ברכת אהרן· הרב אהרן לוין
פרק רביעי · רח
שם בגמ' ושנסקל תרנגול בירושלים על שהרג את הנפש (א) עיין ב"ק מ"א ע"א ממשמע שנאמר סקל יסקל השור איני יודע שנבילה הוא ונבילה אסורה באכילה מה ת"ל לא יאכל את בשרו מגיד לך הכתוב שאם שחטו לאחר שנגמור דינו אסור באכילה וכו' ויש להקשות אם נאמר דשור הנזכר בקרא לאו דוקא רק דה"ה דגם עוף במשמע א"כ למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת אה"נ דאיצטריך קרא לגופי' דאחר הסקילה הבשר אסור באכילה וכגון בעוף דסד"א שיהי' מותר כיון דלא בעי שחיטה וא"כ מנ"ל למידרש דאם שחטו לשור הנסקל לאחר שנגמר דינו שאסור באכילה וזה קושיא גדולה וכמדומה לי שכבר ראיתי באיזהו ספר שעמד ע"ז. והי' נראה מזה להביא ראי' למ"ש התוס' בחולין כ' ע"א ד"ה לא דאף למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת מ"מ נחירה בסימנים מיהו בעי דאל"כ לא משכחת נבלת עוף טהור שיטמא בגדים בבית הבליעה עיי"ש א"כ אפי' למ"ד א"ש לעוף מה"ת ג"כ ידענו דבשר עוף שנסקל אסור באכילה ושפיר גם לדידי' קשה לא יאכל את בשרו ל"ל וע"כ דאתיא לאשמעינן דאם שחטו לאחר שנגמר דינו שאסור. וכיוצא בזה כתב בשטמ"ק ב"ק שם בשם רבינו ישעי' לישב קושית התוס' שם ד"ה איני יודע דילמא קרא איצטריך לבן פקוע דאינו טעון שחיטה ותירץ ג"כ דנהי דב"פ אינו טעון שחיטה אבל נחירה בעי עיי"ש:
ב ויש להעיר על שטת רבינו ישעי' הנ"ל דב"פ טעון נחירה לפי המבואר בחולין ל"ג ע"א דמזמנין ישראל על ב"מ ואין מזמנין נכרי על ב"מ דישראל דבשחיטה תליא מילתא כיון דאיכא שחיטה מעליותא אישתרי לי' עכו"ם דבנחירה סגי להו ובמיתה תליא מילתא כאבמה"ח דמי וה"ט משום דאחר שחיטה הוה הב"מ כמאן דמנחא בדיקולא ועיי"ש בש"ס דרק מטעם מי איכא מידי וכו' שרי לזמן נכרי על ב"מ, א"כ יהי' הב"מ של ב"פ אסורין לישראל כיון דב"פ גם לישראל א"צ שחיטה רק בנחירה סגי לי' א"כ גם לישראל במיתה תליא מילתא ושוב יש לנו לומר דאחר שחיטה הוה הב"מ כמאן דמנחי בדיקולא וכאבמה"ח דמי, ואין לומר דשאני עכו"ם דנחירה ג"כ לא בעי והא דנקיט הש"ס בנחירה סגי להו לאו דוקא רק הכונה שאין להם שום אזהרה איך יש להכשיר הבשר לאכילה לכן אצלו במיתה תליא מילתא משא"כ ב"פ דטעון נחירה א"כ הנחירה גבי' עומדת במקום שחיטה להתיר הב"מ, דזה אינו, דהא לפי המבואר בתוס' חולין צ"א ע"א ד"ה כמאן עכו"ם נצטוו ג"כ על הנחירה ואפ"ה כיון שלא נצטוו על השחיטה הוה הב"מ כאבנה"ח אלמא דרק השחיטה מתרת ולא הנחירה א"כ בב"פ דג"כ ליכא חיוב שחיטה ורק בנחירה סגי הי' לנו לאסור הב"מ וכנ"ל. ועיין שו"ת ברית אברהם חיו"ד סי' כ"ט וסי' ל"א שהעיר בכיוצא בזה למ"ד דאין שחיטה לעוף מה"ת יהי' הב"מ של עוף אסורין כיון דבעוף גם לישראל במיתה תליא מילתא והוה הב"מ כמאן דמנחי בדיקולא ואסורין משום אבמה"ח וכל עיקר תירוצו הוה משום דבעוף דזוטר חייתו ל"ש לומר דהוה אבמה"ח אחר שחיטת הסימנין ורק הוה כמתה ממש וכעין שרצו לומר התוס' בחולין פ"ד ע"א ד"ה בעינן דבעוף דאין בו חיות כ"כ ל"ש לומר מפרכסת הרי היא כחי' עיי"ש וכ"ז ל"ש בב"פ. ובישוב ד"ז נראה לחלק דבשלמא בעכו"ם ליכא כלל ענין שחיטה גבי' ולכן י"ל דהב"מ אחר שחיטת או נחירת הסימנין הוה כמאן דמנחי בדיקולא וכאבמה"ח דמי דרק מי ששייך אצלו תורת שחיטה לדידי' התירה התורה הב"מ אחרי שחיטה קודם שתצא הנפש אף דהוה אבמה"ח אבל לעכו"ם דליתא בתורת שחיטה לא התירה התורה וממילא אסורין, כמו כן בעוף אם נאמר דא"ש לעוף מה"ת ליתא ג"כ בתורת שחיטה והי' לנו ג"כ לאסור משום אבמה"ח אחר שחיטת הסימנין ורק דבעוף דזוטר חייתי' ל"ש לומר דהוה אבמה"ח וכנ"ל משא"כ ב"פ הרי באמת ישנו בתורת שחיטה ומה שא"צ שחיטה הוא רק משום דניתר בשחיטת אמו כמו דאיתא בחולין ס"ט ע"א וכל בהמה לרבות הולד והיינו משום דדרשינן כל אשר תמצא בבהמה אכול עיי"ש ורק שלא נשלם מעשה השחיטה לגמרי לכן טעון עוד נחירה א"כ הנחירה היא גמר השחיטה ושוב אה"נ דשייך גם בב"פ לומר כמו בשאר בהמה דבשחיטה תליא מילתא וכיון שנעשתה בו הנחירה אשר אז נשלם מעשה השחיטה עד תמו אישתרי הב"מ. ומזה יש לדון ג"כ לענין מה שנסתפקתי לשטת רבינו ישעי' הנ"ל דב"פ טעון נחירה אי הנחירה צריכה להיות ע"י ישראל או סגי אפי' ע"י נכרי ולפום ריהטא יש ללמוד זאת ממ"ש הרא"ש סוף יומא דאם אין שחיטה לעוף מה"ת מותר לעשות הנחירה ע"י נכרי וה"נ בב"פ הדין כן אמנם לפמ"ש למעלה יש לחלק בין הנושאים דבשלמא בעוף ל"ש אצלו כלל תורת שחיטה לכן מותר לנחור ע"י נכרי משא"כ בב"פ הנה הנחירה היא חלק השחיטה והיינו שהשחיטה מתחלת בשחיטת האם ונגמרה בהנחירה ע"ד שאמרנו א"כ כמו שהשחיטה לא תוכל להיות ע"י נכרי כן גם הנחירה שהיא ג"כ חלק ממעשה השחיטה לא תוכל להיות עי' נכרי וז"ב:
ג ועיין בשו"ת ברית אברהם שם סי' ל"א שפלפל בדברי התוס' בחולין צ"א שהבאנו שכתבו דב"נ נצטוו על הנחירה אי הכוונה נחירה בסימנים דוקא וכמ"ש התוס' לענין עוף דאף דא"ש לעוף מה"ת מ"מ בעי נחירה בסימנים או דילמא כוונת התוס' דב"נ נצטוו רק על הריגה בעלמא והיינו שלא לאכול בהמה שמתה מאלי' אבל לא איכפת לן באיזהו אופן יהרגנה עיי"ש וכשאני לעצמי יהי' איך שיהי' בכוונת דברי התוס' לא זכיתי להבין דא"כ הוספנו על שבע מצוות ב"נ והמצאנו עוד מצוה חדשה שב"נ נצטוו על הנחירה ואסור לאכול בהמה שמתה מאליה ומדוע איפוא מנו רק שבע מצות הלא הי' להם למנות שמנה וכעין דמקשה הש"ס בסנהדרין נ"ט אהא דאיתא שם דעכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה לנו מורשה ולא להם וליחשבה גבי שבע מצות ומשני מ"ד מורשה מגזל קא גזיל לי' ומ"ד מאורסה דינה כנערה המאורשה דבסקילה עיי"ש וה"נ אם נאמר דב"נ נצטוו על הנחירה יקשה וליחשבה גבי שבע מצות ועיין תוספי הרא"ש יבמות ע"א שרצה לומר דקרא דכל בן נכר לא יאכל בו אתי להזהיר לעכו"ם שלא יאכל את הפסח ודחה זאת וכתב ומיהו דבר תימא הוא שלא מצינו אזהרה לעכו"ם, ואף שבצל"ח פסחים ע"ג ד"ה שחטו צדד דאה"נ דהאזהרה של כל בן נכר לא יאכל בו קאי על הנכרי האוכל ובמנ"ח מצוה י"ג הביא שכן היא דעת הסמ"ג ועיי"ש שפלפל בזה לישב הא דאיתא בפסחים ג' שקטלו להאי ארמאה דהוה סליק ואכל פסחים אשר רבים תמהו ע"ז מדוע נתחייב מיתה, דה"ט משום דעבר על לאו דכל ב"נ לא יאכל בו ובב"נ אזהרתן זו היא מיתתן עיי"ש הנה זה מפאת דקאי בסברא דאזהרה הזאת אף שב"נ מוזהרים עלי' לא מצאו לנחוץ לחשוב בהדי שבע מצות כיון שלא היתה נוהגת רק פעם אחת בשנה ובזמן שהפסח נוהג עיי"ש בצל"ח ובמנ"ח אבל לולא זאת א"א לומר שב"נ יהי' מוזהרים על ענינים שלא נזכרו בשבע מצות וכנ"ל, וצ"ל דהתוס' קאי בשטת עולא בחולין צ"ב דשבע מצות לאו דוקא רק שלשים מצות קבלו עליהם ב"נ וא"כ י"ל הא דנחירה הוה אחת מהן, ואולי באמת על קוטב זה סובבים והולכים שני תירוצי התוס' בחולין צ"א שם המחולקים בפרט זה אי ב"נ נצטוו על הנחירה או לא, והיינו דבתירוץ הראשון קאי התוס' בסברא דז' מצות דוקא ולכן לא ניחא להו למימר דב"נ נצטוו על הנחירה אמנם בתירוץ השני קאי בסברא דשבע מצות לאו דוקא וע"כ תירצו דב"נ נצטוו על הנחירה. ועיין בספר עשרה מאמרות מאמר חקור דין ח"ג פ' כ"א (הובא בענף יוסף על העין יעקב חולין צ"ב שם) שכתב דהא דאמר עולא דשלשים מצות קבלו עליהם ב"נ אף דבעלמא אמרינן דז' מצות הוו משום דשבע מצות יש כלליות אבל כל אחת מהן כוללת אחרות ובס"ה יש שלשים מצות ועיי"ש שכתב דאיסור נבילה נכנס בסוג אבמה"ח ובפסיקתא יליף לי' מדכתיב כל רמש אשר הוא חי לאפוקי נבילה דהיינו שמתה מאילי' עיי"ש וזה מתאים לדברי התוס' (ועיין לעיל בחידושינו לפרק זה מאמר ר"א אות א' שכתבנו דמה שאמרו בש"ס דסנהדרין נ"ו עשר מצות נצטוו במרה וכו' אין הכונה עשר מצות דוקא רק עשר סוגים של מצות וכל אחת תתפרד לענפים שונים עיי"ש שהארכנו בזה ומדברי העשרה מאמרות שהבאנו יש סיוע גדולה לדברינו דהא בין עשר מצות האלו נמנו ז' מצות של ב"נ כדאיתא בש"ס שם והז' מצות האלה ע"כ המה רק כלליות כי באמת בס"ה יש שלשים מצות וכנ"ל) ובגוף הקושיא על דברי התוס' הנ"ל שכ' דב"נ נצטוו על הנחירה מצאתי אח"כ בהגהות רש"ש שהרגיש בזה ואכמ"ל: