אור ברסלב
ברכת אהרן פרק רביעי › רט

ברכת אהרן· הרב אהרן לוין

פרק רביעי · רט

רח

שם בגמרא. ועל יין בן ארבעים יום שנתנסך ע"ג המזבח. (א) ראיתי בדורש לציון דרוש ו' שהעיר מהא דאיתא במדרש שה"ש (הוא ברבה שה"ש ד' בפסוק שלחיך פרדס רמונים) מהיכן הי' ישראל מנסכין במדבר כל מ' שנה ר' יוחנן אומר מן הבאר וממנה הי' רוב הנייתן דאמר ר"י הבאר הי' מעלה להם מיני דשאים מיני זרעונים ומיני אילנות תדע לך שהוא כן שכיון שמתה מרים ופסקה הבאר מה הי' אומרים לא מקום זרע תאנה וגפן עכ"ל המדרש א"כ איך נוכל לומר דיין פחות מבן ארבעים אסור לנסך ע"ג המזבח משום דהוה יין מגתו הרי הבאר ניתן להם עכ"פ אחר ט"ו באייר (שהרי בט"ו באייר באו מדבר סיני אשר שם ניתן להם המן והבאר לא ניתן להם עד שבאו לרפידים אשר זה הי' אח"כ) ולפי המבואר במס' שבת בחמשה בסיון בנה משה מזבח והקריב קרבן אשר הי' טעון נסכים כדאיתא בילקוט פרשת פינחס עולת תמיד העשוי' בהר סיני כשם שעולת תמיד טעונה נסכים אף עולת סיני טעונה נסכים ואז ע"כ לא הי' היין רק בן עשרים יום ולא יותר ואפ"ה נתנסך ע"ג המזבח אלמא דאפי' פחות מבן ארבעים יום כשר למזבח, ואין לומר שאז הי' להם עוד יין שלקחו ממצרים שהרי כתיב וגם צידה לא עשו להם ורק סעודה אחת לקחו מהבצק ולא יותר ומכש"כ שלא לקחו יין, והנה במ"ש שלא לקחו עמהם ממצרים רק סעודה אחת שכן כתיב וגם צידה לא עשו להם המובן הפשוט בקרא הוא שלא הכינו להם מאכלים גמורים על הדרך והיינו כי מרוב החפזון לא הי' להם עת להכין ולבשל המאכלים אבל לעולם לקחו עמהם, דברים חיים אשר מהם עושים מאכלים כאשר כן לקחו עמהם הרבה דברים ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות ויוכל איפוא להיות שגם יין לקחו עמהם, אולם במכילתא משמע שלא לקחו עמהם כלל עיי"ש דדריש וגם צידה לא עשו להם להודיע שבחן של ישראל שלא אמרו למשה האיך נצא למדבר ואין לנו צידה לדרך וכו' ועיי"ש במכילתא דנס גדול נעשה להם באותה חררה שהוציאו ממצרים שאכלו ממנה לחם עד שירד המן (ודומה לזה איתא ג"כ בש"ס דקידושין ל"ח ע"א ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה וכי ארבעים שנה אכלו והלא ארבעים שנה חסר שלשים יום אכלו אלא לומר לך עוגות מצות שהוציאו ממצרים טעמו בהן טעם מן עיי"ש) אמנם בגוף קושית הצל"ח י"ל דהא דיין מגתו פסול לגבי מזבח ל"ה רק לכתחלה אבל בדיעבד שפיר דמי כדאיתא בב"ב צ' יין מגתו לא יביא ואם הביא כשר (והא דהעיד ר"י בן בבא דיין בן מ' יום מתנסך ע"ג המזבח היינו דאז הוא כשר אפי' לכתחלה) וא"כ במדבר שלא הי' להם יין אחר הנה שעת הדחק כדיעבד דמי ומותר אף לכתחלה וכמ"ש התוס' בכתובות כ"א ע"ב ד"ה האומר דהיכי דאינו יכול כדיעבד דמי עיי"ש ועיין בשו"ת שבות יעקב ח"ג סי' ק"י שכתב דאף שאמרו שעת הדחק כדיעבד דמי לקושטא דמילתא שעה"ד עדיף עוד מדיעבד ולפ"ז אין להביא ראי' כלל מיין שהקריבו במדבר אף שהי' פחות מבן מ' יום דשם שאני שלא הי' להם יין אחר ואף יין מגתו הי' יכולין להקריב אבל היכי שאפשר להביא יין אחר אה"נ דאין להביא לכתחלה יין עד שיהי' בן מ' יום:

ב וראיתי בדורש לציון שם בהגהה מבן המחבר שדן בדברי המדרש הנ"ל אי הפירוש שהבאר הי' מעלה להם יין ממש או הפירוש שהבאר הי' מעלה להם ענבים והם עשו מהם יין, וכתב דלשון המדרש מורה שהבאר העלה להם ענבים ולא יין, ולפענ"ד כן מסתבר מילתא דאילו הבאר הי' מעלה יין לא הי' כשר כלל למנחות משום דלאו שם יין עליו וכעין דאמרינן בסנהדרין נ"ט ע"ב דבשר היורד מן השמים לאו בשר מקרי ה"נ יין הבא שלא כדרך הטבע לאו שם יין עליו, אמנם אם הבאר העלה ענבים ועשו מהם יין שפיר מקרי יין וכשר למזבח וכמו דאמרינן במנחות ס"ט ע"ב בחטים שירדו בעבים (היינו שירדו משמים ע"י נס עיין תוס' שם) דכשרים למנחות ורק לשתהל"ח איבעי' לי' להש"ס אי כשרים משום דכתיב ממושבותיכם עיי"ש והיינו כגון ע"י נס ירדו חטים ואח"כ ע"י טחינה בכח אדם נשתנה צורתם ונעשה סולת שפיר סולת מקרי שיוכשר למנחות וה"נ כיון שע"י דריכה נשתנה צורת הענבים ונעשה יין מקרי שפיר יין שיוכשר לנסכים. וקצת דוגמא לזה יש להביא מדברי הש"ס בשבת קי"ב ע"ב ניקב כמוצא זית וסתמו וחזר וניקב כמוצא זית וסתמו עד שהשלימו למוציא רימון וכו' פנים חדשות בא לכאן עיי"ש וה"נ י"ל דהיין הנעשה מענבים הוה פנים חדשות והוא לא בא כלל מן השמים ולכן שפיר כשר לנסכים (ועיין בתשו' חו"י סי' קס"ב שנשאל אי שרי להתיך טסים ישנים שלמים ושבורים לעשות מהם פמוט של כסף לתלותה בבהכ"נ והשיב להתיר דאחר שהותכו פנים חדשות באו לכאן ולא דמי להא דסי' קנ"ד שאין עושין מתבה כסא לס"ת עיי"ש וזה מתאים ג"כ לעניננו) עוד יש להביא דוגמא לזה מדברי הש"ס בב"ק צ"ג ע"ב נתן לה חטים באתננה ועשאן סולת זיתים ועשאן שמן ענבים ועשאן יין וכו' ב"ה מתירין אלמא אף דהחטים והענבים פסולים מ"מ הסולת והיין הנעשה מהם כשר וה"נ י"ל אף שענבים הבאים מן השמים בעצמם אינם כשרים לגבי מזבח מ"מ הסולת הנעשה מהם כשר, ועיין בש"ע או"ח סי' י"א דאם גזל צמר ועשאן חוטים כשרים לציצית ומוכח ג"כ דאף דהדבר בעצמו פסול מ"מ התולדה היוצא ממנו כשר. אמנם בזה יש לפקפק דשם באתנן וכן בגזל ל"ה הפסול בעצם הדבר ורק איסורא הוא דרביע עליו ולכן כשנשתנה הדבר נסתלק האיסור, משא"כ בחטים הבאים מן השמים הוה הפסול בעצם הדבר לזה י"ל דאם החטים פסולים לגבי מזבח אה"נ דגם הסולת הנעשה מהם פסול ויש לדמות זאת למ"ש בשבת קכ"ז ע"ב ד"ה כיון לחלק בין היכי שהדבר בעצם אינו ראוי מחמת גריעותא דידי' כגון בגדי עניים לעשירים וכן היכי שהדבר בעצם הוה ראוי. ורק איסורא הוא דרביע עלי' כגון תרומה לזר דזר שפיר מקרי ראוי עיי"ש:

ג אמנם בגוף דברי המדרש שה"ש שכ' דהבאר הי' מעלה להם לישראל מיני דשאים ומיני זרעונים וכו' הנה לולא דמסתפינא הייתי מפרש דאין הכונה שהבאר הי' מעלה להם לישראל מיני דשאים גמורים וכדומה אילנות וצמחים ממש רק הכונה שע"י הבאר אשר השקה במימיו את הארץ, העלתה הארץ צמחים ועשתה פרי, אבל לעולם גידול הצמחים הי' כדרך כל הארץ והנס. הי' שזולת הבאר הלא המדבר הוא ארץ מלחה ואינה מוכשרת כלל להוציא זרע ועץ פרי, אולם ע"י הבאר הנפלא שהי' להם נעשתה הארץ לארץ פורי' וגדלה צמחים טובים וע"כ הוית הצמחים האלה תתיחס אל הבאר כי הוא הי' הגורם לזה ולכן בהבטל הבאר שוב נעשתה הארץ למלחה כמקדם והתואננו כי המקום הזה איננו מקום זרע גפן ותאנה ורמון, ועיין לעיל בחידושינו לפרק ראשון מאמר ט"ז שדברנו מזה שכמה פעמים מצינו שהפעולה תתיחס ע"ש הגורם דרוש משם, והכה הסברא הזאת שאמרתי מדעתא דנפשאי מצאתי לה אח"כ תנא דמסייע באוה"ח עה"ת פ' שלח אהא דאמרינן דמקושש תולש הי' וקשה הרי המדבר הי' ארץ מליחה ולא נמצאו בה צמחים ותירץ באוה"ח דבארה של מרים הי' משקה ומגדל צמחים עיי"ש וזה כדברינו ועיין חולין פ"ט ע"ב תוסד"ה אלא שכתבו דשמא כשבאו ישראל למדבר הי' המדבר מצמיח וראיתי בהגהות רש"ש שם שתמה הרי התלוננו ואמרו לא מקום זרע וכו' ותירץ דתלונתם היתה על אשר לא מצאו זרוע בבואם כי הם לא יכלו לזרוע בעת בואם אחרי אשר עפ"י ה' חנו ופן לא יתמהמהו שמה עד אשר יגיע זמן הקציר ויהי' יגיעם לריק. והדברים דחוקים מאד בשגם כי הלשון לא מקום זרע משמע שתלונתם היתה על איכות המקום שאינו ראוי ומוכשר לזריעה, ולהנ"ל הענין נכבד דאה"נ דהמדבר הי' מגדל צמחים. אבל זה רק כל עוד שהי' להם הבאר וכנ"ל אבל אח"כ. כאשר נפסק הבאר אה"נ דחזר להיות ארץ מליחה וע"כ התאוננו באמת אז אחרי סילוק הבאר לא מקום זרע וכדברי המדרש בשה"ש שהבאנו ודברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במק"א. וראה זה מצאתי במכילתא פ' יתרו דבר חדש שכמו שבהמן הי' טועמים כל מיני מאכל כן בהבאר הי' טועמין כל מיני משקה עיי"ש דדריש ויחד יתרו על כל הטובה ר"י אומר בטובת המן הכתוב מדבר אמר לו המן הזה שנתן לנו המקום אנו טועמין בו נועם הפת נועם בשר נועם דגים נועם חגבים טעם כל מטעמים שבעולם וכו' ר"א המודעי אומר בטובת, הבאר הכתוב מדבר אמר לו הבאר הזה שנתן לנו המקום אנו טועמין בו טעם יין ישן וטעם יין חדש טעם חלב וטעם דבש וטעם כל הממתקים שבעולם וכו' אמנם זה בודאי א"א לומר שהמים בעצמם הי' כשרים לנסכים במקום יין כיון שטעמו בהם טעם יין דסוף כל סוף ל"ה אלא מים ורק שטעמם הי' כטעם היין, ועכצ"ל או דהבאר הי' מעלה להם גם יין ממש או שהרוה את האדמה להעלות ממנה צמח ע"ד שאמרנו. ויש לדקדק קצת מדוע שאל המדרש רק מהיכן לקחו ישראל יין לנסכים הלא השאלה הזאת עצמה יש לשאול גם לענין שאר דברים שהי' צריכים להם במדבר כגון סולת למנחות וכן הצמחים לשמן המשחה ולקטורת הסמים וכדומה, וי"ל דעל שאר דברים אין לשאול כי יוכל להיות שלקחו מתגרי נכרים וכדמוכח מדברי הש"ס ביומא ע"ה דאוה"ע הי' מביאין להם מיני מאכל ועיין תוס' מנחות מ"ה ע"ב שכתבו דבמדבר רק שתהל"ח לא יכלו להקריב משום דשתהל"ח בעינן ממושבותיכם אבל שאר דברים כגון לחה"פ הי' יכולים להכין במדבר ממה שהי' אומה"ע מביאין להם עיי"ש אבל יין הלא לא יכלו לקחת מאוה"ע וע"כ שאל המדרש מהיכן הי' להם יין, ועיין במדרש שם דרבנן באמת ס"ל דגם יין הי' להם ממה שתגרי נכרים הי' מוכרין להם משום דלדעת ר"י עדיין לא נאסר אז יינם של עכו"ם לישראל עיי"ש ודבר תימה ראיתי במדרש שה"ש שם בחידושי הרד"ל על המדרש שכתב דשאלת המדרש מהיכן הי' ישראל מנסכים כל מ' שנה במדבר לא יתכן לשטת ר"י דהא לדידי' לא קרבו נסכים כלל במדבר כדאיתא בקידושין ל"ז זה ליתא דהא אפי' ר"י דס"ל דלא קרבו נסכים במדבר היינו דוקא בקרבן יחיד אבל בק"צ גם לדידי' קרבו נסכים במדבר דכתיב במילואים וזה אשר תעשה על המזבח וכתיב בי' נסכים בעולת התמיד וכ"כ להדיא רש"י בקידושין שם וא"כ גם לדידי' יש לשאול שאלת המדרש מהיכן לקחו ישראל יין במדבר לק"צ. ועיין בפירוש מהרז"ו על המדרש שם שכתב ג"כ דלא יתכן לומר דשאלת המדרש קאי על יין של נסכים לקרבנות דהרי לא נתחייבו בנסכים עד בואם אל ארץ נושבת וע"כ פירש דכוונת המדרש על סתם יין לשמחה שנקרא ג"כ ניסוך כמ"ש בקהלת ב' אנסכה בשמחה ואין שמחה אלא ביין וכו', וכבר כתבתי דזה ליתא דק"צ לכ"ע הי' טעונים נסכים במדבר ורק בקרבן יחיד נחלקו ושפיר י"ל דשאלת המדרש קאי על יין של נסכים לקרבנות ציבור וכאמור:

תוכן העניינים

ברכת אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה