אור ברסלב
ברכת אהרן פרק רביעי

ברכת אהרן· הרב אהרן לוין

פרק רביעי

פרק שלישי

קצט

במתניתין תפלת השחר עד חצות וכו' תפלת המנחה עד הערב. עיין תוס' פסחים ק"ז ע"א ד"ה סמוך למנחה שחקרו לתת טעם מדוע נקראת התפלה הזאת תפלת המנחה ובגליון הש"ס שם הביא בשם האבודרהם שכ' דה"ט שנקראת כן משום דבשעה עשירית מן היום שנברא בו אדה"ר חטא וזה שכתוב לרוח היום ומתרגמינן למנח יומא עיי"ש ולפענ"ד כראה לשער בזה דלכן קורין לתפלה זו בשם מנחה משום דכידוע נתקנה התפלה הזאת ע"י יצחק כדאיתא בש"ס כאן ע"ב אברהם תקן תפלת שחרית יצחק תקן תפלת מנחה ויעקב תקן תפלת ערבית, ומצינן במדרש שיצחק נמשל למנחה עיין שה"ש רבה ד' אלך לי אל הר המור זה אברהם שהוא ראש לכל הצדיקים ואל גבעת הלבונה זה יצחק שנתקרב כקומץ לבונה ע"ג המזבח וכן איתא שם בפרשה ג' מקטרת מור ולבונה מור זה אבינו אברהם וכו' ולבונה זה אבינו יצחק שנתקרב כקומץ ע"ג המזבח עיי"ש וע"כ נקראת התפלה שנתקנה על ידו תפלת המנחה כלומר תפלת מי שנקרב במנחה:

ר

שם במתניתין ושל מוספים כל היום. (א) עיין בצל"ח כאן שנסתפק אם נשים חייבות בתפלת המוסף כיון דהוה מעשהז"ג ודעת התוס' לעיל בדף כ' ע"ב דאפי' ממצות דרבנן שהז"ג נשים פטורות והא דחייבות בתפלה אף דהוה ג"כ מעשהז"ג זה ל"ה רק משום דרחמי נינהו כדאיתא בש"ס שם לעיל בדף כ' והטעם הזה ל"ש במוסף ועיי"ש שצדד דאה"נ דנשים פטורות מתפלת המוסף ומ"מ אם רוצות מותרות להתפלל, ואפי' לדעת האומרים דנשים אינן רשאות לברך על מ"ע שהז"ג הנה זה ל"ה רק מפאת שאין יכולות לומר וצונו וזה ל"ש בתפלה כי לא מוזכר בה כלל לשון וצונו ורק הברכות הוו עצם המצוה וא"כ כמו שיכולות לקיים כל מעשהז"ג כן יכולות להתפלל ג"כ עיי"ש ועיין בשו"ת בשמים ראש סי' פ"ט שכתב ג"כ דנשים פטורות מתפלת המוסף אכן מטעמא אחרינא כיון שזאת התפלה באה רק משום זכר לחיוב קרבנות ואשה לא היתה שוקלת ולא הי' לה חלק בקרבנות ציבור ועיי"ש שסיים אבל כבר נהגו להתפלל כל דבר וחייבו את עצמן בכל המצות, והנה לטעם הזה י"ל דמשו"ה נהגו הנשים להתפלל תפלת המוסף אף שמצד הדין פטורות כיון דעיקר הטעם דפטורות משום שלא הי' שוקלות וגם בשקלים מצינו רק שנשים ל"ה מחויבות לשקול אבל אם רצו לשקול שקלו וקבלו מידן כדאיתא בשקלים פ"א מ"ה וכן פסק הרמב"ם בפ"א מה' שקלים ה"ז וא"כ אם רצו הי' להן חלק בק"צ ולכן אם רוצות יכולות ג"כ להתפלל התפלה שנתקנה לזכר הקרבנות ח"פ. ויש להעיר לטעם הזה דמשו"ה נשים פטורות מתפלת המוסף משום שלא הי' מחויבות לשקול, א"כ לדעת הרע"ב בשקלים שם פ"א מ"ג דהחיוב לשקול מתחיל משנת עשרים ולמעלה אבל בפחות מזה אפי' הביא שתי שערות דינו כקטן ופטור לשקול וכן היא דעת הירושלמי עיין בשעה"מ פ"א משקלים לא יהי' גם החיוב להתפלל תפלת המוסף מתחיל רק משנת עשרים ולא שמענו לשום אחד מהפוסקים שיאמר כן דמי שהגיע לחיוב מצות יהי' פטור להתפלל תפלת המוסף עד שיהי' בן עשרים. ואולי יש לחלק בין אשה לפחות מבן עשרים, דאשה ל"ה כלל בגדר החיוב לשקול ולכן לא חייבו אותה להתפלל התפלה שנתקנה לזכר הקרבנות משא"כ. פחות מבן עשרים דהוה עכ"פ בגדר החיוב לשקול לכן כיון שחייב בכל המצות חייב ג"כ בתפלת המוסף ויש לדמות זאת למ"ש התוס' בר"ה ל"ג ע"א ד"ה הא דלכן אשה פטורה ממעשהז"ג אפי' מדרבנן וסומא אף דפטור מן המצות חייב עכ"פ מדרבנן משום דסומא מקרי מינא דבר חיובא משא"כ אשה ל"ה מינא דבר חיובא עיי"ש וה"נ אשה לענין שקלים ל"ה כלל מינא דבר חיובא ע"כ לא חייבו אותה בתפלת המוסף משא"כ פחות מבן עשרים דהוה מינא דבר חיובא אה"נ דחייב בתפלת המוסף וז"נ בסברא, ועיין ב"מ ע"ב ע"א ישראל אתי לכלל שליחות עכו"ם לא אתי לכלל שליחות עיי"ש וה"נ י"ל פחות מבן עשרים אתי לכלל חיוב שקלים משא"כ אשה לא אתי כלל לידי חיוב שקלים וע"כ לא חייבוה בתפלת המוסף ויש להביא סמוכין לדברינו ממה שראיתי בשעה"מ שם שהעיר לשטת הרע"ב הנ"ל דפחות מבן עשרים אינו מחויב לשקול א"כ מה זה דאמרינן בעירוכין ד' ע"א הכל מעריכין כהנים לוים וישראלים פשיטא אמר רבא לא נצרכה אלא לבן בוכרי וכו' סד"א הואיל וכתיב וכל ערכך יהי' בשקל הקודש כל דאיתי' בשקלים איתי' בעירוכין והני כהנים הואיל וליתנייהו בשקלים ליתנייהו בעירוכין קמ"ל, ואם איתא דבפחות מבן עשרים ליכא חיוב שקלים איך נוכל לומר כל דליתי' בשקלים ליתי' בעירוכין הרי פחות מבן עשרים יוכיח דליתי' בשקלים ואיתי' בעירוכין דאיש כי יפליא כתיב בפרשת עירוכין, ותירץ דפחות מבן עשרים כיון דאתי לכלל חיוב כשיגיע לשנת עשרים שפיר קרינן בי' איתנייהו בשקלים משא"כ כהנים דלעולם ליתנייהו בשקלים עיי"ש, וזה ראי' נחמדה למ"ש למעלה לחלק בין אשה לפחות מבן עשרים דאשה לעולם לא תבוא לכלל חיוב חשובה ליתנייה בשקלים וע"כ פטורה מתפלת המוסף משא"כ פחות מבן עשרים שיגיע לכלל חיוב חשוב איתנייהו בשקלים ולכן חייב בתפלת המוסף ודו"ק:

ב והנה כ"ז לדעת הרע"ב דהחיוב לשקול אינו מתחיל רק משנת עשרים ולמעלה, אבל באמת דעת הרמב"ם דהחיוב הזה מתחיל כבר משנת י"ג כאשר הוכיח בשעה"מ שם מדכתב סתם מ"ע מה"ת ליתן כל איש מישראל מחצית השקל וכו' ומשמע דמכיון שנקרא איש דהיינו משנת י"ג כבר נתחייב במחה"ש וכן היא דעת הרמב"ן בפירושו עה"ת פ' תשא עיי"ש וא"כ בלא"ה ניחא. וראיתי בשעה"מ שם שהעיר לשטת הרמב"ם דהחיוב לשקול מתחיל משנת י"ג א"כ ע"כ צ"ל דהא דאיתא בפ"א דשקלים מ"ה דאעפ"י שאמרו אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים אם שקלו מקבלין מידם מיירי בקטנים פחותים מי"ג שנה וקשיא איך מקבלין מידם הרי קיי"ל דמה"ת קטן אינו יכול להקנות עד שיגדיל ויביא שתי שערות ומה"ט כתב הרמב"ם בפ"ח מה' לולב דאין נותנין לולב לקטן משום שמה"ת קטן קונה ואינו מקנה לאחרים ונמצא שאם החזירו לו אינו מוחזר עיי"ש וה"נ הרי נמצא שמה"ת קרבן ציבור קרב משל יחיד ואף שמתקנת חכמים הוה משל ציבור מ"מ כיון דמדאורייתא לאו בר הקנאה הוא נמצא עכ"פ מה"ת קרב משל יחיד ול"מ דומיא דלולב, ותירץ דהשקלים של הקטנים בטלים בשקלים דבני חיובא דהוה רובא ואי דמטבע חשיב ול"ב הנה דעת הרשב"א בת"ה דכל הדברים שאינם בטלים רק מדרבנן אינם בטלים אבל מדאורייתא בטלים וא"כ כל האיסור שיש בלקיחת השקלים מהקטנים ל"ה רק מדרבנן ומדרבנן הלא קטן יכול להקנות וא"כ אתי תקנתא דרבנן ומפיק איסור דרבנן משא"כ בלולב לא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא עיי"ש. והנה סברת השעה"מ היא כעין ממנ"פ, דאם אזלינן בתר דאורייתא מדאורייתא השקלים בטלים ואם אזלינן בתר דרבנן מדרבנן הלא קטן יכול להקנות ויש להביא ראי' לדבריו דאמרינן ממנ"פ כזה מדברי הר"ן בפסחים פ"ב שכ' דמה"ט חמץ בפסח ל"ה דשיל"מ אף שמה"ת מותר לאחה"פ ורק מטעם קנסא אסור כיון דכל עיקר הדבר דדשיל"מ ל"ב ל"ה רק מדרבנן ומדרבנן ל"ה דשיל"מ כיון דמדרבנן חמץ לאחה"פ אסור עיי"ש וה"נ י"ל כיון דכל עיקר הטעם דהוה ק"צ משל יחיד (ול"א דשקלי הקטנים בטלים ברוב) ל"ה רק מדרבנן משום דמטבע חשוב ול"ב ומדרבנן הלא קטן הוה בר הקנאה וכנ"ל, אמנם בר"ן שם איתא די"א דחמץ הוה דשיל"מ אף שאסור מדרבנן לאחה"פ כיון דמדאורייתא שרי, וה"ט דס"ל כיון דמדאורייתא הוה דשיל"מ כשאסרו חמץ לאחה"פ לא באו להקל אלא להחמיר עיי"ש וע"כ דל"ל סברת ממנ"פ וממילא לדידהו גם לסברת השעה"מ הנ"ל ליתא. ועיין בשו"ת בית אפרים חחו"מ סי' ה' שהעיר ג"כ בתירץ הנ"ל של השעה"מ אכן דחה אותו דאכתי קשה אמאי מקבלין לכתחלה השקלים מהקטנים ומערבין אותם בידים הרי קיי"ל דאין מבטלין איסור לכתחלה וי"א דמה"ת אסור לבטל איסור לכתחלה, והנה אי משום הא לא אריא דבמצוה ל"ש הכלל דאין מבטלין איסור לכתחלה כמ"ש הב"ח באו"ח סי' תרכ"ו דמותר לבטל סכך כשר בסכך פסול דבמצוה אין איסור לבטל איסור לכתחלה עיי"ש וא"כ ה"כ אין שום איסור לבטל לכתחלה שקלי הקטנים ברוב, אולם ראיתי בפמ"ג שם במש"ז ס"ק ב' שכתב דע"כ ל"ש לומר כסברת הב"ח והמרדכי דבמצוה מותר לבטל לכתחלה רק אם מדרבנן א"מ איסור לכתחלה אבל אם מה"ת אין מבטלין איסור לכתחלה גם במצוה אסור לבטל לכתחלה עיי"ש ואם נניח כן אין לתרץ קושית הבית אפרים כמ"ש כיון דעיקר הקושיא ל"ה רק לשטת האומרים דמה"ת אין מבטלין איסור לכתחלה (דאם רק מדרבנן אין מבטלין בלא"ה ל"ק הקושיא כמובן) ולשטה זו ע"כ גם במצוה אין לבטל איסור לכתחלה כנ"ל. ובמק"א רציתי לחדש דאפי' לשטת האומרים דמה"ת א"מ איסור לכתחלה זה דוקא באיסור ל"ת אבל באיסור עשה הכל מודים דרק מדרבנן א"מ לכתחלה והסברתי הענין עפ"י מה שהעליתי בחוברת דבר בעתו צד מ"ג דאפי' הראב"ד וסייעתו דס"ל דמדאורייתא א"מ איסור לכתחלה זה דוקא באיסור חפצא אבל באיסור גברא מודים דמה"ת מותר לבטל עיי"ש שביארתי הדבר בטו"ט וממילא באיסור עשה דג"כ ל"ה רק איסור גברא כמ"ש הר"ן בנדרים י"ח דכל מ"ע ל"ה רק אגברא וה"ה דהאיסורין היוצאין מעשה ל"ה רק א"ג והדברים עתיקין, לכ"ע מותר לבטל לכתחלה מה"ת ורק מדרבנן אסור והארכתי הרבה בפרט זה ואם נאמר כן בלא"ה יש לדחות קושית הבית אפרים שהבאתי דהאיסור להקריב קרבן ציבור משל יחיד ל"ה ג"כ רק איסור עשה דילפינן לי' מקרא דתשמרו עיין מנחות ס"ה ע"א שהי' צדוקים אומרים יחיד מתנדב ומביא תמיד ואהדרו להו רבנן תשמרו שיהי' כולן באין מתרומת הלשכה עיי"ש ובכגון דא הכל מודים דאין מבטלין לכתחלה רק מדרבנן וכאמור:

ג ובילדותי הבאתי ראי' נכונה לשטת הב"ח הנ"ל דבמצוה מותר לבטל לכתחלה דעפי"ז יתישב לנכון קושית התוס' בפסחים ע"ו ד"ה מה לאו על פירש"י שכתב דאף לוי דס"ל ריחא לאו מילתא לא שרי אלא בדיעבד אבל לכתחלה מודה דאסור א"כ מה זה מקשים עליו בש"ס מהא דתנן אין צולין שני פסחים כאחד מה לאו מפני תערובות טעמים וש"מ ריחא מילתא והא הכי לכתחלה קתני דאין צולין לכתחלה משמע ולכתחלה גם לוי מודה דאסור ולשטת הב"ח הנ"ל יש לישב קושית התוס' בדרך נכבד דהנה בטעם הדבר שכתב רש"י דלכתחלה גם לוי מודה דריחא אסור כתבו המפורשים לפמ"ש הרי"ף בפ' גיד הנשה דרב ולוי דפליגי אי ריחא מילתא אזלי לשטתייהו לענין מב"מ אי בטל והיינו דגם לוי מודה שיש איסור בריחא ורק דס"ל דהאיסור בטל ברוב היתר אכן רב כשטתי' דס"ל דמב"מ לא בטל ול"ב האיסור שיש בריחא וע"כ ס"ל דריחא מילתא עיי"ש וא"כ כיון דעיקר סברת לוי מטעם ביטול הוא ממילא לכתחלה ע"כ גם לדידי' ריחא אסור דאין מבטלין איסור לכתחלה, ולפ"ז במצוה דמותר לבטל איסור לכתחלה כמ"ש בשם הב"ח צריך להיות ללוי מותר ריחא אף לכתחלה, ומעתה י"ל דקושית הש"ס על לוי הכי אס"ד דריחא לאו מילתא אמאי קתני אין צולין שני פסחים כאחד הרי מותר לצלות דריחא לאו מילתא ומה נאמר דלכתחלה גם לוי מודה דאסור ריחא, הרי זה ל"ה רק משום שא"מ איסור לכתחלה וזה ל"ש בפסח דהוה מצוה ומותר לבטל לכתחלה וא"כ בפסח לשטת לוי הי' צריך להיות מותר אף לכתחלה וממילא מדקתני אין צולין שני פסחים כאחד ש"מ דריחא מילתא וקשיא ללוי וזה רעיון נעים. ויש לפקפק קצת בזה דהא עיקר הטעם דס"ל דבמצוה מותר לבטל לכתחלה משום דמללה"נ עיין במג"א שם וא"כ י"ל דזה דוקא במצוה שאין בה הנאת הגוף אבל במצוה שיש בה הנאת הגוף דבה נקטינן דמצות להנות נתנו וכמ"ש הר"ן בנדרים ט"ו ע"ב אה"נ דאסור לבטל לכתחלה וממילא באכילת פסח שיש בה ג"כ הנאת הגוף אסור לבטל לכתחלה אולם מדברי הרשב"א שם בנדרים משמע שחולק על הר"ן וס"ל דאפי' במצוה שיש בה הנאת הגוף אמרינן ג"כ מלל"נ ולשטתו דברינו נכונים בשגם כי בלא"ה יש לחלק בין הענינים ואכ"מ להאריך בזה:

ד ויש להעיר עוד איך נוכל לומר דמה"ט מקבלין שקלים מקטנים משום דבטילים ברוב א"כ לשטת ר"י וכל אלה דס"ל מב"מ ל"ב איך לדידהו הי' יכולין לקבל שקלים מקטנים ולפי המבואר במשנה דשקלים שם הך מילתא שמקבלין שקלים מהקטנים הוא ענין פשוט שאין עליו חולק, ובשלמא אם נאמר כדעת התוס' ביבמות פ"ב דביבש ביבש גם ר"י מודה דמב"מ בטל ורק בלח בלח ס"ל דל"ב ניחא דכאן הוה יבש ביבש אבל הרי כתבו התוס' במנחות כ"ב ע"ב ד"ה ור' יהודה דחזר בו ר"ת וס"ל דאפי' ביבש ביבש דעת ר"י דמב"מ ל"ב וכ"כ התוס' בזבחים ע"ג א"כ קשה טובא למ"ד מב"מ ל"ב איך קבלו שקלים מקטנים הרי לשטתם הי' נמצא ק"צ קרב משל יחיד והי' נראה מכאן להביא ראי' למה שחידש מו"ז מאוה"ג זצלה"ה בספרו חיו"ד ח"א סי' קכ"ד דבאיסור עשה גם ר"י מודה דמב"מ בטל ורק באיסור ל"ת ס"ל דמב"מ ל"ב, ולכן כיון דבלקיחת השקלים מהקטנים ל"ה רק איסור עשה כמ"ש למעלה דמה שאסור להקריב קרבן ציבור משל יחיד ל"ה רק איסור עשה הנה אפי' מאן דס"ל דמב"מ ל"ב בכגון דא מודה דבטל. ועיין באבני מילואים סי' כ"ח ס"ק ל"ג מ"ש ע"ד השעה"מ הנ"ל ויש להרחיב עוד הדיבור בזה אבל אין עת האסף פה:

ה ושוב אחרי כתבי הדברים האלה מצאתי בשו"ת שערי דעה מהדו"ק סי' י"ז שנגע במה שהערנו למעלה דפחות מבן עשרים יהי' פטור מתפלת המוסף כיון דליתא בשקלים לשטת הרע"ב ודמיא לנשים דפטורות מתפלת המוסף משום של"ה שוקלות כמ"ש בשו"ת בשמים ראש שהבאנו למעלה בדברינו, ובתשו' שערי דעה שם רצה להמציא מפאת זה דין מחודש דיש ליזהר שלא להוריד לפני התיבה בתפלת המוספין פחות מבן עשרים משום שהוא פטור מתפלת המוסף ואינו יכול להוציא את מי שהוא למעלה מעשרים שמחויב מדינא בתפלת המוסף. ולפענ"ד כדכתיבנא דאין לדמות כלל פחות מבן עשרים לאשה, דאשה ל"ה כלל בגדר החיוב לשקול משא"כ פחות מבן עשרים דהוה עכ"פ מינא דבר חיובא. והראי' שהבאנו להוכיח דפחות מבן עשרים מקרי בר שקלים מכח קושית השעה"מ על הרע"ב מש"ס דעירובין הוא כראי מוצק ויש להוסיף עוד דאם נניח דפחות מבן עשרים פטור מתפלת המוסף כיון שאין לו חלק בשקלי ציבור, א"כ למאן דס"ל בש"ס להלן דתפלות כנגד תמידים תקנום לא יהי' שום חיוב תפלה חל רק מבן עשרים ולמעלה כיון שמקודם לזה אין חלק בקרבנות ציבור וזה לא ניתן להאמר כלל וע"כ כמ"ש ודוק:

רא

שם בגמרא מעות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות (קהלת א') מעות לא יוכל לתקון זה שבטל ק"ש של ערבית וק"ש של שחרית או תפלה של ערבית או תפלה של שחרית וחסרון לא יוכל להמנות זה שנמנו חבריו לדבר מצוה ולא נמנה עמהם. (א) יש לדקדק טובא דבק"ש נקט הש"ס ק"ש של ערבית וק"ש של שחרית ומשמע דל"ה מעות לא יוכל לתקון רק אם בטל שתיהן ובתפלה נקט הש"ס או תפלה של ערבית או תפלה של שחרית ומשמע דאם בטל רק חד מנייהו הוה ג"כ מעות לא יוכל לתקון ועיין במעון הברכות כאן שעמד בזה ותירץ דק"ש ש"ע וק"ש ש"ש ל"ה רק חדא מצוה לכן ל"ה מעות שאינו יוכל לתקון רק כשביטל שתיהן אבל אם לא ביטל רק אחת או ש"ע או ש"ש ל"ח מעות לא יוכל לתקון כיון שקיים עכ"פ מקצת המצוה בק"ש אחת משא"כ בתפלה דהוה שתי מצות אפי' אם ביטל רק חדא כבר הוה מעות לא יוכל לתקון דבמה שהוא מתפלל התפלה השני' הוא מקיים מצוה אחרת ואינו מתקן כלל המצוה שבטל עיי"ש והנה מ"ש דק"ש ש"ע וק"ש ש"ש הוה חדא מצוה כן היא דעת הרמב"ם שמונה במנין המצות ק"ש ש"ע וש"ש למצוה אחת אמנם דעת הרמב"ן דק"ש ש"ע וש"ש הוה שתי מצות ועיין בפרשת דרכים דרך מצותיך חלק ראשון שהביא דעת הרמב"ן בזה וכתב שם שהרמב"ן נתן טעם בזה משום דזמניהם מוחלקים ואינן מעכבות זא"ז עיי"ש ויש לתמוה ע"ד הרמב"ן שדייק דשתי מצות הן מדאין מעכבות זא"ז ומה ראי' היא זאת והרי שנינן בספרי אעפ"י שאין התכלת מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת אינן שתי מצות אלא מצות עשה אחת דכתיב והי' לכם לציצית מלמד ששניהם מצוה אחת עיי"ש ועיין ברמב"ם פ"א מה' ציצית ה' שהביא דברי הספרי אלמא דמזה שאין הדברים מעכבים זא"ז אין שום ראי' דהוה ב' מצות וצ"ל דהרמב"ן לא כתב הטעם השני רק לרווחא דמילתא אבל העיקר הוא הטעם הראשון דמשו"ה הוו שתי מצות כיון דזמניהם מחולקים, ואולי י"ל דהרמב"ן ס"ל דאדרבה מדהוצרכה התורה לגלות דתכלת ולבן אעפ"י שאין מעכבים זא"ז ל"ה רק חדא מצוה ש"מ דהסברא היתה נותנת דהוה שתי מצות כיון שאין מעכבין זא"ז ולכן בשאר מצוה שחוברו לה יחדיו שני ענינים שאין מעכבין זא"ז כגון קיש אה"נ דיש לחשוב לשתי מצות, כל עוד שאין לנו הוכחה דל"ה רק חדא מצוה ח"פ. ועיין בפר"ד שם בדרך מצותיך חלק ראשון בסופו שתמה על הרמב"ן שמנה ק"ש ש"ע וש"ש לשתי מצות אמאי לא מנה ג"כ מצות כיבוד אב ואם לשתי מצות הרי גם שם הפרטים המה שנים ויש לחשוב אותם לשתי מצות ולא ידעתי מה זה קושיא הרי הרמב"ן כתב מילתא בטעמא מדוע ק"ש נחשבה לשתי מצות משום דהזמנים מחולקים וגם אין מעכבין זא"ז ומה זה ענין למצות כיבוד או"א ועיין בספר מעין החכמה דפוס לבוב דף י"ז ע"ב שכ"כ, וראיתי בספר מעיין החכמה שם שתמה על קושית הפר"ד הנ"ל איך נוכל לומר דכיבוד או"א הוה ב' מצות הא איתא בסנהדרין נ"ו עשר מצות נצטוו במרה, ז' מצות שקבלו עליהן ב"נ הוסיפו עליהם דינים ושבת וכיבוד או"א אלמא דכיבוד או"א הוה רק חדא מצוה, ונלפע"ד י"ל דמה שחשבו בש"ס שם עשר מצות אין הכונה עשר מצות יחידות רק הכוונה עשר מינים של מצות אבל יוכל היות שכל אחת ממיני המצוה האלה תכיל בקרבה פרטים שונים ויש להביא סמוכין לזה מדברי הש"ס בתמורה ט' ע"א מצינו בהמות שקרויה בהמה שנאמר ובהמה רבה (יונה ד') וה"נ י"ד דמצות קרוי' מצוה, וכל אלה שהן מסוג אחד עד"מ כיבוד או"א אף שהן רבות נקראות בשם מצוה. ועיין קידושין י"ח ע"א בגניבתו טובא משמע ועיין ברש"י שם שכ' דאם עמד על שתי גניבות בדין אחד כולן קרינן בי' בגניבתו כדכתיב ובהמה רבה והדגה אשר ביאור עיי"ש. ועיין מג"א סי' כ"ה ס"ק ט' שכתב דיש לברך על מצות תפילין בפת"ח ואפי' לפמ"ש הטור דקאי ג"כ על ש"י (וא"כ הי' מהראוי לומר בחולם בל"ר כיון דקאי על שתי מצות) מ"מ יש לומר בפתח כיון דשניהם כחדא חשיבי ועיי"ש שהביא ראי' מהפסוק דכתיב מצות ה' ברא מאירת עינים אלמא דכל המצות נקראים בשם מצוה וזה מתאים ג"כ לענינינו. (ולא ידעתי מדוע הוצרך המג"א להוכיח מהכתובים דכל המצות ביחד נקראים בשם מצוה והרי בתורה עצמה מצאנו פעמים רבות כן ולדוגמא את כל המצוה והחקים (דברים ה' כ"ח) וזאת המצוה והחקים (שם ו' א'.) ושמרת את המצוה (שם ז' י"א) וכאלה רבות עוד וכיון שכן ממילא בנסמך שייך לומר עליהן מצות בפתח כמובן). והמעיין בש"ס דסנהדרין שם יראה דבהכרח י"ל כמ"ש דמה שאמרו בש"ס שם עשר מצות הכוונה עשר מינים של מצות אשר כל אחד יכלול בקרבו פרטים שונים דהרי בין המצות האלה נמצא לדוגמא גילוי עריות וזה כולל כמה וכמה מצות כידוע (ועיין רש"י שם שכ' גילוי עריות כולן חוץ מנערה המאורשה כדכתיב גבי אבימלך הנך מה על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל בעולת בעל יש להם נערה המאורשה אין להם עיי"ש) כמו כן נמצא בין המצות האלה דינים וגם זה כולל כמה וכמה מצות עיין ברמב"ן פ' וישלח שכתב דבכלל הדינים דיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין עיי"ש וע"כ כמ"ש דעשר מצות היינו עשר מינים וסוגים של מצות וכנ"ל ועיין בהגהות רצ"ח בסנהדרין שם שהעיר ג"כ ע"ד הפר"ד הנ"ל דלדבריו שכיבוד או"א הוה תרי מצות הו"ל להש"ס למימר אחד עשר מצות נצטוו במרה דכיבוד או"א הוה תרתי מצוה וכבר קדמו בזה בס' מעיין החכמה שהבאתי ולפענ"ד כדכתיבנא:

ב אמנם בגוף דברי המעון הברכות שהבאתי שכתב דאם ק"ש ש"ע וק"ש ש"ש הוה חדא מצוה אם בטל אחת או ש"ע או ש"ש ל"ה מעות לא יוכל לתקון כיון שקיים עכ"פ מקצת מהמצוה, לפענ"ד יש לעיין הרבה ולכאורה יש לצדד ולומר דאדרבה אם הוה חדא מצוה אם בטל אחת לא לבד שזאת שבטל הוה מעות לא יוכל לתקון כי אם גם זאת שקרא לא עלתה לו כלום דמגדר מצות התורה הוא שיקיים כל מצוה בשלימות ואם לא עשה כל המצוה רק מקצתה לא הועיל כלום וה"נ אם לא קיים ק"ש ש"ע וש"ש רק חדא מינייהו הר"ז כאילו לא קרא כלל דמקצת המצוה אין בה שום ממש, ויש להביא ראי' לזה מדברי השבות יעקב ח"ב סי' י"ח שכ' דמי שאין לו רק פחות מכזית מצה אין עליו חיוב לאכול אותו המקצת דאכילה בכזית משמע ואם אינו אוכל כשיעור לאו מצוה היא כלל עיי"ש אלמא דעשיית מקצת המצוה אין בה ממש והר"ז דומה כאלו לא עשה כלל המצוה וא"כ גם בק"ש י"ל וכנ"ל, אמנם בברכי יוסף או"ח סי' תפ"ב אות ד' חולק על השבו"י וס"ל דבעשיית מקצת המצוה יש ג"כ מצוה וזכר לדבר מדקיי"ל ח"ש אסור מה"ת ה"ה דיש קצת מצוה בח"ש ומה"ט מי שאין לו רק פחות מכזית מצה מחויב עכ"פ לאכול כמה שיש לו עיי"ש ועיין בשו"ת חיים שאול ח"א סי' ד' שהאריך הרבה בפרט זה ומסיק ג"כ דיש קצת מצוה בעשיית מקצת המצוה דאם השי"ת מעניש באכילת ח"ש עאכו"כ שישלם שכר טוב לעושה חצי מצוה דמדה טובה מרובה ממדת פורעניות עיי"ש ועיין במל"מ פ"א מה' חמץ דין ז' מ"ש בזה, ולפענ"ד הי' נראה להביא סמוכין לדברי השבו"י הנ"ל מדברי הש"ס בסוטה י"ג ע"ב כל העושה דבר ולא גמרו ובא אחר וגמרו מעלה עליו הכתוב על שגמרו כאלו עשאו דכתיב (יהושע כ"ד) ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל וכו', ואם נאמר דעשיית מקצת המצוה הוה ג"כ מצוה קצת מדוע ישכח שם המתחיל לגמרי הרי הוא עשה ג"כ קצת מצוה, וע"כ דעשיית מקצת המצוה לא נחשבה כלל ולכן רק שם הגומר יקרא עלי' (אף שהוא ג"כ לא עשה כל המצוה ורק מקצתה מ"מ כיון שגמר אותה נחשב לו כאלו עשאה כלה) ושם המתחיל לא יזכר כלל כיון שבעשותו מקצת המצוה דומה כאלו לא עשה כלל:

ג ועיין ע"ז כ"ז ע"א ומי איכא למאן דאמר אשה לא והכתיב ותקח צפורה צר וכו' אתיא איהי ואתחלה ואתא משה וגמרה. וק"ל טובא א"כ מדוע נקראת המצוה ע"ש צפורה כיון שהיא לא גמרה ורק משה הי' הגומר הי' צריך הדבר להיות נקרא ע"ש משה כמו דנקטינן דכל העושה דבר ולא גמרו ובא אחר וגמרו מעלה עליו הכתוב על שגמרו כאלו עשאו וזה דקדוק עצום, וצ"ל דהש"ס שם ס"ל דהמצוה נקראת גם ע"ש המתחיל וחולק ע"ד הש"ס בסוטה הנ"ל, ולפ"ז י"ל דס"ל ג"כ דעשיית מקצת המצוה הוה ג"כ מצוה וכאמור. ולפמ"ש למעלה בשם הברכ"י דה"ט דבעשיית מקצת מצוה יש ג"כ מצוה משום דנקטינן דח"ש אסור מה"ת ומדה טובה מרובה ממדת פורעניות כנ"ל א"כ ממילא מאן דס"ל ח"ש מותר מה"ת ע"כ יסבור דבעשיית מקצת מצוה ליכא מצוה וא"כ י"ל דהש"ס בסוטה והש"ס בע"ז נחלקו בזה אי ח"ש אסור מה"ת או לא דבסוטה קאי הגמ' בסברא דח"ש מותר מה"ת וא"כ ליכא שום מצוה בעשיית מקצת מצוה ולכן ס"ל דגם המתחיל במצוה לא עשה כלום כיון שלא עשה המצוה בשלימות אמנם בע"ז קאי הגמ' בסברא דח"ש אסור מה"ת ויש מצוה בעשיית מקצת מצוה ולכן ס"ל דהמצוה נקראת גם ע"ש המתחיל כיון דעכ"פ מקצת מצוה קעביד כנ"ל, והמעיין בש"ס דע"ז שם יראה דכל המו"מ בגמ' שם הוא אליבא דרב כיון דהוא ס"ל דמילה בעכו"ם פסולה משום דכתיב ואתה את בריתי תשמור וע"כ דס"ל דבאשה פסולה וקשי' לדידי' מהא דכתיב ותקח צפורה צר וע"ז מתרץ הש"ס דאתיא איהי ואתחלה ואתי משה וגמר וכיון שכן י"ל בזה ענין נכבד דהש"ס שם קאי לשטתי' דרב ס"ל ח"ש אסור מה"ת ויש להוכיח כן ממ"ש האחרונים דר"י ור"ל דפליגי במנחות נ"ד לענין אם הי' בו מתחלה כשיעור וצמק וחזר ותפח דר"י ס"ל אין דיחוי באיסורין ור"ל ס"ל יש דיחוי באיסורין אזלי כ"א לטעמי' לענין אי ח"ש אסור מה"ת, דר"י כשטתי' דס"ל ח"ש אסור מה"ת ולכן ס"ל אין דיחוי באיסורין כיון דאפי' כשצמק לא פקע האיסור דעדיין הי' אסור מטעם ח"ש אבל ר"ל כשטתי' דח"ש מותר מה"ת וע"כ ס"ל דכשצמק נדחה האיסור וכיון דאדחי אדחי ועיין בתשו' ב"י חיו"ד ח"ר סי' פ"ט אות ז' וא"כ רב דס"ל בש"ס שם כר"י דיש דיחוי באיסורין וכמות שהן משערין ע"כ ס"ל ג"כ כותי' דח"ש אסור מה"ת וממילא לדידי' גם בעשיית מקצת מצוה הוה מצוה ולכן שפיר אמרו לשטתו דצפורה היתה המתחלת כיון דלדעתו אה"נ דהמצוה נקראת גם ע"ש המתחיל וכנ"ל ועיין בש"ס שם בע"ז דמקודם תירץ הש"ס על הך קושיא ומי איכא למ"ד אשה לא והכתיב ותקח צפורה צר קרי בי' ותקח והדר משני ואבע"א אתיא איהי ואתחלה ואתא משה וגמר ולדברינו למעלה י"ל דמתחלה תירץ הש"ס אליבא דכ"ע והיינו אפי' אם ס"ל ח"ש מותר מה"ת דאז אין המצוה נקראת ע"ש המתחיל כיון דלא עביד מצוה כלל מ"מ ל"ק מקרא דותקח צפורה דקרי בי' ותקח והדר תירץ ואבע"א היינו כיון דקיימינן לשטת רב ולשטת רב בלא"ה ניחא כיון דהוא ס"ל ח"ש אסור מה"ת וממילא דגם עשיית מקצת מצוה הוה מצוה וה"ה דהמתחיל אעפ"י שלא גמר ג"כ מצוה עביד ותוכל המצוה להיות נקראת ע"ש ושוב י"ל דאתיא צפורה ואתחלה ואתא משה ואגמרה ודוק. ועיין לעיל בחידושינו לפרק ראשון מאמר ט"ז אות ב' מ"ש שם:

רב

שם תוס' ד"ה טעה. עיין בתוס' שכתבו דאם אחר להשלים תפלת ערבית עד המנחה עבר זמנו בטל קרבנו ולאחר ב' תפלות לא מצאנו שתקנו חכמים לחזור להתפלל אם שכח. ועיין בצל"ח כאן שנסתפק למאי דקיי"ל כר"י דתפלת השחר עד ארבע שעות כדאמרינן לקמן בדף כ"ז ע"א ואפ"ה כתב הרא"ש דאם לא התפלל עד ארבע שעות יכול להתפלל עד חצות ושכר תפלה יהבו לי' א"כ איך יהי' הדין אם שכח להתפלל ערבית ולא נזכר עד אחר שעברו ארבע שעות על היום אם זה מקרי אחר ב' תפלות ואין לו שוב תשלומין לערבית או דילמא כיון שעדיין לא הגיע זמן תפלת המנחה לא הפסיד התשלומין של ערבית עיי"ש ולפענ"ד הי' נראה לצדד דלא הפסיד התשלומין של ערבית דנהי דלכתחלה אין להתפלל אז ת"ה כיון שכבר עברו ארבע שעות על היום מ"מ כיון דבדיעבד אם לא התפלל יכול להתפלל עד חצות מקרי זאת זמן תפלת השחר וראי' לזה נלפענ"ד להביא מדברי התוס' בפסחים ה' ע"א ד"ה לא שהקשו איך יליף רבא בש"ס שם דחמץ אסור מששה שעות ולמעלה מדכתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים והרי זמן שחיטת הפסח אחר התמיד הוה ותמיד ששחטו לפני חצות פסול וא"כ זמן שחיטה ל"ה מיד אחר חצות רק עד כדי שהיית הקרבת התמיד ותירצו כיון דדיעבד אם שחט הפסח קודם התמיד כשר חשוב זמן שחיטה מחצות ואילך עיי"ש אלמא דהיכי דהדבר מועיל בדיעבד חשוב זמן עשיית הדבר וא"כ ה"כ כיון דבדיעבד אם לא התפלל עד ארבע שעות יכול להתפלל עד חצות חשוב זמן תפלת השחר עד חצות, ועיין חולין מ' ע"א תוסד"ה חייב שכתבו דאף דלכתחלה אין לשחוט קרבן יחיד בשבת מ"מ כיון דבדיעבד אם זרק הורצה חשוב ראוי לבוא בפנים וחייבין עליו משום שחוטי חוץ עיי"ש וזה מתאים ג"כ לדברינו, אמנם בפסחים י"א ע"א ד"ה קוצרין כתבו התוס' להיפוך מזה עיי"ש שכתבו דלכן בית השלחין וכל הנהו מקרי ממקום שאי אתה מביא עומר אע"ג דאם הביא כשר כיון דלכתחלה לא יביא חשבינן לי' ממקום שאי אתה מביא עיי"ש ויש עוד סתירות אחרות בדברי התוס' בפרט זה אי היכי שהדבר מועיל בדיעבד מקרי ראוי לאותו דבר וכבר דברו מזה רבים ע"כ גם בספקו של הצל"ח קשה להחליט דבר ברור, ועיין בפמ"ג או"ח סי' ק"ח במש"ז ס"ק ג' שנסתפק ג"כ בזה ומסיק דאין להשלים ת"ע אחר שעברו ארבע שעות על היום עיי"ש:

רג

שם ע"ב בגמ' למימרא דכיון דלא אבדיל בקמייתא כמאן דלא צלי דמי ומהדרינן לי' ורמינהו וכו'. עיין בצל"ח כאן שנסתפק במי שלא התפלל שחרית ולא נזכר עד סמוך לערב ועדיין לא התפלל מנחה ואין שהות ביום רק לתפלה אחת ואם יתפלל אותה של מנחה נדחית של שחרית לגמרי לפי דברי התוס' שהבאנו במאמר הקודם דאחר זמן שתי תפלות ליכא תשלומין עוד כיצד יעשה אם מוטב שיתפלל מנחה בזמנה ותפלת שחרית תדחה לגמרי או דילמא טוב יותר שישלים תפלת שחרית ותפלת המנחה ישלים בערב והיינו אם אמרינן דאלים חובת שעתא להקדימה אפילו במקום שידחה התשלומין לגמרי או דילמא היכא שזו עוברת לגמרי היא קודמת לחובת שעתא שאינה עוברת לגמרי שהרי למנחה יהי' תשלומין בערבית עיי"ש, ונלפענ"ד לפשוט הספק הנ"ל מדברי הש"ס בפסחים פ' ע"א הי' ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין וכי', עולא אמר משלחין אחד מהן לדרך רחוקה ויטמאנו בשרץ קסבר שו"ז על ט"ש ויטמאנו במת מדחהו אתה מחגיגתו השתא נמי אתה מדחהו מפסחו אפשר דעביד בשני ועיין בתוס' שם ד"ה אתה שהקשו דהשתא כשמשלחהו בדרך רחוקה נמי מדחהו מחגיגתו שאינו יכול לבוא ביו"ט מחוץ לתחום וכיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני ותירצו בחד שינויא דטמא וחיגר דלא חזי בגופו בראשון לא חזי בשני אבל הכא מיחזא חזי אלא שא"י לבוא וכמו דאם יום ראשון הוה בשבת דעביד באינך יומי עיי"ש ומשמע מדברי התוס' שזה א"א שיעשה החגיגה בזמנה (וד"ז ההכרח לומר גם לתי' הראשון שבתוס' שם דמה"ט ל"ח נדחה מחגיגה כיון שמה"ת יכול לבוא ולעשות החגיגה בראשון דתחומין דרבנן ורק לתירץ האמצעי שבתוס' דכשישלחהו בדרך רחוקה עד שעת שחיטה שלא יכול לחזור לירושלים מבעוד יום מ"מ יכול לבא תוך התחום ויכנס למחר. י"ל שיעשה החגיגה בזמנה עיי"ש) וכל עיקר התועלת לענין החגיגה ל"ה רק שלא ידחה ממנה לגמרי אבל אה"נ דיעשה אותה שלא בזמנה, וא"כ יש לפנינו שם דוגמא כראי מוצק לענין ספקו של הצל"ח כי גם שם יש לפנינו שני דרכים או לטמאהו במת אשר אז אה"נ דידחה לגמרי מהחגיגה אבל לעומת זה יעשה הפסח בזמנו או לשלחו בדרך רחוקה אשר אז לא ידחה מהחגיגה אבל לעומת זה יעשה שתיהן שלא בזמנן כי גם הפסח גם החגיגה לא יעשה במועדם וכנ"ל ואפ"ה ס"ל לעולא דמשלחין אותו בדרך רחוקה כדי שלא ידחה מהחגיגה אף שעי"ז ידחה מהפסח כיון שלפסח יש תשלומין בשני ולא איכפת לן בזה שהחגיגה תהי' שלא בזמנה וש"מ איפוא דמוטב לעשות שתי מצות שלא בזמנן מלעשות מצוה אחת בזמנה ואף שהיא חובת שעתא כיון שיש לה תשלומין היא נדחית מפני מצוה אחרת העוברת לגמרי אף דל"ה רק תשלומין וא"כ גם לענין דינו של הצל"ח יש לנו לומר דמוטב יותר שישלים תפלת השחר ותפלת המנחה ישלים בערב כי מהראוי יותר לעשות שתי מצות אף ששתיהן לא תהיינה בזמנן מלעשות מצוה אחת בזמנה ואף שתפלת המנחה הוה חובת שעתא היא נדחית מפני תשלומין של תפלת השחר כיון שזו עוברת לגמרי ולתפלת המנחה יהי' עוד תשלומין בערב וזה ענין נכבד:

רד

שם תוס' ד"ה יצחק תקן תפלת המנחה ואע"ג דאמרינן ביומא כ"ח צלותא דאברהם מכי שחרי כתלי וי"ל היינו אחר שתקנה יצחק. לולא דברי התוס' הי' נראה קצת בישוב קושיתם עפ"י דברי המדרש בפ' תולדות דיצחק נקרא ג"כ אברהם עיי"ש בב"ר פרשה ס"ג ג' א"כ י"ל דמה שאמרו צלותא דאברהם מכי שחרי כתלי הכוונה באמת על יצחק וקרי לי' אברהם כיון שנקרא גם אברהם, אמנם מפשטות לשון הש"ס ביומא שם משמע דקאי על אברהם ממש ועיין רש"י ביומא שם שפירש צלותא דאברהם תפלת הערב שלו, וזה פלא דהרי מתפלת מנחה הוא המדובר ולא מתפלת הערב, וצ"ל דט"ס יש ברש"י ויש לגרוס תפלת המנחה שלו, ואולי י"ל כיון דבימי אברהם לא היתה עוד תפלת הערב דתפלה זו נתקנה ע"י יעקב בלכתו חרנה כמו דדרשינן בש"ס כאן ויפגע במקום ואין פגיעה אלא תפלה ואז כבר הי' אחר פטירת אברהם כידוע לכן לגבי אברהם הוה תפלת המנחה שהתפלל אחר שתקנה יצחק כדברי התוס' כאן תפלת הערב כיון שהיתה התפלה האחרונה בסוף היום ואם נניח כן יהי' מדוקדק מאד לשון רש"י שפירש צלותא דאברהם תפלת הערב שלו היינו תפלת הערב של אברהם דוקא ודוק:

רה

דף כ"ז ע"א. בגמ' אמר ר"נ אף אנן נמי תנינא ר' יהודה בן בבא העיד חמשה דברים וכו'. דע דר"י בן בבא מכונה בש"ס גם סתמא בשם חסיד עיין ב"ק ק"ג ע"ב כל היכי דאמרינן מעשה בחסיד אחד או ר"י בן בבא או ר"י בר אילעי ועיי"ש בדף פ' ע"א שמסופר לנו מעשה מחסיד אחד שהי' גונח מלבו ושאלו לרופאים ואמרו שאין לו תקנה עד שינק חלב רותח משחרית לשחרית והביאו לו עז וקשרו לו בכרעי המטה והי' יונק ממנה משחרית לשחרית לימים נכנסו חבריו לבקרו כיון שראו אותה העז קשורה בכרעי המטה חזרו לאחוריהם ואמרי לסטים מזויין בביתו של זה ואנו נכנסין אצלו ישבו ובדקו ולא מצאו אלא אותו עון של אותה העז ואף הוא בשעת מיתתו אמר יודע אני שאין בי אלא עון אותה העז שעברתי ע"ד חברי ולפי המבואר בירושלמי סוטה פ"ט הי' החסיד הזה הוא ר"י בן בבא עיי"ש והפלא על כל הסיפור הזה שחשבו לר"י בן בבא לחטא שהחזיק אצלו בהמה דקה והרי הוא לא עשה זאת רק לרפואה ומי עדיף איסור זה של החזקת בהמה דקה בא"י משאר איסורין שהותרו לצורך חולה, ועיין במהרש"א שם שעמד בזה ותירץ דאפשר שהי' חולה שא"ב סכנה ולא הי' לו להתיר ד"ז לעצמו, ויש להעיר דהא איסור של גידול בהמה דקה בא"י ל"ה רק מדרבנן ואיסור דרבנן שרי אפי' לחולה שאב"ס כידוע ועיין בא"ח סי' שכ"ח סעיף ז' וביו"ד סי' קנ"ה בסופו ברמ"א, ולפענ"ד נראה דה"ט שהרע להם על ר"י בן בבא משום שעשה הדבר הזה בפהרסיא שקשר העז בכרעי המטה ולפי דעתם הי' לו להחביא את העז במקום מוצנע כיון שלא היתה נצרכת לו רק בבוקר בבוקר ולא להניחה כל היום במקום שיש נכנסין ויוצאין אשר בזה גרם שממנו ילמדו להקל באיסור של גידול בהמה דקה בא"י וע"ד שאמרו בשבת נ"א ע"א אדם חשוב שאני ופירש"י שהרואה אותו שהוא מקיל עומד ומקיל יותר עיי"ש וה"נ כן ומדוייק לפ"ז הלשון שאמרו לסטים מזויין בביתו של זה, היינו שחרה להם על שהחזיק לסטים מזויין בביתו, ואם הי' מוכרח להחזיקו לרפואה עכ"פ לא הי' לו להחזיקו בבית גלוי לכל רק להסתירו ולעשות מעשהו בהצנע ואין רואה וכאמור:

רו

שם בגמ' שממאנים את הקטנה. (א) עיין פירש"י כאן שכתב דר"י בן בבא אשמעינן דהלכה כר"א דס"ל ביבמות ק"ט ע"א דשני אחין נשואין לשתי אחיות גדולה וקטנה ומת בעלה של גדולה מלמדין את הקטנה שתמאן ועיין בש"ס שם דמקשה ומי שרי והתני בר קפרא לעולם ידבק אדם בשלשה דברים ויתרחק משלשה דברים ידבק בשלשה דברים בחליצה ובהבאת שלום ובהפרת נדרים ויתרחק משלשה דברים מן המיאון ומן הפקדונות ומן הערבונות ומשני מיאון דמצוה שאני וכתב במהרש"א שם דמהא דירחיק אדם מן המיאון פריך אבל מהא דידבק בחליצה לא פריך דאל"כ מה קא משני מיאון דמצוה שאני והיינו משום דאיכא מאן דפליג אאבא שאול וס"ל דמצות יבום קודמת למצות חליצה עיי"ש ומשמע מכאן דר"א לא ס"ל כאבא שאול מדמקשה עליו הש"ס רק מהא דירחיק אדם מן המיאון ולא מקשה מהא דידבק אדם בחליצה וע"כ משום דהש"ס קאי בסברא דר"א ל"ל כאבא שאול וכדברי המהרש"א הנ"ל, והנה זה כמה אשר הרהרתי בלבי בהא דס"ל לאבא שאול דמצות חליצה קודמת משום דשמא יכוין לשם נוי ולשם אישות והוה כאילו פוגע בערוה וקרוב הולד להיות ממזר עיין יבמות ל"ט ע"ב ומה בכך שיכוין גם להנאת עצמו ומ"ש מהא דתנן האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחי' בני או שאהי' בן עוה"ב הר"ז צדיק גמור ועיין ברש"י פסחים ח' ע"ב שכ' דלא אמרינן שלא לשמה עושה אלא קיים מצות בוראו שצוהו לעשות צדקה ומתכוין אף להנאת עצמו שיזכה בה לעוה"ב או שיחיו בניו עיי"ש אלמא דמותר לכוין במצוה גם להנאת עצמו וה"נ אף אם מכוין לשם נוי וכדומה הנה הוא מקיים מצות בוראו שצוהו ליבם ורק שמכוין אף להנאת עצמו ומה בכך (דזה א"א לומר דאבא שאול חושש שמא יכוין רק לשם נוי ולא לשם מצוה כלל דאטו ברשיעי עסקינן ועכצ"ל דהחשש שלו הוא שמא יכוין גם לשם נוי וכן מורה פשטות הלשון וקשה כנ"ל מה בכך שיכוין גם לשם נוי) ומפאת זה רציתי לצדד דאבא שאול אה"נ שיחלוק גם על הך מילתא דהאומר סלע זה לצדקה בשביל שיחי' בני הר"ז צדיק גמור כיון דלשטתו אסור לכוין בשום מצוה גם להנאת עצמו ורק כל הכוונה בעשיית המצוה צריכה להיות לקיים רצון הבורא ית' וכיון שבמצות יבום קשה להגיע למדרגה כזאת ובנקל יוכל לקרות שיכוונו גם לשם נוי וכדומה ולכן ס"ל דחליצה קודמת ליבום ולפ"ז י"ל דרבנן החולקים על אבא שאול וס"ל דיבום קודם לחליצה משום דס"ל כהא דתנן דהאומר סלע זה לצדקה בשביל שיחי' בני הר"ז צדיק גמיר וע"כ דמותר לכוין במצוה גם להנאת עצמו וכיון שכן אף אם יקרא שיכוונו ביבום לשם נוי ג"כ ל"ל בה וכנ"ל, ולכן ס"ל דיבום קודם. ולפ"ז הי' מקום לומר דבר נחמד בטעם הדבר מדוע הקשו בש"ס על ר"א רק מהא דירחיק אדם מן המיאון ולא הקשו מהא דידבק בחליצה כיון דמצאנו לר"א דס"ל כדיעה זו דהאומר סלע זה לצדקה בשביל שיחי' בני הר"ז צדיק גמור עיין ב"ב י' ע"ב דמקשה הש"ס על ר"א דס"ל דה"ט שאמר הכתוב (משלי י"ד) חסד לאומים חטאת משום שאין עושין אלא להתגדל והתניא האומר סלע זה לצדקה וכו' ומשני כאן בישראל כאן בעכו"ם ומדנחתינן לתרץ המאמר הזה אליבא דר"א ש"מ דקאי כותי' וכיון שכן ע"כ ס"ל דמותר לכוין במצוה גם להנאת עצמו וממילא דלא ס"ל כאבא שאול כנ"ל א"כ לא הי' יכול הש"ס להקשות עליו מהא דידבק בחליצה וע"כ הקשה רק מהא דירחיק מך המיאון (ור"א דס"ל ביבמות שם שמלמדין הקטנה למאן הוא הוא ר"א דב"ב שהבאנו כי בשניהם הכוונה ר"א הגדול בן הורקנוס. ועיין נדה ח' ע"א) ומשני מיאון דמצוה שאני ודו"ק:

ב עוד י"ל דאבא שאול יסבור ג"כ כהא דתנן דהאומר סלע זה לצדקה בשביל שיחי' בני וכו' הר"ז צדיק גמור ורק דס"ל דדוקא בצדקה אמרו כן והתירו לכוין גם להנאת עצמו אבל לא בשאר מצוה וכמ"ש הרדב"ז בח"ג סי' תתפ"ב דמשום תקנת עניים התירו לתת צדקה גם כדי שיחי' הבן כאשר התירו הנסיון גם במצות צדקה כמ"ד ובחנוני נא בזאת אף שהוא אסור מה"ת כמו שנאמר לא תנסו וכו' וזה ג"כ מפאת תקנת עניים עיי"ש ולכן ס"ל דחליצה קודמת כיון שיש לחוש ביבום שיכוין להנאת עצמו ובשאר מצוה אסור לכוין להנאת עצמו. אמנם רבנן החולקים עליו יסברו דאין חילוק בין צדקה לשאר מצות כאשר כן מוכח גם מדברי הש"ס בפסחים ח' דמקשה על הא דאיתא שם דליכא חיוב לבדוק בחורין וסדקין מפני הסכנה אף דשליחי מצוה אינן נזוקין משום דחיישינן שמא תאבד לו מחט ואתי לעיוני בתרה וכה"ג לאו מצוה היא והתניא האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחי' בני וכו' הר"ז צדיק גמור, ואם איתא דיש חילוק בין מצות צדקה לשאר מצות ל"ה מקשה הש"ס מידי (ועיין בפרשת דרכים דרך האתרים דרוש שלישי שהביא בשם מהרימ"ט שדחה כן שטת האומרים דרק במצות הצדקה אמרו כן הר"ז צדיק גמור כיון שיש בה תועלת לאחרים ולא בשאר מצות והעיר מש"ס דפסחים הנ"ל אשר משם מוכח דאפי' בשאר מצות אמרו כן וכ"כ גם הראנ"ח בפרשת בהר עיי"ש) וכיון שכן ע"כ גם בשאר מצות מותר לכוין גם להנאת עצמו ולכן ס"ל דיבום קודם לחליצה דאף אם יזדמן שיכוונו לשם נוי לא נחלש כח המצוה וכנ"ל:

ג ודע דמריש הו"א דמחלוקת אבא שאול וחכמים אי חליצה קודמת או יבום קודם יהי' תליא במחלוקת ר"א ור"ע בב"מ פ"א ע"ב לענין המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון דס"ל לר"א ישבע ויטול מעותיו ור"ע ס"ל יכול לומר לו כלום הלויתני אלא על המשכון אבד המשכון אבדו מעותיך ואמרינן בש"ס שם בדף פ"ב ע"ב דפליגי במלוה צריך למשכון ור"ע ס"ל מצוה קא עביד שהלוהו והוי ש"ש ור"א ס"ל לאו מצוה קא עביד שלהנאתו מתכוין והוה ש"ח עיי"ש וה"נ י"ל דאבא שאול יסבור כר"א דהיכי דמכוין להנאתו לאו מצוה קא עביד ולכן ס"ל דחליצה קודמת דאם ייבם שמא יכוין להנאתו ולא יעשה מצוה והוה כאלו פוגע בערוה. אמנם חכמים ס"ל כר"ע דאף אם מכוין להנאתו ג"כ קא עביד מצוה עיין רש"י בב"מ שם ולכן ס"ל דיבום קודם דאף אם יכוין להנאת עצמו ל"ל בה דאפ"ה מצוה קא עביד, ועיין בנובי"ק חאה"ע סי' נ"ד שכתב דלאבא שאול לא בעינן שיתכוין בפירוש לשם מצוה רק בעינן שלא יכוין בפירוש ההיפוך דהיינו שמתכוין לשם נוי אבל בסתמא גם לאבא שאול מהני עיי"ש ולפ"ז צ"ל דרבנן החולקים עליו ס"ל דאפי' אם מכוין בפירוש לשם נוי ג"כ מהני וקשה מדוע באמת יואיל אם מכוין בפירוש לשם נוי ולהנ"ל הדבר נכון דה"ט משום דס"ל דאפי' אם מכוין להנאתו ג"כ מצוה קא עביד וכאמור. אמנם מדברי הש"ס ביבמות ק"ט שהבאתי יש סתירה לזה דמשם מוכח דר"א ל"ל כאבא שאול מדמקשה עליו הש"ס רק מהא דירחיק אדם מן המיאון וגם דמשני מיאון דמצוה שאני אשר זה לא יתכן לאבא שאול דלדידי' ל"ה מצוה ליבם רק לחלוץ וכדברינו למעלה בשם המהרש"א. ובמק"א דנתי לענין הא שנחלקו הפוסקים אי אמרינן מלל"כ היכי שיש הנאת הגוף בהדי המצוה דדעת הר"ן בנדרים ט"ו ע"ב דכי אמרינן מלל"נ ה"מ לומר שאין קיום המצות חשיב הנאה אבל מ"מ אי מתהני גופו בהדי דמקיים מצוה הנאה מקרי והרשב"א חולק עליו וס"ל דאפי' בדאיכא הנאת הגוף בהדי המצוה אמרינן ג"כ מלל"נ והדברים ידועים ורציתי לומר דזה תליא ג"כ במחלוקת ר"א ור"ע הנ"ל דלר"א דאסור לכוין במצוה להנאת עצמו אמרינן מלל"נ אפי' בדאיכא הנאת הגוף בהדי המצוה דמה בכך שיש הנאת הגוף כיון שסוף כל סוף ההכרח לכוין שלא להנאת עצמו דאל"כ לא תתקיים המצוה וכנ"ל אבל לר"ע דאפי' כשמכוין להנאת עצמו ג"כ מצוה קעביד אה"נ דאם איכא הנאת הגוף בהדי המצוה ל"א מלל"נ כיון שהגוף נהנה ולדידי' א"צ לכוין שלא להנות וכאמור. ובדרושינו הארכנו הרבה עוד בפרט זה אם במצוה שיש בה הנאת הגוף ההכרח לפרוש עצמו לגמרי מההנאה הגשמית שיש בקיום המצוה ולעשות אותה רק למען המצוה אשר זאת היא מהעבודות היותר קשות אשר רק אנשים רמי המעלה יכולים להגיע למדרגה כזאת. ועיין באהל יעקב פ' תצוה מ"ש בענין זה לבאר דברי הש"ס בהוריות י"ב על דבר זה הי' משה דואג שמא ח"ו מעלתי בשמן המשחה יצאה בת קול ואמרה כשמן הטוב וכו' כטל חרמון וכו' והדברים מתוקים לחיך ועיין בפנים יפות עה"ת פ' לך לך שדבר ג"כ מזה וכתב שזה הי' הנסיון הגדול של אברהם אבינו במה שאמר לו השי"ת לך לך מארצך וממולדתך כי אף שאמר לו הקב"ה שילך להנאתו ולטובתו למען יברכהו ויגדל שמו בכ"ז אברהם אבינו לא הלך בשביל זה רק פרש עצמו מההנאה הגשמית והלך אך מפאת כי כן הי' אליו דבר ה' ונכספה נפשו לקיים מצותיו עיי"ש:

ד עוד נלפע"ד לומר בהבנת הפלוגתא שבין אבא שאול ורבנן אי חליצה קודמת או יבום קודם דמחלקותם היא מעין המחלוקת שבין רבא ורבה במנחות ס"ד ע"א שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלות דגים והעלה דגים ותינוק רבא אמר פטור זיל בתר מעשיו ורבה אמר חייב זיל בתר מחשבתו (כן היא גירסת הראב"ד פ"ב מה' שבת הי"ז) וה"נ י"ל דאבא שאול יסבור זיל בתר מחשבתו וממילא אם מכוין היבם לשם נוי קעביד איסורא אף שעצם המעשה הוה מצוה וע"כ ס"ל דחליצה קודמת דחיישינן שמא יכוין לשם נוי אמנם רבנן יסברו דזיל בתר מעשיו וא"כ אף אם יכוין לשם נוי ג"כ הוה מצוה דהעיקר היא המעשה, ואם המעשה הוה מצוה לא איכפת לן מה שהמחשבה לא היתה טובה כמו שאינו מזיק מה שהי' מכוין להעלות דגים כיון שסוף כל סוף העלה תינוק וע"כ ס"ל דיבום קודם דאף אם יכוין לשם נוי לי יחלש כח המצוה. ובזה אשכחנא מרגניתא טבא לבאר לשון הש"ס ביבמות ל"ט ע"ב מאן תנא להא דת"ר יבמה יבא עלי' מצוה וכו' אמר ר"י בר אבדימי אבא שאול הוא וכו' רבא אמר אפי' תימא רבנן וכו' ויש לדקדק קצת מדוע התענין רבא כ"כ שהברייתא תוקמי גם כרבנן, ולאו דוקא כאבא שאול, ולהנ"ל הענין נכבד כיון דרבא הוא הוא דס"ל במנחות שם דזיל בתר מעשיו ע"כ התאמץ לבלי תת להביא סייעתא לשטת אבא שאול המתנגדת לדעתו וכנ"ל ויקר הי' בעיניו להראות כי הברייתא עולה יפה גם לשטת חכמים אשר דעתם קרובה לדעתו דהעיקר הוא המעשה ולא המחשבה וכאמור. ועיין ברמב"ם פ"ב מה' שבת הי"ז שפסק דפרש מצודה להעלות דגים והעלה דגים ותינוק פטור כרבא דזיל בתר מעשיו וכמו כן נקטינן דהלכה כחכמים דיבום קודם עיין ש"ע אהע"ז סי' קס"ה משום דשתי ההלכות האלה עולות בקנה אחד ויסוד אחד לשתיהן היא השטה דהעיקר הוא המעשה ולא איכפת לן בהמחשבה הטובה היא אם רעה. ולדאתן עלה י"ל דגם מחלוקת ר"א ור"ע בב"מ פ"ב שהבאנו למעלה לענין אי מקרי מצוה כשהכוונה היא להנאת עצמו תתהפך ג"כ על צדי הרעיון הזה שנחלקו בו אח"כ רבא ורבה אם המחשבה עיקר או המעשה. דר"א ס"ל דהמחשבה עיקר ולכן ס"ל דאם מכוין להנאת עצמו לא הוה מצוה, אמנם ר"ע יסבור דזיל בתר מעשיו כי המעשה הוא העיקר ולכן ס"ל דאפי' אם מכוין להנאת עצמו ג"כ מצוה קא עביד דאם המעשה טוב אין להשגיח על המחשבה ודוק:

רז

שם בגמרא ושמשיאין את האשה עפ"י עד אחד (א) יש להסתפק באשה שנשאית באיסור באופן שהקידושין תפסו בה ואח"כ בא ע"א והעיד שמת בעלה אי מתירין אותה להנשא על פיו, ולכאורה י"ל דזה תליא בשני הטעמים אשר בגללם מועיל ע"א בעדות אשה עיין יבמות צ"ג וקט"ו דאם נאמר דהטעם הוא משום דהוה מילתא דעל"ג אין שום סברא לחלק בין נשאית באיסור לנשאית בהיתר דסוף כל סוף הוה מילתא דעל"ג וע"א נאמן אבל אם נאמר דהטעם הוא משום דאשה דייקא ומינסבא י"ל דזה דוקא באשה דעלמא אבל בכגון דא שנשאית באיסור הרי אנו רואים שאשה זו אינה מדייקת א"כ איתרע חזקתה ושוב אין סברא להתירה עפ"י ע"א, ועיין רש"י יבמות פ"ז ע"ב במתניתין שפירש דה"ט אם נשאת בע"א ואח"כ בא בעלה תצא מזה ומזה כשאר א"א שזינתה ול"א דאנוסה הוה דהא דהימנוהו רבנן לע"א בעדות אשה ל"ה רק משום שסמכו דהיא גופא דייקא ומינסבא והא דלא דייקא קנסי לה עיי"ש ומשמע דתפס לעיקר הטעם דאשה דייקא ומינסבא וכן כתבו התוס' שם בדף צ"ג ע"ב ד"ה ע"א עיי"ש וא"כ י"ל כמ"ש דבנשאית באיסור דל"ש הטעם דדייקא ומינסבא אה"נ דל"מ ע"א. ויש להביא סמוכין לזה ממ"ש הר"י מינץ בתשובה הובא בשו"ת ברית אברהם חאה"ע סי' מ"ו דבקטנה ל"מ ע"א כיון דל"ש אצלה לומר דדייקא ומינסבא דקטנה לאו, בת דיוקא הוא עיי"ש וא"כ גם בנשאית באיסור י"ל כן, ואף דלקושטא דמילתא גם בקטנה מהני ע"א כמ"ש בבית מאיר אה"ע סוסי' ט"ו דחלילה להעלות על הדעת דבקטנה אין ע"א נאמן דלא מצינן בשום מקום לחלק בזה וכ"כ בנובי"ק חאה"ע סי' כ"ז מ"ב ומ"ג, הנה זה מפאת דלפי האמת גם בקטנה שייך ענין דייקא ומינסבא וכמ"ש בנוב"י שם דכל עיקר סברת דייקא הוא משום דכיון דאשה דייקא בודאי אומר העד אמת דמתירא לשקר שמא ע"י חקירת האשה אשר בודאי תחקור היטב קודם שתנשא יתגלה שקרותו עיי"ש וזה הטעם ע"כ. שייך גם בקטנה דהעד יתירא לשקר שמא לא תנשא עד שתגדל ואז תדייק ויתודע ששקר העיד אבל היכי שנשאית באיסור דאז ל"ש סברת דייקא דהא השכל נותן שהעד לא יתירא לשקר כיון שהוא רואה שנשאית בפעם ראשונה באיסור בודאי יחליט בנפשו שהאשה הזאת לא תדקדק גם להבא ולא יחוש כלל שיתגלה שקרותו ושוב אין סברא להאמינו ויש להעיר מדברי התב"ש בסי' כ"ט שכתב דבבהמה שיש לה מים בראש וספק אם המוח מקיף מכל צד שיש להחמיר ול"ל דאזלינן בתר רובא כיון דע"כ הבהמה הזאת יצאה מהרוב דרוב בהמות אין להם מים בראש וזו יש לה א"כ איתרע רובא וכמו דאמרינן בכתובות ר"פ האשה שנתארמלה רוב הנשאות בתולה יש לה קול וזו הואיל ואין לה קול איתרע רובא עיי"ש וא"כ ה"נ י"ל כיון דהך מילתא דדייקא ומינסבא ל"ה ג"כ רק חזקה דאתיא מכח רובא דרוב נשים דייקות בשעת נשואין אבל מיעוט בודאי יש שאינן דייקות (דזה בודאי א"א לומר דליכא מיעוט כלל שאינן דייקות כמובן) ורק שאין חוששין למיעוט ולכן מעמידין האשה הזאת שע"א מעיד עלי' שמת בעלה על חזקתה שהיא ג"כ מאותו הרוב שדייקות ומתירין אותה ע"פ ע"א וא"כ בכגון דא שנשאית באיסור שאנו רואים שיצאה מהרוב ל"ש לומר שמעמידין אותה בחזקתה שהיא מן הרוב דדייקות ומינסבות. ועיין בתשו' הגרעק"א סי' ק"ל שנסתפק באשה שזינתה תחת בעלה ואח"כ בא ע"א שמת בעלה אי מתירין אותה ע"פ, דהא דמהני ע"א בעדות אשה אמרו בש"ס בדף פ"ז ע"א דזה הוה מטעם החומר שהחמירו עלי' בסופה שאם בא בעלה תצא מזה ומזה לכן הקילו עלי' מתחלה להתירה להנשא מפני שבודאי לא תנשא עד שתדקדק היטב וא"כ היכי שזינתה דבלא"ה אסורה לבעלה הראשין אולי משום בעלה השני לבד לא מקרי חומר שנאמר שבשביל זה תדקדק היטב והאריך הרבה בזה (וכיוצא בזה נסתפקתי באשה שראתה ג"פ דם מ"ת שהדין שאסורה לבעלה ומחייב לגרשה כדאיתא בש"ע יו"ד סי' קפ"ו אם מהני בכגון דא ע"א המעיד על מיתת בעלה להתירה להנשא כיון דבזה ליכא ג"כ חומר רק לגבי בעלה השני דלבעלה הראשין בלא"ה אסורה) ולהנ"ל י"ל דאף אם נניח דמה שתאסר על השני לבד מקרי ג"כ חומר כאשר כן מסיק בתשו' רעק"א שם וכאשר כן היא דעת הנובי"ק חאה"ע סי' מ"ב עיי"ש שהוציא כן מדברי הירושלמי בכ"ז בכגון דא שזינתה (או שראתה מ"ת) כל עיקר סברת דייקא ומינסבא אין לה מקום כיון דסברא זו לא נאמרה רק ע"צ הרוב (דמיעוט בודאי יש שאינן משגיחות כלל על החומר ומנסבות בלא דיוק אף שיגיע להן החומר אח"כ וכנ"ל) וא"כ באשה הזאת שע"כ יצאה מהרוב ל"ש לומר שהיא מן הרוב וכדברי התב"ש שהבאתי. אמנם גוף דברי התב"ש אינם ברורים עוד ועיין בחוו"ד סי' נ' שתמה עליהם ושדא בהם נרגא ועיין בראש אפרים בשו"ת שבסוף הספר סי' י"ט שהאריך הרבה לחזק דברי התב"ש והביא שמצא סברא זו גם בריב"ש סי' תע"ד לענין סריס ואח"כ צדד דזה תליא בפלוגתא דבכורות מ"ב אי אמרינן הואיל ואישתני ואכמ"ל:

ב עוד נלפע"ד לדון בענין הספק שעוררנו אי בנשאית באיסור מהני ע"א להתירה עפ"י דברי התוס' ביבמות פ"ח ע"ב ד"ה מתוך שכתבו דהא דנאמן ע"א בעדות אשה הוה רק מתקנת חכמים ואין זה עקירת דבר מה"ת כיון שדומה הדבר הגון להאמין ובדבר שיש קצת טעם וסמך ל"ח עוקר דבר מה"ת עיי"ש וא"כ י"ל שחכמים לא תקני רק באשה כשרה שנשואי' הי' בהיתר לכן למען לא תשאר עגונה הקילו וסמכו על ע"א אבל באשה מרשעת שעברה על משפטי התורה ונשאית באיסור בכגון דא לא תקנו חכמים לטובתה דתקנתא לרשיעי לא עבדינן, ויש להביא דוגמא לזה מדברי הש"ס בב"ב ל"ה ע"ב אמרי נהרדעי אם בא אחד מן השוק והחזיק בה אין מוציאין אותה מידו וכתבו התוס' שם בד"ה אין דאפילו אם כתבו הרשאה זל"ז הואיל ורשעים הם אין נזקקין להם ועיין בנתיבות סי' מ"ט ס"ק י"ז שביאר הדברים משום דמדינא דהש"ס אין כותבין הרשאה אמטלטלין כדאיתא בב"ק ע' ורק חכמים תקנו שתועיל הרשאה עיין חו"מ סי' קכ"ג בש"ך ס"ק ו' ולכן כיון דרשעים הם י"ל דלא תקנו להם חכמים הרשאה עיי"ש ובקצוה"ח שם ס"ק ח' וה"נ י"ל כיון דמצד הדין ל"מ ע"א בעדות אשה ורק מתקנת חכמים מועיל הנה באשה רשיעה לא תקנו חכמים שיהי' ע"א מועיל להתירה. ועיין בהגהות הב"ח ב"ב שם שכ' דמה שאמרו בש"ס שם בדף קנ"ו ע"ב בני רוכל תקברם אמן הכוונה ג"כ ע"ד שכתבו התוס' דכיון דרשעים הי' לכן לא הי' נזקקים להם והי' מועיל מתנת אמם לבתה בלא קנין אף דבעלמא ל"מ בלא קנין ועיין ברש"י שם במקומו שפירש כיון דרשעים הי' קנסא הוא דקנסום רבנן וזה ג"כ מתאים לעניננו ויש להביא עוד קצת סמוכין לדברינו מדברי הש"ס בב"מ צ"ו ע"ב כי עבדו רבנן תקנתא ואמרו בעל לוקח הוה להתירא לאיסורא לא עביד רבנן תקנתא עיי"ש ועיין ברמ"א חו"מ סי' רל"ה סעיף א' שהביא דברי הר"ן בתשובה סי' מ"ד שכתב דאף דקיי"ל דהפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלים מ"מ היכי שעשו שלא כהוגן כגון שמכרו בנכסים מועטים שזכו בהן הבנות לא עשו כלום דכיון דתקנת חכמים הוא במקום דעבדו איסורא לא תקנו עיי"ש (ודומה לזה מצאנו ג"כ בש"ס דכתובות פ"ו ע"א תולה מעותיו בעכו"ם הוה הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו בו שלא כהוגן עיי"ש) ועיין תוס' ב"מ כ' ד"ה שובר שמתחלה רצו לצדד ג"כ דבמקום איסור לא תקנו חכמים ומה"ט אם עבד בא על בת ישראל קודם שבא לידו גט שחרור פסלה אעפ"י שתקנת חכמים היא שמשעת חתימה זכין לו אפי' כשלא נמסר השטר לידו עד ימים רבים, והדר מסקו דשמא גם לגבי איסור זכין לו משעת חתימה דלא פלוג רבנן ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת עי"ש ולפ"ז לכאורה גם לענין ספקא דידן י"ל דכיון דתקנו חכמים שיהי' ע"א מועיל בעדות אשה לא פלוג רבנן וגם כשנשאית באיסור מהני ע"א להתירה, אכן יש לחלק בין הנושאים דשם השקו"ט של התוס' הוא אם תקנת חכמים מועלת רק לענין ממון אבל לא אלימא להפקיע איסור ולסלקו, ומה"ט אם עבד בא על בת ישראל קודם שבא לידו גט שחרור פסלה אף דמצד תקנת חכמים כבר הוא בן חורין דלהפקיע האיסור ל"מ תקנת חכמים שתקנו שמשעת חתימה זכין לו, או דילמא אלימא תקנת חכמים להפקיע האיסור ג"כ דלא פלוג וכיון שתקנו לענין ממון תוכל התקנה לפעול פעולתה גם לענין איסור (וכאשר יש בזה באמת מבוכה גדולה בין הפוסקים אי תקנת חכמים עושית פעולתה גם לענין איסור כגון אי קנין דרבנן מועיל להפקיע קדושת בכור או איסור חמץ וכדומה והדברים ידועים) משא"כ הענין שאנו דנין עליו אין להתקנה שום שייכות להאיסור כי האיסור כבר נעשה בין כך ובין כך וע"י התקנה לא יתוקן כלל, ורק כל עיקר הספק הוא אם מי שעשה מעשה באיסור יוכל להשתמש בזכות הנצמח מכח תקנת חכמים כדי לסלק תולדות המעשה או לא, כגון אשה שנשאית באיסור דהאיסור של הנשואין כבר נעשה ולא יתוקן ע"י התקנה לקבל ע"א על מיתת הבעל, ורק כל עיקר התועלת של התקנה תהי' שיוסרו התולדות הנצמחות ממעשה הנשואין והיינו שתהי' מותרת להנשא לזה י"ל דחכמים לא תקנו הזכות הזה רק לאשה שנשאית בהיתר אבל לא לאשה שנשאית באיסור דתקנתא לרשיעי לא עבדינן וכאמור. (ועיין במל"מ פ"ו מה' זכי' ומתנה שתמה ג"כ ע"ד תשו' הר"ן שהבאתי מדברי התוס' בב"מ הנ"ל ובאמת אין הענינים דומים זל"ז כלל כאשר ישפוט כל מעיין בצדק והפלא על המל"מ שקרב המרוחקין בזרוע) ויש להעיר מדברי רש"י בשבת קמ"ה ע"א שכתב דמה"ט מועיל ע"א בעדות אשה משום דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' עיי"ש ולפ"ז אולי גם בנידן דידן יש לצדד קצת דהתקנה של החכמים מועלת לתקן האיסור וכמו התם בעבד הבא על בת ישראל קודם שבא לידו גט שחרור דג"כ בשעת מעשה נעשה איסור ואפ"ה אמרינן דמועיל תקנת חכמים שתקנו דעדים בחתימה זוכין לומר דלא נעשה איסור למפרע כיון דע"י התקנה נמצא שבשעת מעשה כבר הי' בן חורין ה"כ י"ל נהי דבשעת מעשה נעשו הקידושין באיסור מ"מ מועיל התקנה שתקנו חכמים לקבל ע"א בעדות אשה ולהפקיע הקידושין לומר דלא נעשה איסור למפרע כיון שנצמח שהקידושין לא הי' קידושין כלל ודוק:

ג אמנם לדאתן עלה אם נאמר כשטת רש"י הנ"ל דה"ט דמהני ע"א בעדות אשה משום דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' הנה בלא"ה יש לצדד שלא יהי' מועיל ע"א להתיר אשה שנשאית באיסור לפי מה שהעלה בתשו' מהר"ם מינץ סי' כ"ד דבמקום שהקידושין הי' באיסור ל"ש לומר אפקעינהו רבנן לקידושין דעיקר סברת אפקעינהו וכו' היא משום דכל קידושין נעשו על תנאי שירצו חכמים והוה כמו ע"מ שירצה אבא דאם אינו רוצה הקידושין בטלים וכ"כ בשטמ"ק, וא"כ בקידש באיסור דל"מ תנאי דהוה תנאי בדבר שאי אפשר לקיים ע"י שליח דאשלד"ע ע"כ התנאי בטל והמעשה קיים ושוב ל"ש לומר אפקעינהו רבנן לקידושין עיי"ש שהאריך בזה, וא"כ גם לענין הדבר שאנו דנין עליו י"ל כיון דהא דמועיל ע"א בעדות אשה הוה רק מטעם דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' ממילא בקידש באיסור דל"ש לומר אפקעינהו אין ע"א נאמן וז"ב בסברא. ובמק"א דנתי בכיוצא בזה לענין הא דנקטינן דבקידושין ל"מ מתנה עמ"ל וה"ט משום דאפקעינהו רבנן לקידושין שלא יאמרו דאשה נקנית בחליפין עיין קידושין ו' ע"ב תוס' ד"ה לבר וש"ע אה"ע סי' כ"ט סעיף א' די"ל דזה דוקא בקידושי היתר אבל בקידושי איסור אה"נ דגם בקידש ע"י מתנה עמ"ל הוה קידושין דבכגון דא ל"ש לומר אפקעינהו רבנן לקידושין וממילא מועיל מתנה עמ"ל וכנ"ל. ועיין בתשו' בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חא"ח סי' ק"ו שפלפל ג"כ בסברא הנ"ל אי במקום שהקידושין הי' באיסור שייך לומר אפקעינהו משום דהוה תנאי בדבר שא"א לקיים ע"י שליח כיון דאשלד"ע, והעיר שם אהא דאמרינן גבי דוד ליקוחין יש לך בה שכל היוצא למלחמת ב"ד גט כריתות כותב לאשתו עיין שבת נ"ו ולפי דברי הפנ"י בגיטין ע"ד זה לא יתכן רק בצירוף סברת אפקעינהו רבנן לקידושין (דאל"כ עדיין קשה קושית התוס' בגיטין ע"ג ע"ב ד"ה אמר דב"ש א"א היתה כל עוד שלא נהרג אורי' ואפי' לשטת ר"ת שם דבגט גמור הי' מגרשין הרי לר"ה בגיטין שם ע"ב ע"ב בשכ"מ גיטו כמתנתו שאם עמד חוזר וה"ה לענין היוצא בשיירא ועכצ"ל דליתא לדר"ה רק ס"ל כרבה ורבא בגיטין שם דל"א גיטו כמתנתו כדי שלא יאמרו שיש גט לאחר מיתה וזה הוה רק מטעם דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין כדאיתא בש"ס שם) וקשה לפי המבואר בסנהדרין ס"ט דב"ש קטנה היתה כשנשאה דוד וכש"כ כשנשאה אורי' ואסור לאדם לקדש את בתו כשהיא קטנה כדאיתא בקידושין מ"א ע"א א"כ קידושי' הי' באיסור ואיך שייך לומר אפקעינהו הרי בקידושין באיסור א"א לומר כן דהוה תנאי בדבר שא"א לקיים ע"י שליח כיון דאשלד"ע וכנ"ל, ודין הניין לי כי בזה יעלה בידינו פרפרת נאה לבאר לשון הכתוב בשמואל ב' י"ב בהך מעשה דב"ש דקאמר לי' נתן הנביא לדוד מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע בעיניו את אורי' החתי הכית בחרב ואת אשתו לקחת לך לאשה ואותו הרגת בחרב בני עמון ויש לדקדק מכדי מעשה דב"ש קדים להריגת אורי' מ"ש דמקדים קרא הריגת אורי' ברישא ועיין בפנ"י גיטין ע"ד שם מ"ש בזה. ולהנ"ל י"ל בדרך נחמד דהנה על מעשה דב"ש לכאורה יש להשיב דלא עביד דוד איסורא כלל דכל היוצא למלחמת ב"ד גט כריתות כותב לאשתו וכאשר כן אמרו באמת בשבת נ"ו. אכן כתבנו דא"א לומר כן כיון דד"ז לא יתכן רק בצירוף סברת אפקעינהו דאל"כ הי' לנו לומר גיטו כמתנתו שאם עמד חוזר כדברי הפנ"י שהבאנו, ואפקעינהו לא הי' שייך לומר בקידושי ב"ש כיון שהי' באיסור דקטנה היתה כשנשאית וזה דוקא אם נאמר דאשלד"ע דאז בקידושין באיסור הוה תנאי בדבר שא"א לקיים ע"י שליח ול"ש לומר אפקעינהו אבל אם נאמר דישלד"ע ע"כ גם בקידושין באיסור מהני תנאי ואה"נ די"ל אפקעינהו גם בהו. והנה מהך מעשה דהריגת אורי' יש הוכחה דאשלד"ע כדאיתא בש"ס דקידושין מ"ג ע"א דלכן אין מגיע לדוד שום עונש על הריגת אורי' משום דהוא בעצמו לא הרג ואשלד"ע ומה"ט לשמאי הזקן דס"ל ישלד"ע אה"נ דחייב עיי"ש ולפ"ז י"ל דה"ט שלא הוכיח הנביא תיכף את דוד על מעשה דב"ש דהי' יכול להשיב ולהתנצל דלא חטא כלל דכל היוצא למלחמה גט כריתות כותב לאשתו וכאמור וע"כ הקדים להוכיחו מדוע הכה את אורי' החתי בחרב וע"כ יתנצל דהוא לא הכה ואשלד"ע וכיון שכן אין שום תועלת בזה שכל היוצא למלחמת ב"ד גט כריתות כותב לאשתו כיון דבזה בהכרח צריך לבוא לסברת אפקעינהו ואפקעינהו לא הי' שייך לומר בקידושי ב"ש כיון שהי' באיסור ודוד בעצמו גלה דעתו דאשלד"ע וע"כ קשה עליו מדוע את אשתו לקח לו לאשה והענין נעים:

ד ועיין יומא ס"ו ע"ב שאלו את ר"א וכו' מה להציל הכבשה מן הארי אמר להם לא שאלתוני אלא על הרועה מה להציל הרועה מן הארי אמר להם לא שאלתוני אלא על הכבשה (כן היא גירסת הב"ח שם) ועיין בתוס' שם שפירשו דהשאלה הראשונה קאי על מעשה דב"ש והשאלה השני' על הריגת אורי' ויש להבין תשובת ר"א אשר היא כחדה סתומה ולהנ"ל י"ל בדרך נחמד דר"א רצה להראות ששני הדברים האלה היינו מעשה דב"ש ודהריגת אורי' הכל אחד הוא ושניהם סובבים והולכים על קוטב אחד באופן שהאחד יפיץ אור על השני, כי אם נניח דדוד חטא במעשה דהריגת אורי' וע"כ ס"ל דישלד"ע ממילא לא חטא במעשה דב"ש דשפיר שייך לומר כל היוצא למלחמת ב"ד גט כריתות כותב לאשתו ואפקעינהו רבנן לקידושין, ואף דהקידושין הי' באיסור דאם ישלד"ע אפי' בקידושין באיסור שייך לומר אפקעינהו וכן להיפוך אם לא חטא במעשת דהריגת אורי' ע"כ חטא במעשה דב"ש וכנ"ל כמו כן אם נניח דחטא במעשה דב"ש משום דקידושי' הי' באיסור ול"ש לומר אפקעינהו ע"כ ס"ל דאשלד"א וממילא ידענו דלא חטא במעשה דהריגת אורי' וה"ה להיפוך, ולפ"ז י"ל דזה יהי' הפירוש בדברי ר"א כאשר שאלו אותו מה להציל הכבשה מן הארי היינו אי דוד חטא במעשה דב"ש השיב להם בחכמה לא שאלתוני אלא על הרועה הכוונה כי אף ששאלו אותו על מעשה דב"ש הנה באמת השאלה סובבת והולכת גם על מעשה דהריגת אורי' כי מזה הדבר עצמו אי דוד חטא בהריגת אורי' או לא תלוי אי חטא במעשה דב"ש או לא וכנ"ל וכאשר שאלו אותו מה להציל הרועה היינו אי חטא דוד בהריגת אורי' השיב להם בחכמה לא שאלתוני אלא על הכבשה הכוונה אף ששאלו אותו על הצלת הרועה היינו על הריגת אורי' לקושטא דמילתא השאלה סובבת והולכת גם על מעשה דב"ש כי מזה אם חטא דוד במעשה דב"ש או לא תלוי אם חטא במעשה דהריגת אורי' או לא חטא וע"ד שאמרנו דשני הענינים האלה קשורים זב"ז ואם ידענו שיש להציל הרועה ממילא נדע שאין להציל הכבשה, ואם ידענו שיש להציל הכבשה ממילא ידענו שאין להציל הרועה והענין נחמד:

ה ומה נעים הפלפול הזה לבאר בו דבר הש"ס בשבת נ"ו אמר רב רבי דאתי מדוד מהפך ודרש בזכותי' דדוד מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע רבי אומר משונה רעה זו מכל רעות שבתורה שבכל רעות שבתורה כתיב ויעש וכאן כתיב לעשות שבקש לעשות ולא עשה את אורי' החתי הכית בחרב שהי' לך לדונו בסנהדרין ולא דנת, ואת אשתו לקחת לך לאשה לקוחין יש לך בה דא"ר שמואל בן נחמני כל היוצא למלחמת ב"ד גט כריתות כותב לאשתו וכו' ואותו הרגת בחרב בכי עמון מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו אף אורי' החתי אי אתה נענש עליו דמורד במלכות הי', ויש לדקדק קצת במה זה ניכר כ"כ במאמרו הלז של רבי שרצונו הי' לצדד ביחוד ובכונה יתירה בזכותי' דדוד ועם האמור למעלה י"ל בדרך נחמד דהנה כשנרצה לחפאות על מעשה דב"ש משום דכל היוצא למלחמת ב"ד גט כריתות כותב לאשתו כדרשת ר"ש בן נחמני יש בזה אלי' וקוץ דלפ"ז יהי' ההכרח לומר דישלד"ע וכאשר הארכנו למעלה ויהי' נמצא דחטא במעשה דהריגת אורי' כמו כן אם נרצה להמליץ על מעשה דהריגת אורי' דלא חטא דוד משום דאשלד"ע יגיע מזה חוב למעשה דב"ש דאם אשלד"ע ל"ש לומר אפקעינהו כשהקידושין הי' באיסור וא"כ אין שום תועלת בדרשת ר"ש בן נחמני דכל היוצא וכו' וממילא חטא דוד במעשה דב"ש, נמצא דממנ"פ חטא באחת או במעשה דב"ש או במעשה דהריגת אורי' אמנם רבי דאתי מדוד רצה לצדד בזכותי' שיצא זכאי לגמרי הן ממעשה דהריגת אורי' והן ממעשה דב"ש וע"כ המציא דאפי' אם נאמר דיששל"ע כאשר כן ההכרח לומר כדי להצדיק מעשה דב"ש ג"כ לא חטא דוד בהריגת אורי' דאורי' בדין נהרג כיון שהי' מורד במלכות וזה שאמר רב רבי דאתי מדוד מהפך ודריש בזכותי' היינו שצדד בזכותו שיצא זכאי לגמרי הן ממעשה דב"ש והן ממעשה דהריגת אורי' ובזה ניכר תשוקתו העזה של רבי להצדיק את הצדיק דהע"ה ראש שלשלת משפחתו שלא יהי' בו שום דופי. ובזה הי' מקום לומר רעיון נכון דה"ט שהרים רב בשבת שם כל כך על נס מאמרו של רבי בזכותי' דדוד דרב בזה לשטתו דהוא הוא בעל המאמר בקידושין מ"א שם דאסור לאדם לקדש את בתו כשהיא קטנה וא"כ לשטתו אין שום התנצלות למעשה דב"ש רק באופן שנאמר דישלד"ע וכאשר הארכנו למעלה וא"כ לדידי' יתעורר הלעז על דוד בנוגע להריגת אורי' וע"כ יקר הי' בעיניו מאמרו של רבי שהמציא זכות למעשה דהריגת אורי' אף אם נקטינן דישלד"ע והיינו מטעם דאורי' מורד במלכות הי' ובדין נהרג והדברים עריבים ע"ד הפלפול ובדרושינו הארכנו עוד בזה ופה קצר המצע מהשתרע:

ו ורגע אדבר עוד בענין הספק שעוררנו אי באשה שנשאית באיסור מהני ע"א להתירה דיש לצדד עוד ולומר כיון דמה דמהני ע"א בעדות אשה הוה מתקנת חכמים כאשר הארכנו למעלה א"כ אולי לא תקנו חכמים רק בדבר השכיח אבל בכגון דא דהוה מילתא דלא שכיח (דזה בודאי לא שכיח שאשה תנשא באיסור) לא תקנו רבנן אמנם בזה באנו למחלוקת הרד"ך והר"י טאיטאצאק הובאה במל"מ פ"ד מה' מלוה ולוה הי"ד ד"ה כתב מהריב"ל דדעת הרד"ך דהא דמחלקינן בין מילתא דשכיח למילתא דלא שכיח זה דוקא בגדרים וסייגים וה"ט משום דדי לן במה שהחמירו וגזרו במילתא דשכיח אבל במילתא דלא שכיח ל"ג דליכא למטעי משום אקראי בעלמא אבל כשאין הענין משום גדר אלא מילתא באפי' נפשי' שרצו לזכות את ישראל פשיטא שעל כל צד זכי' ותועלת תקנו, אמנם הר"י טאיטאצאק הובא במל"מ שם חילק עליו וס"ל דאף בתקנה איכא למימר מילתא דשכיח תקנו רבנן מילתא דלא שכיח לא תקנו רבנן ועיין בשו"ת ברית אברהם חאה"ע סי' י"ז שהרחיב הדיבור בפרט זה. והנה אם נאמר כדעת הרד"ך הנ"ל אין מקום לדברינו דבתקנה אפי' במילתא דלא שכיח תקנו רבנן, אמנם לשטת החולקים עליו י"ל כנ"ל דבכגון דא דהוה מילתא דלא שכיח לא תקנו רבנן שיהי' ע"א מועיל, ואם נאמר כן הי' מקום לדון ג"כ לענין הספק של הגרעק"א שהבאנו למעלה אי בזינתה מהני ע"א להתירה לפי המבואר בגיטין י"ז דזנות לא שכיחא עיי"ש א"כ י"ל ג"כ דבמילתא דלא שכיח לא תקנו רבנן אמנם התוס' שם בד"ה זנות כתבו דרק זנות בעדים והתראה לא שכיח אבל זנות גופא שכיח עיי"ש וא"כ ל"ל הכי. ולפום ריהטא י"ל בעיקר הספק שאנו דנין עליו דתליא במחלוקת הפוסקים אי מה"ת נאמן ע"א בעדות אשה או רק מדרבנן, דאם נאמר דמה"ת ע"א נאמן כדעת הרא"ה והריטב"א הובא בנמ"י ר"פ האשה רבה (ועיין בנובי"ק חאה"ע סי' ל"ג שהביא שכן מבואר בספרי הובא בילקוט פ' שופטים לא יקום ע"א באיש וכו' אבל קם הוא באשה להשיאה עיי"ש) ה"ה דאפילו כשנשאית באיסור ג"כ מועיל ע"א, אבל אם נאמר דרק מדרבנן מהני ע"א כאשר כן הוא שטת רש"י ותוס' כמו שהבאנו למעלה יש כמה סברות לומר דבנשאית באיסור לא יהי' מהני ע"א וכאשר דברנו מזו בארוכה למעלה. ואולי כיין דאף אם נאמר דמה"ת מהני ע"א ג"כ צריכים אנו לבוא בפרט זה לתקנת חכמים וכאשר ביאר הריטב"א שם דהא דאמרו בש"ס משום עגונא אקילו בה רבנן היינו נהי דמה"ת מהני ע"א בעדות אשה מ"מ הי' להם לחכמים להחמיר בזה ורק משום עיגונא הקילו ולא רצו להחמיר על דברי תורה עיי"ש גם לשטה זו יש לצדד דבנשאית באיסור לא הקילו וכדברינו לעיל אמנם אי משום הא לא אריא דבשלמא כשכל עיקר הדבר שמהני ע"א בעדות אשה הוה מדרבנן שפיר י"ל דבמקום איסורא לא תקנו רבנן וכיון שלא תקנו ממילא אין לנו שום יסוד להתיר עפ"י ע"א, משא"כ אם עיקר הדבר שמהני ע"א ל"ה מתקנת חכמים, ורק כל פעולת החכמים בענין זה היא אך בשלילה היינו מה שלא התנגדו למשפט התורה ולא החמירו עליו א"כ אפי' במקום איסורא כיון שסוף כל סוף לא מצאנו להחכמים שהחמירו בזה אין לנו להחמיר ויש להסביר הדבר ביותר דכלל זה מסור בידינו שתמיד ההכרח להביא ראי' אך לחיוב אבל לשלילה אין מהצורך להביא ראי' כי זה מובן מעצמו כל עוד שאין לנו הוכחה לחיוב, וה"נ אם תקנת חכמים היתה לקבל ע"א בעדות אשה א"כ כשאנו דנין על איזהו פרט כדוגמת הספק שלנו ההכרח להביא ראי' שגם הפרט הזה נכנס בגדר התקנה וכל עוד שאין לנו ראי' כזאת הסברא נותנת שלא נכנס כי יש כמה צדדים המורים כן, משא"כ אם פעולת החכמים היתה בשלילה שלא להחמיר על דברי תורה כשאנו דנין על איזהו פרט אם החמירו או לא עלינו להביא ראי' שהחמירו וכל עוד שאין לצו ראי' שהחמירו השכל נותן שלא החמירו דצד השלילה מסתבר תמיד יותר מצד החיוב. וזה ברור למבין ובלא"ה יש לצדד דאפי' אם נאמר דמה"ת מהני ע"א ג"כ יש סברא דבנשאית באיסור לא יהי' מהני ע"א לפי מה דמשמע מדברי הנ"י ר"פ האשה רבה דאפי' לדעת האומרים דמה"ת אין ע"א נאמן ג"כ צריכים אנחנו לבוא לטעמא דדייקא והיינו דמשו"ה האמינה התורה לע"א בעדות אשה משום דאשה דייקא ומינסבא א"כ כל הצדדים שצדדנו למעלה שייכים גם אם נאמר דמה"ת ע"א נאמן בשגם כי לחומרא הכל מודים דדרשינן טעמא דקרא כאשר הוכיח במלא הרועים ערך טעמא דקרא א"כ יש לנו לומר דהא דהימנוהו התורה לע"א הוא משום סברת דייקא והיכי דל"ש סברא זו כגון בנשאית באיסור אה"נ דאינו נאמן והבן:

רח

שם בגמ' ושנסקל תרנגול בירושלים על שהרג את הנפש (א) עיין ב"ק מ"א ע"א ממשמע שנאמר סקל יסקל השור איני יודע שנבילה הוא ונבילה אסורה באכילה מה ת"ל לא יאכל את בשרו מגיד לך הכתוב שאם שחטו לאחר שנגמור דינו אסור באכילה וכו' ויש להקשות אם נאמר דשור הנזכר בקרא לאו דוקא רק דה"ה דגם עוף במשמע א"כ למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת אה"נ דאיצטריך קרא לגופי' דאחר הסקילה הבשר אסור באכילה וכגון בעוף דסד"א שיהי' מותר כיון דלא בעי שחיטה וא"כ מנ"ל למידרש דאם שחטו לשור הנסקל לאחר שנגמר דינו שאסור באכילה וזה קושיא גדולה וכמדומה לי שכבר ראיתי באיזהו ספר שעמד ע"ז. והי' נראה מזה להביא ראי' למ"ש התוס' בחולין כ' ע"א ד"ה לא דאף למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת מ"מ נחירה בסימנים מיהו בעי דאל"כ לא משכחת נבלת עוף טהור שיטמא בגדים בבית הבליעה עיי"ש א"כ אפי' למ"ד א"ש לעוף מה"ת ג"כ ידענו דבשר עוף שנסקל אסור באכילה ושפיר גם לדידי' קשה לא יאכל את בשרו ל"ל וע"כ דאתיא לאשמעינן דאם שחטו לאחר שנגמר דינו שאסור. וכיוצא בזה כתב בשטמ"ק ב"ק שם בשם רבינו ישעי' לישב קושית התוס' שם ד"ה איני יודע דילמא קרא איצטריך לבן פקוע דאינו טעון שחיטה ותירץ ג"כ דנהי דב"פ אינו טעון שחיטה אבל נחירה בעי עיי"ש:

ב ויש להעיר על שטת רבינו ישעי' הנ"ל דב"פ טעון נחירה לפי המבואר בחולין ל"ג ע"א דמזמנין ישראל על ב"מ ואין מזמנין נכרי על ב"מ דישראל דבשחיטה תליא מילתא כיון דאיכא שחיטה מעליותא אישתרי לי' עכו"ם דבנחירה סגי להו ובמיתה תליא מילתא כאבמה"ח דמי וה"ט משום דאחר שחיטה הוה הב"מ כמאן דמנחא בדיקולא ועיי"ש בש"ס דרק מטעם מי איכא מידי וכו' שרי לזמן נכרי על ב"מ, א"כ יהי' הב"מ של ב"פ אסורין לישראל כיון דב"פ גם לישראל א"צ שחיטה רק בנחירה סגי לי' א"כ גם לישראל במיתה תליא מילתא ושוב יש לנו לומר דאחר שחיטה הוה הב"מ כמאן דמנחי בדיקולא וכאבמה"ח דמי, ואין לומר דשאני עכו"ם דנחירה ג"כ לא בעי והא דנקיט הש"ס בנחירה סגי להו לאו דוקא רק הכונה שאין להם שום אזהרה איך יש להכשיר הבשר לאכילה לכן אצלו במיתה תליא מילתא משא"כ ב"פ דטעון נחירה א"כ הנחירה גבי' עומדת במקום שחיטה להתיר הב"מ, דזה אינו, דהא לפי המבואר בתוס' חולין צ"א ע"א ד"ה כמאן עכו"ם נצטוו ג"כ על הנחירה ואפ"ה כיון שלא נצטוו על השחיטה הוה הב"מ כאבנה"ח אלמא דרק השחיטה מתרת ולא הנחירה א"כ בב"פ דג"כ ליכא חיוב שחיטה ורק בנחירה סגי הי' לנו לאסור הב"מ וכנ"ל. ועיין שו"ת ברית אברהם חיו"ד סי' כ"ט וסי' ל"א שהעיר בכיוצא בזה למ"ד דאין שחיטה לעוף מה"ת יהי' הב"מ של עוף אסורין כיון דבעוף גם לישראל במיתה תליא מילתא והוה הב"מ כמאן דמנחי בדיקולא ואסורין משום אבמה"ח וכל עיקר תירוצו הוה משום דבעוף דזוטר חייתו ל"ש לומר דהוה אבמה"ח אחר שחיטת הסימנין ורק הוה כמתה ממש וכעין שרצו לומר התוס' בחולין פ"ד ע"א ד"ה בעינן דבעוף דאין בו חיות כ"כ ל"ש לומר מפרכסת הרי היא כחי' עיי"ש וכ"ז ל"ש בב"פ. ובישוב ד"ז נראה לחלק דבשלמא בעכו"ם ליכא כלל ענין שחיטה גבי' ולכן י"ל דהב"מ אחר שחיטת או נחירת הסימנין הוה כמאן דמנחי בדיקולא וכאבמה"ח דמי דרק מי ששייך אצלו תורת שחיטה לדידי' התירה התורה הב"מ אחרי שחיטה קודם שתצא הנפש אף דהוה אבמה"ח אבל לעכו"ם דליתא בתורת שחיטה לא התירה התורה וממילא אסורין, כמו כן בעוף אם נאמר דא"ש לעוף מה"ת ליתא ג"כ בתורת שחיטה והי' לנו ג"כ לאסור משום אבמה"ח אחר שחיטת הסימנין ורק דבעוף דזוטר חייתי' ל"ש לומר דהוה אבמה"ח וכנ"ל משא"כ ב"פ הרי באמת ישנו בתורת שחיטה ומה שא"צ שחיטה הוא רק משום דניתר בשחיטת אמו כמו דאיתא בחולין ס"ט ע"א וכל בהמה לרבות הולד והיינו משום דדרשינן כל אשר תמצא בבהמה אכול עיי"ש ורק שלא נשלם מעשה השחיטה לגמרי לכן טעון עוד נחירה א"כ הנחירה היא גמר השחיטה ושוב אה"נ דשייך גם בב"פ לומר כמו בשאר בהמה דבשחיטה תליא מילתא וכיון שנעשתה בו הנחירה אשר אז נשלם מעשה השחיטה עד תמו אישתרי הב"מ. ומזה יש לדון ג"כ לענין מה שנסתפקתי לשטת רבינו ישעי' הנ"ל דב"פ טעון נחירה אי הנחירה צריכה להיות ע"י ישראל או סגי אפי' ע"י נכרי ולפום ריהטא יש ללמוד זאת ממ"ש הרא"ש סוף יומא דאם אין שחיטה לעוף מה"ת מותר לעשות הנחירה ע"י נכרי וה"נ בב"פ הדין כן אמנם לפמ"ש למעלה יש לחלק בין הנושאים דבשלמא בעוף ל"ש אצלו כלל תורת שחיטה לכן מותר לנחור ע"י נכרי משא"כ בב"פ הנה הנחירה היא חלק השחיטה והיינו שהשחיטה מתחלת בשחיטת האם ונגמרה בהנחירה ע"ד שאמרנו א"כ כמו שהשחיטה לא תוכל להיות ע"י נכרי כן גם הנחירה שהיא ג"כ חלק ממעשה השחיטה לא תוכל להיות עי' נכרי וז"ב:

ג ועיין בשו"ת ברית אברהם שם סי' ל"א שפלפל בדברי התוס' בחולין צ"א שהבאנו שכתבו דב"נ נצטוו על הנחירה אי הכוונה נחירה בסימנים דוקא וכמ"ש התוס' לענין עוף דאף דא"ש לעוף מה"ת מ"מ בעי נחירה בסימנים או דילמא כוונת התוס' דב"נ נצטוו רק על הריגה בעלמא והיינו שלא לאכול בהמה שמתה מאלי' אבל לא איכפת לן באיזהו אופן יהרגנה עיי"ש וכשאני לעצמי יהי' איך שיהי' בכוונת דברי התוס' לא זכיתי להבין דא"כ הוספנו על שבע מצוות ב"נ והמצאנו עוד מצוה חדשה שב"נ נצטוו על הנחירה ואסור לאכול בהמה שמתה מאליה ומדוע איפוא מנו רק שבע מצות הלא הי' להם למנות שמנה וכעין דמקשה הש"ס בסנהדרין נ"ט אהא דאיתא שם דעכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה לנו מורשה ולא להם וליחשבה גבי שבע מצות ומשני מ"ד מורשה מגזל קא גזיל לי' ומ"ד מאורסה דינה כנערה המאורשה דבסקילה עיי"ש וה"נ אם נאמר דב"נ נצטוו על הנחירה יקשה וליחשבה גבי שבע מצות ועיין תוספי הרא"ש יבמות ע"א שרצה לומר דקרא דכל בן נכר לא יאכל בו אתי להזהיר לעכו"ם שלא יאכל את הפסח ודחה זאת וכתב ומיהו דבר תימא הוא שלא מצינו אזהרה לעכו"ם, ואף שבצל"ח פסחים ע"ג ד"ה שחטו צדד דאה"נ דהאזהרה של כל בן נכר לא יאכל בו קאי על הנכרי האוכל ובמנ"ח מצוה י"ג הביא שכן היא דעת הסמ"ג ועיי"ש שפלפל בזה לישב הא דאיתא בפסחים ג' שקטלו להאי ארמאה דהוה סליק ואכל פסחים אשר רבים תמהו ע"ז מדוע נתחייב מיתה, דה"ט משום דעבר על לאו דכל ב"נ לא יאכל בו ובב"נ אזהרתן זו היא מיתתן עיי"ש הנה זה מפאת דקאי בסברא דאזהרה הזאת אף שב"נ מוזהרים עלי' לא מצאו לנחוץ לחשוב בהדי שבע מצות כיון שלא היתה נוהגת רק פעם אחת בשנה ובזמן שהפסח נוהג עיי"ש בצל"ח ובמנ"ח אבל לולא זאת א"א לומר שב"נ יהי' מוזהרים על ענינים שלא נזכרו בשבע מצות וכנ"ל, וצ"ל דהתוס' קאי בשטת עולא בחולין צ"ב דשבע מצות לאו דוקא רק שלשים מצות קבלו עליהם ב"נ וא"כ י"ל הא דנחירה הוה אחת מהן, ואולי באמת על קוטב זה סובבים והולכים שני תירוצי התוס' בחולין צ"א שם המחולקים בפרט זה אי ב"נ נצטוו על הנחירה או לא, והיינו דבתירוץ הראשון קאי התוס' בסברא דז' מצות דוקא ולכן לא ניחא להו למימר דב"נ נצטוו על הנחירה אמנם בתירוץ השני קאי בסברא דשבע מצות לאו דוקא וע"כ תירצו דב"נ נצטוו על הנחירה. ועיין בספר עשרה מאמרות מאמר חקור דין ח"ג פ' כ"א (הובא בענף יוסף על העין יעקב חולין צ"ב שם) שכתב דהא דאמר עולא דשלשים מצות קבלו עליהם ב"נ אף דבעלמא אמרינן דז' מצות הוו משום דשבע מצות יש כלליות אבל כל אחת מהן כוללת אחרות ובס"ה יש שלשים מצות ועיי"ש שכתב דאיסור נבילה נכנס בסוג אבמה"ח ובפסיקתא יליף לי' מדכתיב כל רמש אשר הוא חי לאפוקי נבילה דהיינו שמתה מאילי' עיי"ש וזה מתאים לדברי התוס' (ועיין לעיל בחידושינו לפרק זה מאמר ר"א אות א' שכתבנו דמה שאמרו בש"ס דסנהדרין נ"ו עשר מצות נצטוו במרה וכו' אין הכונה עשר מצות דוקא רק עשר סוגים של מצות וכל אחת תתפרד לענפים שונים עיי"ש שהארכנו בזה ומדברי העשרה מאמרות שהבאנו יש סיוע גדולה לדברינו דהא בין עשר מצות האלו נמנו ז' מצות של ב"נ כדאיתא בש"ס שם והז' מצות האלה ע"כ המה רק כלליות כי באמת בס"ה יש שלשים מצות וכנ"ל) ובגוף הקושיא על דברי התוס' הנ"ל שכ' דב"נ נצטוו על הנחירה מצאתי אח"כ בהגהות רש"ש שהרגיש בזה ואכמ"ל:

תוכן העניינים

ברכת אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה