ברכת אהרן· הרב אהרן לוין
פרק רביעי · רז
שם בגמרא ושמשיאין את האשה עפ"י עד אחד (א) יש להסתפק באשה שנשאית באיסור באופן שהקידושין תפסו בה ואח"כ בא ע"א והעיד שמת בעלה אי מתירין אותה להנשא על פיו, ולכאורה י"ל דזה תליא בשני הטעמים אשר בגללם מועיל ע"א בעדות אשה עיין יבמות צ"ג וקט"ו דאם נאמר דהטעם הוא משום דהוה מילתא דעל"ג אין שום סברא לחלק בין נשאית באיסור לנשאית בהיתר דסוף כל סוף הוה מילתא דעל"ג וע"א נאמן אבל אם נאמר דהטעם הוא משום דאשה דייקא ומינסבא י"ל דזה דוקא באשה דעלמא אבל בכגון דא שנשאית באיסור הרי אנו רואים שאשה זו אינה מדייקת א"כ איתרע חזקתה ושוב אין סברא להתירה עפ"י ע"א, ועיין רש"י יבמות פ"ז ע"ב במתניתין שפירש דה"ט אם נשאת בע"א ואח"כ בא בעלה תצא מזה ומזה כשאר א"א שזינתה ול"א דאנוסה הוה דהא דהימנוהו רבנן לע"א בעדות אשה ל"ה רק משום שסמכו דהיא גופא דייקא ומינסבא והא דלא דייקא קנסי לה עיי"ש ומשמע דתפס לעיקר הטעם דאשה דייקא ומינסבא וכן כתבו התוס' שם בדף צ"ג ע"ב ד"ה ע"א עיי"ש וא"כ י"ל כמ"ש דבנשאית באיסור דל"ש הטעם דדייקא ומינסבא אה"נ דל"מ ע"א. ויש להביא סמוכין לזה ממ"ש הר"י מינץ בתשובה הובא בשו"ת ברית אברהם חאה"ע סי' מ"ו דבקטנה ל"מ ע"א כיון דל"ש אצלה לומר דדייקא ומינסבא דקטנה לאו, בת דיוקא הוא עיי"ש וא"כ גם בנשאית באיסור י"ל כן, ואף דלקושטא דמילתא גם בקטנה מהני ע"א כמ"ש בבית מאיר אה"ע סוסי' ט"ו דחלילה להעלות על הדעת דבקטנה אין ע"א נאמן דלא מצינן בשום מקום לחלק בזה וכ"כ בנובי"ק חאה"ע סי' כ"ז מ"ב ומ"ג, הנה זה מפאת דלפי האמת גם בקטנה שייך ענין דייקא ומינסבא וכמ"ש בנוב"י שם דכל עיקר סברת דייקא הוא משום דכיון דאשה דייקא בודאי אומר העד אמת דמתירא לשקר שמא ע"י חקירת האשה אשר בודאי תחקור היטב קודם שתנשא יתגלה שקרותו עיי"ש וזה הטעם ע"כ. שייך גם בקטנה דהעד יתירא לשקר שמא לא תנשא עד שתגדל ואז תדייק ויתודע ששקר העיד אבל היכי שנשאית באיסור דאז ל"ש סברת דייקא דהא השכל נותן שהעד לא יתירא לשקר כיון שהוא רואה שנשאית בפעם ראשונה באיסור בודאי יחליט בנפשו שהאשה הזאת לא תדקדק גם להבא ולא יחוש כלל שיתגלה שקרותו ושוב אין סברא להאמינו ויש להעיר מדברי התב"ש בסי' כ"ט שכתב דבבהמה שיש לה מים בראש וספק אם המוח מקיף מכל צד שיש להחמיר ול"ל דאזלינן בתר רובא כיון דע"כ הבהמה הזאת יצאה מהרוב דרוב בהמות אין להם מים בראש וזו יש לה א"כ איתרע רובא וכמו דאמרינן בכתובות ר"פ האשה שנתארמלה רוב הנשאות בתולה יש לה קול וזו הואיל ואין לה קול איתרע רובא עיי"ש וא"כ ה"נ י"ל כיון דהך מילתא דדייקא ומינסבא ל"ה ג"כ רק חזקה דאתיא מכח רובא דרוב נשים דייקות בשעת נשואין אבל מיעוט בודאי יש שאינן דייקות (דזה בודאי א"א לומר דליכא מיעוט כלל שאינן דייקות כמובן) ורק שאין חוששין למיעוט ולכן מעמידין האשה הזאת שע"א מעיד עלי' שמת בעלה על חזקתה שהיא ג"כ מאותו הרוב שדייקות ומתירין אותה ע"פ ע"א וא"כ בכגון דא שנשאית באיסור שאנו רואים שיצאה מהרוב ל"ש לומר שמעמידין אותה בחזקתה שהיא מן הרוב דדייקות ומינסבות. ועיין בתשו' הגרעק"א סי' ק"ל שנסתפק באשה שזינתה תחת בעלה ואח"כ בא ע"א שמת בעלה אי מתירין אותה ע"פ, דהא דמהני ע"א בעדות אשה אמרו בש"ס בדף פ"ז ע"א דזה הוה מטעם החומר שהחמירו עלי' בסופה שאם בא בעלה תצא מזה ומזה לכן הקילו עלי' מתחלה להתירה להנשא מפני שבודאי לא תנשא עד שתדקדק היטב וא"כ היכי שזינתה דבלא"ה אסורה לבעלה הראשין אולי משום בעלה השני לבד לא מקרי חומר שנאמר שבשביל זה תדקדק היטב והאריך הרבה בזה (וכיוצא בזה נסתפקתי באשה שראתה ג"פ דם מ"ת שהדין שאסורה לבעלה ומחייב לגרשה כדאיתא בש"ע יו"ד סי' קפ"ו אם מהני בכגון דא ע"א המעיד על מיתת בעלה להתירה להנשא כיון דבזה ליכא ג"כ חומר רק לגבי בעלה השני דלבעלה הראשין בלא"ה אסורה) ולהנ"ל י"ל דאף אם נניח דמה שתאסר על השני לבד מקרי ג"כ חומר כאשר כן מסיק בתשו' רעק"א שם וכאשר כן היא דעת הנובי"ק חאה"ע סי' מ"ב עיי"ש שהוציא כן מדברי הירושלמי בכ"ז בכגון דא שזינתה (או שראתה מ"ת) כל עיקר סברת דייקא ומינסבא אין לה מקום כיון דסברא זו לא נאמרה רק ע"צ הרוב (דמיעוט בודאי יש שאינן משגיחות כלל על החומר ומנסבות בלא דיוק אף שיגיע להן החומר אח"כ וכנ"ל) וא"כ באשה הזאת שע"כ יצאה מהרוב ל"ש לומר שהיא מן הרוב וכדברי התב"ש שהבאתי. אמנם גוף דברי התב"ש אינם ברורים עוד ועיין בחוו"ד סי' נ' שתמה עליהם ושדא בהם נרגא ועיין בראש אפרים בשו"ת שבסוף הספר סי' י"ט שהאריך הרבה לחזק דברי התב"ש והביא שמצא סברא זו גם בריב"ש סי' תע"ד לענין סריס ואח"כ צדד דזה תליא בפלוגתא דבכורות מ"ב אי אמרינן הואיל ואישתני ואכמ"ל:
ב עוד נלפע"ד לדון בענין הספק שעוררנו אי בנשאית באיסור מהני ע"א להתירה עפ"י דברי התוס' ביבמות פ"ח ע"ב ד"ה מתוך שכתבו דהא דנאמן ע"א בעדות אשה הוה רק מתקנת חכמים ואין זה עקירת דבר מה"ת כיון שדומה הדבר הגון להאמין ובדבר שיש קצת טעם וסמך ל"ח עוקר דבר מה"ת עיי"ש וא"כ י"ל שחכמים לא תקני רק באשה כשרה שנשואי' הי' בהיתר לכן למען לא תשאר עגונה הקילו וסמכו על ע"א אבל באשה מרשעת שעברה על משפטי התורה ונשאית באיסור בכגון דא לא תקנו חכמים לטובתה דתקנתא לרשיעי לא עבדינן, ויש להביא דוגמא לזה מדברי הש"ס בב"ב ל"ה ע"ב אמרי נהרדעי אם בא אחד מן השוק והחזיק בה אין מוציאין אותה מידו וכתבו התוס' שם בד"ה אין דאפילו אם כתבו הרשאה זל"ז הואיל ורשעים הם אין נזקקין להם ועיין בנתיבות סי' מ"ט ס"ק י"ז שביאר הדברים משום דמדינא דהש"ס אין כותבין הרשאה אמטלטלין כדאיתא בב"ק ע' ורק חכמים תקנו שתועיל הרשאה עיין חו"מ סי' קכ"ג בש"ך ס"ק ו' ולכן כיון דרשעים הם י"ל דלא תקנו להם חכמים הרשאה עיי"ש ובקצוה"ח שם ס"ק ח' וה"נ י"ל כיון דמצד הדין ל"מ ע"א בעדות אשה ורק מתקנת חכמים מועיל הנה באשה רשיעה לא תקנו חכמים שיהי' ע"א מועיל להתירה. ועיין בהגהות הב"ח ב"ב שם שכ' דמה שאמרו בש"ס שם בדף קנ"ו ע"ב בני רוכל תקברם אמן הכוונה ג"כ ע"ד שכתבו התוס' דכיון דרשעים הי' לכן לא הי' נזקקים להם והי' מועיל מתנת אמם לבתה בלא קנין אף דבעלמא ל"מ בלא קנין ועיין ברש"י שם במקומו שפירש כיון דרשעים הי' קנסא הוא דקנסום רבנן וזה ג"כ מתאים לעניננו ויש להביא עוד קצת סמוכין לדברינו מדברי הש"ס בב"מ צ"ו ע"ב כי עבדו רבנן תקנתא ואמרו בעל לוקח הוה להתירא לאיסורא לא עביד רבנן תקנתא עיי"ש ועיין ברמ"א חו"מ סי' רל"ה סעיף א' שהביא דברי הר"ן בתשובה סי' מ"ד שכתב דאף דקיי"ל דהפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלים מ"מ היכי שעשו שלא כהוגן כגון שמכרו בנכסים מועטים שזכו בהן הבנות לא עשו כלום דכיון דתקנת חכמים הוא במקום דעבדו איסורא לא תקנו עיי"ש (ודומה לזה מצאנו ג"כ בש"ס דכתובות פ"ו ע"א תולה מעותיו בעכו"ם הוה הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו בו שלא כהוגן עיי"ש) ועיין תוס' ב"מ כ' ד"ה שובר שמתחלה רצו לצדד ג"כ דבמקום איסור לא תקנו חכמים ומה"ט אם עבד בא על בת ישראל קודם שבא לידו גט שחרור פסלה אעפ"י שתקנת חכמים היא שמשעת חתימה זכין לו אפי' כשלא נמסר השטר לידו עד ימים רבים, והדר מסקו דשמא גם לגבי איסור זכין לו משעת חתימה דלא פלוג רבנן ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת עי"ש ולפ"ז לכאורה גם לענין ספקא דידן י"ל דכיון דתקנו חכמים שיהי' ע"א מועיל בעדות אשה לא פלוג רבנן וגם כשנשאית באיסור מהני ע"א להתירה, אכן יש לחלק בין הנושאים דשם השקו"ט של התוס' הוא אם תקנת חכמים מועלת רק לענין ממון אבל לא אלימא להפקיע איסור ולסלקו, ומה"ט אם עבד בא על בת ישראל קודם שבא לידו גט שחרור פסלה אף דמצד תקנת חכמים כבר הוא בן חורין דלהפקיע האיסור ל"מ תקנת חכמים שתקנו שמשעת חתימה זכין לו, או דילמא אלימא תקנת חכמים להפקיע האיסור ג"כ דלא פלוג וכיון שתקנו לענין ממון תוכל התקנה לפעול פעולתה גם לענין איסור (וכאשר יש בזה באמת מבוכה גדולה בין הפוסקים אי תקנת חכמים עושית פעולתה גם לענין איסור כגון אי קנין דרבנן מועיל להפקיע קדושת בכור או איסור חמץ וכדומה והדברים ידועים) משא"כ הענין שאנו דנין עליו אין להתקנה שום שייכות להאיסור כי האיסור כבר נעשה בין כך ובין כך וע"י התקנה לא יתוקן כלל, ורק כל עיקר הספק הוא אם מי שעשה מעשה באיסור יוכל להשתמש בזכות הנצמח מכח תקנת חכמים כדי לסלק תולדות המעשה או לא, כגון אשה שנשאית באיסור דהאיסור של הנשואין כבר נעשה ולא יתוקן ע"י התקנה לקבל ע"א על מיתת הבעל, ורק כל עיקר התועלת של התקנה תהי' שיוסרו התולדות הנצמחות ממעשה הנשואין והיינו שתהי' מותרת להנשא לזה י"ל דחכמים לא תקנו הזכות הזה רק לאשה שנשאית בהיתר אבל לא לאשה שנשאית באיסור דתקנתא לרשיעי לא עבדינן וכאמור. (ועיין במל"מ פ"ו מה' זכי' ומתנה שתמה ג"כ ע"ד תשו' הר"ן שהבאתי מדברי התוס' בב"מ הנ"ל ובאמת אין הענינים דומים זל"ז כלל כאשר ישפוט כל מעיין בצדק והפלא על המל"מ שקרב המרוחקין בזרוע) ויש להעיר מדברי רש"י בשבת קמ"ה ע"א שכתב דמה"ט מועיל ע"א בעדות אשה משום דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' עיי"ש ולפ"ז אולי גם בנידן דידן יש לצדד קצת דהתקנה של החכמים מועלת לתקן האיסור וכמו התם בעבד הבא על בת ישראל קודם שבא לידו גט שחרור דג"כ בשעת מעשה נעשה איסור ואפ"ה אמרינן דמועיל תקנת חכמים שתקנו דעדים בחתימה זוכין לומר דלא נעשה איסור למפרע כיון דע"י התקנה נמצא שבשעת מעשה כבר הי' בן חורין ה"כ י"ל נהי דבשעת מעשה נעשו הקידושין באיסור מ"מ מועיל התקנה שתקנו חכמים לקבל ע"א בעדות אשה ולהפקיע הקידושין לומר דלא נעשה איסור למפרע כיון שנצמח שהקידושין לא הי' קידושין כלל ודוק:
ג אמנם לדאתן עלה אם נאמר כשטת רש"י הנ"ל דה"ט דמהני ע"א בעדות אשה משום דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' הנה בלא"ה יש לצדד שלא יהי' מועיל ע"א להתיר אשה שנשאית באיסור לפי מה שהעלה בתשו' מהר"ם מינץ סי' כ"ד דבמקום שהקידושין הי' באיסור ל"ש לומר אפקעינהו רבנן לקידושין דעיקר סברת אפקעינהו וכו' היא משום דכל קידושין נעשו על תנאי שירצו חכמים והוה כמו ע"מ שירצה אבא דאם אינו רוצה הקידושין בטלים וכ"כ בשטמ"ק, וא"כ בקידש באיסור דל"מ תנאי דהוה תנאי בדבר שאי אפשר לקיים ע"י שליח דאשלד"ע ע"כ התנאי בטל והמעשה קיים ושוב ל"ש לומר אפקעינהו רבנן לקידושין עיי"ש שהאריך בזה, וא"כ גם לענין הדבר שאנו דנין עליו י"ל כיון דהא דמועיל ע"א בעדות אשה הוה רק מטעם דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' ממילא בקידש באיסור דל"ש לומר אפקעינהו אין ע"א נאמן וז"ב בסברא. ובמק"א דנתי בכיוצא בזה לענין הא דנקטינן דבקידושין ל"מ מתנה עמ"ל וה"ט משום דאפקעינהו רבנן לקידושין שלא יאמרו דאשה נקנית בחליפין עיין קידושין ו' ע"ב תוס' ד"ה לבר וש"ע אה"ע סי' כ"ט סעיף א' די"ל דזה דוקא בקידושי היתר אבל בקידושי איסור אה"נ דגם בקידש ע"י מתנה עמ"ל הוה קידושין דבכגון דא ל"ש לומר אפקעינהו רבנן לקידושין וממילא מועיל מתנה עמ"ל וכנ"ל. ועיין בתשו' בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חא"ח סי' ק"ו שפלפל ג"כ בסברא הנ"ל אי במקום שהקידושין הי' באיסור שייך לומר אפקעינהו משום דהוה תנאי בדבר שא"א לקיים ע"י שליח כיון דאשלד"ע, והעיר שם אהא דאמרינן גבי דוד ליקוחין יש לך בה שכל היוצא למלחמת ב"ד גט כריתות כותב לאשתו עיין שבת נ"ו ולפי דברי הפנ"י בגיטין ע"ד זה לא יתכן רק בצירוף סברת אפקעינהו רבנן לקידושין (דאל"כ עדיין קשה קושית התוס' בגיטין ע"ג ע"ב ד"ה אמר דב"ש א"א היתה כל עוד שלא נהרג אורי' ואפי' לשטת ר"ת שם דבגט גמור הי' מגרשין הרי לר"ה בגיטין שם ע"ב ע"ב בשכ"מ גיטו כמתנתו שאם עמד חוזר וה"ה לענין היוצא בשיירא ועכצ"ל דליתא לדר"ה רק ס"ל כרבה ורבא בגיטין שם דל"א גיטו כמתנתו כדי שלא יאמרו שיש גט לאחר מיתה וזה הוה רק מטעם דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין כדאיתא בש"ס שם) וקשה לפי המבואר בסנהדרין ס"ט דב"ש קטנה היתה כשנשאה דוד וכש"כ כשנשאה אורי' ואסור לאדם לקדש את בתו כשהיא קטנה כדאיתא בקידושין מ"א ע"א א"כ קידושי' הי' באיסור ואיך שייך לומר אפקעינהו הרי בקידושין באיסור א"א לומר כן דהוה תנאי בדבר שא"א לקיים ע"י שליח כיון דאשלד"ע וכנ"ל, ודין הניין לי כי בזה יעלה בידינו פרפרת נאה לבאר לשון הכתוב בשמואל ב' י"ב בהך מעשה דב"ש דקאמר לי' נתן הנביא לדוד מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע בעיניו את אורי' החתי הכית בחרב ואת אשתו לקחת לך לאשה ואותו הרגת בחרב בני עמון ויש לדקדק מכדי מעשה דב"ש קדים להריגת אורי' מ"ש דמקדים קרא הריגת אורי' ברישא ועיין בפנ"י גיטין ע"ד שם מ"ש בזה. ולהנ"ל י"ל בדרך נחמד דהנה על מעשה דב"ש לכאורה יש להשיב דלא עביד דוד איסורא כלל דכל היוצא למלחמת ב"ד גט כריתות כותב לאשתו וכאשר כן אמרו באמת בשבת נ"ו. אכן כתבנו דא"א לומר כן כיון דד"ז לא יתכן רק בצירוף סברת אפקעינהו דאל"כ הי' לנו לומר גיטו כמתנתו שאם עמד חוזר כדברי הפנ"י שהבאנו, ואפקעינהו לא הי' שייך לומר בקידושי ב"ש כיון שהי' באיסור דקטנה היתה כשנשאית וזה דוקא אם נאמר דאשלד"ע דאז בקידושין באיסור הוה תנאי בדבר שא"א לקיים ע"י שליח ול"ש לומר אפקעינהו אבל אם נאמר דישלד"ע ע"כ גם בקידושין באיסור מהני תנאי ואה"נ די"ל אפקעינהו גם בהו. והנה מהך מעשה דהריגת אורי' יש הוכחה דאשלד"ע כדאיתא בש"ס דקידושין מ"ג ע"א דלכן אין מגיע לדוד שום עונש על הריגת אורי' משום דהוא בעצמו לא הרג ואשלד"ע ומה"ט לשמאי הזקן דס"ל ישלד"ע אה"נ דחייב עיי"ש ולפ"ז י"ל דה"ט שלא הוכיח הנביא תיכף את דוד על מעשה דב"ש דהי' יכול להשיב ולהתנצל דלא חטא כלל דכל היוצא למלחמה גט כריתות כותב לאשתו וכאמור וע"כ הקדים להוכיחו מדוע הכה את אורי' החתי בחרב וע"כ יתנצל דהוא לא הכה ואשלד"ע וכיון שכן אין שום תועלת בזה שכל היוצא למלחמת ב"ד גט כריתות כותב לאשתו כיון דבזה בהכרח צריך לבוא לסברת אפקעינהו ואפקעינהו לא הי' שייך לומר בקידושי ב"ש כיון שהי' באיסור ודוד בעצמו גלה דעתו דאשלד"ע וע"כ קשה עליו מדוע את אשתו לקח לו לאשה והענין נעים:
ד ועיין יומא ס"ו ע"ב שאלו את ר"א וכו' מה להציל הכבשה מן הארי אמר להם לא שאלתוני אלא על הרועה מה להציל הרועה מן הארי אמר להם לא שאלתוני אלא על הכבשה (כן היא גירסת הב"ח שם) ועיין בתוס' שם שפירשו דהשאלה הראשונה קאי על מעשה דב"ש והשאלה השני' על הריגת אורי' ויש להבין תשובת ר"א אשר היא כחדה סתומה ולהנ"ל י"ל בדרך נחמד דר"א רצה להראות ששני הדברים האלה היינו מעשה דב"ש ודהריגת אורי' הכל אחד הוא ושניהם סובבים והולכים על קוטב אחד באופן שהאחד יפיץ אור על השני, כי אם נניח דדוד חטא במעשה דהריגת אורי' וע"כ ס"ל דישלד"ע ממילא לא חטא במעשה דב"ש דשפיר שייך לומר כל היוצא למלחמת ב"ד גט כריתות כותב לאשתו ואפקעינהו רבנן לקידושין, ואף דהקידושין הי' באיסור דאם ישלד"ע אפי' בקידושין באיסור שייך לומר אפקעינהו וכן להיפוך אם לא חטא במעשת דהריגת אורי' ע"כ חטא במעשה דב"ש וכנ"ל כמו כן אם נניח דחטא במעשה דב"ש משום דקידושי' הי' באיסור ול"ש לומר אפקעינהו ע"כ ס"ל דאשלד"א וממילא ידענו דלא חטא במעשה דהריגת אורי' וה"ה להיפוך, ולפ"ז י"ל דזה יהי' הפירוש בדברי ר"א כאשר שאלו אותו מה להציל הכבשה מן הארי היינו אי דוד חטא במעשה דב"ש השיב להם בחכמה לא שאלתוני אלא על הרועה הכוונה כי אף ששאלו אותו על מעשה דב"ש הנה באמת השאלה סובבת והולכת גם על מעשה דהריגת אורי' כי מזה הדבר עצמו אי דוד חטא בהריגת אורי' או לא תלוי אי חטא במעשה דב"ש או לא וכנ"ל וכאשר שאלו אותו מה להציל הרועה היינו אי חטא דוד בהריגת אורי' השיב להם בחכמה לא שאלתוני אלא על הכבשה הכוונה אף ששאלו אותו על הצלת הרועה היינו על הריגת אורי' לקושטא דמילתא השאלה סובבת והולכת גם על מעשה דב"ש כי מזה אם חטא דוד במעשה דב"ש או לא תלוי אם חטא במעשה דהריגת אורי' או לא חטא וע"ד שאמרנו דשני הענינים האלה קשורים זב"ז ואם ידענו שיש להציל הרועה ממילא נדע שאין להציל הכבשה, ואם ידענו שיש להציל הכבשה ממילא ידענו שאין להציל הרועה והענין נחמד:
ה ומה נעים הפלפול הזה לבאר בו דבר הש"ס בשבת נ"ו אמר רב רבי דאתי מדוד מהפך ודרש בזכותי' דדוד מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע רבי אומר משונה רעה זו מכל רעות שבתורה שבכל רעות שבתורה כתיב ויעש וכאן כתיב לעשות שבקש לעשות ולא עשה את אורי' החתי הכית בחרב שהי' לך לדונו בסנהדרין ולא דנת, ואת אשתו לקחת לך לאשה לקוחין יש לך בה דא"ר שמואל בן נחמני כל היוצא למלחמת ב"ד גט כריתות כותב לאשתו וכו' ואותו הרגת בחרב בכי עמון מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו אף אורי' החתי אי אתה נענש עליו דמורד במלכות הי', ויש לדקדק קצת במה זה ניכר כ"כ במאמרו הלז של רבי שרצונו הי' לצדד ביחוד ובכונה יתירה בזכותי' דדוד ועם האמור למעלה י"ל בדרך נחמד דהנה כשנרצה לחפאות על מעשה דב"ש משום דכל היוצא למלחמת ב"ד גט כריתות כותב לאשתו כדרשת ר"ש בן נחמני יש בזה אלי' וקוץ דלפ"ז יהי' ההכרח לומר דישלד"ע וכאשר הארכנו למעלה ויהי' נמצא דחטא במעשה דהריגת אורי' כמו כן אם נרצה להמליץ על מעשה דהריגת אורי' דלא חטא דוד משום דאשלד"ע יגיע מזה חוב למעשה דב"ש דאם אשלד"ע ל"ש לומר אפקעינהו כשהקידושין הי' באיסור וא"כ אין שום תועלת בדרשת ר"ש בן נחמני דכל היוצא וכו' וממילא חטא דוד במעשה דב"ש, נמצא דממנ"פ חטא באחת או במעשה דב"ש או במעשה דהריגת אורי' אמנם רבי דאתי מדוד רצה לצדד בזכותי' שיצא זכאי לגמרי הן ממעשה דהריגת אורי' והן ממעשה דב"ש וע"כ המציא דאפי' אם נאמר דיששל"ע כאשר כן ההכרח לומר כדי להצדיק מעשה דב"ש ג"כ לא חטא דוד בהריגת אורי' דאורי' בדין נהרג כיון שהי' מורד במלכות וזה שאמר רב רבי דאתי מדוד מהפך ודריש בזכותי' היינו שצדד בזכותו שיצא זכאי לגמרי הן ממעשה דב"ש והן ממעשה דהריגת אורי' ובזה ניכר תשוקתו העזה של רבי להצדיק את הצדיק דהע"ה ראש שלשלת משפחתו שלא יהי' בו שום דופי. ובזה הי' מקום לומר רעיון נכון דה"ט שהרים רב בשבת שם כל כך על נס מאמרו של רבי בזכותי' דדוד דרב בזה לשטתו דהוא הוא בעל המאמר בקידושין מ"א שם דאסור לאדם לקדש את בתו כשהיא קטנה וא"כ לשטתו אין שום התנצלות למעשה דב"ש רק באופן שנאמר דישלד"ע וכאשר הארכנו למעלה וא"כ לדידי' יתעורר הלעז על דוד בנוגע להריגת אורי' וע"כ יקר הי' בעיניו מאמרו של רבי שהמציא זכות למעשה דהריגת אורי' אף אם נקטינן דישלד"ע והיינו מטעם דאורי' מורד במלכות הי' ובדין נהרג והדברים עריבים ע"ד הפלפול ובדרושינו הארכנו עוד בזה ופה קצר המצע מהשתרע:
ו ורגע אדבר עוד בענין הספק שעוררנו אי באשה שנשאית באיסור מהני ע"א להתירה דיש לצדד עוד ולומר כיון דמה דמהני ע"א בעדות אשה הוה מתקנת חכמים כאשר הארכנו למעלה א"כ אולי לא תקנו חכמים רק בדבר השכיח אבל בכגון דא דהוה מילתא דלא שכיח (דזה בודאי לא שכיח שאשה תנשא באיסור) לא תקנו רבנן אמנם בזה באנו למחלוקת הרד"ך והר"י טאיטאצאק הובאה במל"מ פ"ד מה' מלוה ולוה הי"ד ד"ה כתב מהריב"ל דדעת הרד"ך דהא דמחלקינן בין מילתא דשכיח למילתא דלא שכיח זה דוקא בגדרים וסייגים וה"ט משום דדי לן במה שהחמירו וגזרו במילתא דשכיח אבל במילתא דלא שכיח ל"ג דליכא למטעי משום אקראי בעלמא אבל כשאין הענין משום גדר אלא מילתא באפי' נפשי' שרצו לזכות את ישראל פשיטא שעל כל צד זכי' ותועלת תקנו, אמנם הר"י טאיטאצאק הובא במל"מ שם חילק עליו וס"ל דאף בתקנה איכא למימר מילתא דשכיח תקנו רבנן מילתא דלא שכיח לא תקנו רבנן ועיין בשו"ת ברית אברהם חאה"ע סי' י"ז שהרחיב הדיבור בפרט זה. והנה אם נאמר כדעת הרד"ך הנ"ל אין מקום לדברינו דבתקנה אפי' במילתא דלא שכיח תקנו רבנן, אמנם לשטת החולקים עליו י"ל כנ"ל דבכגון דא דהוה מילתא דלא שכיח לא תקנו רבנן שיהי' ע"א מועיל, ואם נאמר כן הי' מקום לדון ג"כ לענין הספק של הגרעק"א שהבאנו למעלה אי בזינתה מהני ע"א להתירה לפי המבואר בגיטין י"ז דזנות לא שכיחא עיי"ש א"כ י"ל ג"כ דבמילתא דלא שכיח לא תקנו רבנן אמנם התוס' שם בד"ה זנות כתבו דרק זנות בעדים והתראה לא שכיח אבל זנות גופא שכיח עיי"ש וא"כ ל"ל הכי. ולפום ריהטא י"ל בעיקר הספק שאנו דנין עליו דתליא במחלוקת הפוסקים אי מה"ת נאמן ע"א בעדות אשה או רק מדרבנן, דאם נאמר דמה"ת ע"א נאמן כדעת הרא"ה והריטב"א הובא בנמ"י ר"פ האשה רבה (ועיין בנובי"ק חאה"ע סי' ל"ג שהביא שכן מבואר בספרי הובא בילקוט פ' שופטים לא יקום ע"א באיש וכו' אבל קם הוא באשה להשיאה עיי"ש) ה"ה דאפילו כשנשאית באיסור ג"כ מועיל ע"א, אבל אם נאמר דרק מדרבנן מהני ע"א כאשר כן הוא שטת רש"י ותוס' כמו שהבאנו למעלה יש כמה סברות לומר דבנשאית באיסור לא יהי' מהני ע"א וכאשר דברנו מזו בארוכה למעלה. ואולי כיין דאף אם נאמר דמה"ת מהני ע"א ג"כ צריכים אנו לבוא בפרט זה לתקנת חכמים וכאשר ביאר הריטב"א שם דהא דאמרו בש"ס משום עגונא אקילו בה רבנן היינו נהי דמה"ת מהני ע"א בעדות אשה מ"מ הי' להם לחכמים להחמיר בזה ורק משום עיגונא הקילו ולא רצו להחמיר על דברי תורה עיי"ש גם לשטה זו יש לצדד דבנשאית באיסור לא הקילו וכדברינו לעיל אמנם אי משום הא לא אריא דבשלמא כשכל עיקר הדבר שמהני ע"א בעדות אשה הוה מדרבנן שפיר י"ל דבמקום איסורא לא תקנו רבנן וכיון שלא תקנו ממילא אין לנו שום יסוד להתיר עפ"י ע"א, משא"כ אם עיקר הדבר שמהני ע"א ל"ה מתקנת חכמים, ורק כל פעולת החכמים בענין זה היא אך בשלילה היינו מה שלא התנגדו למשפט התורה ולא החמירו עליו א"כ אפי' במקום איסורא כיון שסוף כל סוף לא מצאנו להחכמים שהחמירו בזה אין לנו להחמיר ויש להסביר הדבר ביותר דכלל זה מסור בידינו שתמיד ההכרח להביא ראי' אך לחיוב אבל לשלילה אין מהצורך להביא ראי' כי זה מובן מעצמו כל עוד שאין לנו הוכחה לחיוב, וה"נ אם תקנת חכמים היתה לקבל ע"א בעדות אשה א"כ כשאנו דנין על איזהו פרט כדוגמת הספק שלנו ההכרח להביא ראי' שגם הפרט הזה נכנס בגדר התקנה וכל עוד שאין לנו ראי' כזאת הסברא נותנת שלא נכנס כי יש כמה צדדים המורים כן, משא"כ אם פעולת החכמים היתה בשלילה שלא להחמיר על דברי תורה כשאנו דנין על איזהו פרט אם החמירו או לא עלינו להביא ראי' שהחמירו וכל עוד שאין לצו ראי' שהחמירו השכל נותן שלא החמירו דצד השלילה מסתבר תמיד יותר מצד החיוב. וזה ברור למבין ובלא"ה יש לצדד דאפי' אם נאמר דמה"ת מהני ע"א ג"כ יש סברא דבנשאית באיסור לא יהי' מהני ע"א לפי מה דמשמע מדברי הנ"י ר"פ האשה רבה דאפי' לדעת האומרים דמה"ת אין ע"א נאמן ג"כ צריכים אנחנו לבוא לטעמא דדייקא והיינו דמשו"ה האמינה התורה לע"א בעדות אשה משום דאשה דייקא ומינסבא א"כ כל הצדדים שצדדנו למעלה שייכים גם אם נאמר דמה"ת ע"א נאמן בשגם כי לחומרא הכל מודים דדרשינן טעמא דקרא כאשר הוכיח במלא הרועים ערך טעמא דקרא א"כ יש לנו לומר דהא דהימנוהו התורה לע"א הוא משום סברת דייקא והיכי דל"ש סברא זו כגון בנשאית באיסור אה"נ דאינו נאמן והבן: