אור ברסלב
ברכת אהרן פרק רביעי › רכט

ברכת אהרן· הרב אהרן לוין

פרק רביעי · רכט

רכח

שם בגמרא כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות. (א) עיין ברמב"ם פ"ה מה' מלכים ה"ז שכתב ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים וכו' בשלשה מקומות הזהירה התורה שלא לשוב למצרים עוד שנאמר לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, לא תוסיף עוד לראותה, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, ועיין ברא"ם עה"ת פ' שופטים (הובא בהגהות מיימוני על הרמב"ם שם) שהביא בשם הסמ"ג שתמה על כמה קהלות הדרים במצרים וגם הרמב"ם בעצמו הי' דר שם ותירץ דה"ט משום שעלה סנחריב ובלבל כל העולם וגם מצרים נתבלבלה כדתניא בתוספתא קידושין א"ל ר"ע למנימין גר המצרי טעית שכבר עלה סנחריב וכו' ולכן פקע גם האיסור שאסרה תורה לדור במצרים, אמנם ברא"ם שם תמה עליו דהרי מצאנו לר"י שחולק על ר"ע וס"ל בתוספתא שם דגר מצרי אסור לבוא בקהל אף לאחר בלבולו של סנחריב משום שלמצרים נתן הכתוב קצבה שנאמר מקץ ארבעים שנה אקבץ מצרים מן העמים אשר נפוצו שמה וישיבו אל אדמתם ועיין במס' ידים פ"ד מ"ד, עוד תמה מהא דאיתא בסוכה נ"א ע"ב ואלכסנדריא של מצרים מ"ט איענש משום דעברו אהאי קרא לא תוסיפו לשוב וגו' ואותו מעשה כבר הי' אחר בלבולו של סנחריב ומפאת זה תירץ דה"ט שהתירו לעצמן לדור במצרים בזה"ז משום דהתורה לא אסרה רק לשוב בדרך הזה כלומר מא"י למצרים אבל משאר ארצות מותר וכ"כ הר"א ממיץ עיי"ש והנה הקושיא הראשונה שהקשה הרא"ם מהא דמצינו לר"י שחולק על ר"ע וס"ל דגר מצרי אסור לבוא בקהל אף לאחר בלבולו של סנחריב משום דלמצרים נתן הכתוב קצבה יש לישב בפשיטות דהרי אנן באמת לא קיי"ל כר"י ורק ס"ל כר"ע דגר מצרי ג"כ מותר לבוא בקהל דסנחריב בלבל גם מצרים ולא חזרו למקומם כדאיתא ברמב"ם סוף פי"ב מה' איסורי ביאה ושפיר י"ל כיון דמצרים נתבלבלה ואלו המצרים שבארץ מצרים המה אנשים אחרים אין איסור לדור שם עוד, אמנם הקושיא השני' מש"ס דסוכה היא קושיא אלימתא וראיתי בברכי יוסף אה"ע רסי' ד' שהרחיב הדיבור בפרט זה ודחה ג"כ הקושיא הראשונה כמו שכתבנו ובנוגע להקושיא השני' הביא בשם ספר צידה לדרך מבעהמח"ס באר שבע שרצה לתרץ דנהי דאותו מעשה שנענשו אנשי אלכסנדריא הי' אחר בלבולו של סנחריב מיהו מה דהדרו למצרים הי' קודם בלבולו של סנחריב וע"כ נענשו, אכן דחה דבריו בשתי ידים דהרי רש"י בסוכה שם כתב שהליכתם לאלכסנדריא הי' אחר חורבן ראשון בימי ירמי' שהלכו שם יוחנן בן קרח ואבזרייהו וא"כ החזרה למצרים הוה נמי כבר אחר הבלבול ולפענ"ד נראה לתרץ הקושיא הנ"ל מסוכה בסגנון דומה קצת למ"ש בספר צידה לדרך אבל בענין אחר עפ"י מ"ש במאמר שלפ"ז דאף שהתירו לבוא בקהל לאותן האומות שאסרה התורה על סמך בלבולו של סנחריב זה דוקא ברבות הימים שאבד כל זכר למו אבל בשעת החורבן שהמרחק הזמני מבלבולו של סנחריב לא הי' עוד רב כ"כ עוד הי' קיימין באיסורן כי גם לאחר הבלבול נשארו עוד רבים בארץ וכיון שלא ארכו עוד הימים הי' אפשר לעמוד על המחקר מי הוא מאומות הקדמונים ומי מאלה שנתישבו אח"כ והבאנו סמוכין לזה מדברי הר"ש פ"ד דידים שכ"כ דכשבלבל סנחריב השאיר מדלת הארץ ובימי נבובדנצר ואחשורוש שהי' הדבר חדש הי' ידועים עוד ורק אח"כ בטלו ברובא עיי"ש וא"כ ה"נ י"ל דאף שהתירו לדור במצרים על סמך הבלבול שבלבל סנחריב ונתבטלו המצריים הנושנים בהחדשים שבאו לגור בארצם זה דוקא אחר שנות מאות שכבר אבד כל זכר למצריים הקדמונים אבל אז בשעת החורבן בודאי הי' נמצאים עוד במצרים רבים מהמצריים הקדמונים מאלה שהשאירם סנחריב והי' ידועים עוד ולכן אה"נ דהי' אסור עוד אז לדור במצרים וע"כ שפיר אמרו בש"ס דאנשי אלכסנדריא נענשו על שחזרו למצרים כי בעת שהמה חזרו למצרים היינו אחר חורבן ראשון בימי ירמי' עוד הי' האיסור קיים כאשר אנו רואים שהאיסור דלא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' הי' נוהג עוד בעת החורבן כדמוכח מדברי הש"ס ביבמות ט"ז ע"ב שהבאנו במאמר הקודם שהתאוננו עוד אז העמונים והמואבים על היותם אסורים לבוא בקהל ה' וכמו שביארנו שם בדברינו:

ב אמנם בגוף דברי הסמ"ג שהבאנו שכתב דמה"ט מותר לדור בזה"ז במצרים שום דסנחריב בלבל כל האומות, יש להבין דמה כך שהעם היושב במצרים נשתנה מאשר הי' לפנים בל הרי האיסור לדור במצרים נאמר על הארץ הארץ הרי היא כמקדם ולא נשתנה, ונראה דדברי סמ"ג שפה אחת להם ודברים אחדים עם מ"ש נו בחיי בפ' שופטים דלכן אסרה התורה לדור במצרים משום שיושבי' הי' רעים מאד וחששה תורה שלא ילמדו ישראל לעשות כתועבותם ומפאת ל"ה האיסור רק לשעה ולא לדורות וכ"כ גם זיכוך במצוה ת"ק וה"נ י"ל דכונת הסמ"ג היא כ עד"ז דכיון דהטעם שאסרה התורה לדור צרים הוה מפאת יושבי' הרעים א"כ לאחר בלבל סנחריב האומות ויושבי מצרים הרעים אבדו מתוך הקהל ובמקומם באו אחרים טובים מהם ממילא פקע האיסור, אמנם בעיקר דברי הרבינו בחיי הנה זה הוה כמו דרש בטעמא דקרא וי"ל דהדברים לא יתכנו רק למאן דדרש טעמי דקרא לדידי' שפיר יש להמציא טעם להאיסור שאסרה התורה לדור במצרים ע"ד שהבאנו אבל למאן דלא דרש ט"ד בשום מקום ע"כ גם כאן ליכא למידרש טעמא דקרא. ולפ"ז גם לענין הך דינא של הסמ"ג דאחר בלבולו של סנחריב ליכא איסור לדור במצרים באנו למחלוקת זו אי דרשינן ט"ד או לא, דאם דרשינן ט"ד אשר אז דברי הרבינו בחיי קיימין א"כ ממילא לאחר בלבולו של סנחריב שנתבטל טעם האיסור ה"ה דפקע האיסור, אבל אם לא דרשינן ט"ד א"כ ע"כ ליתא לסברת הרבינו בחיי כנ"ל וה"ה דגם לאחר הבלבול האיסור עוד בתוקפו, ולפ"ז הי' מקום לומר קצת בישוב הקושיא הנ"ל מדוע אמרו בש"ס דסוכה נ"א דאנשי אלכסנדריא נענשו על שעברו אקרא דלא תוסיפו וכו' והרי הם חזרו למצרים אחר הבלבול ואז כבר פקע האיסור לדור במצרים, ולהנ"ל י"ל דהש"ס שם קאי בשטה דלא דרשינן ט"ד ולשטה זו אה"נ דגם לאחר בלבולו של סנחריב הי' אסור לדור במצרים ולכן שפיר קאמר דאנשי אלכסנדריא נענשו ע"ז, והמעיין בש"ס דסוכה שם יראה דראש המדברים בש"ס שם הוא ר' יהודה שהפליג מאד כבודן של אנשי אלכסנדריא וקאמר מי שלא ראה דיופלוסטין של אלכסנדריא של מצרים לא ראה כבודן של ישראל וכו' ועלי' דידי' קאמר הש"ס דכולהו קטלינהו אלכסנדרוס משום דעברו אקרא דלא תוסיפו לשוב בדרך הזה עוד וא"כ י"ל דדברי הגמ' נאמרו באמת לר"י לשטתו כי הוא הוא הנודע לחולק על דרשת ט"ד וס"ל דלא דרשינן ט"ד עיין בב"מ קט"ו ובכ"מ, וא"כ לדידי' גם אחר בלבולו של סנחריב הי' אסור לדור במצרים כדברינו למעלה ולכן שפיר אמרו אליבי' דירידת אנשי אלכסנדריא מכבודם זה הגדול היתה שנענשו מפאת שעברו על האיסור שיש בישיבה במצרים וכאמור:

ג וראיתי בספר מרכבת המשנה על המכילתא דאתיא לידי בפרשת בשלח שהעיר איך נוכל לומר דבזה"ז ליכא איסור לדור במצרים כיון שהמצרים הישנים אבדו מתוך הקהל ובמקומם באו אחרים כנ"ל הרי בש"ס דביצה ה' אמרו דכל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו ויליף לה מדכתיב במשוך היובל המה יעלו בהר מכדי כתיב גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא במשוך היובל ל"ל אלא ש"מ דדבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו ועיי"ש ברש"י שפירש מכדי כתיב גם הצאן והבקר וכו' דמשמע דרק כ"ז שהשכינה עליו אסור אבל אחר סילוק השכינה מותר ל"ל למיכתב בהדיא דמותר אחר סילוק השכינה וש"מ דדבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו ולכן אלו לא התירה התורה בפירוש לא הנה ידעינן דמותר אף שנתבטל טעם האיסור עיי"ש וא"כ ה"נ נהי שנתבטל טעם האיסור שאסרה תורה לשוב למצרים כי המצרים האמיתים חדלו מלהיות והבאים אחריהם אין מקום לאסור הישיבה בתוכם מ"מ כל עוד שלא מצאנו היתר מפורש בתורה הו"ל למימר דהאיסור לא פקע דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו ממש כמו שאמרו בש"ס דביצה דאף שנתבטל טעם האיסור מ"מ כל עוד שלא הותר בפירוש לא חדל האיסור משום דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, ובישוב דבר זה נלפע"ד מילתא חדתא דע"כ ל"א בש"ס דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו רק בלאו שיש בו מעשה כדוגמא שהביא הש"ס לענין ההיתר לעלות בהר בזה י"ל אמנם דאף שנתבטל טעם האיסור מ"מ כדי שיהי' מותר לעשות בפועל הדבר שאסרה התורה צריך שיהי' ההיתר מפורש וכל עוד שלא נאמר ההיתר מפורש האיסור במקומו אף שנתבטל טעמו, משא"כ בלאו שאין בו מעשה ל"א דדבר שהי' במנין צריך מנין אחר להתירו רק כיון שנתבטל טעם האיסור ממילא פקע האיסור אף שלא נאמר ההיתר מפורש והסברא נלפע"ד דהא קיי"ל דבשוא"ת יכולין חכמים לעקור דבר מה"ת וכתב הפמ"ג בשושנת העמקים כלל ז' דלא לבד שיש כח ביד חכמים לעקור עשה בשוא"ת רק ה"ה שיש כח בידם לבטל ל"ת בשוא"ת כגון לצות לעבור על לשאב"מ עיי"ש אלמא דאפי' לאו גמור יש כח ביד חכמים להתיר כשהוא לשאב"מ עאכו"כ שיש כח בידם להתיר לשאב"מ כזה שבאמת נתבטל מאליו כיון שחסר היסוד אשר עליו נבנה ורק שהתורה לא התירה אותו בפירוש ול"א בזה דבר שהי' במנין צריך מנין אחר להתירו וז"נ בסברא, ולפ"ז הרי מבואר ברמב"ם פ"ה מה' מלכים ה"ח דהאיסור לשבת במצרים הוה לשאב"מ דעל הכניסה אינו חייב דמותר לחזור לארץ מצרים לסחורה ולפרקמטיא ורק אח"כ כשחושב להשתקע מתחיל האיסור ואז אינו עושה מעשה ועיי"ש שכתב דמה"ט אין לוקין על לאו זה דהוה לשאב"מ וכיון שכן ממילא ל"ש לומר בזה דדבר שהי' במנין צריך מנין אחר להתירו, ולכן בהבטל טעם האיסור אה"נ דבטל גם האיסור אף שלא נאמר ההיתר מפורש בתורה. עוד נלפע"ד לצדד בזה דל"ש לומר דבר שהי' במנין צריך מנין אחר להתירו רק באיסור שבשעת חלותו הי' נוהג מכל צד ולא הי' בו שום צד להיתר כדוגמת האיסור לעלות על ההר בשעת מתן תורה המוזכר בש"ס דביצה שם, אבל היכי שגם בשעת חלות האיסור הי' בו איזהו צד להיתר כמו האיסור לשוב למצרים שאפי' בשעה שהי' נוהג ג"כ הי' בו איזהו צד להיתר דלסחורה ולפרקמטי' לא הי' איסורא כדברינו למעלה בשם הרמב"ם בכגון דא ל"א דבר שהי' במנין צריך מנין אחר להתירו ובהבטל טעם האיסור אה"נ דפקע האיסור מאיליו, אף שלא נאמר ההיתר מפורש, ויש להביא סמוכין לזה ממ"ש בס' תוספות שבת סי' ש"ג ס"ק ל"ו דאף דקיי"ל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו זה דוקא היכי שהאיסור הי' נוהג בכל המקומות אבל אם הי' מקומות שהאיסור לא הי' נוהג א"צ מנין אחר להתירו ועיין בשו"ת שו"מ מהדו"ק ח"א סי' קי"א שהביא ראי' לדבריו מדברי הפר"ח שכתב לענין חשש גילוי דכיון שהי' תמיד מקומות שלא חשו לגילוי וזה משום שלא הי' נחשים ועקרבים מצוים בהם ולא גזרו בהם לכן גם במקומות שגזרו כל שבטל בהם טעם האיסור שרי דהוו כמקומות שלא גזרו עיי"ש וה"נ י"ל דהיכי שהאיסור אפי' בעת שהי' נוהג לא הי' נוהג מכל צד רק הי' בו צד להיתר כדוגמת האיסור לשבת במצרים דאפי' בשעה שהי' נוהג הי' בו צד להיתר דלסחורה ולפרקמטיא הי' שרי כשבטל טעם האיסור א"צ מנין אחר להתירו דהוה כמו לסחורה ולפרקמטיא שלא נאסר, ויש לדמות זאת ג"כ למ"ש התוס' בביצה ו' ע"א ד"ה והאידנא דהיכי דטעם האיסור הוה משום איזהו חשש ועבר החשש א"צ מנין אחר להתירו עיי"ש וה"נ י"ל כיון שהטעם שאסרה התורה לשבת במצרים הוה משום חשש שמא ילמדו לעשות כמעשיהם הרעים כדברי הרבינו בחיי שהבאנו, וזה החשש עבר כיון שנשתנו עתה התושבים שמה א"צ מנין אחר להתיר ועיין מג"א סי' ט' ס"ק ז' וסי' תרצ"א ס"ק כ"ב מ"ש בהך ענינא דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו עיי"ש:

ד והנה פשטות לשון הרמב"ם שכתב בפ"ה מה' מלכים ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים וכו' מורה דס"ל דגם בזה"ז יש איסור לשבת במצרים ויש להבין הרי הרמב"ם ס"ל דגם מצרים נתבלבלה ע"י סנחריב כאשר כן פסק בסוף פי"ב מה' איסורי ביאה דגר מצרי מותר לבוא בקהל משום דסנחריב בלבל כל האומות וגם מצרים נתבלבלה, וא"כ הו"ל למינקט כדעת הסמ"ג דבזה"ז אין איסור לשכון במצרים וכמו שהארכנו למעלה, ובספר מרכבת המשנה שם רצה לומר דהטעם של הרמב"ם הוא משום דס"ל דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו ולכן כל עוד שלא הותר האיסור מפורש עדיין הוא בתוקפו אף שנשתנה הענין וכבר כתבנו למעלה דזה ליתא דכאן ל"ש לומר דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו וכמו שביארנו בדברינו שם בטו"ט, ונראה דה"ט של הרמב"ם דכבר כתבנו למעלה דדעת הסמ"ג לא תתכן רק אם דרשינן ט"ד דאז אמנם י"ל דהטעם של האיסור הוא שלא ללמוד ממעשי המצרים וממילא בזה"ז דל"ש הטעם הזה כיון שנתבלבלו האומות אה"נ דשרי משא"כ אם לא דרשינן ט"ד ל"ל הכי וגם בזה"ז שייך האיסור, וא"כ י"ל דלכן אסר הרמב"ם לשכון במצרים בזה"ז משום דקיי"ל דלא דרשינן ט"ד ועיין בשו"ת חות יאיר סי' קל"ט ולפ"ז אה"נ דגם בזה"ז אסור וכאמור, אמנם בזה יש לפקפק קצת דשטת הרמב"ם בענין דרשת ט"ד אינה מבוררת וקשה להגביל בדיוק איך נוטה דעתו בפרט זה, ועיין בלח"מ ריש פ"ג מה' מלוה שהאריך בענין זה איך ס"ל להרמב"ם אם דרשינן ט"ד או לא והראה שם שבדברי הרמב"ם יש פנים לכאן ולכאן. בשגם שבאותו פרט עצמו לענין איסור ישיבה במצרים מצאנו להרמב"ם דדרש ט"ד עיי"ש בפ"ה מה' מלכים ה"ח שכתב ויראה לי שאם כבש ארץ מצרים מלך ישראל עפ"י ב"ד שהיא מותרת ולא הזהירה התורה אלא לשוב לה יחידים או לשכון בה והיא ביד עכו"ם מפני שמעשי' מקולקלין יותר מכל הארצות שנאמר כמעשה ארץ מצרים וכו' הרי דג"כ דרש ט"ד דטעם האיסור לשוב למצרים הוה שלא ללמוד ממעשיהם כסברת הרבינו בחיי שהבאנו והיכי דל"ש הטעם ליתא לאיסורא וא"כ ה"ה דהו"ל לפסוק דבזה"ז בטל האיסור מכל וכל כיון שנשתנו התושבים ול"ש ג"כ טעם האיסור וכמו שביארנו, אבל יהי' איך שיהי' הנה אנו רואים דדעת הרמב"ם דהאיסור לשוב למצרים נוהג ג"כ בזה"ז וא"כ תגדל באמת התמי' על הרמב"ם שהוא בעצמו הי' דר במצרים ולא חש לזה, וצ"ל דהרמב"ם לא הי' דעתו להשתקע במצרים והתורה לא אסרה רק לשוב למצרים אדעתא להשתקע אבל שלא להשתקע שרי כאשר מטעם זה מותר לשוב לסחורה ולפרקמטיא כדאיתא ברמב"ם שם ועיין בברכי יוסף חאה"ע סי' ד' שם שכ"כ בשם הר"ח אבואליפיא בספר מקרא קודש דהא דדר הרמב"ם במצרים משום שלא הי' דעתו להשתקע עיי"ש ואף שהרמב"ם הי' דר שם כמה שנים מ"מ י"ל דהוה בכלל דעתו לחזור ויש להביא סמוכין לזה מדברי המג"א בסי' תס"ח שכתב דבחורים ההולכים ללמוד מקרו דעתם לחזור אף שדעתם להשאר שם כמה שנים ויש להעיר מדברי הש"ס בב"ב ח' ע"ב כמה יהא בעיר ויהי' כאנשי העיר יב"ח ומשמע דלאחר יב"ח כבר מקרי תושב העיר ואולי זה דוקא בסתמא אבל בדעתו לחזור י"ל דגם לאחר כמה שנים ל"ה עוד כאנשי העיר וכן משמע קצת מדברי הרמ"א בחו"מ סו' קס"ג סעיף ב' שכתב על הך דינא שבש"ס דב"ב הנ"ל המוזכר בש"ע שם ודוקא בסתם אבל אם ידענו שרוצה לקבוע בעיר מיד הוי כאנשי העיר עיי"ש ומשמע דה"ה להיפוך אם בפירוש אינו רוצה לקבוע בעיר אפי' לאחר יב"ח ל"ה כאנשי העיר ובלא"ה יש לחלק בין הענינים ודוק:

ה ובעיקר ד"ז דבאין דעתו להשתקע מותר למצרים הנה הדברים נובעים מדברי הירושלמי סנהדרין פ"י ה"ח דאיתא שם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד לישיבה אין אתה חוזר אבל חוזר את לסחורה ולפרקמטיא ולכבוש את הארץ, ויש לדקדק טובא בשלמא הא דמפיק הירושלמי חוזר לסחורה ולפרקמטיא ניחא דכתיב לשוב וזה ל"ה לישיבה רק להתעכב שם זמן קצר ולחזור ולכן שרי אולם איך ממעט מקרא הזה גם חוזר לכבוש את הארץ הלא כשחוזר לכבוש את הארץ אדרבה הוה החזרה לישיבה דאם לא לישיבה מה צורך יש בכבישת הארץ, ונראה דמפאת זה באמת שנה הרמב"ם לשון הירושלמי וכתב בפ"ה מה' מלכים שם דמותר לחזור לארץ מצרים לסחורה ולפרקמטיא ולכבוש ארצות אחרות ומראשית כזאת נפלאתי מאד על הרמב"ם בזה דבירושלמי אשר שם הוא מקור דין זה איתא ולכבוש את הארץ ומדוע שנה הרמב"ם וכתב ולכבוש ארצות אחרות ולהנ"ל י"ל דהרמב"ם הי' ס"ל שזה א"א שהירושלמי ימעט מקרא הזה דמותר לשוב לכבוש את הארץ כיון שזה לא נתמעט כלל מקרא דלשוב וכמ"ש וע"כ הגיה וגרס בירושלמי ולכבוש ארצות אחרות והיינו שמותר לעבור דרך ארץ מצרים לכבוש ארצות אחרות מעבר לגבול מצרים וזה שפיר הוה מסוג אחד עם חזרה לסחורה ולפרקמטיא דבכלם החזרה למצרים הוה רק עראית ועוברת וע"כ לית בה איסורא, דבקרא כתיב לשוב והיינו בקביעות ולא דרך עראי אמנם אח"כ הוסיף הרמב"ם וכתב ויראה לי שאם כבש ארץ מצרים מלך ישראל עפ"י ב"ד שהיא מותרת, והיינו דאם אמנם שמקרא הנ"ל לא מוכח רק שמותר לעבור דרך ארץ מצרים לכבוש ארצות אחרות מ"מ אם יזדמן שמלך ישראל יכבוש ארץ מצרים עפ"י ב"ד מותר לדור בה בעצמה וזה הוא דין חדש שחידש הרמב"ם מדעתא דנפשי' ולא זה הוא הדין המוזכר בירושלמי וע"כ כתב עליו גם הרמב"ם הלשון ויראה לי שמורה כן שהדין הזה הוא המצאת עצמו, ועיין בחינוך מצוה ת"ק שהביא הך דינא של הרמב"ם שאם כבש מלך ישראל ארץ מצרים עפ"י ב"ד מותר לדור בה וכתב ע"ז ודברי פי חכם חן וראיתי מדקדקים מדוע שבח החינוך דברי הרמב"ם בזה הלא דבר זה מבואר בירושלמי כנ"ל, ולדברינו הענין נכבד מאד דבירושלמי ע"כ הכונה שמותר לחזור לארץ מצרים כדי לכבוש דרך שם ארצות אחרות וזה הדין העתיק הרמב"ם בתחלה ביחד עם הא דמותר לשוב למצרים לסחורה ולפרקמטיא, ואח"כ הוסיף הרמב"ם מדילי' שאם כבש מלך ישראל ארץ מצרים היא מותרת ורשאין לדור בה וזה הוא באמת דין חדש וע"כ שבחו הרא"ה וכתב עליו ודברי פי חכם חן וזה רעיון נכבד. ועיין ברדב"ז כ"י הנדפס כעת סביב להרמב"ם שכתב על מה שכתב הרמב"ם ויראה לי וכו' דהכי משמע מירושלמי שהביא שם מקודם דלישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר וכו' לכיבוש הארץ וקשה לפ"ז מה הלשון ויראה לי שכתב הרמב"ם דמשמע כאילו חידש הדבר מדעתו והרי מבואר כן בירושלמי, אכן הוא הדבר אשר דברתי דהדין של הירושלמי והדין שחידש הרמב"ם המה שני ענינים שונים לגמרי וכמ"ש, ואולי אין מהצורך כלל להגיה בדברי הירושלמי רק אפשר להניח הגירסא כמו שהיא לפנינו אבל אתה חוזר וכו' ולכבוש הארץ ואה"נ דהפירוש הוא לכבוש ארץ מצרים גופא, ומה שדקדקנו דהרי לפ"ז אין הפרט הזה דומה ליתר הפרטים שחשב בירושלמי שם והיינו סחורה ופרקמטיא דשם הוה החזרה עראית משא"כ כאן הוה לקביעות, לזה י"ל דאין כונת הירושלמי שמותר לכבוש הארץ ולהשתקע שם אחר הכיבוש דזה אמנם לא נתמעטו מקרא דלשוב כנ"ל רק הכונה שמותר לשוב ולכבוש הארץ אבל אה"נ דאחר הכיבוש אסור ג"כ להשתקע שמה ולפ"ז שפיר הוה הפרט הזה מסוג אחד עם שאר הפרטים המנוים בירושלמי שם, ואין לתמוה דלפ"ז מה צורך ותועלת יש בכל הכיבוש כיון שגם אח"כ אסור להשתקע שם דלפעמים הכיבוש כשהוא לעצמו יוכל להיות נחוץ מטכסיסי המלוכה או מאיזה צד אחר כגון ממצב המסחרי והכלכלי אשר גם הוא גורם לפעמים שעם אחד יעלה על השני לנצחו ולדכא אותו תחת ממשלתו אף אם לא ירצה להתישב בארצו דוקא וקמ"ל הירושלמי דלתכלית זה מותר לשוב ולזה א"צ כלל שיהי' הכיבוש עפ"י ב"ד וע"ז בא הרמב"ם והוסיף מדילי' דאם יזדמן שהכיבוש יהי' עפ"י ב"ד אז לא לבד שהכיבוש בעצמו מותר כדברי הירושלמי רק לאחר הכיבוש מותר אפי' להשתקע שם בקביעות וזה הוא חידוש דין של הרמב"ם וע"כ כתב בלשון ויראה לי, ומה שכתב הרמב"ם בתחלה הלשון ולכבוש ארצות אחרות ולא כתב כמו שהוא בירושלמי ולכבוש את הארץ, י"ל דהרמב"ם כשהעתיק דברי הירושלמי לדינא לא רצה לתת מקום לטעות וע"כ למען ידעו דהכונה בירושלמי היא רק שמותר לחזור לצורך הכיבוש לבד ולא להשתקע שם כתב דמותר לחזור לכיבוש ארצות אחרות להורות שמותר לשוב לצורך כיבוש ארצות אחרות אבל לא להשתקע שמה וה"ה דעד"ז מותר לחזור לצורך כיבוש ארץ מצרים עצמה, דאם לא להשתקע שמה אחר הכיבוש מה לי אם חוזר למצרים לכבוש ארצות אחרות או ארץ מצרים עצמה כמובן, וזה מותר אפי' שלא עפ"י ב"ד כיון דהחזרה ל"ה להשתקע והקרא לא אסר רק לשוב ולהשתקע, ואח"כ הוסיף הרמב"ם דאם הכיבוש הי' ע"י מלך ישראל עפ"י ב"ד מותר אפי' להשתקע שם אחר הכיבוש וכאמור:

ו ודרך אגב אזכיר מה שראיתי דבר תמוה בחינוך שם מצוה ת"ק שכתב וז"ל לא העיר מצרים לבדה היא בכלל האיסור אלא אף בכל אכסנדרי' אסור לשכון וכו' ונפלאתי מאד על דבריו וכי מצרים עיר היא והלא מצרים היא מדינה שלימה ולא נמצא כלל עיר בשם מצרים רק המדינה כלה נקראת כן בשם מצרים, ועיין בתוס' שבת ל"ו ע"ב ד"ה נפ"מ שתמהו כיוצא בזה על רש"י שפירש מה שאמרו בש"ס שם גבי הני מילי דאשתני שמייהו דאשתני גם בבל לבורסיף ובורסיף לבבל למאי נ"מ לגיטי נשים דהכונה לענין הא דנקטינן דאם שנה שמו ושמה ושם עירו ושם עירה פסול וקמ"ל דיש לכתוב השם של עכשיו והקשו התוס' הרי בבל היא שם מדינה ולא שם עיר דלא אשכחן בשום דוכתא עיר ששמה בבל ואין כותבין שם מדינה בגט עיי"ש וה"נ לא אשכחן שום עיר ששמה מצרים רק שם המדינה הוא כן. ושוב האיר ד' את עיני ומצאתי בגט פשוט סי' קכ"ח ס"ק ל"ב שהביא בשם מהריק"ש בהגהותיו שהעיר אלקהרא בהיותה ראש הממלכה נקראת בשם מצרים ועי"ש בג"פ שהביא שהשם מצרים מפורסם יותר בין היהודים והגוים משם אלקהרא, ולפ"ז דברי החינוך עולים יפה וכונתו להשמיענו דהתורה אסרה לא לבד הישיבה בבירת המדינה שבמצרים והיא הנקראת עיר מצרים רק בכל סביבות הארץ חל האיסור, ועיין ברא"ם עה"ת בראשית י"ז שכתב על הא דאיתא במקרא שם דקין קרא שם העיר כשם בנו חנוך וז"ל ואל יקשה עליך על שקרא קין את שם העיר כשם בנו חנוך ולא קין כשמו, כי אעפ"י שמנהג הבונים עיירות קוראים אותם על שמם לפעמים קורין אותם ע"ש בניהם לזכר בניהם כמו עיר מצרים ועיר כנען שלא נקראו ע"ש חם הבונה אותם כדעת חז"ל רק ע"ש מצרים וכנען בניו עכ"ל, וזה פלא דמצרים וכנען אינם עיירות כלל, רק מדינות שלימות ולא אשכחן בשום מקום בתורה בכלל שיהי' המדובר מבנין עיר ששמה מצרים ועיר ששמה כנען שיהי' שייך לומר שחם בנה אותם, רק בכ"מ המדובר מארץ מצרים ומארץ כנען ולא מעירות ששמן כך, ואף אם לענין עיר מצרים יש לדחוק דהכונה על עיר אלקהרא שנקראת בשם מצרים כדברינו למעלה הנה מלבד שזה בעצמו רחוק מאד כי קשה להניח שהעיר אלקהרא כבר תהי' בנוי' ע"י חם בשגם כי כפי הנראה הכינוי מצרים לעיר הזאת גם היא לא נולדה רק ברבות הימים אבל בתורה לא מוזכר כלל עוד עיר ששמה מצרים, אבל מה נענה לעיר כנען שהביא הרא"ם הלא מעיר כזאת גם באחרונים אין זכר, והאמת אגיד כי גוף הדרש שהביא הרא"מ דחם בנה עיר מצרים ועיר כנען חפשתי בש"ס ובמדרש ולא מצאתי' וצ"ע:

ז ודע דמדברי הירושלמי הנ"ל דממעט מדכתיב לשוב אינו אסור רק לשוב למצרים אדעתא להשאר שם בקביעות אבל דרך עראי ושלא להשתקע כגון לסחורה ולפרקמטיא שרי, יש ללמוד דבר חדש דלשון שיבה או חזרה לאיזהו מקום ל"ש רק על חזרה תמידית אבל לא על חזרה ארעית ועוברת דל"מ חזרה, ובמק"א דנתי וזה לענין אחד שקיבל על עצמו שלא יחזור למקום פלוני לעולם, ואח"כ אירע שהי' נחוץ לו לבוא לאותו מקום לרגל עסקיו, דאין זה בכלל הקבלה דכשאמר שלא יחזור למקום פלוני היתה כונתו רק שלא יחזור למקום פלוני להשתקע שמה אבל לא שלא יחזור אפי' דרך ארעי, והבאתי סמוכין לזה מדברי הירושלמי האלו דממעט מדכתבה התורה לשון לשוב ש"מ דלסחורה ולפרקמטיא שרי, הרי דלשון חזרה ושיבה אינו מורה רק על חזרה אדעתא להשתקע ולא דרך עראי וה"נ י"ל דבכלל הקבלה ל"ה ג"כ רק חזרה להשתקע אבל לא חזרה עראית לצורך העסקים. ועיין סוטה ד' ע"א כדי חזרת דקל בעי ר' אשי חזרה ברוח כי היכי דאזיל והדר אתי או דילמא כי היכי דאזיל ואתי והדר קאי בדוכתי' ומסיק בתיקו ועיי"ש ברש"י שפירש קאי בדוכתי' כח מנענועו, ומשמע דזה היא איבעי' דלא אפשטא בגמ' אם לשון חזרה שייך ג"כ אפי' כשהחזרה היא רק עראית או דילמא לשון חזרה לא יתכן רק אם החזרה היא לקביעות והיינו להשאר באותו מקום ולא להתרחק עוד ממנו, ועיי"ש בסוטה ל"ג ר' יוסי אומר בשלשה מקומות נשאו כהנים את הארון, כשעברו את הירדן וכשהסבו את יריחו וכשהחזירוהו למקומו ופירש"י שם כשהחזירוהו למקומו בימי שלמה לבית קדשי הקדשים דעד עתה לא הי' לו מקום שהי' מטולטל ממקום למקום וכיון שבנה שלמה את בית המקדש ובנה לו הדביר לפנים מן ההיכל החזירוהו אל מקומו המיוחד עיי"ש ומשמע ג"כ דחזרה למקום לא יאמר רק אם לאחר החזרה אינו שב שנית ואינו זז עוד מן המקום אבל לא כשאינו חוזר רק על איזהו זמן ואח"כ הוא הולך משם:

ח ובעיקר דברי הירושלמי שכתב דלסחורה ולפרקמטיא ולכבוש הארץ אין איסור לשוב למצרים, נלפע"ד לומר בהבנת הענין דהדברים ג"כ מתאימים עם מ"ש למעלה בשם רבנו בחיי דהטעם שאסרה התורה לשוב למצרים הוא כדי שלא ללמוד ממעשיהם הרעים, וא"כ י"ל דהירושלמי ס"ל דהטעם הזה ל"ש רק במי שהולך שמה להשתקע, אבל מי שהולך שם לסחורה וכדומה לאיזהו צורך ואח"כ ישיב אצלו ל"ש החשש הזה דאיש כזה בעבידתי' טרוד ואינו שם לב ללמוד תהלוכות המצרים ונימוסיהם וע"כ ליכא איסורא בזה, ובזה ימתקו דברי הרמב"ם שאחר שהביא הך דינא של הירושלמי דלסחורה ולפרקמטי' מותר לשוב כתב באותה הלכה ויראה לי שאם כבש ארץ מצרים מלך ישראל עפ"י ב"ד שהיא מותרת משום שלא הזהירה התורה לשכון בה רק כ"ז שהיא ביד עכו"ם מפני שמעשי' מקולקלין יותר מכל הארצות שנאמר כמעשה ארץ מצרים לא תעשו ופשטות לשון הרמב"ם שכלל דין זה בחדא מחתא עם הך דינא של הירושלמי מורה שיש ביניהם איזהו המשך וקישור, ולפום ריהטא הענינים שונים ורחוקים זמ"ז ויש להבין מדוע הרכיב אותם הרמב"ם יחד, ולפי דברינו למעלה י"ל דבאמת שני הדברים האלה על קוטב אחד יסבו והכל הולך אל מקום אחד והיינו אחרי דס"ל דלסחורה ולפרקמטיא שרי א"כ ע"כ דקיימינן בסברא דעיקר טעם האיסור הוא שלא ללמוד ממעשי המצרים וכיון דהטעם הזה ל"ש כשהולך לסחורה ולפרקמטיא ולכבוש את הארץ לכן שרי, כזאת בא הרמב"ם והוסיף מדילי' דלפ"ז כשכבש מלך ישראל ארץ מצרים ע"פ ב"ד ג"כ צריך להיות מותר דבזה ג"כ ל"ש הטעם הזה, ולפמ"ש למעלה דסברת הרבינו בחיי לא תתכן רק למאן דדריש טעמא דקרא אבל לא למאן דלא דריש ט"ד ממילא גם הך דינא של הירושלמי דלסחורה ולפרקמטיא שרי יהי' תליא ג"כ בזה אי דרשינן ט"ד, דאם דרשינן ט"ד שפיר י"ל כדעת הירושלמי דלסחורה ולפרקמטיא שרי דעיקר טעם האיסור הוא שלא ללמוד ממעשי המצרים הרעים והטעם הזה ל"ש כשהולך לסחורה ולפרקמטיא לכן שרי אבל אם לא דרשינן ט"ד ליתא לסברת הירושלמי וה"ה דגם לסחורה ולפרקמטיא אסור, ובזה הי' מקום לומר פרפרת נאה בדרך הפלפול בישוב דברי הספר יראים שתמה במצוה ש"ג על הא דאיתא בסנהדרין צ"ג ע"א ודניאל להיכן אזל וכו' ר' יוחנן אמר לאתוי חזירי דאלכסנדריא של מצרים ואיך עבר דניאל על לאו דלא תוסיפון לשוב עוד, ודבריו תמוהים מאד דהרי דניאל הלך למצרים לסחורה, ולסחורה ולפרקמטיא שרי לשוב בדברי הירושלמי הנ"ל וזה באמת פלא גדול על הספר יראים ועיין בשואל ומשיב מהד"ת ח"ד סי' ק"ז שעמד בזה, ועם האמור למעלה י"ל לפי המבואר בברכי יוסף חא"ח סי' תר"ח דר' יוחנן דס"ל הלכה כסתם משנה ע"כ ס"ל דלא דרשינן ט"ד דסתמא דמתניתין בב"מ קט"ו ע"א קיימת הכי וא"כ לדידי' אפי' לסחורה ולפרקמטיא ג"כ אסור לשוב למצרים וכדברינו למעלה וא"כ הקשה הספר יראים עליו לשטתו איך אמר דדניאל הלך לאלכסנדריא של מצרים להביא חזרים והרי עבר על לאו דלא תוסיפון לשוב דלשטתו ע"כ גם חזרה לסחורה ולפרקמטיא הוה בכלל האיסור וזה דרך חידוד, אמנם לקושטא דמלתא יש להתוכח בזה דלפ"ז יוקשו דברי הרמב"ם שפסק דגם בזה"ז יש איסור לדור במצרים וזה מפאת דס"ל דלא דרשינן ט"ד וכאשר הארכנו למעלה, ואיך פסק איפוא דלסחורה ולפרקמטיא וה"ה כשכבש מלך ישראל ארץ מצרים שרי הרי זה ג"כ לא יתכן רק אם נאמר דדרשינן ט"ד וכנ"ל ויש להמשיך עוד הדיבור ודי בזה:

תוכן העניינים

ברכת אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה