אור ברסלב
ברכת אהרן פרק רביעי › רו

ברכת אהרן· הרב אהרן לוין

פרק רביעי · רו

רה

שם בגמ' שממאנים את הקטנה. (א) עיין פירש"י כאן שכתב דר"י בן בבא אשמעינן דהלכה כר"א דס"ל ביבמות ק"ט ע"א דשני אחין נשואין לשתי אחיות גדולה וקטנה ומת בעלה של גדולה מלמדין את הקטנה שתמאן ועיין בש"ס שם דמקשה ומי שרי והתני בר קפרא לעולם ידבק אדם בשלשה דברים ויתרחק משלשה דברים ידבק בשלשה דברים בחליצה ובהבאת שלום ובהפרת נדרים ויתרחק משלשה דברים מן המיאון ומן הפקדונות ומן הערבונות ומשני מיאון דמצוה שאני וכתב במהרש"א שם דמהא דירחיק אדם מן המיאון פריך אבל מהא דידבק בחליצה לא פריך דאל"כ מה קא משני מיאון דמצוה שאני והיינו משום דאיכא מאן דפליג אאבא שאול וס"ל דמצות יבום קודמת למצות חליצה עיי"ש ומשמע מכאן דר"א לא ס"ל כאבא שאול מדמקשה עליו הש"ס רק מהא דירחיק אדם מן המיאון ולא מקשה מהא דידבק אדם בחליצה וע"כ משום דהש"ס קאי בסברא דר"א ל"ל כאבא שאול וכדברי המהרש"א הנ"ל, והנה זה כמה אשר הרהרתי בלבי בהא דס"ל לאבא שאול דמצות חליצה קודמת משום דשמא יכוין לשם נוי ולשם אישות והוה כאילו פוגע בערוה וקרוב הולד להיות ממזר עיין יבמות ל"ט ע"ב ומה בכך שיכוין גם להנאת עצמו ומ"ש מהא דתנן האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחי' בני או שאהי' בן עוה"ב הר"ז צדיק גמור ועיין ברש"י פסחים ח' ע"ב שכ' דלא אמרינן שלא לשמה עושה אלא קיים מצות בוראו שצוהו לעשות צדקה ומתכוין אף להנאת עצמו שיזכה בה לעוה"ב או שיחיו בניו עיי"ש אלמא דמותר לכוין במצוה גם להנאת עצמו וה"נ אף אם מכוין לשם נוי וכדומה הנה הוא מקיים מצות בוראו שצוהו ליבם ורק שמכוין אף להנאת עצמו ומה בכך (דזה א"א לומר דאבא שאול חושש שמא יכוין רק לשם נוי ולא לשם מצוה כלל דאטו ברשיעי עסקינן ועכצ"ל דהחשש שלו הוא שמא יכוין גם לשם נוי וכן מורה פשטות הלשון וקשה כנ"ל מה בכך שיכוין גם לשם נוי) ומפאת זה רציתי לצדד דאבא שאול אה"נ שיחלוק גם על הך מילתא דהאומר סלע זה לצדקה בשביל שיחי' בני הר"ז צדיק גמור כיון דלשטתו אסור לכוין בשום מצוה גם להנאת עצמו ורק כל הכוונה בעשיית המצוה צריכה להיות לקיים רצון הבורא ית' וכיון שבמצות יבום קשה להגיע למדרגה כזאת ובנקל יוכל לקרות שיכוונו גם לשם נוי וכדומה ולכן ס"ל דחליצה קודמת ליבום ולפ"ז י"ל דרבנן החולקים על אבא שאול וס"ל דיבום קודם לחליצה משום דס"ל כהא דתנן דהאומר סלע זה לצדקה בשביל שיחי' בני הר"ז צדיק גמיר וע"כ דמותר לכוין במצוה גם להנאת עצמו וכיון שכן אף אם יקרא שיכוונו ביבום לשם נוי ג"כ ל"ל בה וכנ"ל, ולכן ס"ל דיבום קודם. ולפ"ז הי' מקום לומר דבר נחמד בטעם הדבר מדוע הקשו בש"ס על ר"א רק מהא דירחיק אדם מן המיאון ולא הקשו מהא דידבק בחליצה כיון דמצאנו לר"א דס"ל כדיעה זו דהאומר סלע זה לצדקה בשביל שיחי' בני הר"ז צדיק גמור עיין ב"ב י' ע"ב דמקשה הש"ס על ר"א דס"ל דה"ט שאמר הכתוב (משלי י"ד) חסד לאומים חטאת משום שאין עושין אלא להתגדל והתניא האומר סלע זה לצדקה וכו' ומשני כאן בישראל כאן בעכו"ם ומדנחתינן לתרץ המאמר הזה אליבא דר"א ש"מ דקאי כותי' וכיון שכן ע"כ ס"ל דמותר לכוין במצוה גם להנאת עצמו וממילא דלא ס"ל כאבא שאול כנ"ל א"כ לא הי' יכול הש"ס להקשות עליו מהא דידבק בחליצה וע"כ הקשה רק מהא דירחיק מך המיאון (ור"א דס"ל ביבמות שם שמלמדין הקטנה למאן הוא הוא ר"א דב"ב שהבאנו כי בשניהם הכוונה ר"א הגדול בן הורקנוס. ועיין נדה ח' ע"א) ומשני מיאון דמצוה שאני ודו"ק:

ב עוד י"ל דאבא שאול יסבור ג"כ כהא דתנן דהאומר סלע זה לצדקה בשביל שיחי' בני וכו' הר"ז צדיק גמור ורק דס"ל דדוקא בצדקה אמרו כן והתירו לכוין גם להנאת עצמו אבל לא בשאר מצוה וכמ"ש הרדב"ז בח"ג סי' תתפ"ב דמשום תקנת עניים התירו לתת צדקה גם כדי שיחי' הבן כאשר התירו הנסיון גם במצות צדקה כמ"ד ובחנוני נא בזאת אף שהוא אסור מה"ת כמו שנאמר לא תנסו וכו' וזה ג"כ מפאת תקנת עניים עיי"ש ולכן ס"ל דחליצה קודמת כיון שיש לחוש ביבום שיכוין להנאת עצמו ובשאר מצוה אסור לכוין להנאת עצמו. אמנם רבנן החולקים עליו יסברו דאין חילוק בין צדקה לשאר מצות כאשר כן מוכח גם מדברי הש"ס בפסחים ח' דמקשה על הא דאיתא שם דליכא חיוב לבדוק בחורין וסדקין מפני הסכנה אף דשליחי מצוה אינן נזוקין משום דחיישינן שמא תאבד לו מחט ואתי לעיוני בתרה וכה"ג לאו מצוה היא והתניא האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחי' בני וכו' הר"ז צדיק גמור, ואם איתא דיש חילוק בין מצות צדקה לשאר מצות ל"ה מקשה הש"ס מידי (ועיין בפרשת דרכים דרך האתרים דרוש שלישי שהביא בשם מהרימ"ט שדחה כן שטת האומרים דרק במצות הצדקה אמרו כן הר"ז צדיק גמור כיון שיש בה תועלת לאחרים ולא בשאר מצות והעיר מש"ס דפסחים הנ"ל אשר משם מוכח דאפי' בשאר מצות אמרו כן וכ"כ גם הראנ"ח בפרשת בהר עיי"ש) וכיון שכן ע"כ גם בשאר מצות מותר לכוין גם להנאת עצמו ולכן ס"ל דיבום קודם לחליצה דאף אם יזדמן שיכוונו לשם נוי לא נחלש כח המצוה וכנ"ל:

ג ודע דמריש הו"א דמחלוקת אבא שאול וחכמים אי חליצה קודמת או יבום קודם יהי' תליא במחלוקת ר"א ור"ע בב"מ פ"א ע"ב לענין המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון דס"ל לר"א ישבע ויטול מעותיו ור"ע ס"ל יכול לומר לו כלום הלויתני אלא על המשכון אבד המשכון אבדו מעותיך ואמרינן בש"ס שם בדף פ"ב ע"ב דפליגי במלוה צריך למשכון ור"ע ס"ל מצוה קא עביד שהלוהו והוי ש"ש ור"א ס"ל לאו מצוה קא עביד שלהנאתו מתכוין והוה ש"ח עיי"ש וה"נ י"ל דאבא שאול יסבור כר"א דהיכי דמכוין להנאתו לאו מצוה קא עביד ולכן ס"ל דחליצה קודמת דאם ייבם שמא יכוין להנאתו ולא יעשה מצוה והוה כאלו פוגע בערוה. אמנם חכמים ס"ל כר"ע דאף אם מכוין להנאתו ג"כ קא עביד מצוה עיין רש"י בב"מ שם ולכן ס"ל דיבום קודם דאף אם יכוין להנאת עצמו ל"ל בה דאפ"ה מצוה קא עביד, ועיין בנובי"ק חאה"ע סי' נ"ד שכתב דלאבא שאול לא בעינן שיתכוין בפירוש לשם מצוה רק בעינן שלא יכוין בפירוש ההיפוך דהיינו שמתכוין לשם נוי אבל בסתמא גם לאבא שאול מהני עיי"ש ולפ"ז צ"ל דרבנן החולקים עליו ס"ל דאפי' אם מכוין בפירוש לשם נוי ג"כ מהני וקשה מדוע באמת יואיל אם מכוין בפירוש לשם נוי ולהנ"ל הדבר נכון דה"ט משום דס"ל דאפי' אם מכוין להנאתו ג"כ מצוה קא עביד וכאמור. אמנם מדברי הש"ס ביבמות ק"ט שהבאתי יש סתירה לזה דמשם מוכח דר"א ל"ל כאבא שאול מדמקשה עליו הש"ס רק מהא דירחיק אדם מן המיאון וגם דמשני מיאון דמצוה שאני אשר זה לא יתכן לאבא שאול דלדידי' ל"ה מצוה ליבם רק לחלוץ וכדברינו למעלה בשם המהרש"א. ובמק"א דנתי לענין הא שנחלקו הפוסקים אי אמרינן מלל"כ היכי שיש הנאת הגוף בהדי המצוה דדעת הר"ן בנדרים ט"ו ע"ב דכי אמרינן מלל"נ ה"מ לומר שאין קיום המצות חשיב הנאה אבל מ"מ אי מתהני גופו בהדי דמקיים מצוה הנאה מקרי והרשב"א חולק עליו וס"ל דאפי' בדאיכא הנאת הגוף בהדי המצוה אמרינן ג"כ מלל"נ והדברים ידועים ורציתי לומר דזה תליא ג"כ במחלוקת ר"א ור"ע הנ"ל דלר"א דאסור לכוין במצוה להנאת עצמו אמרינן מלל"נ אפי' בדאיכא הנאת הגוף בהדי המצוה דמה בכך שיש הנאת הגוף כיון שסוף כל סוף ההכרח לכוין שלא להנאת עצמו דאל"כ לא תתקיים המצוה וכנ"ל אבל לר"ע דאפי' כשמכוין להנאת עצמו ג"כ מצוה קעביד אה"נ דאם איכא הנאת הגוף בהדי המצוה ל"א מלל"נ כיון שהגוף נהנה ולדידי' א"צ לכוין שלא להנות וכאמור. ובדרושינו הארכנו הרבה עוד בפרט זה אם במצוה שיש בה הנאת הגוף ההכרח לפרוש עצמו לגמרי מההנאה הגשמית שיש בקיום המצוה ולעשות אותה רק למען המצוה אשר זאת היא מהעבודות היותר קשות אשר רק אנשים רמי המעלה יכולים להגיע למדרגה כזאת. ועיין באהל יעקב פ' תצוה מ"ש בענין זה לבאר דברי הש"ס בהוריות י"ב על דבר זה הי' משה דואג שמא ח"ו מעלתי בשמן המשחה יצאה בת קול ואמרה כשמן הטוב וכו' כטל חרמון וכו' והדברים מתוקים לחיך ועיין בפנים יפות עה"ת פ' לך לך שדבר ג"כ מזה וכתב שזה הי' הנסיון הגדול של אברהם אבינו במה שאמר לו השי"ת לך לך מארצך וממולדתך כי אף שאמר לו הקב"ה שילך להנאתו ולטובתו למען יברכהו ויגדל שמו בכ"ז אברהם אבינו לא הלך בשביל זה רק פרש עצמו מההנאה הגשמית והלך אך מפאת כי כן הי' אליו דבר ה' ונכספה נפשו לקיים מצותיו עיי"ש:

ד עוד נלפע"ד לומר בהבנת הפלוגתא שבין אבא שאול ורבנן אי חליצה קודמת או יבום קודם דמחלקותם היא מעין המחלוקת שבין רבא ורבה במנחות ס"ד ע"א שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלות דגים והעלה דגים ותינוק רבא אמר פטור זיל בתר מעשיו ורבה אמר חייב זיל בתר מחשבתו (כן היא גירסת הראב"ד פ"ב מה' שבת הי"ז) וה"נ י"ל דאבא שאול יסבור זיל בתר מחשבתו וממילא אם מכוין היבם לשם נוי קעביד איסורא אף שעצם המעשה הוה מצוה וע"כ ס"ל דחליצה קודמת דחיישינן שמא יכוין לשם נוי אמנם רבנן יסברו דזיל בתר מעשיו וא"כ אף אם יכוין לשם נוי ג"כ הוה מצוה דהעיקר היא המעשה, ואם המעשה הוה מצוה לא איכפת לן מה שהמחשבה לא היתה טובה כמו שאינו מזיק מה שהי' מכוין להעלות דגים כיון שסוף כל סוף העלה תינוק וע"כ ס"ל דיבום קודם דאף אם יכוין לשם נוי לי יחלש כח המצוה. ובזה אשכחנא מרגניתא טבא לבאר לשון הש"ס ביבמות ל"ט ע"ב מאן תנא להא דת"ר יבמה יבא עלי' מצוה וכו' אמר ר"י בר אבדימי אבא שאול הוא וכו' רבא אמר אפי' תימא רבנן וכו' ויש לדקדק קצת מדוע התענין רבא כ"כ שהברייתא תוקמי גם כרבנן, ולאו דוקא כאבא שאול, ולהנ"ל הענין נכבד כיון דרבא הוא הוא דס"ל במנחות שם דזיל בתר מעשיו ע"כ התאמץ לבלי תת להביא סייעתא לשטת אבא שאול המתנגדת לדעתו וכנ"ל ויקר הי' בעיניו להראות כי הברייתא עולה יפה גם לשטת חכמים אשר דעתם קרובה לדעתו דהעיקר הוא המעשה ולא המחשבה וכאמור. ועיין ברמב"ם פ"ב מה' שבת הי"ז שפסק דפרש מצודה להעלות דגים והעלה דגים ותינוק פטור כרבא דזיל בתר מעשיו וכמו כן נקטינן דהלכה כחכמים דיבום קודם עיין ש"ע אהע"ז סי' קס"ה משום דשתי ההלכות האלה עולות בקנה אחד ויסוד אחד לשתיהן היא השטה דהעיקר הוא המעשה ולא איכפת לן בהמחשבה הטובה היא אם רעה. ולדאתן עלה י"ל דגם מחלוקת ר"א ור"ע בב"מ פ"ב שהבאנו למעלה לענין אי מקרי מצוה כשהכוונה היא להנאת עצמו תתהפך ג"כ על צדי הרעיון הזה שנחלקו בו אח"כ רבא ורבה אם המחשבה עיקר או המעשה. דר"א ס"ל דהמחשבה עיקר ולכן ס"ל דאם מכוין להנאת עצמו לא הוה מצוה, אמנם ר"ע יסבור דזיל בתר מעשיו כי המעשה הוא העיקר ולכן ס"ל דאפי' אם מכוין להנאת עצמו ג"כ מצוה קא עביד דאם המעשה טוב אין להשגיח על המחשבה ודוק:

תוכן העניינים

ברכת אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה