ברכת אהרן· הרב אהרן לוין
פרק שלישי · קסז
שם ע"ב בגמרא ק"ש פשיטא מעשהז"ג היא וכל מעשהז"ג נשים פטורות, מ"ד הואיל ואית בה מלכות שמים קמ"ל. (א) יש להבין מה בכך שק"ש יש בה מלכות שמים אבל סוף כל סוף הרי הוה מעשהז"ג ונשים פטורות, וכבר עמדו בזה המפורשים, ונראה בהבנת הענין עפ"י דברי הפנ"י בר"ה ט"ז ע"ב שכתב דכל מצוה שהסברא היתה נותנת בה שתהי' נוהגת בכל עת ובכל זמן ורק מפאת ההכרח משום דא"א קבעו לה זמנים מיוחדים מצוה כזאת ל"ה בגדר מעשהז"ג ונשים חייבות בה עיי"ש וא"כ ה"כ י"ל כיון דק"ש יש בה מ"ש, ולפ"ז ג"כ היתה הסברא נותנת שתהי' נוהגת בכל עת ובכל זמן, דתמיד מחויב האדם לקבל ע"ע מלכות שמים, ורק משום דזה א"א תקנו לה זמנים מיוחדים וסד"א דל"ה ג"כ בגדר מעשהז"ג ונשים חייבות בה לכן קמ"ל דפטורות, והא דפטורות אף דלפום ריהטא שפיר י"ל כן דכיון דיש בה מ"ש ל"ה מעשהז"ג. לזה י"ל דהמתניתין באמת לא ס"ל כסברת הפנ"י וקאי בסברא דאפי' בכה"ג שהשכל הי' נותן שתהיה המצוה נוהגת תמיד כיון שסוף כל סוף הוקצבו לה זמנים קבועים הוה מעשהז"ג וזה אמנם קמ"ל המתניתין שלא נימא כסברת הפנ"י רק בכל אופן הוה מעשהז"ג ונשים פטורות, ובזה יש לפלפל בישוב דברי הירושלמי שכתב דמה"ט נשים פטורות מק"ש משום דכתיב ולמדתם את בניכם ולא בנותיכם ורבים תמהו מדוע לא ניחא לי' להירושלמי בטעם הש"ס דנשים פטורות מק"ש משום דהוה מעשהז"ג, ועיין בפנ"י כאן מ"ש בזה, ולהנ"ל י"ל דהירושלמי יסבור כסברת הפנ"י שהבאנו ולכן גם בק"ש כיון שיש מ"ש אין מקום לפטור נשים מפאת דהוה מעשהז"ג וכמו שביארנו ולכן מפיק זאת מטעם אחר, ונמצא לפ"ז דהש"ס והירושלמי יהי' מחולקים בסברא הנ"ל ודוק:
ב והנה הפנ"י המציא הסברא הנ"ל דהיכי דהדעת נותנת שתהי' המצוה נוהגת בכל זמן ורק מפאת ההכרח תקנו לה זמנים קבועים ל"ה מעשהז"ג, מדברי הש"ס בר"ה שם ט"ז ע"ב דקאמר ר' יצחק חייב אדם להקביל פני רבו ברגל שנאמר מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת היום (מלכים ב' ד') מכלל דבחדש ושבת איבעי לה למיזל, וקשה איך נוכל לומר דמה שאמר בעל השונמית להשונמית לא חודש ולא שבת היום היתה כונתו דבחודש ושבת מחויבת היא לילך משום דחייב אדם להקביל פני רבו ברגל, הרי אף אם נניח דיש חיוב לקבל פני הרב בזמנים קבועים ע"כ אשה פטורה מזה דהוה מעשהז"ג ונשים פטורות ממעשהז"ג ומפאת זה העלה בפנ"י דהיכי שיש סברא שהמצוה תהיה נוהגת בכל זמן ורק משום שא"א תקנו לה זמנים קבועים ל"ה מעשהז"ג וה"נ היתה הסברא נותנת דהחיוב לקבל פני הרב נוהג בכל שעה ורק משום דא"א מחמת ביטול מלאכה הוקצבו לזה זמנים מיוחדים ל"ה מעשהז"ג ונשים חייבות עיי"ש. ולפענ"ד נראה לומר בישוב קושית הפנ"י ויתישב ג"כ הדקדוק הגדול שיש לדקדק בדברי הש"ס ואשר ישתומם עליו כל עובר שרצה להוכיח דחייב אדם להקביל פני רבו ברגל ומביא ראי' מן המקרא דבחודש ושבת יש לקבל פני הרב ועדיין קשה ברגל מנ"ל, וגם יקשה על הא דאמר שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל אמאי לא אמר עכ"פ דחייב להקביל בחודש ושבת ורגל כי לפי דיוקו הלא בחודש ושבת בודאי מוכח מן המקרא שיש חיוב, ונראה דמה שרצה ר"י לדייק דיש חיוב לקבל פני הרב ברגל מזה שאמר בעל השונמית להשונמית מדוע את הולכת אליו לא חודש ולא שבת היום לא היתה כונתו לדייק משום דמשמע מלשון המאמר שבחודש ושבת היא מחויבת לילך, ומזה מוכח שיש חיוב לקבל פני הרב, דהרי באשה בכל אופן שיהי' ליכא חיובא כיון דהוה מעשהז"ג וכקושית הפנ"י שהבאנו, רק הדיוק הוא עד"ז דהנה בפשטות הכתוב יש להבין שהתפלא הבעל ושאל בתמהון מדוע את הולכת אליו לא חודש ולא שבת היום ומשמע דאילו הי' חודש ושבת לא הי' מתפלא על הליכתה, מדוע דוקא בחודש ושבת הוה מסתבר לי' שתלך, ובזמן אחר הי' נראה מוזר בעיניו, וצ"ל (וכן הוא הפשט הפשוט של הכתוב) דה"ט משום דמדרך העולם שאין הולכין לבקר ביקור של שלום פשוט בלי שום טעם רק בימים הפנוים מעבודה ומלאכה, אבל בימי המעשה אין מקום לביקורים מפני דרכי שלום, ואם אנו רואים איפוא שאחד הולך עכ"ז לבקר את השני באחד מימי המעשה הנה נקל לנו לשער בנפשינו שבל"ס אין זה ביקור מפני דרכי שלום לבד רק בודאי יש להמבקר איזהו ענין להמבוקר ולכן הוא מתבטל ממלאכתו והולך אליו, גם שלא במועד המוכשר לזה וה"נ אילו היתה השונמית הולכת לאלישע בחודש ושבת לא הי' בעלה מתפלא ע"ז כלל, כי הימים האלה אינם ימי המעשה, שבת הוא יום מנוחה לכל, ור"ח גם הוא ליום מנוחה יחשב לגבי נשים כי נשים אין עושות מלאכה בר"ח כדאיתא בירושלמי ובפרקי דר"א הובא בטור או"ח סי' תי"ז, ולכן הימים האלה מוכשרים לביקורים, אמנם בראותו אותה הולכת ביום פשוט אשר לא הי' לא חודש ולא שבת הנה שער בנפשו שבודאי יש לה איזהו ענין אל איש האלקים וע"כ היא הולכת אליו שלא במועד הנהוג ופחד איפוא מי יודע מה נעשה וע"כ רצה לדעת את הענין אשר בגללו היא הולכת ושאל אותה מדוע את הולכת וכו' והיא לא רצתה לגלות לו את האמת כי אמנם כן הוא שנולד ענין נחוץ אשר יכריח אותה ללכת שלא בזמן הנהוג כי נחלה הילד וע"כ דחתה אותו בקש ואמרה לו שלום היינו כי בחנם הוא מתעצב בלבו על הליכתה שלא בזמנה כי הכל שלום ולא נעשה דבר וז"פ. וכיון שכן יפלא מאד אם בעל השונמית בשאלו אותה על סבת הליכתה רצה למנות ולהזכיר בשאלתו את כל הזמנים המוכשרים לביקור של שלום מפאת היותם פנוים ממלאכה ועבודה מדוע לא הזכיר עוד זמן אחד אשר לא לבד שלא נופל הוא מהזמנים המוזכרים בהשאלה בנוגע לכשרונו לענין ביקורים של שלום כי אדרבה עוד יגדל מהם, והזמן הזה הוא יו"ט אשר מי כמוהו מוכשר עוד לביקורים של שלום כידוע והו"ל לבעל השונמית לשאול מדוע את הולכת אליו לא חדש ולא שבת ולא יו"ט היום, אמנם אם נאמר דחייב אדם להקביל פני רבו ברגל ניחא מה שלא הזכיר יו"ט בשאלתו ואדרבה בכוונה השמיטו, כי נהי שיו"ט מצד עצמו מוכשר מאד לביקורים מ"מ זה דוקא לשאר ביקורים אבל לא שילכו בו הנשים אל החכמים דכיון שיו"ט הוא הזמן המוגבל לכל אדם ללכת לקבל פני הרב א"כ בודאי נאספו אצל כל חכם אנשים רבים ואינו מגדר הנימוס שיבואו גם נשים אז כי זה דרך הנשים הצנועות שלא לבוא במסבת אנשים ולהתערב יחד כידוע וכדוגמא שמצאנו בש"ס סוכה כ"א ע"א במוצאי יו"ט הראשון של חג יורדין לעזרת נשים והי' מתקנין שם תיקון גדול מאי תיקון גדול וכו' נשים יושבות מבחוץ ואנשים בפנים וכ"ז כדי שלא יבואו לידי קלות ראש עיי"ש, ולכן כאשר רצה בעל השונמית לשאול אותה מדוע היא הולכת הפעם שלא במועד הנכון שאל אותה הלא לא חודש ולא שבת היום כי חודש ושבת המה הזמנים המוכשרים לאשה ללכת אל החכם והשמיט יו"ט כי יו"ט איננו נכון לזה כי אז הוא זמן לכת האנשים מפאת החיוב הרובץ עליהם ולא נכון איפוא לנשים ללכת בזמן הנועד לאנשים וכאמור. ומעתה אמינא דזה הוא דיוקו של ר"י דחייב אדם להקביל פני רבו ברגל מדאמר הבעל להשונמית מדוע את הולכת אליו לא חדש ולא שבת היום וקשיא מדוע לא הזכיר יו"ט אם רצה למנות הזמנים המוכשרים להליכה כזאת, מכלל דבחודש ושבת איבעי לה למיזל פירוש דרק בחודש ושבת הו"ל ללכת כי אז הוא הזמן הנכון לזה (וגם אז לא בתורת חיוב רק משום דאורחא בהכי ע"ד שאמרנו) אבל לא ביו"ט וע"כ דביו"ט חייב אדם להקביל פני רבו ולכן יו"ט איננו הזמן הנכון שתלך האשה אל החכם וכאמור, וכיון שכן בדיוק נקט ר"י חייב אדם לקבל פני רבו ברגל דוקא והשמיט שבת ור"ח דבאמת החיוב ל"ה רק ברגל ולא בשבת ור"ח ומה שסיים מכלל דבשבת וחודש איבעי לה למיזל אין הכוונה להוכיח דבשבת וחודש יש ג"כ חיוב לקבל פני רבו כי אם אדרבה מזה עצמו שאמר בעל השונמית דבשבת וחודש איבעי לה (היינו לאשה) למיזל דאז אורחא בהכי ש"מ להיפוך דבשבת וחודש ליכא חיוב כלל לקבל פני הרב דאילו הי' אז ג"כ החיוב לא הי' בעל השונמית מיחשב הימים האלה למוכשרים שתלך האשה אל איש האלקים כי בימים שהחיוב על אנשים לאו אורחא בהכי שילכו הנשים, ומדלא חשיב יו"ט ע"כ דאז באמת לאו אורחא בהכי וה"ט משום דחייב אדם לקבל פני רבו ברגל וש"מ דביו"ט יש חיוב לקבל פני הרב וזה רעיון נחמד בעה"י (ומובן מעצמו דדברינו לא יתכנו רק אם נגרוס כגירסת הש"ס בר"ה מכלל דבחודש ושבת איבעי לה למיזל אבל אם נגרוס כגירסת הש"ס בסוכה כ"ז מכלל דבחודש ושבת חייב אדם להקביל פני רבו ל"ל הכי אולם מזה גופא שלא יהי' דברי הש"ס מוקשים נוכל להחליט דצדקה יותר גירסת הש"ס בר"ה אשר אז כל המאמר כלו כזהב מזוקק ועיין ברמב"ם פ"ה מה' ת"ת ה"ז שפסק לדינא דחייב אדם להקביל פני רבו ברגל ולגירסת הש"ס בסוכה הו"ל לפסוק דגם בחודש ושבת יש חיוב לקבל פני הרב, ולדברינו למעלה י"ל דהרמב"ם תפס העיקר כגירסת הש"ס בר"ה ולגירסא זו אה"נ דאין חיוב לקבל פני הרב רק ברגל ולא בחודש ושבת וכאשר ביארנו לעיל, ועיין מג"א סי' ש"א ס"ק ז' שכתב ג"כ דחיובא ליכא רק ברגל ולא בשבת וחודש ורק שהעלה דעכ"פ מצוה יש בשבת וחודש ג"כ ומה שהביאו לידי זה היא ג"כ הקושיא הגדולה שיש בלשון הש"ס דר"ה עיין במחה"ש שם, ואנחנו כבר בארנו הענין בטו"ט, ועיין עוד במג"א סי' תקנ"ד ס"ק י"ב שרצה לומר דמצוה יש גם בחול לקבל פני הרב עיי"ש ודו"ק):
ג ובעיקר הדבר שאמרו בש"ס דר"ה דחייב אדם לקבל פני רבו ברגל הנה הטור והש"ע השמיטו ד"ז, ועיין בנובי"ת חא"ח סי' צ"ד שנשאל על סבת ההשמטה והשיב דה"ט משום דד"ז אינו נוהג בזה"ז דעיקר הטעם שאמרו דחייב אדם לקבל פני רבו ברגל הוא משום דאז הוא זמן קבלת פני השכינה דשלש פעמים בשנה יראה כל זכר את פני האדון ה' ולכן השוו גם כבוד ת"ח לכבוד המקום ואמרו שברגל יש לקבל ג"כ פני הרב אבל יותר מברגל לא יכלו להטיל חוב לקבל פני הרב דא"כ הי' כבוד הרב גדול מכבוד המקום וזה לא יתכן וכאשר אמרו בקידושין ל"ג אין תלמיד רשאי לעמוד מפני רבו אלא שחרית וערבית שלא יהי' כבודו מרובה מכבוד שמים, וא"כ בזה"ז שאין מקבלין פני השכינה ברגל ממילא דאין חיוב ג"כ לקבל פני הרב ברגל עיי"ש, ועפ"י דרכו יש לצדד דזה דוקא אם גם בזה"ז יש מקום קבוע שנוכל לקבל פני השכינה ואפ"ה אין מקבלין א"כ אם יהי' החיוב לקבל פני הרב יהי' נראה דכבוד הרב מרובה מכבוד שמים, משא"כ אם נאמר דבזה"ז אין מקום קבוע לקבל פני השכינה א"כ אפי' אם יהי' החיוב לקבל פני הרב לא יהי' נראה דכבודו מרובה מכ"ש דבכ"ש א"א משא"כ בקבלת פני הרב דאפשר ולפ"ז יש לצדד עוד ולומר דע"כ ל"ש לומר דבזה"ז אין חיוב לקבל פני הרב רק אם נאמר דגם בזה"ז לא זזה שכינה מכותל מערבי וכדרשת חז"ל (המובאה בנוב"י שם ואשר עלי' סמך את דבריו) והשימותי את מקדשיכם אפילו בשעת שממה קדושתה עלי' וא"כ נוכל גם בזה"ז לקבל פני השכינה ברגל ואפ"ה אין מקבלין א"כ ל"ש לומר שיהי' חיוב לקבל פני הרב ברגל דאז יהי' נראה כאילו כבוד הרב גדול מכבוד השכינה וזה לא יתכן, אולם אם נאמר דבזה"ז זזה שכינה מכותל מערבי שפיר י"ל דחייב אדם לקבל פני רבו ברגל אף בזה"ז ול"ש לומר שלפ"ז כבוד הרב יהי' מרובה מכבוד שמים דה"ט שאין מקבלין פני שכינה משום דא"א לקבל אבל פני הרב שאפשר החיוב לקבל, ועיין במדרש רבה שמות פרשה ב' שיש בזה מחלוקת אי זזה שכינה מן המקדש לאחר החורבן או לא עיי"ש דקאמר ר"ש בר נחמן עד שלא חרב ביהמ"ק היתה שכינה שורה בתוכו וכו' ומשחרב ביהמ"ק נסתלקה השכינה לשמים וכו' ר"א אומר לא זזה השכינה מתוך ההיכל וכו' אע"פ שהוא חרב הרי הוא בקדושתו וכו' א"ר אחא לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי וכו' עיי"ש ולפ"ז לר"ש בר נחמן דס"ל דאחר החורבן נסתלקה שכינה לשמים לדידי' יש חיוב לקבל פני הרב גם בזה"ז דל"ש לדידי' לומר כסברת הנוב"י, משא"כ לר"א ור' אחא דס"ל דהשכינה לא זזה מתוך ההיכל לדידהו סברת הנוב"י הנ"ל קיימת וע"כ ס"ל דבזה"ז אין חיוב לקבל פני הרב ברגל שלא יהי' כבוד הרב מרובה מכבוד שמים וכאמור. ובזה יש לפלפל בישוב מה דתמי' טובא ע"ד הנוב"י הנ"ל שכתב דבזה"ז הייני שלא בזמן הבית אין חיוב לקבל פני הרב ברגל ומה יענה ביום שידובר בו מגמ' ערוכה בסוכה י' ע"ב שהשיבו ר"ח ורבה בר ר"ה לר"נ דה"ט שישנו בסוכה שנוייה מופלגין ממנה ארבעה טפחים אף שס"ל דסוכה זו פסולה משום דשליחי מצוה הי' ופטורין מן הסוכה ופירש"י שהי' שליחי מצוה להקביל פני ראש גולה דחייב אדם להקביל פני רבו ברגל עיי"ש והא ר"ח ורבה בר ר"ה טובא לאחר החורבן הי' אלמא דאפי' שלא בזמן הבית ג"כ יש מצוה לקבל פני הרב ברגל וזה קושיא גדולה על הנוב"י, ולהנ"ל י"ל דר"ח ורבה בר ר"ה יסברו כדעת האומר דזזה שכינה מן ההיכל ולכן לדידהו אה"נ דיש חיוב לקבל פני הרב ברגל בזה"ז וע"כ חשבו א"ע לשלוחי מצוה, אבל לקושטא דמילתא דנקטינן דלא זזה שכינה מתוך ההיכל אה"נ דאין חיוב לקבל פני הרב ברגל בזה"ז וע"כ הטור והש"ע השמיטו דין זה וכנ"ל, וקצת י"ל דר"נ ששאל לר"ח ורבה בר ר"ה בסוכה שם הדור בהו רבנן משמעתייהו ולא תירץ לנפשי' דשליחי מצוה הם ופטורין מן הסוכה משום דהוא ס"ל ג"כ דלא זזה שכינה מתוך ההיכל וא"כ אין חיוב לקבל פני הרב ברגל בזה"ז ולכן לא חשב אותם לשליחי מצוה וע"כ סבר דחזרו משמועתם וס"ל דסוכה שנוייה מופלגין ממנה ארבעה טפחים כשרה, אמנם המה השיבו לו כי דעתם דיש חיוב לקבל פני הרב בזה"ז וא"כ מקרי שלוחי מצוה, נמצא לפ"ז דהמו"מ שהי' בין ר"כ ור"ח ורבה בר ר"ה הי' מעין המחלוקת שבמדרש שהבאתי אי זזה שכינה מתוך ההיכל או לא, ומה יומתק לפ"ז לשון ר"ח ורבה בר ר"ה שהשיבו לר"כ אנן שליחי מצוה אנן ופטורין מן הסוכה, ויש לדקדק קצת לאיזהו צורך כפלו ואמרו שתי פעמים אנן הלא די הי' אם אמרו שלוחי מצוה אנן ופטורין מן הסוכה ועיין בסוכה דף כ"ו יסופר ג"כ מר"ח ורבה בר ר"ה דכי הוו עיילי בשבתא דרגלא לבי ריש גלותא הוו גנו ארקתא דסורא אמרי אנן שלוחי מצוה אנן, הנה אנו רואים שגם שם כפלו ואמרו שתי פעמים אנן והלא דבר הוא, ולהנ"ל הענין נחמד שרצו לדייק דרק המה הוו שלוחי מצוה היינו המה לשטתם דס"ל דזזה שכינה מתוך ההיכל לדידהו חייב אדם לקבל פני הרב ברגל גם בזה"ז וע"כ בהלכם לקבלת פני ריש גלותא מקרי שלוחי מצוה אבל אחרים דס"ל דלא זזה שכינה מתוך ההיכל אה"נ דלא הוו חושבין עצמם לשלוחי מצוה כיון דלדידהו אין חיוב כלל לקבל פני הרב ברגל בזה"ז וכאמור. אמנם בזה יש להתוכח דהרי ר"נ ס"ל בש"ס דשבועות ט"ז קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעת"ל וא"כ ל"ש לומר שיסבור דלא זזה שכינה מתוך ההיכל דהא עיקר הסברא שאמרו כן היא משום דדרשינן והשימותי וכו' אפילו בשעת שממה קדושתה עלי' וכנ"ל וזה לא יתכן רק אם נאמר דקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל אבל אם נאמר דל"ק לעת"ל ל"ל הכי כמובן. כמו כן קשה קצת לומר דרבה בר ר"ה יסבור דזזה שכינה מתוך ההיכל כיון דאז הי' הסברא נותנת דס"ל קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעת"ל ואנו מוצאין לר"ה דס"ל בשבועות שם קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעת"ל, וא"כ מוזר מאד שרבה ברי' יחלוק עליו ויסבור דקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעת"ל ויש לחלק בין הענינים ואכמ"ל (ד) והנה הלום ראיתי אחרי רואי ביערות דבש חלק ראשון דרוש י"ב שצדד להיפוך מדעת הנוב"י שהבאתי דאדרבה רק בזה"ז יש חיוב לקבל פני הרב ברגל אבל בזמן הבית לא הי' חיוב כלל וסברתו דקבלת פני הרב ברגל הוא במקום קבלת פני השכינה וה"ט שחייבו באמת לקבל פני הרב ברגל משום שא"א לקבל פני השכינה ולכן אמרו שיש לקבל פני הרב שהוא זכר לקבלת פני השכינה אבל בזמן הבית שקבלו פני השכינה אה"נ דלא הי' החיוב לקבל פני הרב עיי"ש. ובדבריו יש לומר פרפרת נאה לשלב המאמר הזה של ר' יצחק דחייב אדם לקבל פני רבו ברגל עם המאמר השני של ר"י שהובא בש"ס דר"ה שם אח"כ דחייב אדם לטהר עצמו ברגל שנאמר ובנבלתם לא תגעו ומהראוי להבין סמיכת שני המאמרים האלה ולהנ"ל נאמר דהנה בהך דינא של ר' יצחק דחייב אדם לטהר עצמו ברגל יש מבוכה הפוסקים אי הדין הזה נוהג גם בזה"ז או לא ועיין בשאג"א סי' ט"ז שכתב דבזה"ז אין חיוב לטהר עצמנו ברגל דעיקר הדבר שהוצרכו לטהר ברגל הוא כדי שיהי' ביכולת לקיים המצות של חובת הרגל כמו ראי' ועוד שא"א לקיימן בטומאה וא"כ בזה"ז שבעונותינו חרב בהמ"ק ואין לנו שום חוב מחובות הרגל אין מקום לחייב להטהר ברגל ועיי"ש שהביא דברי הרמב"ם בספ"ז מה' טומאת אוכלין שכתב כל ישראל מוזהרין להיות טהורין ברגל מפני שהן נכונים ליכנס למקדש וכו' אלמא דסבת חיוב הטהרה ברגל היא הכניסה למקדש וזה ל"ש בזה"ז וממילא בהבטל הסיבה תבטל המסובב, אמנם בצל"ח ביצה י"ח ע"א רש"י ד"ה דלא שכיח צדד דהחיוב לטהר עצמו ברגל נוהג גם בזה"ז שכן מוכח פשטות לשון הש"ס דאמר ר"י חייב אדם לטהר עצמו ברגל ור"י הלא הי' אחר החורבן ועיי"ש שכתב דמדברי הרמב"ם הנ"ל אין ראי' וי"ל דגם הרמב"ם ס"ל הכי דהחיוב נוהג גם בזה"ז להטהר ברגל עיי"ש והנה אם נאמר כדעת היע"ד שהבאתי דקבלת פני הרב ברגל בזה"ז היא במקום קבלת פני השכינה שהיתה נוהגת בזמן הבית הסברא נותנת דגם בזה"ז יש חיוב להטהר ברגל דכיון דיש לנו מצוה מעין מצות ראי' יש לנו לקיים גם הפרטים המסתעפים ממצות ראי' והיינו הטהרה ברגל אף שמצד עצמה אין לנו צורך בה כי מצות ראי' בדרך שאנו מקיימין אותה כעת אינה דורשת כלל הטהרה כאשר דרשה מצות ראי' בזמן הבית, אכן זה מהיאות שכשעושין איזהו מצוה מעין המצות שהי' נוהגות בזמן הבית שיעשו אותה בכל הפרטים המסתעפים ממנה אם אך יש לנו היכולת לזה, אף שהפרטים אינם נחוצים להמצוה כפי שהיא כעת. ומעתה י"ל דשני מאמרי ר"י קשורים המה זה עם זה, ומתחלה הקדים דחייב אדם לקבל פני רבו ברגל והוציא כן מזה שאמר בעל השונמית להשונמית דבחדש ושבת בעי למיזל והשמיט רגל דאז מקבלין פני השכינה וש"מ דבזה"ז שאין מקבלין פני השכינה ברגל יש לקבל פני הרב במקום השכינה, וכיון שכן דגם עכשיו יש לנו באיזהו אופן המצוה של ראיית פנים ברגל לכן אסמיך לזה המאמר דחייב אדם לטהר עצמו ברגל דאם יש לנו דוגמת המצוה של ראי' יש לנו לקיים גם הפרט היוצא מן המצוה הזאת והיינו להטהר ברגל כאשר היתה המצוה להטהר בזמן שבית המקדש היה קיים כדי לקיים מצות ראי' וכמ"ש הרמב"ם שהבאתי למעלה. ומה נכבדו הדברים האלה בישוב מה שיש לדקדק קצת בדברי הש"ס בר"ה שם דקאמר על הך מימרא דר"י דחייב אדם לטהר עצמו ברגל שנאמר ובנבלתם לא תגעו תניא נמי הכי ובנבלתם לא תגעו וכו' אלא מה ת"ל ובנבלתם לא תגעו ברגל ועיין בטו"א שם שהעיר דמהברייתא לא שמענו רק שאסור להטמאות בידים ברגל אבל אכתי לא ידענו שהחיוב להטהר מטומאה קדומה וכתב דכיון דידענו דאסור לטמאות עצמו ברגל ממילא שמענו דמחויב גם לטהר עצמו מטומאה הבאה עוד מקודם הרגל עיי"ש, ויש להבין אם כבר שמענו מהברייתא דיש חיוב לטהר קודם הרגל מה זה חידש ר"י באמרו חייב אדם לטהר עצמו ברגל הלא דבר זה כבר נשנה בברייתא, ולהנ"ל הענין נכבד ודבר גדול השמיענו ר' יצחק דגם בזה"ז החיוב לטהר ברגל כמו בזמן שבהמ"ק קיים כיון דגם עתה יש לנו מעין מצות ראי' והיינו קבלת פני הרב וכאשר אמרנו למעלה, ומה שאמרה הגמ' תנ"ה אין הכוונה דמאמרו של ר"י נשנה בברייתא רק הכוונה להביא ראי' על עיקר הדבר דבזמן הבית הי' החיוב לטהר ברגל וממילא יוצדק דינו של ר"י דגם בזה"ז החיוב הזה נוהג אף דעכשיו אין לנו מצות ראי' ממש, מ"מ כיון שיש לנו איזהו ענין תמורת המצוה של ראיית פנים גם הפרטים המסתעפים ממצוה הזאת עומדים על מקומם ונשארו כאשר הי' באין שינוי ודוק: