ברכת אהרן· הרב אהרן לוין
פרק רביעי · רא
שם בגמרא מעות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות (קהלת א') מעות לא יוכל לתקון זה שבטל ק"ש של ערבית וק"ש של שחרית או תפלה של ערבית או תפלה של שחרית וחסרון לא יוכל להמנות זה שנמנו חבריו לדבר מצוה ולא נמנה עמהם. (א) יש לדקדק טובא דבק"ש נקט הש"ס ק"ש של ערבית וק"ש של שחרית ומשמע דל"ה מעות לא יוכל לתקון רק אם בטל שתיהן ובתפלה נקט הש"ס או תפלה של ערבית או תפלה של שחרית ומשמע דאם בטל רק חד מנייהו הוה ג"כ מעות לא יוכל לתקון ועיין במעון הברכות כאן שעמד בזה ותירץ דק"ש ש"ע וק"ש ש"ש ל"ה רק חדא מצוה לכן ל"ה מעות שאינו יוכל לתקון רק כשביטל שתיהן אבל אם לא ביטל רק אחת או ש"ע או ש"ש ל"ח מעות לא יוכל לתקון כיון שקיים עכ"פ מקצת המצוה בק"ש אחת משא"כ בתפלה דהוה שתי מצות אפי' אם ביטל רק חדא כבר הוה מעות לא יוכל לתקון דבמה שהוא מתפלל התפלה השני' הוא מקיים מצוה אחרת ואינו מתקן כלל המצוה שבטל עיי"ש והנה מ"ש דק"ש ש"ע וק"ש ש"ש הוה חדא מצוה כן היא דעת הרמב"ם שמונה במנין המצות ק"ש ש"ע וש"ש למצוה אחת אמנם דעת הרמב"ן דק"ש ש"ע וש"ש הוה שתי מצות ועיין בפרשת דרכים דרך מצותיך חלק ראשון שהביא דעת הרמב"ן בזה וכתב שם שהרמב"ן נתן טעם בזה משום דזמניהם מוחלקים ואינן מעכבות זא"ז עיי"ש ויש לתמוה ע"ד הרמב"ן שדייק דשתי מצות הן מדאין מעכבות זא"ז ומה ראי' היא זאת והרי שנינן בספרי אעפ"י שאין התכלת מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת אינן שתי מצות אלא מצות עשה אחת דכתיב והי' לכם לציצית מלמד ששניהם מצוה אחת עיי"ש ועיין ברמב"ם פ"א מה' ציצית ה' שהביא דברי הספרי אלמא דמזה שאין הדברים מעכבים זא"ז אין שום ראי' דהוה ב' מצות וצ"ל דהרמב"ן לא כתב הטעם השני רק לרווחא דמילתא אבל העיקר הוא הטעם הראשון דמשו"ה הוו שתי מצות כיון דזמניהם מחולקים, ואולי י"ל דהרמב"ן ס"ל דאדרבה מדהוצרכה התורה לגלות דתכלת ולבן אעפ"י שאין מעכבים זא"ז ל"ה רק חדא מצוה ש"מ דהסברא היתה נותנת דהוה שתי מצות כיון שאין מעכבין זא"ז ולכן בשאר מצוה שחוברו לה יחדיו שני ענינים שאין מעכבין זא"ז כגון קיש אה"נ דיש לחשוב לשתי מצות, כל עוד שאין לנו הוכחה דל"ה רק חדא מצוה ח"פ. ועיין בפר"ד שם בדרך מצותיך חלק ראשון בסופו שתמה על הרמב"ן שמנה ק"ש ש"ע וש"ש לשתי מצות אמאי לא מנה ג"כ מצות כיבוד אב ואם לשתי מצות הרי גם שם הפרטים המה שנים ויש לחשוב אותם לשתי מצות ולא ידעתי מה זה קושיא הרי הרמב"ן כתב מילתא בטעמא מדוע ק"ש נחשבה לשתי מצות משום דהזמנים מחולקים וגם אין מעכבין זא"ז ומה זה ענין למצות כיבוד או"א ועיין בספר מעין החכמה דפוס לבוב דף י"ז ע"ב שכ"כ, וראיתי בספר מעיין החכמה שם שתמה על קושית הפר"ד הנ"ל איך נוכל לומר דכיבוד או"א הוה ב' מצות הא איתא בסנהדרין נ"ו עשר מצות נצטוו במרה, ז' מצות שקבלו עליהן ב"נ הוסיפו עליהם דינים ושבת וכיבוד או"א אלמא דכיבוד או"א הוה רק חדא מצוה, ונלפע"ד י"ל דמה שחשבו בש"ס שם עשר מצות אין הכונה עשר מצות יחידות רק הכוונה עשר מינים של מצות אבל יוכל היות שכל אחת ממיני המצוה האלה תכיל בקרבה פרטים שונים ויש להביא סמוכין לזה מדברי הש"ס בתמורה ט' ע"א מצינו בהמות שקרויה בהמה שנאמר ובהמה רבה (יונה ד') וה"נ י"ד דמצות קרוי' מצוה, וכל אלה שהן מסוג אחד עד"מ כיבוד או"א אף שהן רבות נקראות בשם מצוה. ועיין קידושין י"ח ע"א בגניבתו טובא משמע ועיין ברש"י שם שכ' דאם עמד על שתי גניבות בדין אחד כולן קרינן בי' בגניבתו כדכתיב ובהמה רבה והדגה אשר ביאור עיי"ש. ועיין מג"א סי' כ"ה ס"ק ט' שכתב דיש לברך על מצות תפילין בפת"ח ואפי' לפמ"ש הטור דקאי ג"כ על ש"י (וא"כ הי' מהראוי לומר בחולם בל"ר כיון דקאי על שתי מצות) מ"מ יש לומר בפתח כיון דשניהם כחדא חשיבי ועיי"ש שהביא ראי' מהפסוק דכתיב מצות ה' ברא מאירת עינים אלמא דכל המצות נקראים בשם מצוה וזה מתאים ג"כ לענינינו. (ולא ידעתי מדוע הוצרך המג"א להוכיח מהכתובים דכל המצות ביחד נקראים בשם מצוה והרי בתורה עצמה מצאנו פעמים רבות כן ולדוגמא את כל המצוה והחקים (דברים ה' כ"ח) וזאת המצוה והחקים (שם ו' א'.) ושמרת את המצוה (שם ז' י"א) וכאלה רבות עוד וכיון שכן ממילא בנסמך שייך לומר עליהן מצות בפתח כמובן). והמעיין בש"ס דסנהדרין שם יראה דבהכרח י"ל כמ"ש דמה שאמרו בש"ס שם עשר מצות הכוונה עשר מינים של מצות אשר כל אחד יכלול בקרבו פרטים שונים דהרי בין המצות האלה נמצא לדוגמא גילוי עריות וזה כולל כמה וכמה מצות כידוע (ועיין רש"י שם שכ' גילוי עריות כולן חוץ מנערה המאורשה כדכתיב גבי אבימלך הנך מה על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל בעולת בעל יש להם נערה המאורשה אין להם עיי"ש) כמו כן נמצא בין המצות האלה דינים וגם זה כולל כמה וכמה מצות עיין ברמב"ן פ' וישלח שכתב דבכלל הדינים דיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין עיי"ש וע"כ כמ"ש דעשר מצות היינו עשר מינים וסוגים של מצות וכנ"ל ועיין בהגהות רצ"ח בסנהדרין שם שהעיר ג"כ ע"ד הפר"ד הנ"ל דלדבריו שכיבוד או"א הוה תרי מצות הו"ל להש"ס למימר אחד עשר מצות נצטוו במרה דכיבוד או"א הוה תרתי מצוה וכבר קדמו בזה בס' מעיין החכמה שהבאתי ולפענ"ד כדכתיבנא:
ב אמנם בגוף דברי המעון הברכות שהבאתי שכתב דאם ק"ש ש"ע וק"ש ש"ש הוה חדא מצוה אם בטל אחת או ש"ע או ש"ש ל"ה מעות לא יוכל לתקון כיון שקיים עכ"פ מקצת מהמצוה, לפענ"ד יש לעיין הרבה ולכאורה יש לצדד ולומר דאדרבה אם הוה חדא מצוה אם בטל אחת לא לבד שזאת שבטל הוה מעות לא יוכל לתקון כי אם גם זאת שקרא לא עלתה לו כלום דמגדר מצות התורה הוא שיקיים כל מצוה בשלימות ואם לא עשה כל המצוה רק מקצתה לא הועיל כלום וה"נ אם לא קיים ק"ש ש"ע וש"ש רק חדא מינייהו הר"ז כאילו לא קרא כלל דמקצת המצוה אין בה שום ממש, ויש להביא ראי' לזה מדברי השבות יעקב ח"ב סי' י"ח שכ' דמי שאין לו רק פחות מכזית מצה אין עליו חיוב לאכול אותו המקצת דאכילה בכזית משמע ואם אינו אוכל כשיעור לאו מצוה היא כלל עיי"ש אלמא דעשיית מקצת המצוה אין בה ממש והר"ז דומה כאלו לא עשה כלל המצוה וא"כ גם בק"ש י"ל וכנ"ל, אמנם בברכי יוסף או"ח סי' תפ"ב אות ד' חולק על השבו"י וס"ל דבעשיית מקצת המצוה יש ג"כ מצוה וזכר לדבר מדקיי"ל ח"ש אסור מה"ת ה"ה דיש קצת מצוה בח"ש ומה"ט מי שאין לו רק פחות מכזית מצה מחויב עכ"פ לאכול כמה שיש לו עיי"ש ועיין בשו"ת חיים שאול ח"א סי' ד' שהאריך הרבה בפרט זה ומסיק ג"כ דיש קצת מצוה בעשיית מקצת המצוה דאם השי"ת מעניש באכילת ח"ש עאכו"כ שישלם שכר טוב לעושה חצי מצוה דמדה טובה מרובה ממדת פורעניות עיי"ש ועיין במל"מ פ"א מה' חמץ דין ז' מ"ש בזה, ולפענ"ד הי' נראה להביא סמוכין לדברי השבו"י הנ"ל מדברי הש"ס בסוטה י"ג ע"ב כל העושה דבר ולא גמרו ובא אחר וגמרו מעלה עליו הכתוב על שגמרו כאלו עשאו דכתיב (יהושע כ"ד) ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל וכו', ואם נאמר דעשיית מקצת המצוה הוה ג"כ מצוה קצת מדוע ישכח שם המתחיל לגמרי הרי הוא עשה ג"כ קצת מצוה, וע"כ דעשיית מקצת המצוה לא נחשבה כלל ולכן רק שם הגומר יקרא עלי' (אף שהוא ג"כ לא עשה כל המצוה ורק מקצתה מ"מ כיון שגמר אותה נחשב לו כאלו עשאה כלה) ושם המתחיל לא יזכר כלל כיון שבעשותו מקצת המצוה דומה כאלו לא עשה כלל:
ג ועיין ע"ז כ"ז ע"א ומי איכא למאן דאמר אשה לא והכתיב ותקח צפורה צר וכו' אתיא איהי ואתחלה ואתא משה וגמרה. וק"ל טובא א"כ מדוע נקראת המצוה ע"ש צפורה כיון שהיא לא גמרה ורק משה הי' הגומר הי' צריך הדבר להיות נקרא ע"ש משה כמו דנקטינן דכל העושה דבר ולא גמרו ובא אחר וגמרו מעלה עליו הכתוב על שגמרו כאלו עשאו וזה דקדוק עצום, וצ"ל דהש"ס שם ס"ל דהמצוה נקראת גם ע"ש המתחיל וחולק ע"ד הש"ס בסוטה הנ"ל, ולפ"ז י"ל דס"ל ג"כ דעשיית מקצת המצוה הוה ג"כ מצוה וכאמור. ולפמ"ש למעלה בשם הברכ"י דה"ט דבעשיית מקצת מצוה יש ג"כ מצוה משום דנקטינן דח"ש אסור מה"ת ומדה טובה מרובה ממדת פורעניות כנ"ל א"כ ממילא מאן דס"ל ח"ש מותר מה"ת ע"כ יסבור דבעשיית מקצת מצוה ליכא מצוה וא"כ י"ל דהש"ס בסוטה והש"ס בע"ז נחלקו בזה אי ח"ש אסור מה"ת או לא דבסוטה קאי הגמ' בסברא דח"ש מותר מה"ת וא"כ ליכא שום מצוה בעשיית מקצת מצוה ולכן ס"ל דגם המתחיל במצוה לא עשה כלום כיון שלא עשה המצוה בשלימות אמנם בע"ז קאי הגמ' בסברא דח"ש אסור מה"ת ויש מצוה בעשיית מקצת מצוה ולכן ס"ל דהמצוה נקראת גם ע"ש המתחיל כיון דעכ"פ מקצת מצוה קעביד כנ"ל, והמעיין בש"ס דע"ז שם יראה דכל המו"מ בגמ' שם הוא אליבא דרב כיון דהוא ס"ל דמילה בעכו"ם פסולה משום דכתיב ואתה את בריתי תשמור וע"כ דס"ל דבאשה פסולה וקשי' לדידי' מהא דכתיב ותקח צפורה צר וע"ז מתרץ הש"ס דאתיא איהי ואתחלה ואתי משה וגמר וכיון שכן י"ל בזה ענין נכבד דהש"ס שם קאי לשטתי' דרב ס"ל ח"ש אסור מה"ת ויש להוכיח כן ממ"ש האחרונים דר"י ור"ל דפליגי במנחות נ"ד לענין אם הי' בו מתחלה כשיעור וצמק וחזר ותפח דר"י ס"ל אין דיחוי באיסורין ור"ל ס"ל יש דיחוי באיסורין אזלי כ"א לטעמי' לענין אי ח"ש אסור מה"ת, דר"י כשטתי' דס"ל ח"ש אסור מה"ת ולכן ס"ל אין דיחוי באיסורין כיון דאפי' כשצמק לא פקע האיסור דעדיין הי' אסור מטעם ח"ש אבל ר"ל כשטתי' דח"ש מותר מה"ת וע"כ ס"ל דכשצמק נדחה האיסור וכיון דאדחי אדחי ועיין בתשו' ב"י חיו"ד ח"ר סי' פ"ט אות ז' וא"כ רב דס"ל בש"ס שם כר"י דיש דיחוי באיסורין וכמות שהן משערין ע"כ ס"ל ג"כ כותי' דח"ש אסור מה"ת וממילא לדידי' גם בעשיית מקצת מצוה הוה מצוה ולכן שפיר אמרו לשטתו דצפורה היתה המתחלת כיון דלדעתו אה"נ דהמצוה נקראת גם ע"ש המתחיל וכנ"ל ועיין בש"ס שם בע"ז דמקודם תירץ הש"ס על הך קושיא ומי איכא למ"ד אשה לא והכתיב ותקח צפורה צר קרי בי' ותקח והדר משני ואבע"א אתיא איהי ואתחלה ואתא משה וגמר ולדברינו למעלה י"ל דמתחלה תירץ הש"ס אליבא דכ"ע והיינו אפי' אם ס"ל ח"ש מותר מה"ת דאז אין המצוה נקראת ע"ש המתחיל כיון דלא עביד מצוה כלל מ"מ ל"ק מקרא דותקח צפורה דקרי בי' ותקח והדר תירץ ואבע"א היינו כיון דקיימינן לשטת רב ולשטת רב בלא"ה ניחא כיון דהוא ס"ל ח"ש אסור מה"ת וממילא דגם עשיית מקצת מצוה הוה מצוה וה"ה דהמתחיל אעפ"י שלא גמר ג"כ מצוה עביד ותוכל המצוה להיות נקראת ע"ש ושוב י"ל דאתיא צפורה ואתחלה ואתא משה ואגמרה ודוק. ועיין לעיל בחידושינו לפרק ראשון מאמר ט"ז אות ב' מ"ש שם: