ברכת אהרן· הרב אהרן לוין
פרק רביעי · רכח
שם בגמרא א"ל ר"י וכי עמון ומואב במקומן הם יושבין והלא כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות וכו' (א) עיין תוס' יבמות ע"ו ע"ב ד"ה מנימין שהקשו בשם הר"י על הא דאיתא בש"ס כאן שהתירו ליהודה גר עמוני לבוא בקהל משום דעמון הי' ג"כ בכלל הבלבול שבלבל סנחריב את האומות והרי בירמי' מ"ט גבי חורבן שהחריב נבוכדנצר כתיב בעמון מדוע ירש מלכם את גד ועמו בעריו ישב וכו' אלמא דבשעת החורבן עוד הי' בני עמון במקומם וע"כ דלא בלבלם סנחריב ואם בלבלם חזרו קודם חורבן נבוכדנצר וכן משמע נמי בחלק דבימי נבוכדנצר עוד הי' עמון במקומו דאיתא שם בדף צ"ו ע"ב עמון ומואב שכני בישי דישראל הוו שלחו לנבוכדנצר תא עלייהו ותירצו דאה"נ דגם אחר בלבולו של סנחריב הי' עמון ומואב במקומן ומה שהתירו כאן ליהודה גר עמוני לבוא בקהל אחורבן דנבוכדנצר סמכו דעיקר הבלבול נעשה ע"י נבוכדנצר והא שתלו הבלבול בסנחריב משום שהוא התחיל הבלבול אבל עיקר מילתא אנבוכדנצר סמכו עיי"ש ועיין בתוס' סוטה ט' ע"א ד"ה מנימין שהביאו בשם הר"ת שחולק ע"ז וס"ל דעיקר הבלבול נעשה ע"י סנחריב אבל בלבולו של נבוכדנצר ל"ח בלבול ומה שהתירו ליהודה גר עמוני לבוא בקהל רק על סמך בלבולו של סנחריב התירו עיי"ש ויש להבין מה יענה הר"ת לקושית התוס' ביבמות הנ"ל הרי מקרא דירמי' ומש"ס דסנהדרין מוכח דבימי החורבן עוד הי' עמון במקומו יושב ולשטת הר"ת הרי כבר נתבלבל מקודם לזה טובא (דמפלת סנחריב היתה כמאה ושלשים שנה קודם החורבן) ונראה דהר"ת יפרש דעמון המוזכר בקרא דירמי' שם וכן המוזכר בש"ס דסנהדרין שהי' משכני בישי דישראל אין זה כלל עמון הקדמון המוזכר בתורה רק עמון חדש שאותו הושיב סנחריב במקום עמון הישן שבלבל ונקרא ג"כ עמון ע"ש המדינה, אבל לעולם עמון זה כבר הי' מותר לבוא בקהל דהתורה לא אסרה רק עמון הקדמון ולא עמון החדש שישב בארץ אחרי בלבולו של סנחריב, ועיין בר"ש פ"ד דידים משנה ד' שרצה ג"כ לתרץ הכי דברי הר"ת דעמון המוזכר בקרא בשעת החורבן היינו העם החדש שנתישב בארץ עמון אחרי בלבולו של סנחריב אלא שתמה דהרי בישעי' ט"ז במשא מואב כתיב כי שדמות חשבון אומלל גפן שבמה וכתיב שם אריוך דמעתי חשבון ואלעלה ופי' הקונטרס שם וא"ת והרי כל אלה עבר הירדן וישראל לקחום מיד סיחון ואימתי חזרו ליד מואב כשהגלה סנחריב לראובני ולגדי באו המואבים שהי' סמוכים להם וישבו בהם עיי"ש וכל אותה נבואה על נבוכדנצר נאמרה כמו שפירש הקונטרוס שם בתחלת הפרשה אלמא דמואב המוזכר בקרא בשעת החורבן הוה מואב ממש היינו אותו מואב שהי' מכבר בצאת ישראל ממצרים, דאם לא הי' מואב ממש רק אחר מדוע קורא אותו ע"ש מואב אחר שנתישב בערי ישראל, וא"כ ה"ה דגם עמון המוזכר בקרא אז ע"כ הוה עמון ממש ולא אחר שנתישב אחרי בלבולו של סנחריב, והנה אי משום הא לא אריא דהרי דעת ר"ת באמת דיש חילוק בין מואב לעמון דמואב לא נתבלבל כלל ע"י סנחריב ורק עמון הוא דנתבלבל עיין בתוס' שם בסוטה שכתבו דר"ת לא גרס בש"ס כאן וכי עמון ומואב במקומן הן יושבין רק וכי עמון במקומו הוא יושב, דמואב אה"נ דישב במקומו דהוא לא נתבלבל כדמוכח מש"ס דמגילה י"ב ע"ב דקאמרי רבנן לאחשורוש זיל לגבי מואב דיתיב אדוכתי' כחמרא אדורדיא שנאמר שאנן מואב מנעוריו (ול"ג התם זיל לגבי עמון ומואב כמו שהוא לפנינו בש"ס רק זיל לגבי מואב לחוד דרק מואב לא נתבלבל אבל עמון נתבלבל) וכיון שכן י"ל דמואב המוזכר בקרא הוה שפיר מואב ממש אבל עמון המוזכר שם בעת החורבן כבר הוה עמון אחר שנתישב במקום עמון הקודם שבלבלו סנחריב וכאמור, ומצאתי אח"כ בספר עצי ארזים על אה"ע סי' ד' ס"ק י"ג שכתב כן לדחות דברי הר"ש הנ"ל אלא שתמה שם על הר"ת מהא דאיתא ביבמות ט"ז ע"ב מאי דכתיב ידו פרש צר על כל מחמדי' זה עמון ומואב בשעה שנכנסו עכו"ם להיכל הכל נפנו על כסף וזהב והם נפנו על ס"ת ואמרו זה שכתוב בו לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' ישרף באש הרי להדיא דבעת החורבן עוד הי' עמון ומואב אסורים לבוא בקהל ועכצ"ל דלאו אבלבולו של סנחריב סמכינן רק אבלבולו של נבוכדנצר וכדברי התוס' ביבמות שהבאנו, וזה באמת קושיא גדולה על הר"ת:
ב ובישוב קושיא זו הי' נלפע"ד ע"פ דברי הספר יראים שהקשה בס' ר"ד בהא דמשמע דאדום ג"כ נתבלבל בשעת הבלבול והרי אמרינן בפ"ק דע"ז והא כתיב אדום וכל שריו וכו' דלא מוקי מלכא בר מלכא אלמא שלא נתבלבל ותירץ דדוקא בסתם אנשים שייך בלבול משא"כ בבני מלכים ושרים שהם ניכרים מתוך חשיבותם מי הם ומי תולדותיהם ומהיכן באו אצלם ל"ש בלבול ועיין בשו"מ מהד"ת ח"ד סי' ק"ז שהביא סמוכין לדבריו מהא דאיתא בגיטין נ"ז ע"ב מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק מב"ב של סיסרא למדו תורה בירושלים וכן מב"ב של סנחריב ואיך הי' נודע מי המה מבני בניו של כל אחד הא סנחריב בלבל כל האומות וע"כ דהגדולים שלהם היינו בני מלכים ושרים הי' ידועים גם לאחר הבלבול עיי"ש וא"כ י"ל דהר"ת יפרש ג"כ דמה שאמרו בש"ס דיבמות שם דבני עמון שפכו חמתם על התורה בשביל שאסרה אותם לבוא בקהל אין הכונה שכלל האומה עשה כן. דאצל האומה בכלל כבר פקע אז אמנם האיסור מפאת הבלבול שנתבלבלו ע"י סנחריב רק הגדולים היחידים שבהם שמקור מחצבתם הי' עוד ידוע ועמדו עוד באיסור כדברי הספר יראים הנ"ל וע"כ באו לקחת נקם מהתורה וכן מסתבר מילתא, דהמון העם בודאי לא הי' מוכשר לטענות כאלה ומסתמא מגדולי האומה ושרי' יצאו הדברים, ולפ"ז יהי' מכאן באמת ראי' נאותה לדברי הספר יראים הנ"ל דאף לאחר הבלבול הי' הפרטים החשובים ניכרים דהא נקטינן דאחר בלבולו של סנחריב כבר הי' האומות האסורים מותרים לבוא בקהל ועכ"ז אנו מוצאים עוד בשעת החורבן שהי' מתאוננים על האיסור הזה כדאיתא בש"ס דיבמות שהבאנו וע"כ דגם לאחר הבלבול לא לגמרי פקע זכר האומות, כי הפרטים החשובים שבהם עוד הי' ידועים ולכן עמדו גם באיסורם וכנ"ל, ובלא"ה יש לצדד ולומר בישוב הקושיא הנ"ל, דאולי באמת הר"ת לא יגרוס בש"ס דיבמות הנ"ל עמון ומואב רק מואב לחוד דלשטתו אה"נ דלא הי' שום סיבה עוד אז לעמון להתאונן כיון שאצלו כבר פקע האיסור אחר בלבולו של סנחריב ורק מואב לבד הוא שהי' יכול להתאונן כי הוא אמנם עוד הי' קיים אז באיסורו, וכאשר ל"ג ר"ת מואב בש"ס כאן רק גרס וכי עמון במקומו הוא יושב וכאשר ל"ג מואב בש"ס דמגילה שהבאנו, כן כדי להשוות הדיעות לא יגרוס גם בש"ס דיבמות עמון רק מואב לחוד והכל יבוא על מקומו בשלום, ויש להביא קצת סמוכין לגירסא זו דבקרא כתיב ידו פרש צר בלשון יחיד ומשמע דקאי רק על אחד היינו מואב ולא על שנים היינו עמון ומואב דאז הול"ל בלשון רבים, אמנם יש לדחות דצר במקרא הוא שם המין הכולל פרטים רבים היינו מין צרים ולא שם הפרט, ויתכן לפ"ז השם הזה גם על רבים, וכן צ"ל דלולא זאת הלא גם על מואב לחוד לא יתכן לשון זה דאטו רק צר אחד הי' במואב שעשו כן והלא בודאי במואב עצמו הי' רבים שעשו כן, אמנם אי משום הא לא אריא די"ל דה"ט שקרא למואב בלשון יחיד משום דכללות האומה נקראת כן בלשון יחיד וכדוגמא שמצאנו במכות כ"ג כולהו ישראל בלשון יחיד קרי להו כדכתיב ישראל נושע בה' עיי"ש וז"פ:
ג עוד נלפע"ד לומר בישוב הקושיא הנ"ל על שטת הר"ת דהעיקר סמכינן על בלבולו של סנחריב והרי אנו רואים שעוד בעת החורבן התאוננו העמונים והמואבים על היותם באיסור לבוא בקהל ומשמע דגם לאחר בלבולו של סנחריב עוד הי' קיימים באיסור. דאף דסמכינן על בלבולו של סנחריב ושרינן לבוא בקהל לכל עמוני הבא להתגייר משום דכל דפרוש מרובא פריש זה דוקא ברבות הימים כמו בזמן הש"ס שכבר עברו שנות מאות וא"א הי' בשום אופן לברר עוד מי הוא עמוני אמתי ומי הוא מאלה שבאו לגור שם אחר הבלבול (דבודאי גם לאחר בלבולו של סנחריב נשארו עוד מבני עמון מקומם דזה לא יעלה על הדעת שסנחריב העביר את כל העם ממקומו עד בלי השאיר לו שריד ובטח גם אח"כ הי' עוד כאלה שנשארו בארץ) לכן כיון שרוב היושבים בארץ עמון אחרי בלבולו של סנחריב המה אחרים לא עמונים, וא"א למיקם עלה דמילתא מי הוא עמוני ממש או לא לכן התירו, אבל בעת החורבן בודאי הי' אז עוד בזכרון או אפשר הי' לברר ע"י חקירה ודרישה מי הוא עמוני ממש וא"כ מסתמא הי נמצאו עוד אז בעמון משפחות רבות שהי' ידועות למשפחות עמוניות אמתיות והי' קיימות איפוא עוד באיסור וי"ל לפ"ז דאלה שמספרים לנו בש"ס שהתאוננו בשעת החורבן על האיסור דלא יבוא עמוני הי' מהם, ועיין בר"ש פ"ד דידים שם שכתב ג"כ הכי דכשבלבל סנחריב השאיר מדלת הארץ ובימי נבוכדנצר ואחשורוש שהי' הדבר חדש הי' ידועים ורק אח"כ בטלי להו ברובא עיי"ש ולפ"ז הקושיא על הר"ת מש"ס דיבמות הנ"ל מיושבת לנכון כמ"ש ואף שמעת בלבולו של סנחריב עד החורבן כבר עברו כמאה ושלשים שנה וכמ"ש למעלה מ"מ י"ל כדברינו דאז הי' אפשר עוד למיקום עלה דמילתא מי הוא עמוני אמתי דבמשך זמן כזה לא ישכח עוד לגמרי שורש היחס ומחצבתו, ויש להביא דוגמא לזה מדברי הש"ס בקידושין ע"ה גר עד עשרה דורות מותר בממזרת מכאן ואילך אסור בממזרת ועיין בש"ע אה"ע סי' ד' סעיף כ"ב דה"ט משום דאחר עשרה דורות כבר נשתקע ממנו שם גירות עיי"ש אלמא דעד עשרה דורות ידוע עוד היטב שורש האדם ומקור מחצבתו, וה"נ י"ל דעד עשרה דורות ידעו עוד להבחין מי הוא עמוני ממש ומי הוא רק עמוני לפנים מאלה שנתישבו אחרי בלבולו של סנחריב וכנ"ל ויש להביא עוד דוגמא לזה מדברי הש"ס גיטין פ"ח ע"א חניכת אבות בגיטין עד י' דורות מכאן ואילך פסול ומשמע ג"כ דעד עשרה דורות מתיחס האדם למעלה ועיין סנהדרין צ"ד ע"א גיורא עד עשרה דרי לא תבזה ארמאה באפי' וכתב בספר עיון יעקב על העין יעקב שם דה"ט דקאמר עד עשרה דרי משום שאח"כ אין זכרון לראשונים עיי"ש וזה מתאים ג"כ לדברינו. וראיתי בספר עין יעקב שם שהביא סמוכין לדבריו דאחר י' דרי אין זכרון לראשונים שכן מצאנו באבות עשרה דורות מאדם ועד נח וזה ראי' קלישתא במחכת"ה ויותר יש להביא ראי' מש"ס דקידושין שהבאתי שמבואר להדיא דעד עשרה דורות נודע שם גירות ואח"כ נשתקע וכמ"ש: