ברכת אהרן· הרב אהרן לוין
פרק שלישי · קמז
שם בגמרא כיון שמוטל עליו לקברו כמוטל לפניו דמי. (א) עיין ברמב"ם פ"ב מה' אבל ה"ו שכתב כמה חמורה מצות אבלות שהרי נדחת לו הטומאה מפני קרוביו כדי שיתעסק עמהן ויתאבל עליהן וכ"כ גם הרמב"ם בספר המצות שלו הובא בכ"מ פ"א מה' אבל ה"א דה"ט שצותה התורה שהכהנים יטמאו לקרוביהם כדי שיתאבלו עליהם ועיי"ש ברמב"ם בפ"כ מה' אבל ה"ח שכתב דמשו"ה כל אותן שאמרו שאין מתאבלין עליהן כגון הרוגי ב"ד ושפירשו מדרכי ציבור והנפלים והמעצ"ל אין הכהן מטמא להם, ועיין בכ"מ שם שהראה מקום לדברי התו"כ בפ' אמור בעמיו בזמן שעושים מעשה עמיו ולא שפירשו מדרכי ציבור, וראיתי בשו"ת ושב הכהן סי' נ"ו שהעיר איך הרכיב הרמב"ם שפירשו מד"צ בהדי הרוגי ב"ד ומעציל ונפלים ונתן לכלם טעם אחד דמשו"ה אין הכהן מטמא להם משום שאין מתאבלין עליהן והרי בהנך שפירשו מד"צ יש קרא מיוחד להורות שאין מטמאין להם כמו דדרשינן בעמיו בזמן שעושים מעשה עמיו, ובישוב קושיא זו נלפע"ד דלכאורה בלא"ה יש להקשות לשטת הרמב"ם דכל עיקר הטעם שהותרה הטומאה לכהנים בקרובים הוא כדי שיתאבלו ל"ל כלל קרא דבעמיו למעט שאין הכהן מטמא להנך שפירשו מד"צ ת"ל דבלא"ה אין מטמא להם כיון שאין מתאבלין עליהם ועיין בשו"ת ושב הכהן שם שעמד בזה, ונראה דהנה עיקר סברת הרמב"ם הוא דרש בטעמא דקרא והיינו דדרשינן דלכן התירה התורה הטומאה לכהנים בקרובים כדי שיתאבלו וממילא היכי דליכא חיוב להתאבל לא הותרה הטומאה וכיון שכן לא תתכן רק אם נאמר דדרשינן ט"ד, אבל אם נאמר דלא דרשינן ט"ד ע"כ ל"ל הכי ולפ"ז י"ל דהתו"כ דאיצטריך בעמיו למעט שאין הכהן מטמא לשפירשו מד"צ ולא אסתגר בטעמא דלכן אין הכהן מטמא להם מפני שאין מתאבלין עליהם משום דקאי בשטתי' דסתם ספרא הוא ר"י כדאיתא בסנהדרין פ"ו ע"א והוא הוא דס"ל דלא דרשינן ט"ד כידוע עיין ב"מ קט"ו ובכ"מ וא"כ ל"ל לדידי' כסברת הרמב"ם הנ"ל וע"כ איצטריך קרא דבעמיו להורות שאין הכהן מטמא לשפירשו מד"צ, ולפ"ז לקושטא דמילתא דקיי"ל כר"ש דדרש ט"ד כאשר האריך בזה הלח"מ פ"ג מה' מלוה ולוה ה"א ועיין בב"י אה"ע סי' ט"ז וכאשר מפאת זה אמנם כתב הרמב"ם סברתו דטעם היתר טומאה לכהנים בקרובים הוא כדי שיתאבלו אה"נ דא"צ קרא מיוחד למעט שפירשו מד"צ כיון דבלא"ה ידענו זאת משום שאין מתאבלין עליהם, ולכן באמת דחה הרמב"ם לדרשת התו"כ וכלל בחדא מחתא דכל אלה שאין מתאבלין עליהם כגון הרוגי ב"ד ושפירשו מד"צ וכו' אין הכהן מטמא להם ודו"ק:
ב' ובפשיטות י"ל דלכן דחה הרמב"ם דרשת הספרא דממעט שפירשו מד"צ מקרא דבעמיו דהרמב"ם ס"ל דהספרא קאי בסברא דאבלות יום ראשון ג"כ ל"ה מה"ת רק מדרבנן כדיעה שני' המובאת בש"ע יו"ד סי' שצ"ח וא"כ ל"ל דה"ט שהתירה התורה לכהנים הטומאה בקרובים כדי שיתאבלו דכל עיקר חיוב אבילות ל"ה מה"ת רק מדרבנן וע"כ צריך קרא מיוחד למעט שאינו מטמא לשפירשו מד"צ. אמנם הרמב"ם ס"ל דאבלות יום ראשון הוה מה"ת כמבואר בדבריו ריש ה' אבל ולכן שפיר כתב הטעם של היתר טומאה לכהנים בקרובים כדי שיתאבלו ואה"נ דלטעם הזה א"צ כלל דרש מיוחד לשפירשו מד"צ ולכן כלל שפירשו מד"צ בהדי אינך וכתב דכל אלה שאין מתאבלין עליהם אין מטמאין להם וגם פירשו מד"צ בכלל הזה, וז"נ. (ובעיקר הדבר שכתבנו דסברת הרמב"ם לא תתכן רק למאן דס"ל דדרשינן ט"ד אבל לא למאן דס"ל דלא דרשינן ט"ד לכאורה יש להעיר דלחומרא כ"א ס"ל דדרשינן ט"ד וכאשר האריך בזה במלא הרועים ערך ט"ד וכאן הוה ג"כ לחומרא לאסור הטומאה במקום שאין חיוב להתאבל, אכן י"ל כיון דהטומאה לקרובים הוה מ"ע א"כ אדרבה הוה הדרש לקולא לפטור מחויב טומאה לקרובים אולם בזה באנו למחלוקת ר"י ור"ע אי הטומאה לקרובים הוה חוב או רק רשות עיין זבחים ק' ע"א ועיין ברמב"ם פ"ב מה' אבל ה"ז שפסק כר"ע דהוה חוב ואם לא רצה מטמאין אותו בע"כ והענין רחב ואכ"מ):