אור ברסלב
ברכת אהרן פרק שלישי

ברכת אהרן· הרב אהרן לוין

פרק שלישי

פרק שני

קמא

במתניתין מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה. (א) עיין בתשו' ח"צ סי' א' שכתב דאף דאונן פטור מכל המצות זה דוקא ממ"ע אבל בל"ת חייב כשאר ישראל, ועיין בפתיחה כוללת להפמ"ג או"ח ח"ב סי' כ"ח שהסביר הדבר דהא עיקר הטעם דאונן פטור מכל המצות משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה, וגם עוסק במצוה אינו פטור רק ממ"ע אבל אסור לו לעבור על ל"ת עיי"ש. ויש להעיר לשנות הרשב"א בחידושיו לר"ה ט"ז דכל מי שמבטל ואינו מקיים מ"ע המוטולת עליו לעשות מלבד שביטל מ"ע עבר גם על לאו דבל תגרע ועיין בטו"א ר"ה שם ובאבני מילואים בחידושים לדף כ"ח בר"ה שהאריך בזה. א"כ יתחייב אונן בכל מ"ע כיון דבביטולה של עשה איכא גם לאו דב"ת ובל"ת אונן מוזהר. וגם על הך מילתא גופא דעוסק במצוה פטור מן המצוה ג"כ יש לתמוה מדוע יפטור העוסק במצוה ממ"ע הרי בביטולה של עשה איכא ל"ת ובל"ת גם עוסק במצוה מוזהר, אמנם הדבר נכון דע"כ לא כתב הרשב"א סברתו הנ"ל רק היכי שמבטל העשה בשאט נפש, אבל לא היכי שמבטל אותה מצד שפטרוהו חכמים שלא לקיימה כגון באונן או בעוסק במצוה. והר"ז דומה למ"ש הרשב"א שם דמה"ט כשחל יו"ט של ר"ה בשבת אין תוקעין, אף דרחמנא אמר תקעו ונמצא כשאינו תוקע מבטל מ"ע ועובר על ב"ת דכיון שאינו תוקע מחמת תקנת חכמים שגזרו שלא לתקוע לית בזה משום ב"ת ואדרבה עוד מצוה איכא לשמוע דברי חכמים דכתיב לא תסור עיי"ש. ובמק"א הערתי בכיוצא בזה לפי מה דמשמע מדברי התוס' בקידושין ל"ד ע"א ד"ה מעקה דאף דנשים פטורות ממעשהז"ג מ"מ היכי דאיכא לאו בהדי עשה כיון שמוזהרות על הל"ת חייבות ג"כ בעשה אף דהוה מעשהז"ג, ועיין בשאג"א סי' פ"ב מ"ש בזה איכא לשטת הרשב"א הנ"ל דבכל ביטול מ"ע יש ל"ת דב"ת, יתחייבו נשים בכל מעשהז"ג מה"ט ולפמ"ש למעלה גם זה נכון. ובפשיטות י"ל דע"כ ל"א באונן דחייב בל"ת וכן אשה דחייבת במעשהז"ג כשיש לאו בהדי עשה זה דוקא היכי דאיכא לאו מיוחד. אבל היכי דכל עיקר הלאו לא נצמח רק מחמת העשה ממילא מי שפטור מהעשה פטור גם מהלאו דלא עדיף המסובב מהמסבב, ועיין לעיל בחידושינו לפרק שני מאמר קי"א מה שכתבנו בפרט זה אי שייך לומר שהמסובב יהי' עדיף מהמסבב דרוש משם. ועיין בפמ"ג או"ח פתיחה כוללת ח"ג אות כ"ט שכתב דאף דקיי"ל דסומא פטור מן המצות זה דוקא ממ"ע אבל בל"ת מוזהר, ולפום ריהטא יקשה ג"כ כנ"ל לשטת הרשב"א יתחייב בכל מ"ע כדי שלא לעבור על ב"ת אמנם לדברינו למעלה אתי ג"כ שפיר. ועוד י"ל בישוב מה שהערנו דאונן יתחייב בכל מ"ע מכח הלאו דב"ת, דאף דאונן מוזהר על ל"ת מ"מ על לשאב"מ אינו מוזהר כמ"ש הפמ"ג בפ"כ ח"ב סי' כ"ח שם עיי"ש שכ' דמה"ט אינו מוזהר על לאו דב"י בפסח דהוה לשאב"מ וכיון שכן גם על לאו דב"ת אינו מוזהר דג"כ הוה לשאב"מ, וכן אשה ג"כ אינה מוזהרת בלשאב"מ כמ"ש הפמ"ג בפ"כ ח"ב אות י"ד וממילא אינה מוזהרת ג"כ בלאו דב"ת, ואולי גם סומא אינו מוזהר רק בלאו שיב"מ, אבל לא בלשאב"מ וליכא גבי' ג"כ לאו דב"ת. ועיין תוס' ר"ה ל"ג ע"א ד"ה הא ר"י שכתבו דמה"ט סומא מברך על מ"ע כיון שחייב במצות מדרבנן יכל לברך משום לא תסור עיי"ש וזה תמוה דאם פטור מכל המצות ממילא גם בלא תסור אינו מוזהר ועכצ"ל דכונת התוס' משום דבל"ת סומא מוזהר ועיין בנובי"ת או"ח סי' קי"ב וש"מ דאפי' בלשאב"מ סומא מוזהר, אולם בזה יש לפלפל עוד ואכמ"ל:

ב ויש להעיר עוד ע"ד הח"צ הנ"ל דאונן פטור רק ממ"ע אבל בל"ת מוזהר, א"כ איך משכחת לה להנל"ע לפי המבואר ברמב"ם פ"א מתמורה ה"א דהיכי דהלאו כולל יותר מעשה ל"ה להנל"ע ומה"ט תמורה ל"ה להנל"ע משום דהלאו כולל ציבור ושותפים והעשה ליתא בצו"ש, א"כ בכל להנל"ע הלאו כולל יותר מעשה דהלאו איתא גם באונן משא"כ העשה ליתא באונן, ויש לחלק דע"כ לא כתב הרמב"ם דהיכי דהלאו כולל יותר מעשה ל"ה להנל"ע רק אם אותן שהלאו כולל אותן ליתנייהו בשום פעם בעשה כגון צו"ש בתמורה דתמיד ליתנייהו בעשה ובלאו איתנייהו משא"כ אונן הלא הוא ג"כ איתא בעשה ורק בפעם הזאת דוקא ליתא בעשה בשביל זה לא מקרי לאו כולל יותר מעשה וכן ע"כ הסברא נותנת דהא עיקר הטעם דכשהלאו כולל יותר מעשה ל"ה להכל"ע משום דלא נוכל לומר דהעשה אתיא לנתוקי הלאו דהא חזינן דיש עוברין על הלאו ואינו מתוקן ע"י העשה וש"מ דהעשה אינה מנתקת כלל את הלאו וא"כ זה דוקא אם הלאו כולל פרטים כאלה שאין בידם בשום פעם לתקן עבירת הלאו ע"י קיום העשה דאז מוכח דהעשה ל"ה כלל תיקון ללאו אבל אונן הלא הוא ג"כ יכול לתקן הלאו ע"י קיום העשה לאחר שיעבור אנינותו ורק בשעתא דא א"י, שפיר י"ל דהעשה אתיא לנתוקי הלאו ומה שאונן א"י לתקן הלאו ע"י העשה זה הוה מחמת אונס דארי' רביע עלי' וז"פ ויש לדמות זאת למ"ש התוס' בחגיגה ב' ע"א ד"ה איזהו דלכן קטן שהגיע לחינוך מקריב קרבנות ראי' בחוה"מ אף דא"י להקריב ביו"ט כיון דקרבנות שלו ל"ה רק נדבה וקיי"ל דהיכי דלא מצי קריב בראשון לא קריב עוד כמו חיגר שנתפשט בשני, דשאני קטן שבאמת יכול להקריב בראשון ורק היום גורם שאינו יכול להקריב לא מקרי ל"ח בראשון משא"כ בחיגר דגברא לא חזי עיי"ש וכיוצא בזה כתבו התוס' בשבת קכ"ז ע"ב ד"ה כיון לחלק בין היכי שהדבר בעצם אינו ראוי מחמת גריעותא דידי' כגון בגדי עניים לעשירים ובין היכי שהדבר בעצם הוה ראוי ורק איסורא הוא דרביע עליו כגון תרומה לזר דשפיר מקרי ראוי עיי"ש וה"נ באונן י"ל דהוה בגדר חיוב העשה דרק הזמן גורם שאינו יכול לקיימה ולא מחמת חסרון עצמי שבו ולא מקרי איפוא לאו כולל יותר מעשה. ועיין בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ב ח"ד סי' קע"ד באמצע התשובה שפלפל לענין סופר שכתב תפילין בהיותו אונן אי כשרים כיון דהסופר ל"ה אז בר קשירה, ולהנ"ל י"ל דשפיר הוה בר קשירה כיון דאונן הוה בגדר חיוב כל מ"ע ומה שפטור מהן הוא רק משום דארי' רביע עלי' אבל לא מחמת חסרון עצמי וכיון שכן מקרי ראוי כדברי התוס' הנ"ל וקצת י"ל דד"ז אי אונן הוה בגדר חיוב מ"ע תליא אי רשאי הוא להחמיר על עצמו ולקיים המצות כשיש לו מי שישתדל בעבורו בצרכי הקבורה או לא, דאם נאמר דרשאי להחמיר על עצמו י"ל דהוה בגדר החיוב ורק מחמת דארי' רביע עלי' א"י לקיים כנ"ל משא"כ אם נאמר דאינו רשאי להחמיר על עצמו י"ל דל"ה בגדר החיוב כלל. ועיין בש"ע או"ח סי' ע"א סעיף א' דאם אונן רוצה להחמיר על עצמו ולקרות ק"ש רשאי כשיש לו מי שישתדל בעדו אולם ביו"ד סי' שמ"א מבואר דאונן אסור להחמיר ע"ע וזה תלוי בשני הטעמים אשר בגללם אונן פטור מן המצות או משום כבודו של מת או משום שאין לו מי שישא משאו, דלטעם הראשון אינו רשאי להחמיר ע"ע אבל לטעם השני אה"נ דרשאי כשיש לו מי שישא משאו ועיין בטו"ז שם ביו"ד ס"ק ג' דלכן נקטינן ביו"ד דאינו רשאי להחמיר ע"ע דאנו חוששין שמא העיקר כטעם הראשון ושוא"ת עדיף, ועיין בפר"ח או"ח סי' נ"ה שדן לענין אי אונן מצטרף לכל דבר שבקדושה לעשרה ורצה לומר דבמקום שרשאי להחמיר על עצמו כגון שיש לו מי שישתדל בשבילו מצטרף אבל במקום שאין רשאי להחמיר ע"ע כגון שאין לו מי שישתדל בשבילו אין מצטרף עיי"ש ולדברינו למעלה יש לצדד קצת ולומר דאם אך רשאי להחמיר ע"ע כשיש לו מי שישתדל בשבילו אז אפי' כשאין לו מי שישתדל הוה עכ"פ בגדר החיוב ומצטרף ועיין בפמ"ג שם בא"א ס"ק ה' שכתב דאונן מצטרף לעשרה אמנם בשו"ת שבו"י ח"ב סי' כ"ה מסיק דאין לצרף אונן לעשרה עיי"ש (ג) והנה מילתא דמסתברא דאף דאונן פטור ממ"ע אבל בלאו הבא מכלל עשה מוזהר, ול"מ אם נאמר דלאו הבא מכלל עשה לאו הוא בודאי מוזהר עליו דלא גרוע משאר ל"ת אלא אפי' אם נאמר דלאו הבא מכלל עשה הוה עשה ג"כ אונן מוזהר עליו דהתורה לא פטרה אותו רק שאינו מחויב לקיים בפועל המצות יהי' מאיזהו טעם שיהי' או משום כבודו של מת או משום שאין לו מי שישא משאו אבל לעבור בקו"ע על איסורין בודאי אינו רשאי כמו שאינו רשאי לעבור על ל"ת גמור, וגדולה מזו אנו רואין דאפי' על איסור דרבנן אין האונן רשאי לעבור כמ"ש בברכ"י יו"ד סי' שמ"א עיי"ש שכתב דמה"ט אונן חייב בנט"י כיון דנט"י הוה מטעם גזירה משום סרך תרומה והאונן חייב בכל גזרות ואיסורין דרבנן ועיין בתשו' בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חאה"ע ח"ב סי' קט"ז שכ"כ לענין סומא דפטור מכל המצות אבל בל"ת חייב דה"ה דמוזהר על איסור עשה או על לאו הבא מכלל עשה עיי"ש:

קמב

שם בגמרא ורמינהו מי שמתו מוטל לפניו וכו' ואינו אוכל בשר. עיין בהגהות יד שאול על היו"ד סי' שמ"א שנסתפק אם אונן רשאי לשחוט, והביא דברי תשו' בית יעקב סי' כ"ה שכתב דאבל לא ישחוט דחיישינן שמא מחמת צערא לא ישים לבו לשחוט בכונה ולפ"ז גם אונן לא ישחוט דצערו גדול ועיי"ש שהביא דבתשו' מאיר נתיבים הראה דד"ז דאבל לא ישחוט מוזכר ג"כ במרדכי ריש חולין בשם ר' אלדד הדני שס"ל דאבל לא ישחוט ואם שחט השחיטה אסורה, והנה המעיין במרדכי שם יראה דהמרדכי דחה זאת וכתב דזה חומרא בעלמא ולא נהיגין כותי', ולפענ"ד נראה להביא ראי' לזה מדברי הש"ס להלן בברכות י"ט ע"ב ולאחותו מה ת"ל הרי שהי' הולך לשחוט פסחו ולמול בנו ושמע שמת לו מת יכול יטמא אמרת לא יטמא וכו' וכבר תמה הרש"ל בתשובה סי' ע' אם מת לו מת הרי חל עליו אנינות ואיך יעשה פסחו וימול בנו הלא אונן פטור מכל המצות שבתורה ותי' דהא דאמרינן דאונן פטור מכל המצות לאו כללא היא ויש מצות שאונן חייב בהן ועיין בנובי"ק חא"ח סי' כ"ז שביאר ביותר דע"כ ל"א דאונן פטור מן המצות רק במצות הנוהגות בכל יום שאם אתה מחייב את האונן בהם נמצא דרוב פעמים יתבזה המת אבל מצות הנוהגות רק בזמנים ידועים ואין להם תשלומין דחביבה מצוה בשעתה אין אנינות דוחה אותן. עוד כתב שם די"ל דבפסח ומילה שיש בהן כרת גם אונן חייב ועיין בישי"ע או"ח סי' ע"א ס"ק ב' שפלפל ג"כ בזה מדוע אין האנינות פוטרתו מעשיית הפסח, אבל יהי' איך שיהי' קשה איך יוכל לשחוט הפסח הרי אונן אסור לשחוט, ואף אם נאמר דהכונה שישחוט ע"י אחר אבל הרי שחיטת הפסח בעי שליחות כדאיתא בקידושין מ"ב ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וכו' מכאן ששליחו של אדם כמותו ומשם ילפינן כל ענין שליחות ועיין בפנ"י שם שכתב דאף דכהנים שליחי דרחמנא נינהו זה דוקא בשאר עבודות אבל בשחיטה בודאי הוו שליחי דהבעלים דבזה ל"ש לומר מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ושליחא מצינן משוי כדאיתא בקידושין כ"ג ובנדרים ל"ה כיון דשחיטה בזר כשירה והדברים עתיקין, וא"כ זה שמת לו מת שבעצמו לא יוכל לשחוט אם כאמר דאונן אסור לשחוט גם שליח לא מצי משוי דכ"מ דאיהי ל"מ עביד שליח לא מצי משוי ולפ"ז איך יעשה הפסח וע"כ דאונן רשאי לשחוט וזה ראי' נפלאה, ועיין בבאר היטב יו"ד סי' ע' ס"ק כ"ז שהביא ג"כ דברי תשו' בית יעקב הנ"ל דאבל לא ישחוט ועיין בפ"ת שם שהביא דבתשו' הנ"ל נתן טעם לדבריו דשמא מחמת צערא לא ישים אל לבו לשחוט יפה וזה תמוה דא"כ כשטבעה ספינתו בים ג"כ לא ישחוט דבברכות י"א מדמה הש"ס זאת לאבל ומפאת זה רצה לומר בפ"ת שם דה"ט דאבל לא ישחוט משום שאסור במלאכה עיי"ש ובזה יש להתוכח דהרי כל מלאכות המותרות ביו"ט רשאי אבל ג"כ לעשות כדאיתא בד"מ סי' ש"פ ושחיטה היא מהמלאכות המותרות ביו"ט וא"כ מדוע יהי' האבל אסור בה ומ"ש משרתת שמותרת לעשות כל צרכי הבית כמבואר בש"ע יו"ד שם סעיף כ"ב ועיין בחכמת אדם בקונטרס מצבת משה שבסוף ה' אבלות שכ' באמת מה"ט להתיר לאבל לשחוט ולא לבד בביתו אלא אפי' לילך לשחוט במק"א ועיין בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' פ"ו שהביא ג"כ דברי המרדכי הנ"ל שדחה לסברת הר' אלדד שאוסר לאבל לשחוט והביא שכ"כ האגודה ומסיק לדינא דהיכא דליכא שוחט אחר רשאי האבל לשחוט לצורך חולה ויולדת וכה"ג ולצורך עצמו פשוט דמותר לשחוט בביתו כמו אפי' ובישול וכל צרכי הבית עיי"ש ועיין בספר דברי שאול סי' שמ"א שצדד ג"כ להתיר לשוחט לשחוט בימי אנינותו ואבלו עיי"ש:

קמג

שם בגמ' ואינו שותה יין. (א) נסתפקתי בצמוקים שנתבשלו במים אם יש עליהם תורת יין שאונן יהי' אסור לשתותם, והנה לפום ריהטא י"ל דזה הוה כיין מבושל שדינו כיין לכל מילי לצאת בו ידי קידוש, עיין ש"ע או"ח סי' רע"ב סעיף ח', וידי ד' כוסות, עיין סי' תע"ב סעיף י"ב וכיון שכן ממילא גם אונן אסור לשתותו, אולם ז"א דיין מבושל הוה קודם הבישול יין גמור ומחמת הבישול לא פקע שם יין מיני', משא"כ בכגון דא שע"י הבישול יתהפכו המים ליין מנ"ל. ולכאורה יש להעיר מדברי הש"ע או"ח סי' ר"ב סעיף י"א מי שריית צמוקים ותאנים או מי בישולים מברך עליהם שהכל וכו' ואם משך המים והבדילם מהצמוקים הו"ל יין ומברך עליו בפה"ג וברכה אחת מעין שלש עיי"ש ומפשטות הלשון נראה דהאי ואם משך וכו' קאי אתרויהו דתני ברישא הן על מי שריית צמוקים והן על מי בישולם דבשניהם אם משך המים יש לברך בפה"ג ומוכח איפוא דגם ע"י בישול צמוקים במים נתהפכו המים ליין כמו ע"י שריי'. ועיין בטו"ז ובמג"א שם שכתבו דואם משך דתני לאו דוקא והעיקר הוא שיהי' כונתו לא לאכול הצמוקים רק להמשיך מהם היין ואז אפילו שתה מהכלים שהצמוקים בתוכם ג"כ מברך בפה"ג עיי"ש אבל יהי' איך שיהי' אנו רואים דאין חילוק בין מי שריית צמוקים למי בישולם ובשניהם יש על המים הנמשך מהם תורת יין וכנ"ל. אמנם יש להביא ראי' דיש חילוק בין מי שריית צמוקים למי בישולם מדברי תשו' הרלב"ח המובאת בטו"ז ובמג"א שם שכתב דלענין שמי שריית הצמוקים יתהפכו ליין בעינן שהצמוקים ישרו בתוכם שלשה ימים עיי"ש ואם נאמר דע"י בישול צמוקים במים יתהפכו ג"כ המים ליין קשה מדוע בעינן בשרייה ג' ימים הרי קיי"ל בעלמא דכבוש מעל"ע הוה כמבושל וא"כ בשריית יום אחד יהי' די למיחשב המים ליין לענין ברכת בפה"ג ועכצ"ל דגם בישול ל"מ למשוי המים ליין ומה"ט גם כבישה מעל"ע ל"מ, והא דמהני כבישת ג' ימים משום דכבישה כזאת עדיפא מבישול דכמ"ש בתשו' צמח צדק סי' קכ"א דכמו דיש חילוק בין שלוק למבושל סתם כן יש חלוק בין כבוש מעל"ע דהוה כמבושל ובין כבוש יותר ממעל"ע דהוה כשלוק עיי"ש וכן היא דעת המנחת יעקב כלל כ"ד ס"ק כ' וה"נ י"ל דע"י בישול לא נעשו המים ליין משא"כ ע"י כבישה יותר ממעל"ע נתהפכו ליין, ובעינן ג' ימים דוקא משום דבזמן הזה מקבלים המים טעם הצמוקים לגמרי ונשתנה טעמם ליין, ועיין בחכ"א כלל ע"ה סעיף ח' שהעיר ג"כ אמאי בעינן שישרו הצמוקים ג' ימים והרי במעל"ע הוה כבוש ומה"ט הכריע לדינא דאה"נ דסגי בשרייה מעל"ע שיתהפכו המים ליין ויברכו עליהם בפה"ג, ובאמת אין כאן קושיא כ"כ דלשנות טעם המים ליין בעינן פעולה חזקה יותר מכבוש וכנ"ל, ומה"ט באמת גם בישול ל"מ ואילו הי' מועיל כבוש מעל"ע הי' צריך להיות מועיל בישול ג"כ, ול"מ לשטת הת"ח שכתב בכלל ג' דאף שאמרו כבוש כמבושל מ"מ אין לו דין בישול ממש רק שמפליט ומבליע אבל אינו מבלבל טעם החתיכה ברוטב עיי"ש בודאי הי' צריך להיות בישול מועיל דבישול עדיף מכבוש שמבלבל לגמרי טעם הצמוקים במים ומהפך אותם ליין, אלא אפי' לשטת החולקים על הת"ח (עיין בצ"צ שם) וס"ל דכבוש הוה ממש כמבושל, אבל עכ"פ לא גרע בישול מיני' וא"כ אם כבוש מעל"ע הי' מספיק להפך המים ליין הי' צריך להיות בישול מספיק ג"כ וע"כ כדכתיבנא. (ועיין בתשו' ח"ץ סי' ע"ז שכתב דאף דאמרינן כל יתר כנטול דמי ל"ה ממש כנטול עיי"ש וזה כדברי הת"ח שהבאתי דאף שאמרו כבוש כמבושל ל"ה כמבושל ממש ועיין בספר קהלת יעקב מענה לשון ח"ב לשון חכמים אות כ' סי' רפ"ג שהביא סמוכין לזה מכמה מקומות דדרשינן דכף הדמיון ל"ה השואה גמורה ועיין בספר מעשה ה' עה"ת פ' שלח שביאר מאמר הכתוב ונהי' בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם היינו דבעינינו היינו רק כחגבים אבל לא חגבים ממש אולם בעיניהם הי' כן היינו חגבים ממש עיי"ש וזה מתאים ג"כ לסברת הח"ץ הנ"ל):

ב ובלא"ה י"ל בישוב קושית החכ"א שהבאנו לפי המבואר בפמ"ג ריש סי' ק"ה די"א דכבוש בכ"מ ל"ה פחות מג' ימים עיי"ש א"כ בהי דאנן לא קיי"ל הכי ומחמרינן דביום אחד ג"כ הוה כבישול מ"מ לענין ברכה דקיי"ל ספק ברכות להקל סמכינן אדיעה הנ"ל ולא מצרכינן ברכה מיוחדת וכן ברכה מעין שלש רק עד שתהי' השרייה ג' ימים דשמא בפחות מזה ל"ה כמבושל, ועיין מהרש"א ומהרש"ל פסחים ק"ב ע"א שנתוכחו בברכת הנהנין מה מקרי קולא ומה מקרי חומרא אם הקולא הוה לברך והחומרא הוה שלא לברך משום לתא דלא תשא שיש בברכה לבטלה או דילמא כיון דאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה הוה להיפוך הקולא שלא לברך והחומרא לברך עיי"ש ועיין תוס' לעיל בדף י"ב ע"א ד"ה לא שכתבו בשם הר"י דאם פתח בחמרא וסיים בשכרא צריך לברך פעם אחרת לחומרא עיי"ש ומוכח דהחומרא הוה לברך אמנם דברי התוס' תמוהים כאשר תמה עליהם במג"א סי' ר"ט ס"ק ג' ועיין לעיל בחידושינו לדברי התוס' שהארכנו בפרט זה:

והנה הלום ראיתי אחרי רואי באשל אברהם להגה"ק מבוטשאטש או"ח סי' רע"ב שכ' דיין צמוקים ע"י בישול מקדשין ומבדילין עליו עיי"ש אלמא דחשבוהו ליין גמור וה"ה לענין הספק שלנו הי' לנו לומר דאונן אסור לשתות מי צמוקים שנתבשלו דהוה כיין, אמנם מצאתי בשו"ת שערי דעה מהדו"ת סי' ס"ז שהביא בשם הגאון מהרש"ק שחולק ע"ז וס"ל דאין מקדשין על יין כזה דשאני ע"י שרייה ג' ימים שמתהפכים המים ליין משא"כ בכה"ג שאין דרך היין להעשות כך ואין זה אלא מים שקבלו טעם צמוקים עיי"ש ואחרי אשר המעיין באשל אברהם שם יראה שגם הוא לא התיר לקדש על יין כזה רק בצירוף סניפים אחרים ע"כ באונן נלפענ"ד דאין להחמיר בשגם שי"ל דזה לא גרע מחמר מדינה שאונן רשאי לשתות כמ"ש הגרז"מ בחידושיו לה' אונן סעיף ד' עיי"ש:

ג ובענין אם אונן רשאי לאכול תבשיל שיש בו תערובות יין הדבר פשוט דמותר דגם תבשיל שיש בו בשר רשאי לאכול כמ"ש בנובי"ת חיו"ד סי' רי"ב, ועיין בנוב"י שם שדן לענין הספק שנסתפק הר"א אלפנדרי הובא בברכ"י סי' שמ"א אם אונן מותר לאכול רוטב של בשר ודעת הנוב"י שם דמותר, ויש להעיר מדברי הטו"ז ביו"ד סי' פ"ט ס"ק ה' שהביא בשם הב"י דמרק של בשר יש לו דין בשר עצמו עיי"ש וא"כ הו"ל למימר דאונן אסור ברוטב של בשר כמו בבשר עצמו, אולם בטו"ז שם כתב דרבינו יונה פ' אלו דברים כתב דרוטב צלול יש לו דין תבשיל של בשר ורק אם הוא עב כמו ירקות יש לו דין בשר ולפ"ז גם באונן הי' מקום לחלק בין רוטב עב דהוה כבשר דבזה אה"נ דאסור ובין צלול דל"ה כבשר ושרי, ועיין באו"ה סי' ל"א אות ט"ו שכתב דכל רוטב של בשר דינו כבשר עצמו שאם תפול ע"ג קדירה וכ"ש לתוך התבשיל עצמו של חלב שצריך ס' לבטלו וכ"כ בסי' כ"ד אות ח' דברוטב של בשר שנפלה לחלב ודאי צריך ס' נגד כלה דהוה שם בשר על כל המים עיי"ש ומדבריו יש להסתייע לענין אונן דאסור ברוטב ועיין בתשו' ב"י למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חיו"ד ח"א סי' קכ"א שהאריך הרבה בפרט זה כשנשפך רוטב של בשר אם צריך ס' נגד כלו או רק לפי ערך הבשר שבו ואכמ"ל:

קמד

שם בגמ' ופטור מן הק"ש ומן התפלה. יש להסתפק במי שמתו מוטל לפניו ועבר וקרא ק"ש בעת אנינותו ואח"כ כשנקבר המת יש עוד זמן לקרות אם צריך לחזור ולקרות שנית כיון שהקריאה שקרה בעת שהי' פטור לא סגי לפוטרו אח"כ כשבא לכלל חיוב, והנה בכיוצא בזה נסתפק בשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' ק"נ באונן שלא הי' יודע הדין שאין להבדיל באנינות ועבר והבדיל במוצ"ש אם צריך להבדיל שנית אחר הקבורה ומסיק דא"צ לחזור ולהבדיל, ועיין בחידושים וביאורים לה' אונן מהגאון ר' זלמן מרגליות זצלה"ה סעיף ל"א שכתב ג"כ הכי לענין אונן שעבר וספר ספירת העומר בעת אנינותו דעלתה לו ויכול לברך שאר הימים בברכה ועיין בשו"ת נוב"י חא"ח סי' כ"ז אולם במג"א סי' תרצ"ז ס"ק ט"ז מבואר להיפוך דאם אונן שמע קריאת המגילה בעת אנינותו צריך לשמוע שנית ותלי לה בדין אם אונן רשאי להחמיר ע"ע או לא, ולפענ"ד נראה דדין זה תליא במחלוקת ר"י ור"ל ביבמות ס"ב בעכו"ם שהי' לו בנים בגיותו ואח"כ נתגייר אם קיים פ"ו דר"י ס"ל דקיים ור"ל ס"ל דלא קיים, וה"נ י"ל דלשטת ר"י לא יהי' האונן צריך לחזור ולקיים שנית המצוה שעשה בעת אנינותו כיון דלדידי' עשיית המצוה בזמן הפטור מועיל לצאת בזמן החיוב, משא"כ לר"ל יהי' צריך האונן לחזור ולקיים המצוה שעשה בעת האנינות דלדידי' מעשה המצוה בעת הפטור אינו מועיל לצאת בזמן החיוב, ואולי יש לחלק דע"כ לא ס"ל לר"ל התם דמעשה המצוה בעת הפטור אינו מועיל על שעת החיוב רק היכי דבשעת הפטור לא הי' כלל בגדר החיוב כגון עכו"מ דל"ה בר חיובא כלל משא"כ היכי דגם בשעת הפטור הי' עכ"פ בגדר החיוב כגון אונן גם הוא מודה דעשיית המצוה בעת הפטור מועיל על שעת החיוב, ועיין לעיל במאמר קמ"א שדברנו מזה אי אונן הוה בגדר החיוב דרוש משם, אמנם יש לצדד גם לאידך גיסא ולומר דאפי' ר"י דס"ל התם דמעשה המצוה בעת הפטור מועיל על שעת החיוב מודה דבאונן ל"מ העשי' בעת האנינות לפטור על לאח"ז, דבשלמא התם נהי דהנכרי לא הי' מצוה על פ"ו בגיותו אבל לא הי' עליו שום איסור בזה וע"כ מועיל לפטרו אח"כ משא"כ באונן לא לבד שלא הי' מצוה לעשות המצוה רק אדרבה הי' אסור לעשותה בזה גם ר"י מודה דצריך לקיים שנית כיון שעשה מעשה המצוה באיסור, אכן בזה באנו שוב למחלוקת אי אונן רשאי להחמיר על עצמו או לא, ועיין לעיל בחידושינו לפרק ראשון מאמר פ"א שדברנו מענין דומה לנ"ד במי שברך ברכה בשעה שלא הי' מחויב ואח"כ נתחייב לברך אם הברכה שברך בשעה שהי' פטור פוטרתו שלא יצטרך לחזור ולברך כשנתחייב עיי"ש מ"ש בזה:

קמה

שם בגמרא ומן התפילין. עיין בצל"ח כאן שהביא בשם הרשב"א להקשות על הא דקאמר דמי שמתו מוטל לפניו פטור מן התפילין מאי אריא מתו מוטל לפניו ס"ל דכל יום ראשון פטור מן התפילין ואפי' אין מתו מוטל לפניו דאבל ביום ראשון פטור מן התפילין כדיליף במ"ק מדקאמר רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך עיי"ש ועיין בירושלמי כאן שהקשה כן. ונראה בפשיטות עפ"י דברי המהריט"ץ בחידושיו לפרק איזהו נשך הובא בבאה"ט או"ח סי' ל"ח ס"ק ד' שכתב דאבל ביום ראשון אינו אסור להניח תפילין רק אם הוא יום המיתה והקבורה אבל אם הקבורה ל"ה ביום המיתה מניח תפילין ביום ראשון, וא"כ י"ל דהמשנה והברייתא דקתני דמי שמתו מוטל לפניו פטור מן התפילין ומשמע דרק כל עוד שמתו מוטל לפניו פטור אבל לאח"כ חייב מיירי ג"כ בכה"ג שהקבורה ל"ה ביום המיתה ולכן אה"נ דאינו פטור מן התפילין רק כל עוד שמתו מוטל לפניו אבל לאח"כ חייב, ולפ"ז יהי' מכאן סייעתא לשטת המהריט"ץ הנ"ל דאבל אינו פטור מהתפילין ביום ראשון רק אם הוא יום המיתה והקבורה אבל אם הקבורה ל"ה ביום המיתה אינו פטור רק כל עוד שהמת מוטל לפניו אבל לאח"ז חייב, אמנם בדגול מרבבה סי' שפ"ח ביו"ד דחה דברי מהרי"ץ ומסיק דאפי' אם הקבורה ל"ה ביום המיתה ג"כ אבל פטור ביום ראשון מתפילין, דהשתא ביום שמועה קרובה אין מניחין תפילין כמ"ש הרמב"ן הובא בב"י סי' ת"ב מכש"כ ביום הקבורה וכן משמע ג"כ מלשון הטו"ז בסי' ל"ח שכתב דהא דאמרו דאבל אינו מניח תפילין ביום ראשון מיירי ביום הקבורה דאילו ביום המיתה בלא"ה פטור דהוה אונן, ועיין בחיי אדם כלל י"ד סעיף י"ט שכתב דבכה"ג שהקבורה ל"ה ביום המיתה יש להניח תפילין בלא ברכה ומדברי הטו"ז אין ראי' די"ל דמיירי שנקבר באותו יום עיי"ש אולם רבים חולקים עליו וס"ל דאפי' בלא ברכה אין להניח והדברים ידועים. (ודרך אגב אזכיר בזה במה שראיתי לכמה מחברים שבהביאם דברי מהרי"ץ הנ"ל הגיהו וכתבו שכ"כ בחידושיו לפרק אילו מגלחין ולא לפרק איזהו נשך כמו שהוא בבאה"ט, ואחדים מהם כדי להסביר הטעות שבבאה"ט הולידו השערות שהי' כתיב בבאה"ט א"מ שהוא ר"ת מן אילו מגלחין ונתחלף מ"ם בנו"ן ונעשה א"כ וטעו לקרות איזהו נשך וכן הדפיסו וזה כי נפלאת הי' בעיניהם מאי ענין לדיני אבילות בפרק איזהו נשך שמקומם בפ' אלו מגלחין וכל אחד ראה את המציאה הזאת ונפל עלי' (ולדוגמא עיין בשו"ת ריב"ם שנייטוך סי' ד') ובאמת המעיין במהרי"ץ יראה שדבר זה נמצא אמנם בחידושיו לפרק איזהו נשך שבסוף הספר כי באמצע שם נדפס קונטרס בדיני אבילות לזכר בנו שהלך לעולמו בעת כתב חידושים אלו ושמה נמצא גם הדבר הזה שהביאו בשמו:)

קמו

דף י"ח ע"א בגמ' ובשבת מיסב ואוכל בשר ושותה יין, עיין בהגהות הגאון רעק"א יו"ד סי' שמ"א שכתב בשם ספר שמחת הנפש דאונן בשבת אסור בד"ת ואסור לעלות לתורה. ועיין במג"א סי' תקמ"ו ס"ק ח' שכ"כ לענין אונן ברגל דאסור בד"ת משום דאסור בשמחה, ופקודי ה' ישרים משמחי לב, וכש"כ שאסור לעלות לתורה, אולם בדגול מרבבה שם תמה עליו דכיון דבשבת ויו"ט אין אנינות חל מדוע יהי' אסור בד"ת וע"כ העלה דאונן בשויו"ט אה"נ דמותר בד"ת, ולדבריו ה"ה די"ל דאונן בשויו"ט מותר לעלות לתורה, ויש להעיר על הדג"מ שלא הרגיש דכיוצא בזה מצינו לענין עת"ב שחל בשבת דאסור בת"ת כדאיתא בש"ע או"ח סי' תקנ"ג ברמ"א אף דבבשר ויין מותר כמבואר בש"ע שם סי' תקנ"ב סעיף י' וה"נ לגבי אונן י"ל דבבשר ויין מותר בשויו"ט ובד"ת אסור, אמנם גם שם תמה הטו"ז בסוסי' תקנ"ג כן אם שרינן בעט"ב שחל בשבת בבשר ויין מדוע לא יהי' מותרין גם בד"ת ומפאת זה באמת דחה דעת הרמ"א שם ומסיק דגם בד"ת שרינן עיי"ש. אולם התב"ש בחידושיו לתענית חזק דברי הרמ"א דאה"נ דאסור לעסוק בד"ת בעט"ב שחל בשבת ומה שתמה הטו"ז מ"ש מבשר ויין דשרי י"ל דה"ט משום דבשבת איכא רק חיוב עונג ולא חיוב שמחה לכן אכילת בשר ושתיית יין דהוה בכלל עונג אין לאסור בשבת משא"כ לימוד התורה דהוה בכלל שמחה שפיר אסרינן כיון דאין חיוב שמחה בשבת עיי"ש ולפ"ז גם לענין אונן י"ל דלא שרינן לי' בשבת רק אכילת בשר ושתיית יין דבזה יש מצוה בשבת כיון דהוה בכלל עונג אבל לעסוק בתורה אסור כיון דזה הוה בכלל שמחה וחיוב שמחה ליכא בשבת, אמנם לפ"ז יצא לנו דביו"ט שיש בו חיוב שמחה אה"נ דאונן יהי' מותר בד"ת, וכן לענין לעלות לתורה יהי' ג"כ חילוק בין שבת ליו"ט דבשבת אונן יהי' אסור לעלות לתורה אבל ביו"ט רשאי. ועיין בשו"ת ושב הכהן סי' צ"ד שחילק גם לענין אכילת בשר ושתיית יין גופי' בין שבת ליו"ט לפי המבואר בתר"י כאן דמה שאמרו באונן דאוכל בשר ושותה יין בשבת ל"ה רק אם ירצה דאין חיוב לאכול בשר ולשתות יין בשבת שהרי אמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות לכן אם רוצה לאכול בשר ולשתות יין רשאי ואם אינו רוצה יניח ועיין ברמ"א יו"ד סי' שמ"א סעיף א' שהביא כן לדינא וכתב בתשו' ושב הכהן שם דזה דוקא בשבת אבל ביו"ט מחויב הוא לאכול בשר כדי לקיים מצות שמחה עיי"ש ולפמ"ש למעלה גם בשבת יש חיוב לאכול בשר וכ"כ להדיא בטו"ז סוסי' תקנ"ג שהבאתי ואין זה ענין לחיוב שמחה בשבת דאכילת בשר הוה בכלל עונג, כדברי התב"ש שהבאתי ועיין מג"א סי' תקנ"ב ס"ק י"ג מ"ש בזה:

ב ועיין בחוברת מטה אהרן צד צ"ה שהארכתי בפרט זה אי בשבת יש חיוב שמחה והבאתי דברי התוס' במ"ק כ"ג ע"ב ד"ה מאן שכתבו ג"כ דבשבת ליכא חיוב שמחה עיי"ש שכתבו דה"ט דשבת עולה למנין שבעה ורגל אינו עולה דברגל ל"ש כלל אבלות משום דכתיב בי' שמחה אבל שבת לא כתיב בה שמחה עיי"ש ולפ"ז צ"ל דמ"ד דאין אבילות בשבת ולדידי' שבת ג"כ אינו עולה למנין שבעה כמו רגל כדאיתא במ"ק שם ע"כ יסבור דבשבת יש ג"כ חיוב שמחה כמו ברגל. ועיי"ש בחוברת הנ"ל שכתבתי בזה דבר נעים לבאר דברי הפייטן בפיוט כי אשמרה שבת, המתאבלים בו אחור נסוגים כי יום שמחות הוא ותשמחני והיינו דהפייטן משמיענו דאין אבלות נוהג כלל בשבת והמתאבלים בו נסוגים אחור לגמרי וזה מפאת כי שבת הוא יום שמחה והוה כמו רגל שאין אבלות נוהג בו כלל מפאת חיוב שמחה שיש בו כדברי התוס' שהבאנו. ובחוברת הנ"ל הבאתי דדעת הירושלמי היא ג"כ דבשבת יש חיוב שמחה מדכתב במגילה פ"א ה"ד (הובא בש"ע או"ח סי' תרפ"ח) דסעודת פורים שחל בשבת מאחרין אותה עד לאחר השבת משום דכתיב בפורים לעשות אותם ימי משתה ושמחה את ששמחתו תלוי' בב"ד יצא זה ששמחתו תלוי' ביד"ש עיי"ש אלמא דס"ל דיש חיוב שמחה בשבת וכן איתא גם להדיא בספרי פ' בהעלותך על מקרא וביום שמחתכם דריש אלו השבתות עיי"ש ולפ"ז הי' מקום לומר דגם בשבת אונן מותר בד"ת וכן לעלות לתורה וכנ"ל ועכ"פ יש לצרף זאת לסניף היכי שהאונן הוא מהמחויבים לעלות לתורה באותו שבת דיש להתיר לו לעלות לתורה דהרי גם באבל בתוך ז' ימי האבילות כתב בתשו' דת אש סימן ו' הובא בפת"ש יו"ד סי' ת' ס"ק ד' דיש להתיר לו לעלות לתורה בשבת אם הוא מחויב לעלות כגון שאשתו יולדת או שיש לו יא"צ משום דאם לא יעלה יהי' אבלות בפהרסיא עיי"ש אכן הרש"ל בתשו' סי' ע"א לא ס"ל כן ודעתו דאבל שיש לו בן למול בשבת לא יעלה לתורה משום דל"ח אבלות בפהרסיא ולפ"ז באונן בשבת כיון די"א דלא חל אנינות כלל בשבת ואפי' לענין שיהי' מותר בשמחה ורק דמחמרינן ואסרינן לי' לעלות לתורה כדברי ס' שמחת הנפש שהבאתי וה"ט משום דנקטינן דבשבת ליכא חיוב שמחה כנ"ל א"כ בכגון דא שהוא מהמחויבין לעלות יש לסמוך על האומרים דבשבת יש ג"כ חיוב שמחה ואונן מותר בד"ת כמו דמותר בבשר ויין ורשאי ג"כ לעלות לתורה וכאמור:

קמז

שם בגמרא כיון שמוטל עליו לקברו כמוטל לפניו דמי. (א) עיין ברמב"ם פ"ב מה' אבל ה"ו שכתב כמה חמורה מצות אבלות שהרי נדחת לו הטומאה מפני קרוביו כדי שיתעסק עמהן ויתאבל עליהן וכ"כ גם הרמב"ם בספר המצות שלו הובא בכ"מ פ"א מה' אבל ה"א דה"ט שצותה התורה שהכהנים יטמאו לקרוביהם כדי שיתאבלו עליהם ועיי"ש ברמב"ם בפ"כ מה' אבל ה"ח שכתב דמשו"ה כל אותן שאמרו שאין מתאבלין עליהן כגון הרוגי ב"ד ושפירשו מדרכי ציבור והנפלים והמעצ"ל אין הכהן מטמא להם, ועיין בכ"מ שם שהראה מקום לדברי התו"כ בפ' אמור בעמיו בזמן שעושים מעשה עמיו ולא שפירשו מדרכי ציבור, וראיתי בשו"ת ושב הכהן סי' נ"ו שהעיר איך הרכיב הרמב"ם שפירשו מד"צ בהדי הרוגי ב"ד ומעציל ונפלים ונתן לכלם טעם אחד דמשו"ה אין הכהן מטמא להם משום שאין מתאבלין עליהן והרי בהנך שפירשו מד"צ יש קרא מיוחד להורות שאין מטמאין להם כמו דדרשינן בעמיו בזמן שעושים מעשה עמיו, ובישוב קושיא זו נלפע"ד דלכאורה בלא"ה יש להקשות לשטת הרמב"ם דכל עיקר הטעם שהותרה הטומאה לכהנים בקרובים הוא כדי שיתאבלו ל"ל כלל קרא דבעמיו למעט שאין הכהן מטמא להנך שפירשו מד"צ ת"ל דבלא"ה אין מטמא להם כיון שאין מתאבלין עליהם ועיין בשו"ת ושב הכהן שם שעמד בזה, ונראה דהנה עיקר סברת הרמב"ם הוא דרש בטעמא דקרא והיינו דדרשינן דלכן התירה התורה הטומאה לכהנים בקרובים כדי שיתאבלו וממילא היכי דליכא חיוב להתאבל לא הותרה הטומאה וכיון שכן לא תתכן רק אם נאמר דדרשינן ט"ד, אבל אם נאמר דלא דרשינן ט"ד ע"כ ל"ל הכי ולפ"ז י"ל דהתו"כ דאיצטריך בעמיו למעט שאין הכהן מטמא לשפירשו מד"צ ולא אסתגר בטעמא דלכן אין הכהן מטמא להם מפני שאין מתאבלין עליהם משום דקאי בשטתי' דסתם ספרא הוא ר"י כדאיתא בסנהדרין פ"ו ע"א והוא הוא דס"ל דלא דרשינן ט"ד כידוע עיין ב"מ קט"ו ובכ"מ וא"כ ל"ל לדידי' כסברת הרמב"ם הנ"ל וע"כ איצטריך קרא דבעמיו להורות שאין הכהן מטמא לשפירשו מד"צ, ולפ"ז לקושטא דמילתא דקיי"ל כר"ש דדרש ט"ד כאשר האריך בזה הלח"מ פ"ג מה' מלוה ולוה ה"א ועיין בב"י אה"ע סי' ט"ז וכאשר מפאת זה אמנם כתב הרמב"ם סברתו דטעם היתר טומאה לכהנים בקרובים הוא כדי שיתאבלו אה"נ דא"צ קרא מיוחד למעט שפירשו מד"צ כיון דבלא"ה ידענו זאת משום שאין מתאבלין עליהם, ולכן באמת דחה הרמב"ם לדרשת התו"כ וכלל בחדא מחתא דכל אלה שאין מתאבלין עליהם כגון הרוגי ב"ד ושפירשו מד"צ וכו' אין הכהן מטמא להם ודו"ק:

ב' ובפשיטות י"ל דלכן דחה הרמב"ם דרשת הספרא דממעט שפירשו מד"צ מקרא דבעמיו דהרמב"ם ס"ל דהספרא קאי בסברא דאבלות יום ראשון ג"כ ל"ה מה"ת רק מדרבנן כדיעה שני' המובאת בש"ע יו"ד סי' שצ"ח וא"כ ל"ל דה"ט שהתירה התורה לכהנים הטומאה בקרובים כדי שיתאבלו דכל עיקר חיוב אבילות ל"ה מה"ת רק מדרבנן וע"כ צריך קרא מיוחד למעט שאינו מטמא לשפירשו מד"צ. אמנם הרמב"ם ס"ל דאבלות יום ראשון הוה מה"ת כמבואר בדבריו ריש ה' אבל ולכן שפיר כתב הטעם של היתר טומאה לכהנים בקרובים כדי שיתאבלו ואה"נ דלטעם הזה א"צ כלל דרש מיוחד לשפירשו מד"צ ולכן כלל שפירשו מד"צ בהדי אינך וכתב דכל אלה שאין מתאבלין עליהם אין מטמאין להם וגם פירשו מד"צ בכלל הזה, וז"נ. (ובעיקר הדבר שכתבנו דסברת הרמב"ם לא תתכן רק למאן דס"ל דדרשינן ט"ד אבל לא למאן דס"ל דלא דרשינן ט"ד לכאורה יש להעיר דלחומרא כ"א ס"ל דדרשינן ט"ד וכאשר האריך בזה במלא הרועים ערך ט"ד וכאן הוה ג"כ לחומרא לאסור הטומאה במקום שאין חיוב להתאבל, אכן י"ל כיון דהטומאה לקרובים הוה מ"ע א"כ אדרבה הוה הדרש לקולא לפטור מחויב טומאה לקרובים אולם בזה באנו למחלוקת ר"י ור"ע אי הטומאה לקרובים הוה חוב או רק רשות עיין זבחים ק' ע"א ועיין ברמב"ם פ"ב מה' אבל ה"ז שפסק כר"ע דהוה חוב ואם לא רצה מטמאין אותו בע"כ והענין רחב ואכ"מ):

קמח

שם בגמ' לא יהלך אדם בבה"ק ותפילין בראשו וס"ת בזרועו וקורא ואם עושה כן עובר משום לועג לרש וכו' (א) יש להסתפק במלך ישראל שהי' מחויב לשאת אצלו תמיד ס"ת איך הי' מתנהג בבואו לבה"ק, אם הי' צריך להניח הס"ת בחוץ או לא. והנה בש"ס דסנהדרין כ"א ע"ב איתא דמלך אינו נכנס עם הס"ת שלו לא לבית המרחץ ולא לבה"כ משום דכתיב וקרא בו מקום הראוי לקרות עיי"ש ומדלא חשיב גם בה"ק בהדי הנך מקומות שהמלך אסור לכנוס בס"ת מוכח קצת דלבה"ק רשאי לכנוס עם הס"ת אמנם י"ל דתני בית המרחץ ובה"כ וה"ה בה"ק דכולהו חד טעמא הוא משום דאינו יכול לקרות ועיין ברמב"ם פ"ג מה' מלכים ה"א שכתב דהס"ת לא יזוז מלפני המלך רק בעת שנכנס לבה"כ או לבית המרחץ או למקום שאינו ראוי לקריאה עיי"ש הרי דהרמב"ם הוסיף וכתב דלאו דוקא בהנך תרי אלא בכל מקום שאינו ראוי לקריאה אין המלך נכנס עם הס"ת שלו וממילא דגם לבה"ק אינו נכנס ויש לדקדק קצת אמאי לא הזכיר הרמב"ם להדיא בה"ק כי מלבד בה"כ ובית המרחץ ובה"ק איזהו מקומות קבועים יש עוד שאסור לקרות בהם, ובאמת גם ע"ד הש"ס בסנהדרין שהבאתי יש לתמוה מדוע לא הזכיר גם בה"ק דזולת בה"ק לא נמצא עוד שום מקום קבוע שיהי' אסור ללכת בו בס"ת א"כ מה שייר דהאי שייר:

ב ולולא דמסתפינא הייתי אומר סברא נכונה דהמלך הי' רשאי ללכת בבה"ק עם הס"ת שלו וא"צ להניחו בחוץ דהרי עיקר הטעם שאסור ללכת עם ס"ת בבה"ק הוא משום דהוה לועג לרש והיינו שגנאי הוא למתים שהחי קורא בתורה והם אינם יכולים לקרות, וא"כ זה ניחא בשאר ס"ת אבל בס"ת של מלך דמבואר בתוספתא פ"ד מסנהדרין הובא בלח"מ פ"ג מה' מלכים ה"א דהדיוט אסור לקרות בו משום דכתיב וקרא בו הוא ולא הדיוט עיי"ש א"כ ל"ה זאת גנאי כלל להמתים שאינם יכולים לקרות בו דהא אפי' הי' בחיים ג"כ לא הי' יכולים לקרות, ואם נאמר כן הי' מקום לצדד ולומר דלא לבד שהמלך רשאי לישא ס"ת שלו בבה"ק כי אם אפי' לקרות בו רשאי דל"ה כלל לועג להמתים כיון דגם החיים אינם יכולים לקרות בס"ת הזה כנ"ל וכיון דרשאי לקרות ממילא הוא מחויב לשאת הס"ת דל"ה מקום שאינו ראוי לקריאה והדבר מתהפך כחומר חותם, אמנם בזה יש לשדות נרגא דלקרות אפי' בע"פ אסור כדאיתא בש"ע יו"ד סי' שס"ז סעיף ג' ועיין בטו"ז יו"ד סי' רפ"ב ס"ק ג' ואולי י"ל דכשקורא בע"פ יש יותר לועג להמתים מאשר אם קורא בס"ת שרק הוא לבדו רשאי לקרות בו דזה ל"ה לעג כלל כיון שרק הוא לבדו רשאי לקרות בו ולא זולתו. ויש להעיר עוד בעיקר הסברא שכתבנו, דהא דאסור לשאת ס"ת בבה"ק משום לועג לרש ל"ה הלעג במה שמראה שהוא יכול לקרות והמתים אינם יכולים כמ"ש, רק הלעג הוא בשביל מעשה אחיזת הס"ת עצמו דהוה מצוה ובאחזו הס"ת הוה כלועג להמתים שהוא יכול לאחוז הס"ת בידו והמה אינם יכולים וכ"כ הכ"מ בפ"י מה' ס"ת ה"ו עיי"ש שכתב דמה"ט אסור לאחוז ס"ת בבה"ק אף שאינו קורא בו דאחיזת ס"ת בזרועו מצוה היא ואית בי' משום לועג לרש ולפ"ז אין לזה ענין כלל אם מותר לקרות בס"ת הלז או לא דעכ"פ מעשה אחיזת הס"ת בפ"ע הוה מצוה ויש בזה משום לועג לרש, אמנם מדה טובה אינה חוזרת ריקם דגם לענין המצוה שיש באחיזת ס"ת יש לחלק בין ס"ת דעלמא ובין ס"ת של מלך דהנושא ס"ת בבה"ק שפיר הוה לועג לרש כיון דהמצוה הזאת שהנושא ס"ת מקיים שוה בכל ויש לעג להמתים שהמה אין מקיימים אותה וזה החי מקיים אותה, משא"כ המלך בנשאו הס"ת הנה אין כוונתו לקיים מצות אחיזת ס"ת בדרך כלל רק זה רצונו לקיים מצוה המוטלת עליו בפרט לשאת אצלו בכל עת ס"ת והמצוה הזאת אפי' הי' המתים בחיים ג"כ ל"ה מקיימים אותה וממילא אין כאן שום לעג ומלבד כ"ז הנה גוף דברי הכ"מ שהבאנו דבנושא ס"ת בבה"ק אף אם אינו קורא בו הוה לועג לרש בשביל מעשה האחיזה עצמה לא ברורים עוד כמ"ש בנובי"ת חא"ח סי' ק"ט ומצאנו להכ"מ בעצמו שבמק"א תברא לגזיזי' עיין בדבריו בה' אבל פי"ד הי"ג שכתב דרק לאחוז ס"ת ולקרות בו אסור דבאחיזת ס"ת לחוד מה לועג לרש איכא עיי"ש, ואף אם נניח דצדקו דברי הכ"מ בה' ס"ת דבאחיזת ס"ת לחוד ג"כ יש איסור כאשר כן איתא בש"ע יו"ד סי' רפ"ב שהבאתי ובטו"ז שם (וכן מסתבר מילתא דאל"כ דרק כשאוחז ס"ת וקורא יש איסור קשה תיפוק לי' דקריאה לחוד אפי' בע"פ אסור ואטו משום דקורא בס"ת יהי' גרע טפי שיהי' מהצורך להשמיענו דג"כ אסור ועיין ברא"ש ברכות כאן מ"ש בזה) אבל לא מטעמי' דבאמת מה מצוה יש באחיזת ס"ת שיהי' שייך בזה ענין לועג לרש וכי החיוב על האדם לשאת ס"ת בזרועו, וע"כ המובחר לומר דענין לועג לרש באחיזת ס"ת הוה משום דיכול לקרות בו משא"כ הוות אינו יכול לקרות וכיון שכן צדקו דברינו דבס"ת של מלך דגם החיים אינם יכולים לקרות בו ל"ש בי' לומר דהוה לועג לרש וכאמור ויש להעיר עוד מדברי המהרי"ץ בחדושיו לפרק איזהו נשך באמצע בקונטרוס הנדפס שם ומדבר מעניני אבלות שכ' דענין לועג לרש שייך גם במת קטן ואשה אף דהנך גם בחייהם לא הי' מחויבים במצות שזה ההולך על קברם עושה מ"מ חשוב זאת לועג לרש עיי"ש וא"כ ה"נ י"ל דאף המלך בס"ת שלו כשהולך עמו לבה"ק חשוב לועג לרש אף דגם כשהי' המתים בחיים לא יכלו לקרות בו, אמנם גם בזה יש לחלק דהמהרי"ץ לא כתב רק באשה וקטן נהי דפטורים ממצות האלה מ"מ אם הי' רוצים לעשות המצות הי' רשאין ואשה היתה מקבלת עוד שכר כמ"ש הר"ן בר"ה פ"ד במתניתין דאין מעכבין התנוקת מלתקוע דאשה אעפ"י שפטורה מעשהז"ג מ"מ אם מקיימת אותן מקבלת שכר משא"כ בס"ת של מלך דיש איסור לקרות בו מה ענין לועג לרש שייך בזה הלא גם בחייהם לא יכלו המתים לקרות בו וכאמור:

ג ודע דבגוף דברי התוספתא שהבאתי דבס"ת של מלך אין הדיוט רשאי לקרות בו אני נבוך, אם האיסור הזה הוה איסור עולם ותמיד אסור להדיוט לקרות בס"ת של מלך ואפי' כשמת המלך ג"כ אין רשות לשום אדם לקרות בס"ת שלו ורק המלך הבא אחריו הוא לבדו קורא בו, או דילמא כל עיקר האיסור הזה ל"ש רק בחיי המלך אבל אחר מותו רשות ביד כל אדם לקרות בס"ת שלו, והנה בהשקפה ראשונה נראה דהאיסור הזה ל"ש רק בחיי המלך אבל לא לאחר מותו דכל עיקר הטעם שאסור לקרות בס"ת של מלך הוא ע"כ משום כבודו של מלך א"כ זה דוקא בחיי המלך אבל לאחר מותו ל"ל בה אמנם אחר העיון קצת נלפע"ד דגם לאחר מיתתו של המלך אסור להדיוט לקרות בס"ת שלו, דכיון דהא דבחיי המלך לא הי' רשאי הדיוט לקרות בו ע"כ משום דהוה ככלי תשמישו של מלך שאסורים להדיוט וממילא גם לאחר מותו אסור להדיוט לקרות בו דכלי תשמישו של מלך אסורים להדיוט גם לאחר מיתת המלך כדאיתא ברמב"ם פ"ב מה' מלכים ה"א דכל כלי תשמישו של מלך אפי' לאחר מיתתו של המלך רק מלך אחר לבדו רשאי להשתמש בהם וזולת זה נשרפין עיי"ש, ובדרך הפלפול הי' נראה להביא ראי' לזה ולהוכיח דאפי' לאחר מיתת המלך אסור להדיוט לקרא בס"ת של מלך מהא דהביא המג"א בסי' ש"א ס"ק ט"ז בשם השל"ה להקשות אמאי לא התירו לטלטל את דוד כשמת רק ע"י ככר ותינוק כדאיתא בש"ס דשבת ל' ע"א והרי דהמע"ה מת מפאת דאפחת דרגא מתותי' וא"כ הי' מלובש בבגדים ואמאי לא התירו לטלטולו ע"י הבגדים כדאיתא בש"ע שם דאם הי' המת בכסותו א"צ ככר או תנוק כדי לטלטלו ותי' במג"א דשאני בגדי דוד שהי' מוקצה כיון דאסור לכל אדם ללובשן משום דשורפין על המלכים אבל בגדים של מת אחר ל"ה מוקצה ולכן מותר לטלטל המת אגבן, ועיין בספר דברי שאול על היו"ד סי' שצ"ט שהביא בשם הגאון ר' גרשון מפוזנא להקשות לפי המבואר בסנהדרין כ"א דס"ת של מלך הי' תלוי לו כמין קמיע וא"כ מדוע לא התירו לטלטל את דוד ע"י הס"ת שהי' לבוש בו ותי' בדברי שאול שם עפ"י דברי התוספתא הנ"ל דבס"ת של מלך אין הדיוט רשאי לקרות א"כ גם הס"ת הוה מוקצה דשום אדם לא יוכל לקרות בו ואי דשלמה הי' יכול לקרות בו דמלך רשאי לקרות בס"ת של מלך הרי שלמה הי' ביום הזה אונן ואונן אסור בד"ת וא"כ לא הי' יכול לקרות בתורה עיי"ש ואם נאמר דמשמת המלך רשות ביד כל אדם לקרות בס"ת שלו א"כ שוב הדרא קושיא לדוכתא אמאי לא התירו לטלטל את דוד ע"י ס"ת ואי משום דהוה מוקצה דאסור לקרות בו הרי משמת המלך כבר הותר לקרות בו וע"כ דגם אחר מיתת המלך אסור לקרות בס"ת שלו כנ"ל, אמנם אי משום הא לא איריא די"ל דלעולם משמת המלך הותר להדיוט לקרות בס"ת שלו ואפ"ה לא יכלו להתיר לטלטל את דוד ע"י הס"ת דכיון דבה"ש עוד הי' דוד חי וא"כ אתקצאי אז הס"ת דאז הי' אסור להדיוט לקרות בו ממילא אתקצאי לכולא יומא כדאיתא בש"ע או"ח סי' ש"י דדבר שהוקצה בה"ש אסור כל היום, ובזה הן נסתר מחמתו ג"כ מ"ש בדברי שאול שם להוכיח מזה גופא דאונן בשבת אסור בד"ת שלא כדעת הדגול מרבבה בסי' תקמ"ח באו"ח שחולק על המג"א שם וס"ל דאונן בשבת מותר בד"ת דאילו הי' אונן מותר בד"ת עדיין קשה מדוע לא התירו לטלטל את דוד ע"י הס"ת ואי משום דאסור לקרות בו הרי שלמה הי' יכול לקרות בו שהי' מלך וע"כ דאונן אסור בד"ת וא"כ גם שלמה לא הי' יכול לקרות בו מטעם אנינות, ועם האמור למעלה אין מזה ראי' כ"כ דהא שלמה לא נעשה מלך רק אחר מיתתו של דוד וא"כ גם הוא לא הותר לקרות בס"ת רק אחרי שמת דוד אבל בה"ש הי' אסור וממילא איתקצאי לכולא יומא גם לדידי' וכנ"ל ועיין במחה"ש סי' שי"א שם שהביא דברי התוספות שבת שתמה על המג"א שכתב דלכן לא התירו לטלטל את דוד ע"י הבגדים משום דשורפין על המלכים והוה הבגדים מוקצה והרי הא דשורפין על המלכים ל"ה חוב דרק הדיוט אסור ללבוש בגדי המלך אבל מלך אחר רשאי וא"כ בגדי דוד ל"ה מוקצה ומפאת זה תירץ קושית השל"ה בסגנון אחר דה"ט דבגדי דוד הי' מוקצה כיון דאפחת דרגא מתותי' ומת הוה כנפל מן הגג שצריך לקברו עם בגדיו כדאיתא ביו"ד סי' שס"ד עיי"ש, ועם האמור למעלה א"צ לכ"ז דשפיר י"ל כתי' המג"א דהבגדים הי' מוקצה משום דשורפין על המלכים ואי דמלך אחר יכול ללבשם הרי המלך האחר דהיינו שלמה ג"כ לא הי' יכול ללבשם רק בשבת משמת דוד אבל מקודם לזה גם הוא הי' אסור דל"ה עוד מלך וא"כ איתקצאי לדידי' בה"ש וממילא איתקצאי לכולא יומא וכאמור, ויש להעיר דדילמא שלמה הי' לו דין מלך עוד בחיי דוד כיון שכבר נמשח למלך והי' רשאי לקרות בס"ת שלו ולהשתמש בכליו גם בחייו אולם בזה יש לעיין עוד דסוף כל סוף לא מלך רק משמת דוד והדבר צריך חקירה עוד:

ד ובעיקר הספק שאנו דנין עליו אם המלך הי' רשאי ללכת בס"ת שלו לבה"ק י"ל רזה תליא איך הי' המלך מתנהג עם הס"ת, דאם הי' נושאו בפ"ע אה"נ דהי' אסור ללכת אתו לבה"ק, ואפי' אם הי' מכסה אותו הי' אסור דבס"ת ל"מ כיסוי כדאיתא ביו"ד סי' רפ"ב סעיף ד', אבל אם נאמר דהי' תלוי לו בזרועו כמין קמיע כגירסא הישנה בש"ס דסנהדרין כ"א ע"ב אולי יש לצדד דעכ"פ ע"י כיסוי הי' רשאי כמו תפילין דאם הם מכוסים אין איסור ללכת בהם לבה"ק כדאיתא בא"ח סי' מ"ה וכן הוא הדין בציצית כמבואר ביו"ד סי' שס"ז עיי"ש, ועיין ברמב"ם פ"ג מה' מלכים שהשמיט הך מילתא דס"ת של מלך הי' עשוי כמין קמיע ותלוי לו בזרועו וע"כ דס"ל דהי' נושאו בפ"ע ולפ"ז הי' אסור לקחת אותו לבה"ק וכנ"ל ועיין בכ"מ שם שתמה על הרמב"ם מדוע השמיט ד"ז דהס"ת של מלך הי' עשוי כמין קמיע כדאיתא בברייתא וי"ל דה"ט משום דהרמב"ם חשב זאת לרחוק המציאות וכמעט מהנמנע שכה"ת כלה תהי' כתובה בתבנית קמיע התלוי' בזרוע ולכן לא הביא ד"ז. ומצאתי בפחד יצחק אות מ' ערך מלך שעמד ג"כ ע"ז איך הי' במציאות לכתוב כל התורה כלה בתבנית קמיע והלא אפי' אם תהי' הכתיבה דקה מן הדקה ג"כ א"א זאת והביא שם בשם התוספות על התורה שכתבו בפרשת שופטים דאותו ס"ת של מלך שהי' תלוי לו בזרועו לא הי' כתוב בו כי אם עשרת הדברות ולפי שיש מן אנכי עד לרעך תרי"ג אותיות כנגד תרי"ג מצות קרוי ס"ת עיי"ש וזה דבר חדש ונפלא, ואם נאמר כן לית דין צריך בושש דהמלך הי' רשאי ללכת עם הס"ת שלו לבה"ק כיון דבאמת לא הי' זאת ס"ת ורק פרשה אחת שבתורה ובזה בודאי ליכא איסורא ולכל היותר הי' צריך לכסות אותו דבזה אפי' בתפלין שרי, ולפ"ז י"ל דבכוונה השמיטו בש"ס ולא חשבו גם בה"ק בהדי הנך מקומות שהמלך אסור ללכת שמה בס"ת שלו כאשר דקדקנו ע"ז למעלה בראשית דברינו דבאמת לבה"ק רשאי ללכת, ומזה איפוא יהי' סמך גדול לדברי בעל התוס', אמנם בפחד יצחק שם דחה דברי בעלי התוס' האלה מדברי הספרי דאיתא שם משנה אין לי אלא משנה תורה כה"ת כלה מניין ת"ל את דברי התורה וכו' הרי להדיא דכה"ת כלה היתה כתובה בס"ת של מלך, ובעיני פלא גדול על בעלי התוס' שכ' דמאנכי עד לרעך יש תרי"ג אותיות ובאמת יש תר"ך אותיות כאשר מפאת זה דורשי רשומות יקראו לפרשה הזאת בשם כת"ר תורה כידוע וכמעט השתוממתי על המראה. אכן גוף הדבר שכ' בעלי התוס' לא יתקלקל בשביל זה כי הז' אותיות העודפים על מספר תרי"ג מרמזים על שבע מצות ב"נ כמ"ש בבעל הטורים פ' יתרו, ונמצא דמן אנכי עד לרעך מרומזים כל התרי"ג מצות שבתורה בצירוף השבע מצות של ב"כ ולכן קרינן לי' ס"ת. וראה זה מצאתי עוד דבר פלא בתרגום יונתן עה"ת פ' שופטים שכתב על המקרא וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר וז"ל ויכתבון לו סביא ית פרשה אורייתא דא ומשמע מדבריו דהס"ת של מלך לא הכיל בקרבו רק פרשת המלך וכיון שכן שפיר י"ל ג"כ דהי' תלוי לו בזרועו כמין קמיע, ואין לתמוה אם לא הי' כתוב בס"ת רק פרשה אחת איך קרינן לי' ס"ת דאפי' בפסוק אחד מצינו שקורין אותו ס"ת עיין ב"ב י"ד ע"א א"ל רבנן לר' המנונא כתב ר"א ד' מאה ספרי תורה אמר להו דילמא תורה צוה לנו משה וכו' ועיי"ש בפירש"י דילמא תורה צוה לנו משה כתב ד' מאות פעמים עיי"ש אלמא דאפי' פסוק אחד הנכתב מכונה בשם ס"ת וכש"כ פרשה אחת. ועיין בהגהות רש"ש סנהדרין שם שעמד ג"כ על המחקר להבין מהות הס"ת של מלך שקשה מאד להניח שהי' צריך להיות ס"ת ממש תלוי לו בזרועו אשר שיעור ארכו והקיפו ו' טפחים בגויל כדאיתא בב"ב י"ד ולכן כתב דהס"ת הזה לא הי' ס"ת כי אם מספר המצות בקיצור והוציא כן מתרגום אונקלוס שפירש משנה תורה פתשגן אורייתא ופתשגן היינו תורף הענין וזה ג"כ השערה נאותה, אכן כבר כתבתי למעלה בשם הספרי שכתב להדיא דכה"ת היתה כתובה בס"ת של מלך ולפ"ז ההשערה הזאה נפלה בבירה אמנם לפ"ז גם פירוש התרגום יונתן נסתר מדברי הספרי האלו ודוק:

ה ודע דאם נאמר דהמלך הי' אסור לשאת אצלו הס"ת בבה"ק יש להסתפק אם הי' רשאי ללכת לבה"ק, כי מהיכי תיתי לו לבטל עצמו בידים ממ"ע המוטלת עליו לשאת בכל עת הס"ת ובשלמא בה"כ ובית המרחץ המה דברים הכרחים לחיי האדם משא"כ בה"ק לא ילך ולא יתבטל ממ"ע ואף דבשעת מעשה כשיהי' בבה"ק לא יהי' עליו מ"ע כיון דשם ל"ה ראוי לקריאה וכאשר הארכנו למעלה מ"מ י"ל דגם לעשות מעשה הגורמת אח"כ פטור ממ"ע אין נכון אף דהפטור בא אח"כ ממילא וראי' לזה נלפע"ד מדברי הש"ס בסוכה כ"ה ע"ב דמדייק הש"ס דעוסק במצוה פטור מן המצוה מקרא דויהי אנשים וכו' אלמא טמאי מת מצוה הי' שחל ז' שלהן להיות בע"פ ופירש"י דהדיוק הוא מדטמאו האנשים האלה עצמן ז' ימים קודם הפסח ואעפ"י שטומאה זו תעכב על ידם אכילת פסחיהן ש"מ דמצוה קלה הבאה לידך אינך צריך לדחותה מפני חמורה העתידה לבוא עיי"ש ומוכח דרק משום דבשעת הטומאה קא עבדי מצוה בזה שטמאו עצמם דהוה מ"מ לכן הי' רשאים לטמאות עצמם ולהתבטל ממצות הפסח אבל לולא זאת לא הי' רשאים לטמאות עצמם קודם הפסח משום דעי"ז יתבטלו מאכילת הפסח אף דאם יטמאו עצמם יהי' פטורים ממילא ממ"ע דפסח דבטמאים ליכא מ"ע דאכילת פסח ש"מ דאסור לעשות מעשה בידים ולגרום לעצמו פטור ממ"ע אף דהפטור יבא אח"כ ממילא וה"נ במלך י"ל שאסור לגרום לעצמו פטור ממ"ע של נשיאת הס"ת ע"י הליכה לבה"ק ויש לפלפל עוד בזה ואכ"מ. ועיין לעיל בחידושינו לפרק ראשון מאמר ע"ה מ"ש דבר נחמד בדברי רש"י בסוכה הנ"ל דרוש משם ותמצא נועם:

קמט

דף י"ט בגמ' חד אשתעי מילתא בתרי' דמר שמואל ונפל קניא מטללא ובזעא לארנקא דמוחי'. הלשון אשתעי מילתא בתרי' דמר שמואל מוכח קצת שזה האיש דבר סרה על שמואל באיזהו ענין ידוע, ולפענ"ד בדרך השערה דזה האיש הי' מדבר בגנות שמואל בנוגע להורתו ולידתו, כי כידוע לידת שמואל היתה בדרך פלא כמ"ש התוס' בקידושין ע"ג ע"א ד"ה מאי שאביו הי' במדינת הים ובא ע"י שם ושמש והוליד את שמואל ועיין בבה"ג ה' גיטין שהביא דכשנתעברה אמו של שמואל אתיוה לב"ד ואלקיוה עיי"ש ובל"ס לא חסרו אח"כ בימי שמואל אנשים רעים עזי פנים הנמצאים תמיד בכל עת ובכל מקום שהחציפו פניהם להוציא עליו לעז דהורתו לא היתה ח"ו בקדושה וכאשר נקל לשער דמה שקראו לאביו בשם אבוה דשמואל הי' ג"כ מפאת זה כדי להכות על קדקד המדברים עליו סרה כאילו הי' ח"ו חשש לעז על לידתו, (ועיין בסדה"ד ערך אבוה דשמואל) וי"ל דגם זה האיש המוזכר בש"ס שהרהר אחרי שמואל הי' אחד מהם וקמ"ל הש"ס דהקב"ה בכבודו ובעצמו תבע ביקרי' דשמואל וזה החצוף שקל למטרפסי':

קנ

שם בגמרא שאני צורבא מרבנן דקוב"ה תבע ביקרי'. עיין בילקוט מלכים א' י"ג דהקב"ה חס על כבודם של צדיקים יותר מכבודו דמפאת שהקריב ירבעם על המזבח לא יבשה ידו וכיון ששלח ידו בצדיק יבשה ידו, ועיין ברש"י מלכים שם פסוק ד' שהביא ג"כ הכי דנקם הקב"ה על כבודי של צדיק יותר מכבודו, עומד ומקטיר לא יבשה ידו ובשביל לעז הצדיק יבשה ידו עיי"ש:

קנא

שם בגמרא אם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שמא עשה תשובה וכו'. יש לדקדק אמאי לא תני גם לאידך גיסא דאם ראית ת"ח שעבר עבירה ביום אל תהרהר אחריו בלילה, ומצאתי בס' עיון יעקב שעמד בזה וכתב בזה דבר נכון דרק אם הת"ח עבר עבירה בלילה בעת אישון ואפילה אין רואה אז אמנם אין להרהר אחריו ביום דיש לנו למינקט דבידאי עשה תשובה ואף שלא ראינו התשובה י"ל כיון דהעבירה היתה בסתר לכן גם התשובה עלי' היתה בסתר משא"כ אם עבר עבירה ביום היינו בגלוי ובפירסום אז אה"נ דמותר להרהר אחריו דבזה אין לנו לומר שעשה תשובה בסתר דבכה"ג שהעבירה היתה בגלוי גם התשובה צריכה להיות בגלוי ומה שעשה תשובה בינו לבין עצמו אינו מספיק, ועפ"י דרכו י"ל עוד ביתר שאת כי כידוע מעשי הת"ח המה מופת לרבים כי ממנו ילמדו וכן יעשו וא"כ אם הוא יחטא ויעשה דבר עבירה לא לבד שהוא בעצמו חטא כי אם גורם שגם אחרים יחטאו וכאשר המליצו ע"ז מאמר הכתוב בפ' ויקרא אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם היינו אם האיש המורם מעם אשר עיני רבים אליו צופיות יסלף דרכו ויעשה עון אשר חטא יהי' זאת לאשמת העם כי זה גורם שהעם כלו ילמוד ממנו ויעשה כתועבותיו וא"כ אם הת"ח חוזר בתשובה בחשאי הנה נהי שתיקן חטאו הפרטי אבל הקלקול הכללי שגרם לא נתקן כי העם לא ידע שעשה תשובה ויוסיף לחטוא והקולר תלוי בצואר הת"ח שהי' הגורם לזה ולא יצא איפוא ידי חובתו ולכן מותר להרהר אחריו:

קנב

שם בגמרא שמא עשה תשובה שמא ס"ד אלא ודאי עשה תשובה, הא דחשב הש"ס לדבר זר כ"כ שנאמר רק שמא עשה תשובה עד כי שאל בתמהון שמא ס"ד י"ל בהבנת הענין כי שמא עשה תשובה מצאנו לפעמים דאמרינן גם באיש פשוט שאינו ת"ח עיין קידושין מ"ט ע"ב שאני צדיק אפי' רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בדעתו וא"כ אילו גם בת"ח ל"ה אמרינן רק שמא עשה תשובה ל"ה זאת רבותא כ"כ וע"כ קאמר דבת"ח אמרינן ודאי עשה תשובה. ובפשיטות י"ל דה"ט דקא מתמה הש"ס משום דאילו ל"ה אמרינן רק שמא עשה תשובה מה זה דקאמר שאין להרהר אחריו הרי סוף כל סוף הוה דבר המוטל רק בספק שמא עשה תשובה ומדוע יהי' אסור להרהר וע"כ אמר די"ל דודאי עשה תשובה, ועיין באה"ע סוסי' מ"ב בב"ש ס"ק כ"ב שכ' דה"ט שאמרו בקידושין שם דחיישינן שמא עשה תשובה משום שיש רגלים לדבר ומשמע דזולת זה ל"א באיש פשוט שמא עשה תשובה:

קנג

שם בגמ' שלח לי' שמעון בן שטח לחוני המעגל צריך אתה להתנדות וכו' (א) עיין רש"י מנחות צ"ד ע"ב ד"ה דעגיל שכתב דלכן נקרא חוני המעגל על שם עוגה עיי"ש וכונתו על הא דמסופר לנו ממנו בש"ס דתענית י"ט וכ"ג שפעם אחת הוצרכו ישראל לגשמים ושלחו אליו שיתפלל עג עוגה (פירוש שורה עגולה) ואמר לפני הקב"ה שאינו זז ממנו עד שירחם על בניי עיי"ש כל המעשה אמנם בסדר הדורות ערך חוני המעגל הביא בשם ערוך של ר' צמח דלכן נקרא חוני המעגל על שם עיר ששמה מגלו שבה הי' דר עיי"ש וי"ל דה"ט דלא ניחא לי' לבעל הערוך בהשערת רש"י כי מלשון הש"ס בתענית שם משמע שנקרא חוני המעגל עוד קודם שקרה לו הך מעשה עם העגולה שעג עיי"ש בדף כ"ג פעם אחת יצא רוב אדר ולא ירדו גשמים שלחו לחוני המעגל והתפלל וירדו גשמים ומוכח דנקרא חוני המעגל עוד קודם לזה ולכן פירש דמה שנקרא המעגל לא הי' כלל בשביל הך מעשה רק נקרא כן ע"ש העיר שהי' דר בה, אמנם רש"י יסבור דאה"נ דקודם הך מעשה לא נקרא כלל בשם המעגל ומה שאמרו בש"ס שלחו לחוני המעגל הוא לשון מסדר הש"ס כיון שאז כבר נתפרסמה הכינוי המעגל לכן כנהו בה, אבל בשעת מעשה לא נתכנה עוד כן, ויש להביא סמוכין לדעת הערוך מדברי התוס' בחולין מ"ט ע"א ד"ה מאי שכתבו דמשום פעם אחת לא הי' קוראהו מסייע כהני עיי"ש אלמא דאין רגילות לכנות את האדם באיזהו כינוי מיוחדת על שם מקרה שקרה לו רק פעם אחת וא"כ ה"נ לא מסתבר שיהי' חוני נקרא בכינוי המעגל על שם מקרה שקרה לו רק פעם אחת ולא יותר וע"כ דהכינוי הזאת נאמרה ע"ש ענין אחר והיינו ע"ש העיר שהי' דר בה:

ב ועיין חולין נ"ז ע"ב אמרו עליו על ר"ש בן חלפתא שעסקן בדברים הי' והי' עושה דבר להוציא מלבו של ר' יהודה שהי' ר"י אומר אם נטלה הנוצה פסולה ותרנגולת היתה לו לר"ש בן חלפתא שניטלה נוצה שלה והניחה בתנור וטלה עלי' במטלית של טרסיים וגידלה כנפיים האחרונים יותר מן הראשונים וכו' מאי עסקן בדברים א"ר משרשי' דכתיב לך אל הנמלה עצל ראה דרכי' וחכם אשר אין לה קצין שוטר ומושל וכו' (משלי ו') אמר איזול איחזי אי ודאי הוא דל"ל מלכא וכו' עיי"ש בש"ס כל המעשה איככה עשה ר"ש בן חלפתא כדי לעמוד על הבירור אי יש מלך להנמלה או לא. ויש לדקדק טובא על הא דמקשה הש"ס מאי עסקן בדברים והוצרך להביא ראי' ממעשה דר"ש בן חלפתא עם הנמלים והרי בפירוש אמרו דה"ט שאמרו עליו שהי' עסקן בדברים משום שעשה דבר להוציא מלבו של ר"י ולהראות דתרנגולת שנטלה הנוצה שלה יכולה לחיות ולאיזהו צורך בקשו אחרי עוד איזהו מעשה להוכיח דר"ש בן חלפתא הי' עוסק בדברים, ולהנ"ל י"ל דכוונת הש"ס הוא ע"ד שכתבנו דאין רגילות לכנות האדם ע"ש מקרה שקרה לו רק פעם אחת וה"נ אילו לא הי' ר"ש בן חלפתא עושה רק המעשה הזאת להוציא מלבו של ר"י לא הי' שייך לכנותו בשם עסקן בדברים בשביל הפעם האחת הזאת, וא"כ מדכינו אותו כן ש"מ דלא בפעם הזאת לבד הי' עושה כן א"כ מקשה מאי עסקן בדברים פירוש אנה מצאנו עוד שעשה כן שתצדק עליו הכינוי עסקן בדברים ומשני דאה"נ דמצאנו לו עוד שעשה כן גבי נמלים. ועיין רש"י בחולין שם שפירש מאי עסקן בדברים למה נקרא שמו עסקן תחלה וכפי הנראה גם רש"י הרגיש הדקדוק שעוררנו מה מקשה מאי עסקן בדברים הרי בפירוש אמר דהי' עסקן. בדברים משום שעשה להוציא מלבו של ר"י, ולכן פירש דכונת הש"ס היא למה נקרא עסקן בדברים עוד מתחלה קודם שעשה הך מעשה, אמנם זה תמוה דמנ"ל באמת להמקשה דעוד קודם הך מעשה שעשה ר"ש בן חלפתא להוציא מלבו של ר"י הי' ג"כ נקרא עסקן בדברים דילמא באמת לא הי' נקרא כן רק מאותו מעשה ואילך, ואולי י"ל לפירש"י דהמקשה הוציא כן מלשון הש"ס דקאמר אמרו עליו על ר"ש בן חלפתא שעסקן בדברים הי' והי' עושה דבר להוציא מלבו של ר"י ומשמע דמה שעשה הדבר הזה כבר הי' תולדה היוצאת מטבעו להיות עסקן בדברים לכן גם בפעם הזאת עשה כן וע"כ מקשה אנה נתברר שזה הי' דרכו להיות עסקן בדברים ומשני דזה נתברר גבי מעשה דנעלים ודוק:

ג ובגליון הש"ס בחולין שם כתבתי דבר נכבד ויקר לבאר קושית הש"ס הנ"ל מאי עסקן בדברים עפ"י דברי הגמ' בב"מ ל"ג ע"א רובץ ולא רבצן ופירש"י רובץ מקרה הוא לו שרובץ תחת משאו בפעם הזאת ולא רבצן הרגיל בכך עיי"ש וה"נ אילו לא הי' ר"ש בן חלפתא עוסק בדברים רק בפעם הזאת כדי להוציא מלבו של ר"י לא הי' שייך לומר עליו שהי' עסקן בדברים על משקל רבצן אשר זה מורה שהי' רגיל לעשות כך והו"ל להש"ס למימר אמרו עליו על ר"ש בן חלפתא שהי' עוסק בדברים על משקל רובן המורה אך פעולה מקרית כדברי הש"ס בב"מ שהבאנו, ומדאמרו עליו איפוא שהי' עסקן בדברים ש"מ דע"צ הרגילות עשה כן וע"כ מקשה הש"ס שפיר מאי עסקן בדברים היינו כיון דלשון עסקן ע"כ מורה שדרכו הי' לעשות כן אנה מצאנו ממנו עוד איזהו מעשה המורה על תכונתו להיות עוסק בדברים ומשני דאה"נ שמצאנו גבי' שעשה כן במעשה דנמלים וכיון שמצאנו שעשה כן שני פעמים שפיר יש לקרותו עסקן בשם המורה על הרגילות דבשני פעמים כבר מקרי רגיל כמ"ש הר"ן נדרים מ"ו ע"א ד"ה תני בשם הירושלמי וזה רעיון נפלא (ועיין בכנה"ג חו"מ סי' רצ"ה ב"י אות ס"ז שכתב דבפעם ופעמים לא מקרי רגיל וזה להיפוך מדברי הירושלמי):

קנד

שם בגמרא אבל מה אעשה שאתה מתחטא לפני המקום וכו' עיין רש"י תענית כ"ג ע"א שפירש מתחטא לשון חטא כלומר הולך וחוטא (לפנינו ברש"י שם הגירסא הוי הולך וחוטא אכן בהגהות הב"ח שם מחק תיבת הוי אשר אין לו שום ביאור) וי"ל בהבנת דברי רש"י באומרו כלומר הולך וחוטא דכוונתו לבאר מדוע נאמר מתחטא בבנין התפעל דה"ט משום דרצה להראות על התמדת החטא שהולך וחוטא כי זאת היא אמנם אחת מתכונות בנין התפעל שמורה על התמדת הפעולה והשנותה ע"צ הרגילות ועיין בספר התורה והמצוה פ' תזריע סי' קל"א מ"ש בזה ועיי"ש שהביא דברי המדרש פ' נשא פרשה י"ב בצל שדי יתלונן שלן שם לינות הרבה, ועיין במדרש שה"ש פסוק באתי לגני דדריש וישמעו את קול ה' מתהלך בגן מהלך אין כתיב כאן אלא מתהלך מקפץ וסליק מקפץ וסליק וי"ל דזה ג"כ מפאת הכלל הנ"ל דבנין התפעל מורה על התמדת הפעולה וכאמור:

קנה

שם בגמרא ותניא אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר ר"א ושרפום לפניו ולבסוף ברכוהו. עיין רש"י נדה ז' ע"ב ד"ה שמותי שכתב דלכן נקרא ר"א שמותי משום שברכוהו ושמותי הוא מלשון שמתא, אמנם בתוס' שם ד"ה שמותי כתבו בשם ר"ת ורשב"ם דלכן נקרא שמותי משום שהי' מתלמידי שמאי וכן היא ג"כ דעת הירושלמי בפ"ה מתרומות עיי"ש ועיין רש"י שבת ק"ל ע"ב ד"ה שמותי שהביאו ג"כ בשם הירושלמי דלכן נקרא ר"א שמותי משום שהי' מתלמידי שמאי עיי"ש, ויש לדקדק על שטת הירושלמי דלפ"ז יותר מהראוי הי' שיקרא שמתי שהוא אמנם תואר נגזר משם שמאי ומה זה שנקרא שמותי, ומצאתי בירושלמי ביצה סוף פ"ד שבאמת הגירסא שם שמתי ולא שמותי עיי"ש ר' אליעזר לאו שמתי הוא וי"ל דזה אמנם מטעם שכתבנו דכיון דלדעת הירושלמי ר"א נתכנה כן על שהי' מתלמידי שמאי ולכן יש לקרות שמתי ע"ש שמאי ולא שמותי, ולפ"ז ה"ה בכ"מ שנמצא בירושלמי התואר שמותי על ר"א יש לגרוס שמתי ולא שמותי, ועיין תוס' ביצה ל"ד ע"ב ד"ה ואומר שהביאו דברי הירושלמי הללו והביאו הגירסא שמותי, והמעיין בירושלמי שם יראה שהגירסא שם שמתי ולא שמותי וכמ"ש:

ודע דר"א זה שהוא ר"א בן הורקנוס כידוע נקרא ג"כ ר"א הגדול עיין תענית ל"א ע"א וסוטה מ"ח ע"ב ומ"ט ע"א ורבים עמדו להבין מדוע נקרא כן בשם ר"א הגדול והשערות שונות נאמרו בזה ויש שרצו לומר דה"ט שנקרא כן משום שכשהתחיל ללמוד כבר הי' גדול בשנים כמו שמסופר לנו מקורותיו באדר"נ פ"ו ובפרקי דר"א פ"א ופ"ב עיי"ש (לחד לישנא הי' אז בן כ"ב שנים ולחד לישנא הי' בן כ"ח שנים) ולכן קראוהו בשם ר"א הגדול וזה השערה רחוקה מאד ואינה מתקבלת כלל על הלב. ולפענ"ד נראה בזה לומר השערה נאותה עפ"י דברי הירושלמי נדרים ס"פ י' דר' חייא בר אבא דרש מר' יודן נשיאה שיכתוב לו כתב מליצה בצאתו לחו"ל שיהי' לו לתועלת לפרנסתו וכתב עליו שלחנו לכם אדם גדול שאינו בוש לומר לא שמעתיו עיי"ש ומשמע דמי שיש לו המדה הזאת שאינו בוש לומר לא שמעתיו יצדק עליו הכינוי גדול והנה ר"א בן הורקנוס הי' אמנם מצוין במדה הזאת ביתר שאת, כי כידוע כל דבריו של ר"א לא הי' רק מפי השמועה עיין סוכה כ"ח שכשאלוהו ל' הלכות בהלכות סוכה על י"ב אמר שמעתי ועל י"ח אמר לא שמעתי וכו' משום שלא אמר מעולם דבר שלא שמע מפי רבו וכן הוא ג"כ ביומא ס"ו עיי"ש ולכן מפאת זה קראוהו בשם ר"א הגדול. (ושוב ראיתי שכבר קדמוני אחרים בהשערה זו) ברם בעיקר דברי הירושלמי הנ"ל יש להבין וכי מזה שאינו בוש לומר לא שמעתי ניכר שאדם גדול הוא, והלא למדרגה כזאת גם קטן שבקטנים יוכל להגיע שעל כל דבר שישאלו אותו ישיב לא שמעתי ולזה א"צ כלל ידיעות גדולות ורחבות, ונראה בהבנת הענין דהנה אם אמנם כי גם איש קטן המעלה כשישאלוהו על איזה דבר ולא ידע להשיב אם יהי' איש אמונים וצא ירצה לשקר בודאי ישיב לא שמעתי אבל בשעת מעשה כלימה תכסה פניו, כי השומעים ילעגו לו ויאמרו שמחסרון ידיעה לא יוכל להשיב ויתנוהו לאיש ריק מחכמה ומדע, אכן האיש המצוין אשר כבר יצא לו שם כאחד הגדולים והוא מפורסם לחכם מובהק ומצוין הוא לא יתפעל ולא יתבייש כלל אם ישיב לא שמעתי כי המפורסם א"צ לראי' ואם גם נעלם ממנו הפרט הזה לא תקטן מעלתו בעיני השומעים אחרי אשר ברוב תורתו וחכמתו אין לספק והכל יודוהו וישבחוהו כי בתורה וחכמה לו עשר ידות, ואדרבה ענותנותו זאת שאינו מכסה אי ידיעתו במקצוע הזאת ומודה שלא שמע הדבר ולא ידעו עוד תגדיל כבודו ותשית עליו הוד והדר, ולפ"ז דברי הירושלמי כקילורין לעינים, ושבח גדול הוא שחלק ר' יודן נשיאה לר' חייא בר אבא בכתבו עליו שהוא אדם גדול שאינו בוש לומר לא שמעתיו והכונה ע"ד שכתבנו שמזה אמנם ניכר גדלו ועוצם ידו בתורה שאינו בוש לומר לא שמעתיו כלומר שאפי' אם לפעמים ישיב לא שמעתיו אינו עושה זאת ברגש חרפה ובוז כדרך האנשים הקטנים הדואגים אז שלא יתחלל כבודם רק בלי שום התפעלות והתרגשות כלל יענה וישיב לשואליו לא שמעתיו וזה אמנם לאות כי כבר נודע לתהלה ושמו מהולל בפי כל וכאמור, ועיין במפרש שם על הירושלמי שכפי הנראה דרך אחר לו בהבנת דברי הירושלמי ולפענ"ד הפירוש שכתבנו עולה יפה מאד:

קנו

דף י"ט ע"ב בגמרא תרגמה ר' אבא בבית הפרס דרבנן דאמר ר"י אמר שמואל מנפח אדם בבית הפרס והולך ואר"י בר אשי משמי' דרב בית הפרס שנדש טהור. יש לדקדק לאיזהו צורך הביא הש"ס גם הך מימרא דר"י בר אשי הלא די אם הי' מביא רק המימרא דר"י אמר שמואל דמנפח אדם בבית הפרס והולך להוכיח ממנה דבבית הפרס הקילו כיון דל"ה רק דרבנן ואולי כיון דהש"ס בא לתרץ דברי רב שהוא בעל המימרא דהמוציא כלאים בבגדו וכו' אשר עלי' סובב כל המו"מ בש"ס כאן לכן רצה להביא דמצאנו ג"כ לרב עצמו שאמר דבבית הפרס הקילו דס"ל בית הפרס שנדש טהור. ולפ"ז יהי' מכאן קצת ראי' דהעיקר היא כגירסת הש"ס פה ואר"י בר אשי משמי' דרב בית הפרס שנדש טהור ולא כמו דגרסינן בפסחים צ"ב ע"ב ובעירובין ל' ע"ב דמשמי' דר' יהודה נאמרה השמועה הזאת עיי"ש:

קנז

שם בגמרא ת"ש דאר"א בר צדוק מדלגין היינו ע"ג ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אמרו אלא אפי' לקראת מלכי עכו"ם שאם יזכה יבחין וכו' אמאי לימא אין חכמה ואין תבונה וכו' כדרבא וכו' ורוב ארונות יש בהן חלל טפח וגזרו על שיש בהן משום שאין בהן ומשום כבוד מלכים לא גזרו בהו רבנן עכ"ל הש"ס (א) יש לדקדק מה מקשה הש"ס מהך מילתא דראב"צ על רב דס"ל דמשום כבוד הבריות אין לדחות שום איסורא, דילמא ע"כ לא קאמר רב הכי רק היכי דל"ה רק כבוד הבריות גרידא ואין שום מצוה בדבר כגון לבישת בגד בשוק בזה, אמרינן דכבוד הבריות לא אלים למדחי איסורא, משא"כ בכבוד המלך הרי הכבוד הזה הוה מצוה עיין רמב"ם פ"ב מה' מלכים ה"א כבוד גדול נוהגין במלך וכו' שנאמר שום תשים עליך שתהא אימתו עליך עיי"ש ומדוע יגרע כחה למדחי ממנה איסורא כמו בשאר מ"ע שדחינן ל"ת מקמה ועיין תוס' ע"ז י"א ע"א ד"ה עוקרין שהקשו איך עוקרין על המלכים והרי יש בזה איסורא משום צעב"ח ותירצו דשאני כבוד המלך שהוא כבוד לכל ישראל ואתי כבוד רבים ודחי צעב"ח עיי"ש וה"נ נימא דכבוד המלך דוחה לל"ת שיש בטומאת כהנים, ואין לחלק ולומר דשאני צעב"ח דל"ה רק ל"ת גרידא לכן אתי כבוד המלך דחי לה משא"כ טומאת כהנים שיש בה לתו"ע כדאיתא בש"ס דב"מ ל' לא אלימא העשה דכבוד המלך לדחות לתו"ע, דעשה דכבוד המלך הוה עשה דרבים כאשר כן מורה גם פשטות הלשון בתוס' ע"ז שם ועשה דרבים תוכל לדחות אפי' לתו"ע כידוע וכעין שכתב המג"א בסי' תמ"ו ס"ק ב' בשם ר"ת דבעשה דרבים ל"ב בעידנא עיי"ש וה"ה דדוחה לתו"ע ומפאת זה נראה דהש"ס כאן שהקשה מהא דאמר ראב"צ על מימרא דרב לא היתה כוונתו להקשות מגוף המעשה שעשה ראב"צ שהתיר לעצמו לדלג על ארונות של מתים לקראת מלך ישראל דמזה באמת אין קושיא כלל די"ל דשאני התם דמצוה קעביד כנ"ל ורק כל כוונת הש"ס היתה להקשות מהא דהוסיף ראב"צ ואמר דלא לבד במלכי ישראל הי' עושה כן כי אם לקראת מלכי עכו"ם הי' מטמא עצמו, ובזה שפיר מקשה הש"ס כיון דבמלכי עכו"ם ליכא מצוה דעיקר הטעם שיוצאין לקראתם הוה רק משום שאם יזכה יבחין א"כ דמיא ממש למילתא דרב ואפ"ה מתירין משום כבוד בעלמא לעבור על איסור וש"מ דלא כרב ומשני הש"ס כיון דעיקר האיסור שיש בדליגה על הארונות ל"ה רק משום גזירה לכן משום כבוד מלכים ל"ג רבנן, והיינו דיש חילוק בין כבודו של אדם פשוט לכבודו של מלך אפי' במקום דהכבוד ל"ה מצוה כגון במלכי עכו"ם, דמשום כבודו של אדם פשוט אין מתירין שום איסור ואפילו איסור קל, משא"כ משום כבודו של מלך, שבכל אופן גדול הוא מכבודו של אדם פשוט מתירין איסור קל כגון לדלג ע"ג הארונות אפי' אם הכבוד ל"ה מצוה, ואין לדקדק אם נאמר דכל עיקר הקושיא והפירוקא של הש"ס ל"ה רק על הא דמתירין לדלג ע"ג הארונות אפי' לקראת מלכי עכו"ם א"כ מה זה שסיימו משום כבוד מלכים ל"ג רבנן, הלא הו"ל למימר משום שאם יזכה יבחין ל"ג רבנן, דמה שיוצאין לקראת מלכי עכו"ם הוה, רק משום שאם יזכה יבחין כמו שאמר ראב"צ בעצמו, די"ל דהש"ס הי' קאי בסברא דמשום שאם יזכה יבחין אין שום סברא להתיר אפי' איסור קל ולכן קאמר דמשום כבוד מלכים התירו והיינו דכיון דגדול הוא עכ"פ כבוד מלכים אפי' במקום דליכא מצוה מה"ט היכי דל"ה רק איסור קל לא משגחינן עליו וכמ"ש

ב ואם נאמר כן נרויח בזה לישב דקדוק גדול שיש לדקדק בדברי הש"ס כאן שבא להקשות על רב מהך מילתא דראב"צ שהי' מדלג על הארונות לקראת מלכי ישראל, לאיזהו צורך הזכיר גם סוף דברי ראב"צ שאמר דלא לבד לקראת מלכי ישראל מותר לעשות כן רק גם לקראת מלכי עכו"ם, הלא אין זה לענינא כלל ועיין בספר מעון הברכות כאן שעמד בזה, ולפמ"ש הדבר נכון מאד, דבאמת כל עיקר הקושיא ל"ה רק מהך סיומא של ראב"צ דקאמר דגם לקראת מלכי עכו"ם שרי לעשות כן וע"ז קשה אמנם נימא אין חכמה וכו' כמו דס"ל לרב במוציא כלאים בבגדו שפושטו בשוק, דכאן ל"ה מצוה כלל, משא"כ מראשית דברי ראב"צ בנוגע למלכי ישראל אין שום קושיא די"ל דשם ה"ט דמצוה קעביד וכמ"ש, ולכן הביא הש"ס דברי ראב"צ עד גמירא:

ג) ומה נכבדו הדברים האלה בישוב מה דתמי' טובא ע"ד התוס' בע"ז י"א שהבאתי דה"ט דעוקרין על המלכים ול"ח לצעב"ח משום דכבוד המלך דוחה לאיסור דצעב"ח, והרי צעב"ח י"א דהוה מדאורייתא, ולפי המבואר בש"ס כאן לא שרינן משום כבוד מלכים רק איסור דרבנן אבל איסור דאורייתא לא שרינן, וזה קושיא גדולה לכאורה, ועיין בספר ארעא דרבנן מערכת כ' סי' של"ו שעמד בזה, ומ"ש שם בשם בנו הרי"ט אלגזי לתרץ דשאני כבוד המלך בשעת מיתתו דחמור ולכן דוחה גם לאיסור תורה, משא"כ כבוד המלך בחיים לא אלים למידחי רק איסור דרבנן, לפענ"ד איפכא מסתברא דכבוד המלך בחייו גדול מכבודו לאחר מיתה, ואם מחמת כבוד המלך לאחר מיתה שרינן איסור תורה מכש"כ דהו"ל להתיר מחמת כבודו בחייו, וכן במ"ש בספר ארעא דרבנן שם לתרץ דהתוס' לא כתבו רק דכבוד מלכים דוחה ל"ת משא"כ טומאת כהנים הוה עול"ת ולכן הוצרכו בש"ס כאן לומר דרק טומאה דרבנן התירו, יש להתוכח דלפי מה דמשמע מדברי התוס' בע"ז שם כבוד מלכים הוה עשה דרבים ועשה דרבים דוחה גם לתו"ע וכמ"ש למעלה. ועם דברינו קושיא זו נכונה מאד דמה שאמרו בש"ס כאן דמשום כבוד מלכים לא שרינן רק איסור דרבנן היינו כבוד מלכי עכו"ם דל"ה מצוה ועכ"ז כיון דגדול כבודם שרינן איסור דרבנן משא"כ במלכי ישראל דכבודם הוה מצוה אה"נ דשרינן אפי' איסור תורה מחמת כבודם ושפיר כתבו התוס' דכבוד המלך דוחה לאיסור דצעב"ח אף אם נאמר דהוה מה"ת ודו"ק:

ד ובזה יש לישב ג"כ קושית הצל"ח כאן שהקשה על הא דאמרו בש"ס כאן דה"ט שהתירו לדלג על הארונות משום דרוב ארונות יש בהם חלל טפח ורק דגזרו על שיש בהן משום שאין בהן, ומשום כבוד מלכים ל"ג, לשטת הרמב"ם דכל הספקות מותרין מה"ת ורק מדרבנן אסורין, א"כ ל"ל להש"ס למימר דרק משום דרוב ארונות יש בהם חלל טפח שרינן, ת"ל אפי' ל"ה רוב ורק דהוה ספק גרידא ג"כ הי' צריך להיות מותר דכיון דהוה ספק אינו אסור מה"ת ורק מדרבנן ואיסור דרבנן שרינן מפני כבוד מלכים, ולפמ"ש למעלה גם זה נכון דכיון דהש"ס קאי לתרץ מה שהתירו לדלג על הארונות גם לקראת מלכי עכו"ם, ובמלכי עכו"ם י"ל דאפי' איסור דרבנן לא שרינן ורק איסור קל כזה לדלג על הארונות הוא דשרי כאן דמצד הרוב ליכא בזה שום איסור, דרוב ארונות יש בהם חלל טפח, ורק דגזרו משום שאין בהם לכן משום כבוד מלכים שרינן, אבל איסור דרבנן גמור משום כבוד מלכי עכו"ם אה"נ דאין להתיר ודוק:

ה ועיין במג"א סי' רכ"ד ס"ק ו' שהבין דברי הש"ס כאן להיפוך ממ"ש, והיינו דמה שאמרו משום כבוד מלכים ל"ג רבנן קאי רק על מלכי ישראל, אבל במלכי עכו"ם גזרינן, ומה שאמר ראב"צ ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אלא אפי' לקראת מלכי עכו"ם אמרו כן אין כונתו שאמרו כן לדלג ע"ג הארונות דזה באמת אסור במלכי עכו"ם רק הכונה שאמרו כן דמצוה לרוץ לקראתם משום שאם יזכה יבחין אבל אסור לעבור אפי' על איסור דרבנן בשביל זה, והוציא כן מדאמרו משום כבוד מלכים ל"ג רבנן ולא אמרו משום שאם יזכה יבחין עיי"ש ונפלאת מאד על המג"א בזה, דמלבד הדוחק הגדול שיש בפירושו כי ההכרח להפסיק בסכינא חריפא דברי ראב"צ ולומר דמה שסיים ולא לקראת מלכי ישראל וכו' לא מיירי כלל מענין המדובר היינו מהיתר דילוג ע"ג הארונות, אבל הרי להדיא מבואר ברמב"ם פ"ד מה' אבל הי"ד דגם לקראת מלכי עכו"ם מדלגין על ארונות של מתים עיי"ש ומלבד כ"ז אם נאמר דקאי על מלכי ישראל יקשה באמת מדוע דייק דמשום דרוב ארונות יש בהן חלל טפח שרינן ת"ל דבספק השקול ג"כ שרי וכקושית הצל"ח שהבאתי אמנם לפמ"ש למעלה הכל עולה יפה בס"ד, ומה שדקדק המג"א, דאם קאי על מלכי עכו"ם מדוע סיים משום כבוד מלכים ל"ג ולא סיים משום שאם יזכה יבחין ל"ג, כבר שאין זה דחיי' כלל וכמו שביארנו למעלה:

והנני להעיר עוד בעיקר דברי התוס' בע"ז שהבאתי דה"ט שעוקרין על המלכים ואין חוששין לצעב"ח משום דכבוד מלכים דוחה לאיסור של צעב"ח שיש לתמוה איך שייך לומר שיהי' מותר לעבור על איסור תורה מפני כבוד מלכים, והרי אפי' אם המלך בעצמו אומר לאחד שיעשה איזהו דבר שיש בו איסור, אשר בזה בודאי יש כבוד מלכים לשמוע בקולו, אינו מחויב לשמוע לו כדאיתא ברמב"ם פ"ד מה' מלכים ה"ט עיי"ש שכתב ואצ"ל אם גזר המלך לבטל מצוה שאין שומעין לו, ומכש"כ שלא שייך להתיר מפני כבודו איסור תורה שלא בפניו ושלא בגזרתו וצ"ע בזה:

קנח

שם בגמרא כדרבא דאמר רבא דבר תורה אהל כל שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה וכו' ורוב ארונות יש בהן חלל טפח וגזרו על שיש בהן משום שאין בהן ומשום כבוד מלכים ל"ג בהו רבנן. כבר הבאתי למעלה במאמר שלפ"ז קושית הצל"ח שהעיר לשטת הרמב"ם דכל הספקות מותרין מה"ת ורק מדרבנן אסורין למה דייקו בש"ס למימר דוקא משום דרוב ארונות יש להן חלל טפח התירו ת"ל אפי' לא ידענו דרוב הכי הוה ורק מספקא לן אי יש בהן חלל טפח או לא ג"כ שרי דמה"ת כל הספקות מותרין, ול"ה האיסור רק מדרבנן ואיסור דרבנן התירו מפני כבוד מלכים, ובדרך פלפול קצת נלפע"ד לומר בישוב קושיא זו עפ"י דברי המהרי"ט הידועים שכ' דשטת הרמב"ם הנ"ל דכל הספקות מותרין מה"ת לא תתכן רק למאן דס"ל דבאשם תלוי בעינן חתיכה אחת מב' חתיכות דאז אין להוכיח משם דהתורה החמירה בספקא די"ל דשאני התם משום דאקבע איסורא אבל היכי דלא אקבע איסורא אה"נ דהספקות מותרין משא"כ למ"ד דבאשם תלוי ל"ב חתיכה אחת מב' חתיכות ע"כ ל"ל כסברת הרמב"ם כיון דמזה שאמרה תורה להביא אשם תלוי ע"כ מוכח דספקות אסורין והדברים עתיקין ולפי המבואר בש"ס נדה ט"ו ע"א ס"ל לראב"צ דל"ב באשם תלוי חתיכה אחת מב' חתיכות עיי"ש דס"ל דאם לא שהתה כדי שתרד מן המטה ותדיח את פני' טמאין מספק וחייבין באשם תלוי וע"כ דס"ל דל"ב חתיכה אחת מב' חתיכות כדאיתא בש"ס שם בדף י"ד ע"ב עיי"ש וא"כ י"ל הא דהוצרך הש"ס כאן למימר דרוב ארונות יש בהם חלל טפח משום דהגמ' קאי לתרץ מאמר ראב"צ שאמר דהי' מדלג על הארונות לקראת מלכי ישראל, וראב"צ הלא ס"ל דספק אסור מה"ת כאשר הוכחנו וא"כ נהי דלדידן אפי' הי' רק ספק אם יש בהארונות חלל טפח ג"כ הי' שרי כיון דמה"ת הספקות מותרין ורק מדרבנן אסורין ואיסור דרבנן יש להתיר מפני כבוד מלכים כנ"ל אבל ראב"צ לשטתו הלא ס"ל דספקות אסורין מה"ת וא"כ לדידי' הוה האיסור מה"ת ואפ"ה התיר לעצמו לדלג על הארונות וקשיא לרב. וע"כ הוצרך הש"ס למימר דאפי' לראב"צ ל"ה רק איסור דרבנן כיון דרוב ארונות יש בהם חלל טפח, אולם לקושטא דמילתא לשטת הרמב"ם דהספקות מותרין מה"ת ורק מדרבנן אסורין והיינו משום דס"ל דהעיקר כמ"ד דבאשם תלוי בעינן חתיכה אחת מב' חתיכות וכסברת מהרי"ט שהבאתי אה"נ אפי' אילו לא ידענו דרוב ארונות יש בהם חלל טפח ורק הוה מספקא לן בזה ג"כ הי' מותר לדלג על הארונות לכבוד המלך כיון דבספק ל"ה האיסור רק מדרבנן ואיסור דרבנן התירו לכבוד המלך וכאמור:

תוכן העניינים

ברכת אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה