח מה שהאריך בזה. וראיתי בירושלמי שבת פי' המוציא יין ה"א מה לצאת ביין של שביעית, תני ר' הושעיא יוצאים ביין של שביעית, ובקרבן עדה פי' דהספק הוא משום דלא קרינן לכם וקס"ד דד' כוסות בעינן לכם כמו מצה. ודברי' תמוהין דל"מ בשום מקום שאין יוצאין חובת מצה בתבואה של שביעית, וגם העומר הי' מביאין מפירות שביעית כדאיתא ב"מ נ"ח ומנחות פ"ד ובדף ו' שם דמנחת העומר מתרת ספיחי שביעית, וטוב מזה פי' פ"מ דמיירי לאחר הביעור ויהי' מזה הוכחה לדברי הרמב"ם ולדעת רש"י דאחר הביעור דין פירות שביעית בשרפה ואסורים באכילה ואיבעיא להו הואיל ואסורי אם יוצאים חובת ארבעה כוסות וק' דידחה העשה (דלדברי רשב"ם ב"ב נ"ח קרי לד"נ רביעית של תורה) את האיסור דשביעית ולדברי הרמב"ן עה"ת כל הביעור הוא מד"ס ולפי האמור לא אתי בב"א ואפשר דכוונת הירושלמי כיון דבעי שיעור לד' כוסות כמ"ש בשם ר' חייא למעלה ושביעית לאחר הביעור דינה בשרפה אמרינן כתותי מכתת שיעורא. אך לא אדע בדבר שאין מצותו אלא מדרבנן אם אמרינן בי' כתותי מ"ש ובדבר שמצותו מדאורייתא ושיעורו מדרבנן אמרינן כמ"ש כדאיתא באו"ח סי' תקפ"ו ס"ג לענין שופר של ע"ז ושיעור שופר הוא מדרבנן דאף דתנא ר' אושעיא חמשה שיעורין טפח ונקיט שופר בהדיהו ע' תשו' בנין ציון סי' ל"ג מה שהאריך בזה והעלה דשיעורו רק מדרבנן ואפ"ה אמרינן כמ"ש אבל בדבר שעיקר המצוה מדרבנן כמו ד' כוסות (דהרשב"ם בב"ב לא כיון אלא דהוה אסמכתא דרבנן) ל"א בי' כמ"ש ובאמת היא מחלוקת הפוסקים דבתשו' שער אפרים סי' ל"ט איתא דבדרבנן ל"א כתותי מ"ש אך בריטב"א סוכה ל"ד איתא דגם בתרומת פירות דרבנן אמרינן כמ"ש. ובלא"ה ל"ש למימר בפירות שביעית לאחר הביעור כמ"ש כיון דיכול להשליחם לים המלח ומאבדן בכל מה שיכול לאבד כדברי הר"ם בפ"ז מה"ש ומ"ש קרבן עדה דפירות ל"ה שלכם דבריו תמוהין מדברי רש"י קדושין נ"ב שכ' כיון דזכה בפירות שביעית הוה שלו:
ובגוף הדבר אי התחלת הענין נקרא מעשה עי' ביומא ס"א ע"ב ברש"י ד"ה לר"מ דאמר עבודה שלא נגמרה הרי היא כמו שאינה והוא מחלוקת ר"מ ור"א ור"ש. וראיתי בספרך מאמר ט"ז שהערת מזה לענין מתחיל וגומר. ואולי י"ל דלא נחלקו אלא בנתקלקל לאחר ההתחלה. וע' ירושלמי ב"ק פ' המניח ה"ד בן סורר מה שיהא חייב בתשלומי כפל בגנבה הראשונה או מאחר שהוא בהתראת מיתה יהא פטור ועיקר הספק אם נחשבת התחלה לגוף המעשה עיי"ש. ויש לחלק ביניהם ולא באתי רק לעורר:
על השלישי אני דן במה שהארכת במאמר ג' אי מזבח החצון דינו ככלי שרת ע' זבחים כ"ז ע"ב קטרת זרה שעלתה למזבח החצון תרד, שאין מזבח החצון מקדש פסולין אלא הראוי לו והפנימי בין ראוי לו בין שאין ראוי לי, מה טעמא האי רצפה והאי כ"ש הרי מבואר דמזבח החצון אין דינו ככ"ש ורש"י פי' שם האי רצפה בנין אבנים שלא נמשח לפיכך אין קדושתו חמורה מהאי כ"ש ונמשח עם המשכן. ודברי' צ"ע דהרי מזבח החצון נמשח כמבואר בקרא בפ' פקודי ומשחת את מזבח העולה ואת כל כלי' וקדשת את המזבח והי' המזבח קדש קדשים. ואם כוונתו על המזבח שנעשה אחרי משה, הרי דרשינן בפ"ב דשבועות ט"ו אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה. וע"כ נראה דיש בזה חילוק בין מזבח שעשה משה למזבח שילה נב ובית עולמים דמזבח שעשה משה דהי' של נחושת דינו ככ"ש ויתר המזבחות ל"ה דינם ככ"ש. וכן כ' התוס' בזבחים נ"ט ד"ה פנוי מכלים אעפ"י שמזבח שעשה משה כלי הי' משמע דרק מזבח שעשה משה כלי ה' אבל יתר המזבחות שנעשו אחריו ל"ה כלים וכן נראה מלשון הש"ס שם דלריה"ג קאמר צפונה שיהא צפון פנוי מכלים וכ' רש"י וכיור כלי הוא, ולראב"י קאמר שיהא צפון פנוי מכלים ואפילו מן המזבח וכן כ' רש"י בראב"י גרסינן כלים. וטעמו דמזבח ל"ה כלי. ואפשר דגם במזבח שעשה משה הדבר תלוי אם אמרינן מזבח אדמה שהוא אטום באדמה אבל ל"ה מחובר לאדמה הי' כלי שרת, אבל אם אמרינן שהוא מחובר באדמה, ל"ה כ"ש דדינו כקרקע ותלוי אם תלוש ולבסוף חברו דינו כתלוש. ע' זבחים ס"א ב' וע' חולין ט"ז דלרבא לכמה ענינים תלוש ולבסוף חברו דינו כתלוש ולכמה ענינים דינו כמחובר וע' מעילה כ' דבהקדש תלוש ולבסוף חברו כתלוש וא"כ דינו ככ"ש אך לרבא לא פסיקא לי'. ובזבחים ס' ע"א נראה מבואר דמזבח שעשה שלמה הוה בנין, וכן בנין לעתיד דילפינן מיני' רביע רביע לגז"ש הוה בנין ולא כלי ומה שהבאת ראי' לזה מזבחים פ"ז דנחלקו רבה ורבא בזה, י"ל דלעולם לתרויהו מזבח רצפת אבנים הוא ומד"א דמזבח מקדש משום דס"ל דאע"ג דל"ד לשלחן בזה דל"ה כ"ש כמותו מ"מ מקדש משום דנעשה לחמו של מזבח, כאשר יראה הרואה שמה. אמנם לאשר הבאת דברי הרמב"ן דמזבח דינו ככ"ש מי יבא אחרי המלך הרמב"ן לפקפק בזה. וצדקו דבריך, בני יקירי, שאמרת דהדבר תלוי במחלוקת רבי וריבר"י אי עושין כ"ש של עץ וה"ה של אבן:
והנה הבאת שם קו' מעה"ח דפוס לבוב שהק' על דברי רש"י דמשו"ה תיקן ריב"ז שיהא יום הנף כלו אסור דחיישינן שמא יבנה בהמ"ק בט"ו בלילה, אף דאין בונין בהמ"ק ביו"ט דבנין דלעתיד שיהי' ביד"ש יבנה גם ביו"ט ובלילה מדברי הש"ס בשבועות דבעינן שתתקדש העזרה במנחת חמץ והוא בעצרת בשתי הלחם ורק כיון דאין בונין ביו"ט ואנן בעינן קידוש בשעת הבנין וא"כ בנין דלעתיד שיבנה ביו"ט כדברי רש"י כיון שיהי' ביד"ש ממילא יהי' מוכרח להבנות בעצרת כדי שיוכל להתקדש במנחת חמץ בשתהל"ח, וא"כ איך חשש ריב"ז שמא יבנה בט"ו בניסן, ונראה לישב דבתשו' קול אלי' סי' כ"ט נסתפק אם אירע הדבר בזה"ב שלא מנו ספירת העומר, אם מקריבין מנחה חדשה בעצרת, ותלה הדבר במחלוקת שבין ר' יהודה וחכמים, בדין שמטה ויובל דר"י ס"ל אף אם לא מנה שמטות יעשה יובל. כדאיתא בתו"כ וספרת לך שבע שבתות שנים יכול אם לא מנה שמטות לא יעשה יובל ת"ל והי' לך. וחכ"א אם לא מנה שמטות לא יעשה יובל. וה"ה בלא מנה ספירת העומר אם מביא שתי הלחם תלוי בזה. ונ"ל דה"ה אם לא הביאו העומר ג"כ אין מביאין שתי הלחם דבקרא כתיב מיום הביאכם את העומר ואם לא הביא העומר לא יביא שתהל"ח ומה דמונין השתא זכר למקדש הוא כדאיתא במנחות ס"ו ומצאנו שם בדף ס"ח דאיבעיא לי' לרמב"ח אם שתי הלחם מתירין שלא כסדרן יעי"ש וא"כ לדברי חכמים לא יכול להביא שתהל"ח וע"כ שוב אפשר שיבנה ביום אחר וחייש ריב"ז שיבנה בט"ו בניסן. ואפשר משו"ה פליג ר' יהודה ואמר דמדינא אסורא, דלר"י ליכא למיחש שיבכה בניסן, דאצטריך לבנותו בעצרת כדי לקדשו בשהל"ח. וצ"ע בתענית י"ז א' מכאן אמרו כל כהן שמכיר משמרתו ומשמרת בית אב שלו ויודע שבתי אבותי' קבועין שם אסור לשתות יין כל אותו היום וכו' אינו מכיר משמרתו ומשמרת בית אב שלו אסור לשתות יין כל השנה, והרי לשטת הש"ס דשבועות לא יוכל להבנות אלא בשבועות ואפשר לומר דהבריתא ס"ל קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לע"ל ועזרה זכר בעלמא הוא דעביד וה"ה לעתיד לבא אין צריך לקדש אך א"כ מפני מה צריך רבי להיתר שתקנתו קלקלתו ובלעדי זה אסור לשתות יין לעולם, והרי רבי ס"ל בחולין ו' לא קדשה לעת"ל וצריך לקדושי ובעינן להמתין עד עצרת, ובמעה"ח שם ומו"ח הגאון ז"ל פירשו בזה הא דאמר ר"נ ר"י טעי בדברי ריב"ז דאזיל בזה לשטתי' דלשון של זהורית תנן ולא כרם רבעי וס"ל לא קדשה לעת"ל ובאמת לדברי הרמב"ם פ"ו מבית הבחירה קדושת הארץ לא קדשה לעת"ל וקדושה הבית קדשה לעת"ל, אכן הראב"ד חולק עלי' דאפילו למ"ד קדשה לעת"ל קדושת הבית בטלה וכ' דנודע לו זה מסוד ה' ליראי' ועי' תוס' זבחים ס' ועי' בתשו' אמרי אש סי' מ"א שהק' לדעת התוס' שבת צ"ה א' ד"ה והרודה דבנין ביו"ט ל"ה רק מדרבנן משום דהוה עובדין דחול א"כ יבנו בעצרת ויקדשו בשהל"ח. וי"ל דהא דכ' התוס' דבנין ביו"ט הוא דרבנן זה רק לר' אליעזר דס"ל מגבן חייב משום בונה, אבל לרבנן דפליגי וס"ל אחד זה ואחד זה משום שבות ל"ה מגבן איסור תורה ובנין ביו"ט אסור מה"ת ועי' פ"מ בפ"כ בפתיחה להיו"ט פ"א שכ' דנחלקו בזה הפוסקים, וא"כ ל"ק כלל דלחכמים בנין אסור מה"ת דלדידהו מגבן משום שבות ור"א מתלמידי ב"ש ולית לי' מתוך ועי' ישוי"ע סי' תצ"ה דהיכי דאסור ביו"ט לבו ביום מדרבנן בודאי לא יאכלו האורחים א"כ בעושה שלא לצורך אסור מה"ת ואפשר גם לענין מתוך אמרינן כן (ועי' פמ"ג בפ"כ להיו"ט ובב"ט שער הואיל אות ב' ג'. ועי' פסחים מ"ז אלא אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה ופירש"י דהשתא ליכא הואיל דאסור להשתמש בעצי מוקצה ופריך ומוקצה דאוריתא ומשמע דאין איסור דרבנן מעכב מלומר הואיל) וכיון שעכ"פ מגבן אסור מדרבנן ל"א מתוך ואסור בנין מדאוריתא ויש לחלק ביניהם ולומר דתלוי במחלוקת ר"א ור"י אם א"ר בדרבנן א"ר מדאוריתא עי' סוכה כ"ג ואכמ"ל:
ואשר נסתפקת במאמר ו' בלחם שנאפה לכ"ש ולא הורמה ממנה חלתה שמותר לאכלה ולהפריש חלה לאחר השבת אם יוצאים בה ידי חובת לחם משנה ופלפלת בספק זה בסברות ישרות ונכונות המשמחות לב לי נראה לפשוט מדברי התוס' פסחים ל"ח שהק' מאתרוג של טבל על מצה של טבל והרי רב החילוק ביניהם דאתרוג החסר פסול ובטבל כיון שצריך לתת לכהן חשוב חסור ומשו"ה פסול משא"כ במצה ומוכח דל"ה חסר ובאמת העלה בתשו' שבסוף ספר תורת השלמים דאפילו נטל חלתה נקראה שלימה וכן מבואר בעירובין פ"א א' א"ר יוחנן בן שאול נטלה הימנה כדי חלתה וכדי דימועה מערבין לו בה וכו' הא בחלת נחתום הא בחלת בעה"ב והעלה שם דבזה"ז דאין לוקחין לחלה רק משהו אף בחלת בעה"ב מערבין, וכבר הבאת דברי הר הכרמל וישוי"ע בזה ומצאתי בריטב"א עירובין דף הנ"ל שהביא בשם הראב"ד שהק' מה הי' המנהג שמתערבין בקמח זה מעט וזה מעט ולשון אותו כאחד והלא צריך ככר שלם לכל אחד וכשהם משתתפין אין לכ"א אלא פרוסה ונמצא שעירבו בפרוסות ותירץ דהא אמרינן בלחמי תודה דאפאן ב' חלות יצא ואע"ג דכתב והקריב ממנו אחד מכל קרבן ודרשינן שלא יטול פרוס וכו' וסוף ככר נמי לא חשוב פרוס לכ"א כיון שהוא עתה ככר שלם דאל"כ כי אפאם ב' חלות למה יצא נימא כיון דכל חדא בעי למיהוי עשר חלות, השתא נמי חשיב כאלו חלוק לעשר פרוסות תחלתו כסופו וקיי"ל שאם נפרר לחמה קודם זריקה פסול. והריטב"א חולק עלי' דהתם לא בעי ארבעים חלות אלא למצוה אבל כאן שנוטל כ"א חלקו בסוף אף מעתה חשוב כפרוס. עיי"ש והדבר תלוי במחלוקת:
ובדברי המאירי שהבאת במאמר ט' שכ' בשם רבינו מאיר הלוי דפי' דברי ר' כהנא בסנהדרין י"ז דסנהדרין שראו כלם לחובה פוטרין אותו, דהכוונה שממהרין להרגו מיד בלא הלכת דין והובא בקה"י אלגזי לשון חכמים סי' תל"א הארכתי בזה במק"א אמנם דברי' תמוהין דאמרינן בסנהדרין מ' דאם לא מצאו זכות מעבירין למחר, ואולי מיירי דבתחלה הי' מזכין ומחייבין ובשעת גמ"ד חזרו המזכין וחייבו גם הם דבשעת גמ"ד יכולים לחזור, אך עדין ק' דבדיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום של אחריו לחובה, וא"כ אם ראו בחובה הרי אין גומרין דינו בו ביום, ואולי אם פתחו כלם לחובה גומרין בו ביום והוא כדברי הרמב"ם פ"ט מסנהדרין שכ' סנהדרין שפתחו כלם לחובה ומשמע דוקא פתחו לחובה כמו שדקדקת גם אתה בני יקירי אך צ"ע דאמרינן שם ל"ב דפותחין בזכות תחלה וא"כ אפשר דהוא מעכב אך עיקר הזכות הוא אי לא קטלת לא תדחל, וזאת יוכלו לאמר אף אם יראו כלם לחובה. והנה שם איתא אלא אמר עולא הכי אמרינן לי' יש לך עדים להזימן א"ל רבה וכי פותחין בזכותו של זה שהוא חובתו של זה וצ"ע לפי דברי הרמב"ם דבמכחישין גם גופו של עדות אין נהרגין הרי יוכלו לשאלם אם יש להם מזימין באופן הזה וכן לדעת הריב"ש סי' רס"ו דהזמה שלא בפניהם מהני לבטל העדות אף שלא מהני למנין העונש א"כ יוכלו לומר לו שיביא עדים ויזים שלא בפניהם. ואולי הוא נכלל בדברי רבה יש לך עדים להכחישן ואכמ"ל:
וראיתי דבריך במאמר י' בחכמה ותבונה לענין אם שואלין באורים ותומים בשבת והבאת דברי נחלת בנימן מצוה ק"ב שהביא דברי הש"ס במנחות צ"ה דדוד בא אל אחימלך בשבת ושאל לו באו"ת, הנה דבר זה הוא מחלוקת ר"י ור"ש שם ואף לפי מסקנת הגמרא דלא אשכחי' בשעת אפי' וע"כ חלוקת לחה"פ הי' בשבת ונאכל ליום ולילה ונפסל בלינה אפשר דבא במו"ש ורק באגדת שמואל הובא בפרשת דרכים דרוש י"ג כ' דבא בשבת ועכ"פ אין משם הכרע אך בעירובין מ"ה במעשה דאנשי קעילה מבואר דשאל בשבת ובספר נחלת בנימין תלוי הדבר אי כתב על גבי כתב הוה כתב או לא, דהיתה לפני הגירסא ר"ל אומר בולטות ומצטרפות ומאן דס"ל בולטות ולא מצטרפות ס"ל כתב ע"ג כתב הוה כתב ומאן דס"ל בולטות ומצטרפות ס"ל דל"ה כתב יעי"ש ולדברי' י"ל דר' יהודה דס"ל במנחות בחול אשכחי' אזיל בזה לשטתי' דס"ל כתב על גבי כתב הוה כתב בגיטין כ"א ועי' תוס' שם כ' ע"א ד"ה בי' וא"כ אסור לשאול באו"ת בשבת ואיך שאל אחימלך לדוד באו"ת וע"כ ס"ל דבא בע"ש. אמנם בירושלמי ביומא שם איתא חד אמר קול הי' נשמע וחד אמר מצטרפות. וצ"ע דאם בשבת בא דוד איך נתן לו חרב גלית הפלשתי והרי תנינן בשבת ס"ג לא יצא האיש בסייף וכו' ואם יצא חייב חטאת ובמזיד הוא איסור סקילה ואפשר דר"ש דס"ל בשבת בא דוד אי"ל כר"א דאמר תכשיטין הם לו:
במאמר י"ד הבאת לנו דבר חדש ונפלא מהמכילתא פ' משפטים על פסוק כל אלמנה ויתום לא תענון וז"ל כבר הי' ר' ישמעאל ור"ש יוצאים להרג א"ל ר"ש לר"י, רבי לבי יוצא שאיני יודע על מה אני נהרג א"ל ר"י לר"ש מימיך בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועכבתו עד שתהא שותה כוסך ונועל סנדלך או עוטף טליתך אמרה תורה אם ענה תענה אותו אחד ענוי מרובה ואחד ענוי מועטת, א"ל נחמתני רבי. ותמהת על הדבר הזה. ואכתוב לך בני יקירי את הכתוב אצלי בגליון למס' שמחות פ"ח שגם שם הובאה האגדה הזאת ובשינוי המעורר עוד תמהון יותר גדול. וז"ל הברייתא שם כשהזכיר הריגת ר"י ור"ש שאל ר"י שמא בסעודה הי' יושב וישן ובאה אשה לשאול על נדתה ועל טהרות שלה ואמר לה השמש ישן הוא והתורה אמרה אם ענה תענה אותו ומה כתוב אחרי' והשגתי אתכם בחרב וכו'. ודבר זה נפלא עוד יותר שמדוע נענשו על מעשה השמש, וכתבתי על הגליון דנראה דזה הוא לשטת רי"ש דאמר שם אין לי אלא אלמנה ויתום, שאר כל אדם מנין ת"ל ל"ת אבל לדברי ר"ע לא נאמר הלאו דל"ת אלא באלמנה ויתום שדרכן לענות ולא בשאר בני אדם גם אמרינן התם בילקוט ד"א ענה תענה אין חייב עד שיענה וישנה א"כ חזר מהדרוש הראשון, גם יש לעיין לדברי ירושלמי פ"ק דנדרים ה"א רי"ש ס"ל לשונות כפולין הם ודברה תורה כלשון בני אדם, ובכל אלה הדבר תמוה מאד:
כתבתי דברים אחדים שהעירותי בעת לקחתי לי עונג לקרות דבריך היקרים אשר הי' לי לשעשועים. ואשר דרשת ממני להעתיק לך מחדושי על מסכת ברכות בכל לבי מלאתי אחרי רצונך אכן כבדה עלי ההעתקה וטרדותי רבו ולא אוכל מלט העת הנחוצה למלאכת ההעתקה ע"כ תסלח לי אם לא עשיתי כרצונך. והנני מברך אותך כי ה' ירצה את מעשיך ויפיצו מעינותיך חוצה וישמחו בך כל דורשי תורה ותאריך ימים ושנים על רוב טובה ותראה בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצות כנפש אביך אוהבך נצח אה"ר ואה"ע
נתן לעווין האבדק"ק הנ"ל והגליל