ברכת אהרן· הרב אהרן לוין
פרק שלישי · קנט
שם בגמרא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם וכו' אם הי' כהן והוא בבה"ק או שהי' זקן ואינה לפי כבודו וכו' (א) עיין ש"ס ב"מ ע"ב דמקשה ל"ל קרא למעט כהן בבה"ק פשיטא הא אין עשה דוחה לתו"ע ותו מי דחינן איסורא מקמי ממונא ומסיק דקרא איצטריך לזקן ואינה לפ"כ עיי"ש ועיין בס' יד מלאכי כלל י' ה"א סי' נ"ה שהוציא מדברי הש"ס הללו דל"ש לומר עדל"ת רק כשהעשה והל"ת הוי תרויהו במילתא דאיסורא אבל כשהעשה במילתא דממונא ול"ת באיסורא בזה ל"א עדל"ת וכמו דאמרינן מי דחינן איסורא מקמי ממונא דמשמע אפי' אי ל"ה טומאת כהנים רק ל"ת גרידא ג"כ לא היתה נדחית מפני העשה דהשבת האבידה משום דאין איסור נדחה מפני ממון עיי"ש, והנה עפ"י דרכו יש לצדד ולומר דה"ה, להיפוך היכי דהל"ת הוה במילתא דממונא ג"כ ל"א עדל"ת דזה כלל בידינו דל"ש לומר עדל"ת רק כשתרויהו הן העשה והן הל"ת הוה במילתא דאיסורא אבל לא כשאחת מהן היא במילתא דממונא ולא איכפת לן אם העשה הוה במילתא דממונא או הל"ת (אף כי לכאורה הטעמים יהי' חלוקים דאם העשה היא במילתא דממונא ה"ט דלא דחי לל"ת משום דע"י הממון נעשה העשה קלה ואין בכחה לדחות ל"ת משא"כ אם הל"ת הוא במילתא דממונא ה"ט דאין נדחות מפני העשה משום דע"י הממון נעשה הל"ת חמורה ולא אלימה העשה לדחותה והבן) ועיין בספר תפארת ישראל על משניות ר"פ לולב הגזול שהקשה אמאי אין יוצאין בלולב הגזול משום מהב"ע ונימא עדל"ת ולהאמור ניחא דבלאו דגזל ל"ש לומר עדל"ת כי הוה במילתא דממונא ועדל"ת ל"ש רק כשתרויהו במילתא דאיסורא וכנ"ל ועיין בישי"ע או"ח סי' תרמ"ט ס"ק ה' שנסתפק אי בגזל פחות מש"פ הוה ג"כ מהב"ע כיון דמה"ת אסור לגזול גם פחות מש"פ כמו כל ח"ש דאסור מה"ת ורק דליכא חיוב השבה בפחות מש"פ ולדברינו י"ל דל"ש מהב"ע בגזל פחות מש"פ אף דאסור מה"ת כיון דלית בי' מילתא דממונא דפחות מש"פ ל"ה בו דין ממון ורק צד איסור גרידא יש בו ולכן שפיר נדחה מפני העשה כמו כל איסור שנדחה מפני עשה:
ב ועיין בשאג"א סי' צ"ו שהרחיב הדיבור אמאי לא יהי' יוצאין במצה של טבל מטעם עדל"ת ולהנ"ל י"ל כיון דבטבל יש בו מעורב ממון כהן א"כ הוה הל"ת במילתא דממונא ובכגון דא ל"א עדל"ת, אולם בזה באנו למחלוקת הרמב"ן והר"ן בסוכה ל"ד ע"ב במתניתין אי טבל מקרי לכם לענין לצאת בו י"ח אתרוג דדעת הרמב"ן דטבל הוה לכם כיון שיכול לסלק להכהן ולהלוי באתרוג דעלמא והר"ן חולק עליו וס"ל דטבל ל"ה לכם עיי"ש ועיין תוס' סוכה ל"ה ע"א ד"ה אתיא. והנה אם נאמר דטבל ל"ה שלכם משום שיש בו ממון כהן שפיר י"ל כדברינו דהוה הל"ת במילתא דממונא ול"ש בזה לומר עדל"ת אמנם אם נאמר כדעת הר"ן דטבל הוה לכם ליה הל"ת במילתא דממונא וי"ל עדל"ת כמו בשאר איסורין שנדחו מפני מ"ע, וקצת י"ל דעיקר ד"ז אי בטבל הוה רק צד איסור או צד ממון ג"כ משום שיש בו ממון כהן תליא בסברא אי המ"ע של הפרשת תרו"מ מוטלת אקרקפתא דגברא ובכל אופן שיהי' החיוב להפריש או דילמא החיוב להפריש תרו"מ ל"ה רק כדי להתיר לאכול, דאסור לאכול בלי הפרשה אבל מי שאינו רוצה לאכול ודעתו להניח הטבל כמו שהוא הרשות בידו וא"צ להפריש דאם נאמר דהוה מ"ע דהפרשת תו"מ מ"ע המוטלת אקרקפתא דגברא שפיר י"ל דל"ת דטבל יש בו צד ממון כיון דע"כ יש בטבל ממון כהן אבל אם נאמר דמ"ע דהפרשת תו"מ ל"ה מ"ע המוטלת אקרקפתא דגברא י"ל דבל"ת דטבל לית בה רק צד איסור דעדיין ל"ה כלל ממון כהן כיון דאם ירצה להניח טבל כמו שהוא הרשות בידו, והנה דעת רש"י בגיטין מ"ז ע"ב דמ"ע דהפרשת תרו"מ אינה מוטלת אקרקפתא דגברא עיי"ש שכתב הפרשת מעשר ל"ה מצוה דרמיא עלי' דגברא כמו ביכורים ואם אינו רוצה לאכול או למכור יוכל להניח טבל כמו שהוא עיי"ש, אמנם מדברי התוס' בר"ה ד' ע"א ד"ה ומעשרות מוכח דס"ל דמ"ע דהפרשת תרו"מ הוה מצוה המוטלת אקרקפתא דגברא עיי"ש שהעירו אמאי לא חשיב גם תרומה בהדי הני דברים שעוברים עליהם בבל תאחר ותי' דתרומה בכלל מעשר איתנהו עיי"ש הנה מדס"ל להתוס' דעל תרו"מ עוברין בב"ת ע"כ דס"ל דהוה מצוה דרמיא עלי' דגברא ועיין בטו"ז יו"ד סי' א' ס"ק י"ז שכתב ג"כ דמצוה דהפרשת תרו"מ הוה חובת הגוף עיי"ש שכתב דמה"ט עיקר הברכה בהפרשת תרומה על מצות הפרשה ולא על איסור אכילת טבל כיון דמחויב להפריש אף אם אינו רוצה לאכול מן התרומה עיי"ש ובתשו' טוב טעם ודעת מהדו"ק סי' י"א תמה עליו מדברי רש"י בגיטין הנ"ל שכ' דתרומה ל"ה מצוה דרמיא עלי' דגברא ובאמת גם התוס' בר"ה ס"ל הכי דתרומה הוה מ"ע המוטלת אקרקפתא דגברא וכאמור, ועיין בחוברת דבר בעתו דברי הלכה אות י"ב שהבאתי דברי הריטב"א בקידושין כ"ו דמה"ט בתרומה ומעשר ל"ש לומר אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי דאמל"ג כמסל"ד, לא יתכן למימר רק, היכי שמחייב עצמו מדעתו ורצונו כגון המקבל עליו לעשות או לתת להקדש או לעניים או לכל דבר מצוה אז ילפינן מקרא דמוצא שפתיך תשמור ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך שכופין אותו לקיים דבריו משום דאמל"ג כמל"ד אבל בתרומה דמחויב ממילא אף בלא דבורו ל"ש לומר אמל"ג כמל"ד עיי"ש ומוכח ג"כ דס"ל דהפרשת תרומה הוה חובת הגוף ומחויב להפריש אף אם אינו רוצה לאכול דאל"כ נסתרה סברת הריטב"א אולם יש לחלק בין הנושאים. ועיין במנ"ח מצוה שצ"ה שפלפל לענין אי הפקר לאחר מירוח פוטר מחיוב תרו"מ וחידש דאף אם נאמר דפוטר, מ"מ אסור להפקיר אחר מירוח כיון שחל איוב ההפרשה על הבעלים אסור להם להפקיע עצמם ממ"ע ולבטלה בידים, ועם האמור למעלה י"ל דזה תלי ג"כ בהך מילתא אי תרומה הוה חובת הגוף ומצוה המוטלת אקרקפתא דגברא או לא דאם הוה חובת הגוף שפיר י"ל כסברת המנ"ח דכיון שכבר נתחייב במצוה אסור לו להפקיע עצמו ממנה אבל אם נאמר דתרומה ל"ה חובת הגוף מדוע לא יהי' רשאי להפקיע עצמה ממנה ע"י הפקר, הרי אף בלא הפקר ליכא עליו חיוב להפריש דהרשות בידו להניח הטבל כמו שהוא וז"פ: