ברכת אהרן· הרב אהרן לוין
פרק ראשון · עו
שם בגמ' תני ר' יחזקאל עשה כדברי ב"ש עשה, בדברי ב"ה עשה וכו' ר' נחמן בר יצחק אמר עשה כדברי ב"ש חייב מיתה, דתנן אמר ר"ט אני הייתי בא בדרך והטיתי לקרות כדברי ב"ש וסכנתי בעצמי מפני הליסטים, א"ל כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי ב"ה (א) עי' תוס' יבמות ד' ע"א ד"ה לא עשו שהקשו על רב דס"ל דב"ש לא עשו כדבריהם והרי מצאנו לר"ט שעשה כדברי ב"ש שקרה והטה. עוד הקשו מהך מעשה דהילל הזקן שהביא עולתו לעזרה לסמוך עלי' ביו"ט וחברו עליו תלמידי שמאי עיין ביצה כ' ומוכח ג"כ דעשו ב"ש כדבריהם עיי"ש ועי' במהרש"א שם שביאר דבריהם דקושיתם היא רק ללישנא דמוקי פלוגתייהו דרב ושמואל בש"ס שם קודם בת קול אבל ללישנא דמוקי לאחר בה קול לק"מ עיי"ש. וכונתו דאם נניח דרב ושמואל דפליגי אי עשו ב"ש כדבריהם או לא לא פליגי רק לאחר שיצא ב"ק והיינו טעמא דרב דס"ל לא עשו משום דנפקא ב"ק, א"כ אין לתמוה כלל מר"ט ומהילל הזקן שחברו עליו תלמידי שמאי די"ל דזה הי' קודם שיצא הב"ק, ואז גם רב מודה דעשו ב"ש כדבריהם. והנה לענין הקו' השני' מהך מעשה דהילל הזקן צדקו דברי מהרש"א דאם נאמר דלא פליגי רק לאחר שיצא הב"ק לק"מ, כי הך מעשה ע"כ קדמה לב"ק, דבשעה שיצא הב"ק דהלכה כדברי ב"ה עי' עירובין י"ג ע"ב, ע"כ לא הי' עוד הילל בחיים, ויש להוכיח כן לפי המבואר בירושלמי יבמות ספ"א וברכות פ"א ה"ד דהבת קול יצא ביבנה עיי"ש. וידענו דהישיבה ביבנה לא התחילה עד קרוב לארבעים שנה קודם החורבן עי' ר"ה ל"א, גלתה סנהדרין וכו' ומירושלים ליבנה וכו' ופירש"י רע"ב דזה הי' בימי ריב"ז וכשגלה הנשיא גלתה הישיבה עמו עיי"ש וריב"ז ע"כ התחיל נשיאותו קרוב למ' שנה קודם החורבן כדמוכח בש"ס דר"ה שם דארבעים שנה לימד ולאחר החורבן כשנה או שנתים עוד מצאנו תקנות ממנו (ועי' תוס' שבת נ"ד ע"ב ד"ה הוה שכ' ג"כ דריב"ז משך נשיאותו אחר החורבן שנה או שנתים דכמה תקנות תיקן אחר החורבן ועי' בר"ש פ"ג דפרה שכ' דריב"ז נהג נשיאותו כמה שנים אחר החורבן עיי"ש ומוכח דשנים רבות חי אחר החורבן וזה דלא כדעת רש"י ותוס') ש"מ דהתחלת נשיאותו הי' פחות מארבעים שנה קודם החורבן וע"כ דאז התחילה ג"כ הישיבה ביבנה והילל הזקן נפטר יותר מעשרים שנה מקודם לזה דהרי הוא התחיל נשיאותו מאה שנה קודם החורבן כדאיתא בש"ס שבת ט"ו ע"א הילל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן בפני הבית מאה שנה ועי' בפירש"י שם ד"ה ק' שנה שכ' דהילל קודם לחורבן ק' שנה הי' וכיון דכל ימי נשיאותו לא ארכו רק ארבעים שנה כדאיתא בספרי ס"פ ברכה עיי"ש הלל הזקן עלה מבבל בן מ' שנה ושימש חכמים מ' שנה ופרנס את ישראל מ' שנה א"כ ע"כ נפטר ששים שנה קודם החורבן ושוב ממילא לא שמע הבת קול שיצא אח"כ טובא בעת שלא הי' עוד ארבעים שנה קודם החורבן כאשר הוכחנו ולפ"ז אין לתמוה אם בימי הלל עוד עשו ב"ש כדבריהם, ולכן חברו עליו כשהביא עולתו לעזרה לסמוך עלי' ביו"ט וכנ"ל:
ב אכן במה שרצה מהרש"א לומר דגם הא דר"ט קרה והטה אפשר לאוקמי קודם בת קול בזה יש להתוכח, דבימי ר"ט בודאי כבר יצא הבת קול דר"ט חי אחר החורבן עי' פסחים ע"ב ע"ב שהשיב לו ר"ג כל דבריך אינן אלא תימה כי עבודה בזה"ז מנין ועי' ברמב"ם בהקדמתו לזרעים שחשב את ר"ט בתוך הכת השני' שאחר החורבן וכ"כ בפיה"מ סוף נגעים דר"ט אחר החורבן הוה ורחוק איפוא לומר דר"ט לא שמע מהב"ק שיצא בישיבת יבנה שהתחילה קרוב לארבעים שנה קודם החורבן כנ"ל אכן משום הא לא אירי' די"ל דאה"נ דבימי ר"ט יצא הבת קול ושפיר כתב מהרש"א די"ל דהך מעשה שקרה ר"ט והטה כדברי ב"ש זה ה' עוד קודם הב"ק (וקצת הי' מקום לצדד דר"ט באמת לא שמע הבת קול כלל דהא שאמרו שיצא ביבנה הכונה בעת שהיתה הישיבה בפעם שנית ביבנה דמיבנה גלתה לאושא בימי ר"ג וחזרה ליבנה כדאיתא ברש"י ר"ה שם וזה הי' יכול להיות שנים רבות אחר החורבן ואז אולי הי' כבר אחרי פטירת ר"ט) אולם ראה זה מצאתי בירושלמי ברכות פ"א ה"ד מבואר להדיא דגם הך מעשה שקרה ר"ט והטה הי' לאחר צאת הב"ק עיי"ש הדא דתימא משיצאת בת קול אבל עד שלא יצאת בת קול וכו' ועיי"ש בפירוש מבעל ספר חרדים שביאר דכונת הירושלמי דלכן אמרו לר"ט שחייב מיתה על שעשה כדברי ב"ש משום שכבר יצא הבת קול עיי"ש ונסתרו דברי מהרש"א:
וכשאני לעצמי בלא"ה לא זכיתי להבין קו' התוס' מר"ט דהרי משם לא לבד שאין קושיא כלל על מ"ד דלא עשו ב"ש כדבריהם כי אם אדרבה עוד ראי' לדבריו דהרי כשעשה ר"ט כדברי ב"ש הנה באמת הוכיחו אותו ואמרו לו שחייב מיתה, ואילו הי' ב"ש רגילים לעשות כדבריהם לא הי' מקום לתוכחה זו כלל כמובן:
ג ועי' ש"ס יבמות שם בדף ט"ו רצה הגמ' להוכיח דעשו ב"ש כדבריהם מהא דאמר ר"ט תאבני מתי תבוא צרת הבת לידי ואשאנה כב"ש ודחי אימא ואשיאנה כב"ה ומקשה והא תאבני קאמר (ופירש"י ואם כב"ה מה חידש ר"ט הא כ"ע נהגי הכי) ומשני לאפוקי מדר"י בן נורי עיי"ש וכבר חדית לן הרמב"ם בפי' המשנה נזיר פ"ה מ"ה וכן הוא בתויו"ט שם דהיכי דאין נפ"מ לדינא רשאים אנחנו לפרש פי' אחר במתניתין נוסף על פי' הש"ס, ולכן לולא דמסתפינא מרבותי הייתי אומר בזה השערה נאותה לישב דקדוק הש"ס ולהבין מדוע השתוקק ר"ט יותר משאר חכמי ישראל שתבוא צרת הבת לידו וישיאנה כב"ה, דזה מקושר עם הא דמסופר לנו בש"ס דברכות כאן מר"ט שרצה לעשות כדברי ב"ש לקרות ולהטות ובא לידי סכנה והוכיחו אותו ואמרו לו כי כדין נעשה לו שנתחייב מיתה מפאת כי אחז בשטה ב"ש, וכראות ר"ט זאת הנה הבין כי צדקו דברי המוכיחים אותו ולכן גמר בדעתו לחזור משטתו וקיבל ע"ע שלא לזוז עוד מדברי ב"ה, אכן אחרי כי כבר גלוי וידוע הי' שזה דרכו ללכת בשטת ב"ש השתוקק כי יוזמן לו מקום מוכשר לגלות דעתו בפומבי כי חזר מדרכו וכשאר חכמי ישראל כן גם הוא לא יטה עוד מדברי ב"ה. והנה צרת הבת הוא ענין מפורסם שנחלקו בו ב"ש וב"ה ומכמה מאמרים המובאים ביבמות שם וביחוד מהמסופר שם שקרה בימי ר' דוסא בן הורקנוס אנו רואים כי הרבה מחכמי ישראל ישבו על מדוכה זו והי' לשני מחנות מהם מחזיקים בצר ב"ש ומהם עומדים לימין ב"ה ולכן אמר ר"ט כי הוא תאב מאד שתבוא צרת הבת לידו וישיאנה כב"ה ואז הכל ידעו ולא יהי' עוד עליו שום ספק כלל כי גם הוא נטה שכמו לקבל עליו דברי ב"ה וזה הערה נכונה:
ד וראיתי לא"ז מאוה"ג ורשכ"י זצוקלה"ה שהעיר בספרו חא"ח סי' ב' אות י' בעיקר הדבר להבין הפלוגתא שנחלקו בש"ס אי עשו ב"ש כדבריהם או לא דנחלקו בהא דחדית לן בס' גט פשוט בכללים שבסוף הספר לבאר דברי התוס' בב"ק כ"ז ד"ת אין הולכין שתי' על קושיתם אהא דאמרינן דאין הולכין בממון אחה"ר ואמאי לא נילף בק"ו מד"נ דאזלינן בתר רובא בסנהדרין ותי' דדיינים שאני דמיעוט דידהו לא חשיב מיעוט כלל, וביאר בס' ג"פ דסברת התוס' היא דבדיינים המיעוט מוכרח לבטל דעתו מפני הרוב משום דאסור לו לעמוד בדעתו ולעשות כהוראתו, ושוב ממילא ליכא מיעוט כלל כיון שגם המיעוט הסכים לדעת הרוב עיי"ש (ועי' בקונטרוס הספיקות לבעל קצוה"ח שחילק עליו דזה דוקא בב"ד הגדול של ע"א דנעשה החולק עליהם זקן ממרא על המראתו, אז י"ל דהמיעוט מוכרח להתהפך לסברת הרוב, אבל שלא בב"ד הגדול מדוע לא יהי' המיעוט רשאי לעמוד על דעתו, אולם באמת גם בב"ד של שלשה מצינו שרצו הפוסקים להחליט דהמיעוט מוכרח לבטל דעתו ולהודות להרוב ונחלקו בזה הב"י והמבי"ט לענין אי מחויב הדיין שנתבטלה דעתו לחתום עצמו על הפס"ד שיצא מאת שני הדיינים הנותרים שרבו עליו ועיין בתשו' מבי"ט ח"ב סי' קע"ג ובתשו' חות יאיר סי' קמ"ז והדברים עתיקין) והעיר א"ז זצל"ה דבסברא זו עצמה נחלקו בש"ס כאן. דמאן דס"ל דלא עשו ב"ש כדבריהם יסבור כסברא הנ"ל דהמיעוט מוכרח להודות להרוב, ולכן כיון דב"ה הי' רובא כמו שאמרו בש"ס שם הוכרחו ב"ש להודות להם ולא יכלו לעשות כדבריהם, אכן מ"ד דעשו ב"ש כדבריהם יחלוק על סברא זו ויסבור דהמיעוט אינו מוכרח לחזור מדבריו ולשוב להודות להרוב ולכן גם ב"ש הי' רשאים לעשות כדבריהם אף דב"ה הי' רובא עיי"ש, והנה הדברים האלה משמחים לב אכן שוברם בצדם דהרי התוס' תירצו כן אליבא דשמואל דעליו קשה קו' כיון דהוא ס"ל דאין הולכין בממון אחה"ר ועי' בש"ס סנהדרין ג' ע"ב ד"ה דיני ממונות שהקשו להדיא קושיתם לשמואל, ולדידי' תירצו דדיינים שאני, ושמואל גופי' ס"ל ביבמות שם דעשו ב"ש כדבריהם וא"כ נסתרו דברי מו"ז זצלה"ה:
ה אמנם הלום ראיתי אחרי רואי כי אדרבה בדברי מו"ז מאוה"ג זצלה"ה אשכחנא מרגניתא טבא לישב דקדוק עצום מה דתמי' טובא על דברי התוס' שהקשו הקו' הנ"ל מדוע, אין הולכין בממון אחה"ר ולא ילפינן בק"ו מסנהדרין בשני מקומות בב"ק כ"ז ובסנהדרין ג' כנ"ל. והנה בב"ק תי' התירוץ המובא למעלה דדיינים שאני דהמיעוט דידהו ל"ח מיעוט כלל אולם בסנהדרין כתבו תירוץ אחר וליתא לתירוץ הזה כלל והדבר נפלא אמאי שינו התוס' את טעמם ממקום למקום ועם האמור למעלה נאמר בדרך נכון, דהנה בב"ק שם הקשו התוס' קושיתם סתמא ולא הזכירו שם שמואל היינו משום דקושיתם קאי ע"ד הש"ס שם דקאמר דלכן נקט כד וחביות לאשמעינן לענין מקח וממכר דאין הולכין בממון אחה"ר, ולפי דברי התוס' שם בעצמם בדיבור הקדום קאי הגמ' גם אליבא דרב ואדרבה עוד יותר מסתבר לאוקמי דברי הש"ס אליבא דרב כיון דגם רב ס"ל אין הולכין בממון אחה"ר דמצי המוחזק לומר קי"ל בנפשאי שאני מן המיעוט ורק גבי מוכר שור לחבירו ונמצא נגחן ס"ל לרב דהולכין בממון אחה"ר, משום דשם בעי המוכר למימר ללוקח קי"ל בנפשך שאתה מן המיעוט דזבני לנכסתא וע"ז אדרבה ישיב לו הלוקח קי"ל בנפשאי שאני מן הרוב דזבני לרדיא עיי"ש ולכן שפיר תירצו דאין לתמוה אמאי לא ילפינן בק"ו מדיינים דאזלינן אחה"ר בממון די"ל דדיינים שאני דהמיעוט ל"ח מיעוט כלל כיון דלשטת רב דס"ל ביבמות שם דלא עשו ב"ש כדבריהם ע"כ בדיינים מוכרח המיעוט להודות להרוב וממילא ליכא מיעוט כלל. אמנם בסנהדרין הקשו התוס' בפירוש קושיתם לשמואל עיי"ש שכ' וז"ל תימה דבריש המוכר פירות קאמר שמואל דאין הולכין בממון אחה"ר ואמאי לא נילוף בק"ו מד"נ עיי"ש ולשמואל לא יכלו התוס' לתרץ כאשר תירצו בב"ק דדיינים שאני והיינו משום דבדיינים מוכרח המיעוט להודות להרוב כנ"ל דלשטת שמואל דס"ל ביבמות דעשו ב"ש כדבריהם ליתא לסברא זו כלל ולדידי' אה"נ דרשאי המיעוט לעמוד על דעתו וכאשר אמרנו למעלה וע"כ תירצו לדידי' התוס' תירוץ אחר וזה נכון מאד בעזה"י:
ו ומה נכבדו הדברים האלה בביאור דברי הש"ס ביבמות שם דקאמר ה"ד אי קודם ב"ק מ"ט דמ"ד לא עשו ואלא לאחר ב"ק מ"ט דמ"ד עשו אבע"א קודם ב"ק וכגון דב"ה רובא למ"ד לא עשו דהא ב"ה רובא ולמ"ד עשו כי אזלינן בתר רובא היכי דכי הדדי נינהו הכי ב"ש מחדדי טפי ועיי"ש בפירש"י שפי' דכי הדדי נינהו בחכמה עיי"ש והדברים מתמיהים דאטו כשאמרה תורה אחרי רבים להטות לא אמרה רק כשכל הסנהדרין שווים במעלת החכמה, הרי זה לא יתכן כלל שכל הסנהדרין ידמו זל"ז עד הקצה האחרון ושום אחד לא יגדל על חבירו כלל ובהכרח הי' נמצא ביניהם חכמים יותר מצוינים ויותר חריפים וגם קטנים מהם ומדלא דקדקה התורה להזהיר דלא אזלינן בתר רוב רק כשהרוב הוא מהחכמים היותר חריפים ש"מ דלא איכפת לן בזה ואזלינן תמיד בתר רוב הדיעות מבלי הבט מי ומי הוא הרוב וא"כ מה תירוץ הוא דכיון דל"ה כי הדדי וב"ש הי' חריפי טפי לכן עשו כדבריהם הרי אם ב"ה הי' רובא הי' להם לב"ש לבטל דעתם מפני הרוב דאחרי רבים להטות. ועי' ברמב"ם פ"א מה' סנהדרין ה"ג חשב שם סדר ישיבת הסנהדרין והגדול בחכמה שבכלן מושיבין אותו ראש עליהן ושאר השבעים יושבין לפניו כפי שניהם וכפי מעלתם כל הגדול מחבירו בחכמה יהי' קרוב לנשיא משמאלו יותר מחבירו עיי"ש אלמא דנמצא בסנהדרין חכמים שונים במעלתם זה גדול מזה, ואפ"ה לענין החלטת הדין כתב בפ"ח שם דהולכין אחר הרוב סתם מבלי אשר יהי' מהצורך לדקדק מי המה החכמים שנכנסו בגדר הרוב ואפשר הי' כי אדרבה היותר חריפים יהי' המיעוט והקטנים מהם ירבו עליהם וינצחום:
ועפ"י דרכנו למעלה נאמר דאין כונת הגמ' באמרה כי אזלינן בתר רובא היכי דכי הדדי נינהו לאשמעינן דלהכריע כדעת הרוב צריך שידמה הרוב במעלת החכמה להמיעוט רק כונה אחרת צפונה בדברים האלה. דהנה בבר כתבתי דמ"ד דלא עשו ב"ש כדבריהם משום דב"ה רובא, סברתו דהרוב מכריח להמיעוט שישיב ויודה לדעת הרוב כדברינו למעלה בשם הג"פ. אולם בג"פ שם הוסיף וכ' דע"כ ל"א כן דהמיעוט מוכרח לחזור ולהודות לרוב משום דאחרי רבים להטות זה דוקא כשכל הדיינים הי' מקובצים במקום אחד יחד כמו הסנהדרין שישבו כמו חצי גורן בעיגול ונשאו ונתנו בדין פא"פ ופה אל פה בכה"ג הוא דמוכרח המיעוט להודות, אבל במחלוקת שנחלקו החכמים זה שלא בפני זה אין המיעוט מוכרח כלל לבטל דעתו מפני הרוב, דכיון שלא נו"נ ביחד ולא עמדו למנין ל"ח זאת רובא כלל דאנחנו אומרים אילו הי' נו"נ ביחד אז הי' המועט מפלפל עצמו ומתוכח עם הרוב והי' מכריע את הרוב לצדו שגם הוא יסכים לדבריו עיי"ש שהביא כן בשם הב"י חו"מ ס"ס י"ג שכ"כ בשם הרשב"א דאין הולכים אחר רוב דעות רק כשרבו המזכים על המחייבים או המחייבים על המזכים מתוך מו"מ של כלם אבל כשהמיעוט איננו ביחד עם הרוב בישיבה אחת לא, דאמרינן אילו הי' שם המיעוט הי' מראה טעם להיפוך ממה שהסכים הרוב וגם הרוב הי' מודה לזה, וכ"כ גם הרלב"ח לענין הסמיכה שהנהיגו רבני צפת טרם שנמלכו עם רבני ירושלים וחלקו עליהם רבני ירושלים דאין יכולין לסמוך בזה"ז וכתב הרלב"ח דאין רבני צפת יכולין לומר שהם רוב נגד רבני ירושלים דהסכמת הרוב שהוא בלא מו"מ עם המיעוט רובו מתוך כולו אינה הסכמה כלל עיי"ש, ולפ"ז במחלוקת שבין ב"ש וב"ה. הנה בדבר שהי' ב"ש וב"ה מתוכחים בו פא"פ ונשאו ונתנו ביחד ועמדו למנין ורבו ב"ה על ב"ש בזה אה"כ דהי' שייך לומר אחרי רבים להטות שיכריח הרוב את המיעוט וממילא הי' ב"ש צריכים לחזור מדבריהם ולעשות כב"ה כסברת הג"פ הנ"ל אבל בדבר שלא נו"נ בו ב"ה וב"ש בישיבה אחת ופא"פ בזה אף אם ביה הי' רובא ג"כ הי' יכולין ב"ש לעשות כדבריהם דבכגון דא שלא היי המו"מ פא"פ ל"ש לומר אחרי רבים להטות ואיך המועט מוכרח להודות להרוב משום דיכול המיעוט לומר אילו היינו עם הרוב בישיבה אחת אז בכח הפלפול והחידוד שבנו היינו מטים את הרוב לצדנו וכאשר אמרנו למעלת. ובאמת לא מצינו כלל שעמדו ב"ש וב"ה למנין רק בעליית חנני' בן חזקי' שהלכו חכמי ישראל לבקרו ואז נמנו ורבו ב"ש על ב"ה וגזרו י"ח דבר, עיין שבת י"ג ע"ב ועיין בפיה"מ להרמב"ם שם שביאר דכיון שעמדו למנין הנה בזה דעת המרובים מכרעת דהתורה אמרה אחרי רבים להטות עיי"ש, עוד מצאנו שעמדו למנין לענין סמיכה עיין ביצה כ' דאותו היום גברה ידן של ב"ה וקבעו הלכה כמותן ולא הי' שום אדם שערער בדבר כלום עיי"ש הנה מדאמרו בש"ס דלא הי' שום אדם וכו' מוכח דגם ב"ש קבלו דברי ב"ה וזה כדברינו, דכיון דגברה ידן של ב"ה וזה הי' במעמד כלם (כי כן מוכח מסיפורי המעשה בש"ס שם) גם ב"ש שהי' מועטין הי' מוכרחין להודות לדברי ב"ה. אבל בשאר מחלוקת של ב"ש וב"ה שלא מצאנו בהו שעמדו למנין שפיר הי' יכולין ב"ש לעשות כדבריהם וכנ"ל:
ומעתה אמינא דזה יהי' באמת פי' הש"ס ביבמות שם מ"ד דלא עשו ב"ש כדבריהם דהא ב"ה רובא, והיינו כיון דהי' רובא הי' ב"ש מוכרחים לחזור מדבריהם ולהודות להרוב, ומ"ד דעשו כי אזלינן בתר רובא היכי דכי הדדי נינהו פי' כי אזלינן בתר רוב שנאמר דמפאת שאמרה התורה אחרי רבים להטות מוכרח המיעוט לבטל דעתו רק היכי דכי הדדי נינהו שישבו הרוב והמיעוט ביחד בישיבה אחת ונו"נ בדבר וצד אחד רבה על השני אז י"ל כנ"ל אבל הכי פי' במחלוקת ב"ש וב"ה שעשו ב"ש כדבריהם הרי לא הי' כי הדדי דלא נתוכחו יחד ולא הי' בישיבה אחת וא"כ כיון דב"ש הי' מחדדי טפי שפיר יכולין לומר אילו היינו יושבין במסבה אחת עם ב"ה אז בכח החריפות שבנו היינו מראים לדעת כי דברינו צדקו יותר והרוב הי' מסכים לדברינו ולא הי' רוב כלל נגדנו ולכן אין עליהם חובה לקבל דברי הרוב וכאשר הבאנו בשם הג"פ והרלב"ח ודו"ק:
ז ועי' תוס' חולין י"א ע"ב ד"ה ליחוש ובמכות ז' ד"ה, דילמא שכ' בשם ר"ת דאע"ג דאי לא שיילינן לעדים אי טרפה הרג או שלם הרג קטלינן לי' לרוצח דסמכינן ארובא היכי דלא אפשר, היכי דשיילינן להו ואמרו דלא ידעו פטור מידי דהוה אסייף וארירן דאי לא שיילינן חייב ואי שיילינן ואמר אחד בסייף ואחד בארירן פטור עיי"ש ובלמדי מס' חולין נתקשיתי בדברי התוס' דלפ"ז מה הועלנו בזה דאזלינן בתר רובא הרי עדיין לא יתכן להרוג את הרוצח כקו' הש"ס שם דממנ"פ אם כל הסנהדרין ידונוהו למיתה הרי יצא זכאי דסנהדרין שראו כלם לחובה פוטרין אותו כדאיתא בסנהדרין י"ז ע"א. וע"כ שרק רוב מהסנהדרין יחייב ומיעוט מהם יפטור והיינו משום דלדעת המיעוט הרוב טועים ובחנם ירצו לדון את הנידון למיתה, וא"כ כאשר יראה המיעוט שהרוב עומד על דעתו ודעת המועטין תתבטל, הנה לפי סברתם יצא משפט מעוקל וא"כ למען הצל את הנידון שלא יומת שלא בדין תמיד ישאלו את העדים אם ראו שטרפה הרג או שלם הרג ואז ממילא יהי' כדבריהם לפטור את הנידון. ונהי דמצד דקיי"ל דאזלינן בתר רובא אין הסנהדרין מחויבים לשאול השאלה הזאת, אבל כיון שרשאים לשאול אם רוצים ממילא ישאלו כדי לפטור את הרוצח כיון דלדעת השואלים בלא"ה פטור הוא והרוצים לחייבו טועים בדבר. וכאשר עשו באמת ר"ע ור"ט שהי' שואלים תמיד טרפה הרג או שלם הרג כדאיתא במכות שם אף דמודים ג"כ דהיכי דלא אפשר סמכינן ארובא כמ"ש התוס' בחולין ובמכות שם. (ובפשיטות י"ל דכיון דחקירת העדים נעשתה בהתחלת הדין קודם שהתחילו הסנהדרין לישא וליתן עיין רמב"ם פי"ב מסנהדרין א"ב בשעה שחקרו את העדים לא נודע עוד מי המזכים ומי המחייבים אכן אין בזה כדי דחי' דאטו אם בשעת המו"מ בדין רצה אחד מסנהדרין לשאול את העדים על איזהו דבר האם לא הי' רשאי וא"כ בשעת המו"מ בראות המיעוט שיתבטלו דבריו הי' יכול תמיד לשאול כנ"ל כדי להפר מחשבת הרוב). ולפי דברינו למעלה נאמר דכמו בדבר שכבר הכריע הרוב מסנהדרין מוכרח המיעוט לבטל דעתו ולשוב ולהודות להרוב ה"כ כיון דהרוב יגיד לנו דשלם הרג, אם ניזול בתר רובא חשיב זאת כאילו רוב הסנהדרין כבר הכריע כן דהנהרג הי' שלם וממילא אין המיעוט רשאים לשאול ולהסתפק שמא טרפה הרג דמוכרחים המה לענין זה לקבל דברי הרוב שהחליט דשלם הרג ולפ"ז פירוש דברי התוס' כך הוא אה"נ דאילו הי' שואלים הי' פוטרין את הרוצח אבל כיון דאזלינן בתר רוב וא"ל לשאול ממילא אין רשאין לשאול דמוכרחים להודות להרוב כנ"ל ודו"ק:
ובזה יש לישב מה דקשה עוד ע"ד התוס' הנ"ל שכ' דאה"נ דיכולין לשאול טרפה הרג או שלם הרג רק דא"צ לשאול א"כ עדיין קשה איך יכולין להרוג את הרוצח הרי הוה התראת ספק שמא ישאלו ויפטור וכבר תמה בזה מו"ז מאוה"ג זצלה"ה בספרו חיו"ד ח"ב סי' קס"ט אות ג'. להנ"ל נכון דכיון דהרוב גורם לנו שא"צ לשאול ממילא אין רשאין לשאול וכאמור:
ח אמנם לפ"ז יש להבין הא דאמרו ר"ע ור"ט דאילו הי' בסנהדרין לא הי' נהרג אדם מעולם דהוה שאלו טרפה הרג או שלם הרג ולדברי התוס' שהבאנו למעלה גם המה מודים דמצד הדין א"צ לשאול דהיכי דלא אפשר סמכינן ארובא ורק שהי' שואלים מרצונם כדי לפטור את הנידון וקשיא איך הי' שואלים הרי אם א"צ לשאול ממילא אסור לשאול כסברתנו הנ"ל. וי"ל כיון דעיקר הסברא שכתבנו דאסור לשאול נגד הרוב היא משום דהמיעוט מוכרח להודות להרוב ולכן אסור להם להסתפק בדבר שמצד הרוב כבר הכריע הרוב מהסנהדרין שאינו כן ומעתה לפמ"ש למעלה דמאן דס"ל דעשו ב"ש כדבריהם חולק על סברא זו וס"ל דהמיעוט אינו מוכרח להודות להרוב. א"כ ר"ט דס"ל דעשו ב"ש כדבריהם כאשר הוכיחו אתוס' ביבמות שהבאנו למעלה מגמ' דידן מדקרא והטה וכן ר"ע י"ל דיסבור כן (כאשר רצו באמת להוכיח כן בש"ס דיבמות ט"ו ע"א מדלקט אתרוג באחד בשבט ונהג בו ב' עישורין אחד כדברי ב"ש ואחד כדברי ב"ה. ורק דאדחי לי' דמשם אין ראי' אבל בעיקר הדבר י"ל דאה"נ דר"ע ס"ל דעשו ב"ש כדבריהם) לדידהו שפיר הי' יכולין לשאול אם הי' רוצים דלשטתם אין עליהם חובה כלל לקבל דברי הרוב והרשות בידם לעשות כסברתם. ומה נעמו לפ"ז דברי המשנה ר"ע ור"ט אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם דהי' שואלים טרפה הרג או שלם הרג ויש לדקדק על הלשון דקאמרו אילו היינו וכו' דמשמע דרק המה הי' שואלים וקשה אטו שאר חכמים לא יכלו להמציא השאלה הזאת. להנ"ל הדבר נחמד ונעים ופירוש דברי המשנה כך הוא אילו היינו אנחנו בסנהדרין אז לפי שטתנו דאין המיעוט מוכרח להודות להרוב ורשות בידו לעשות כדעתו הי' נמצא דלא הי' נהרג אדם מעולם כיון דלפי שטתנו לא היינו מוכרחים לקבל ג"כ דברי הרוב דשלם הרג ושוב היינו שואלים שמא טרפה הרג וממילא הי' נתבטל העדות ודוק. (ובעיקר הסברא שהארכנו למעלה אי המיעוט מהדיינים מוכרח לחזור מדבריו ולשוב להודות להרוב יש להעיר עוד מדברי הירושלמי בסנהדרין פ"ג ה"י דקאמר ר' יוחנן כופין את המחייב שיכתוב זכאי ור"ש בן לקיש אמר המחייב כותב חייב והמזכה כותב זכאי עיי"ש ואנו רואים איפוא. דבסברא זו עצמה נחלקו ר"י ור"ל דר"י ס"ל כסברא הנ"ל דהמיעוט מוכרח להגיד כהרוב ור"ל פליג עליו ועיין במראה הפנים שם ובתומים סי' י"ט ס"ק ד'. אולם לפ"ז יהי' מכאן סתירה למ"ש למעלה בשם מו"ז זצלה"ה דהמחלוקת אי עשו ב"ש כדבריהם או לא תליא בסברא הנ"ל או המיעוט מוכרח להודות להרוב דמאן דס"ל לא עשו ס"ל כסברא הנ"ל ומאן דס"ל עשו חולק עלי', דהרי בש"ס דיבמות שם נחלקו גם ר"י ור"ל בענין אי עשו ב"ש כדבריהם ולפ"ז יהי' דיעותיהם שונות ממה שנחלקו בירושלמי מן הקצה אל הקצה דשם אדרבה ס"ל לר"י דעשו ב"ש כדבריהם ור"ל ס"ל דלא עשו והרבה יש לדבר עוד בפרט זה ואין עת האסף פה):
ט והנה התוס' במכות שם ד"ה כמכחול הקשו על ר"ע ור"ט דקאמרי אילו הי' בסנהדרין לא הי' נהרג אדם מעולם דהוה שאלו טרפה הרג או שלם הרג עובד ע"ז ומחלל שבת מא"ל, דהתם לא מצינן למיפטרי והיכי קאמרי לא הי' נהרג אדם מעולם ותי' בחד תירוצא דעובד ע"ז ומחלל שבת לא שכיחי כולי האי ועוד תירצו דהוה שאלו ראיתם שהמחלל אינו טרפה דאם הוא טרפה הו"ל עשאאי"ל. והנה על תי' השני שתי' התוס' דלר"ע ור"ט אה"נ דמחלל שבת ועע"ז לא הי' נהרגין דהוה שאלו שמא והמחלל טרפה הי' קשה לי טובא דמה יענו ר"ע ור"ט להא דמצינן להדיא בתורה שהרגו לעובדי ע"ז במעשה דשטים בפ' בלק ולא חששו שמא טרפה הי' וש"מ דאין לחוש לזה, ובשלמא אם נאמר כשטת ר"ת הנ"ל דגם ר"ע ור"ט מודים דמצד הדין א"צ לשאול דסמכינן ארובא היכי דלא אפשר ורק כונתם כי הי' שואלים כן מדעת עצמם ניחא, אבל הרי התוס' כתבו בחולין בדף י"א שם לחד לישנא דר"ע ור"ט אזלי לשטתייהו דחוששין למיעוט ולפי דעתם ההכרח לשאול מצד הדין א"כ קשה כנ"ל איך הרגו את העובדים ע"ז במעשה דשטים. ואין לומר דשם הי' הוראת שעה ונעשה עפ"י הדיבור דהרי בש"ס אמרו דדנו אותם עפ"י ב"ד עיין סנהדרין ל"ה ע"ב קח את כל ראשי העם וכו' אר"י אמר רב א"ל הקב"ה למשה חלק להם בתי דינין ועיין בפירש"י שם שכ' וז"ל וידונו את עוברי העבירה והוקע אותם את המחויבין מפני שצמדו לבעל פעור ועובד ע"ז בסקילה עיי"ש ועיין בש"ס שם בדף ל"ד ע"ב יליף מכאן דד"נ דנין ביום וגומרים ביום מדכתיב והוקע אותם לה' נגד השמש עיי"ש, ואילו הי' כל המעשה אך הוראת שעה איך ילפינן מזה לדורות. וי"ל דמפאת זה באמת לא הזכירו התוס' בתי' השני רק מחלל שבת והשמיטו עובד ע"ז, והמפרשים עמדו ע"ז אמאי כשהקשו התוס' הקשו על שניהם וכן התירוץ הראשון קאי על שניהם שכ' דעובד ע"ז ומחלל שבת לא שכיחי, אולם בתי' השני לא כתבו רק דהוה שאלו ראיתם שהמחלל אינו טרפה ואמאי לא תי' כן גם על הקו' מעובד ע"ז. ועיין בתומים סי' ז' שהביא בזה דבר נחמד:
ולדברינו למעלה י"ל ג"כ בדרך נכון דעל ע"ז לא יכלו התוס' לתרץ דאה"נ דלא הי' הורגין דהוה שאלו שמא העובד טרפה דהרי מצאנו בתורה להדיא שהרגו לעע"ז ולא חששו לזה וש"מ דאין משגיחין ע"ז, וע"כ תירצו רק על מחלל שבת, ופי' דברי התוס' יהי' לפ"ז כך דהעיקר הוא התירוץ הראשון דגבי מחלל שבת ועע"ז אה"נ דלא הי' להם מה לשאול וגם ר"ע ור"ט מודים דהי' הורגין כשבא מקרה כזה לפני הב"ד, אכן כיון דלא שכיחי לכן השתמשו במליצה לאמר דלא הי' נהרג אדם מעולם אם אך הי' להם עצה להציל הנידון גבי גילוי עריות וש"ד דשכיחי, והדר כתבו התי' השני דבנוגע לחילול שבת יש לתרץ בלא"ה ולומר דאה"נ דלשטת ר"ע ור"ט לא הי' נהרג דהוה שאלו ראיתם שהמחלל אינו טרפה דהוה עשאאי"ל. ולפ"ז צ"ל דהתי' הזה לא נאמר רק דרך דיחוי, דמדחזינן גבי עע"ז שהרגוהו ולא דקדקו לשאול שמא טרפה הוא א"כ מדוע באמת גבי מחלל שבת ישאלו כן וע"כ דהתוס' לא כ"כ רק לרוחא דמילתא, ואולי באמת יש לחלק בין שבת לעע"ז דע"ז חמורה מאד שעלי' אמרו יהרג ועל יעבור ולכן אין לנו לבקש צדדים רחוקים לפטור את הנידון אבל שבת קיל מזה ולכן עלינו לבקש גם צד רחוק כדי לגמור הדין לזכות. ויש להעיר דמהא שהרגו את עובדי ע"ז בשטים אין לתמוה ע"ד התוס' דשם נהי דגמר הדין של כאו"א הי' עפ"י ב"ד כאשר דרשו חז"ל חלק להם בתי דינין כנ"ל, אבל מזה שאמר הקב"ה למשה שיושיב ב"ד וכל אשר יחייבו הב"ד ימיתוהו כדין עע"ז הנה מזה גופא הי' יכולין להחליט דכל מי שיתחייב בב"ד הוא מחויב באמת לחוש שמא טרפה הוא דקמא שמיא גליא ואין מזה ראי' לשאר עע"ז. אולם דברינו נכונים עכ"ז דאילו הי' מקום לשאלה זו בשאר עע"ז גם במעשה דשטים הי' מהצורך לשאול אותה ולפטור את העובדים דגם שמה הוה עשאאי"ל דאם יזימו את העדים א"כ איגלאי מילתא למפרע דהנידון לא הי' בכלל גזרת הקב"ה שיהרגו המחויבים וא"כ שפיר יהי' העדים יכולים למיפטר נפשייהו ולומר דגברא קטילא הוה בעינן למיקטל ושוב מוכח משם דא"צ לשאול כן ולכן תי' התוס' רק על מחלל שבת ודוק:
י אולם באמת גם במחלל שבת מצינו להדיא בתורה במעשה דמקושש שדנו למיתה ולא חששו שמא המחלל טרפה וא"כ ש"מ דגם במחלל שבת אין לחוש לזה וקשה ע"ד התוס', ואין לדחות ג"כ דזה הי' הדיבור וקמי שמיא גליא דלא הי' טרפה, דהדיבור ל"ה רק באיזהו מיתה ידונוהו אבל זאת שחייב מיתה ידעו גם קודם הדיבור כדרשת חז"ל בב"ב קי"ט ובסנהדרין ע"ח ב' יודע הי' משה שהמקושש במיתה אבל לא הי' יודע באיזהו מיתה עיי"ש. וראיתי לא"ז הגאון מאוה"ג זצלה"ה בספרו חיו"ד ח"ר סי' ל"ט אות ח' שהביא לתרץ קו' דא עפ"י דברי התוס' בשבת כ"ב ע"ב ד"ה וכי לאורה שכתבו בשם ברייתא דאהרן הי' מסתכל בטפיח ויודע מה בתוכו בחבית ויודע מה בתוכו עיי"ש א"כ אין ראי' מהמקושש דשם היה אהרן והוא הי' יכול לדעת דאינו טרפה אבל בשאר מחלל שבת שפיר י"ל דאין הורגין כדברי התוס' דשואלין שמא המחלל טרפה הוא. ודין הניין לי כי בדברים האלה יש להבין הא דמספרה לנו התוה"ק שהביאו את המקושש אל משה ואל אהרן והעיר בספרי לאיזהו צורך הביאו אותי אל שניהם עיי"ש אם משה ל"ה יודע אהרן הי' יודע וכו', להנ"ל הדבר נכון דההכרח הי' להביאו לפני אהרן ג"כ למען יראה אם איננו טרפה כי הוא הי' יכול להסתכל מבחוץ ולדעת מה בפנים וכאמור. (ולפ"ז יש לסתור גם דברינו למעלה לענין הקו' ממעשה דשטים שהרגו לעובדי ע"ז ול"ח שמא טרפה הי' דגם שם הי' אהרן והוא הי' יכול לדעת דאינו טרפה, אמנם לפ"ז יש להעיר אמאי לא הזכירה התורה בפירוש שאהרן הי' שם כאשר הזכירה במעשה דמקושש וש"מ דלא בשביל זה דנו אותם משום שאהרן הי' שם ושוב ההכרח לומר כדברינו דע"ז שאני ומחלל שבת ודוק):
ובזה יעלה בידינו פרפרת נאה לבאר דברי הספרי שם בפ' שלח (המאמר הזה הובא ג"כ בש"ס דידן ב"ב קי"ט ע"א) א"ר חידקא שמעון השקמוני הי' לי חבר מתלמידי ר"ע ואמר יודע הי' משה שהמקושש במיתה אבל לא הי' יודע באיזהו מיתה יומת. ומבלי משים תתעורר בקרבנו השאלה לאיזהו צורך סיפר ר' חידקא ששמעון השקמוני הי' לו חבר מתלמידי ר"ע. (ועי' לעיל במאמר שלפ"ז הבאתי ג"כ מאמר מר' חידקא בשם שמעון השקמוני וגם שם הזכיר שהי' לו חבר מתלמידי ר"ע ובארתי שם ג"כ המאמר בדרך החידוד עיי"ש) ולפי דברינו למעלה י"ל בדרך נחמד דר' חידקא סיפר לנו ששמעון השקמוני הי' לו חבר מתלמידי ר"ע ור"ע ס"ל דאילו הי' בסנהדרין לא הי' נהרג אדם מעולם דהוה שאל טרפה הרג או שלם הרג ובמחלל שבת הי' שואל שמא המחלל טרפה כנ"ל ובטח גם שמעון השקמוני ס"ל כן דאין דרך התלמיד לחלוק על הרב ואפי"ה אמר דיודע הי' משה שהמקושש במיתה וכו' ול"ק איך הוה ידע דילמא טרפה הוא דמקושש שאני דשם הי' אהרן והי' יכולין לדעת בבירור שאינו טרפה וכאמור וזה נחמד:
יא וכשאני לעצמי נ"ל לומר דבר חדש בישוב הקו' הנ"ל לר"ע אמאי דנו את המקושש למיתה ול"ח שמא טרפה הוא, עפ"י המבואר בספרי זוטא דמעשה דמקושש הי' בשנה ראשונה לצאת בכי ישראל מארץ מצרים באחד ועשרים לחודש השני עיי"ש וכן מוכח ג"כ מספרי עיי"ש דדריש ויהי' בני ישראל במדבר בגנות ישראל מדבר שלא שמרו אלא שבת ראשונה ושני' חללו, אלמא דזה הי' בשבת שני' אחר שנצטוו על השבת במרה ועיין שבת פ"ח א"כ כיון דמעשה דמקושש הי' קודם מ"ת אין קושיא כלל איך דנוהו ול"ח שמא טרפה הוא והו"ל עשאאי"ל דהעדים יאמרו דגברא קטילא בעו למיקטל, חדא דקודם מ"ת גם ההורג את הטרפה הי' חייב כדאיתא ברמב"ם פ"ט מה' מלכים ה"ד ועוד הרי עיקר דין הזמה לא הי' שייך קודם מ"ת דקרא דועשיתם לו כאשר זמם לא נאמר רק אחר קבלת התורה וא"כ בעת שקרה המעשה דמקושש לא הי' בעינן כלל עדות שאי"ל ושפיר הי' יכולין לדונו למיתה אבל השתא דידענו דבעינן עשאי"ל שפיר קאמרו ר"ע ור"ט דאילו הי' בסנהדרין לא הי' נהרג אדם מעולם. ובלא"ה י"ל עוד דהרי עיקר טעמם של ר"ע ור"ט הוא משום דמחויבים אנחנו לחפש בכל אופן שיהי' איזהו זכות לפטור את הנידון דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה ועי' בר"ה כ"ו ס"ל לר"ע מה"ט דסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש שאין דנין אותו משום דלא חזי לי' זכותא ואנן בעינן והצילו העדה עיי"ש וא"כ זה דוקא לאחר מ"ת אבל קודם מ"ת הרי לא הי' בעינן כלל. עדה מצלת כדאיתא בסנהדרין נ"ז ב"נ נהרג בדיין אחד ובעד אחד ואפי' שלא בהתראה ועיין ברש"י שם בדף נ"ו ד"ה לעדה דה"ט דבב"נ ל"ב עדה מצלת עיי"ש וא"כ גם ר"ע ור"ט מודים דבמעשה דמקושש לא הי' מהצורך לשאול שמא טרפה הוא ועיין בנובי"ת אה"ע סי' מ"ב שכ' דגבי ב"נ אין לנו ראי' דאזלינן בתר רובא דמרוצח אין להוכיח דבב"נ חייב אף בהורג את הטרפה ועוד דגבי' ל"ב כלל עדות שאי"ל ועיין בפמ"ג בפתיחה לה' תערובות מ"ש בזה. ויש לסתור דברינו מדברי הש"ס בסנהדרין נ"ו שם דאמרינן דלמאן דס"ל דב"כ נצטוה על הדינים ע"כ צ"ל דהא דנצטוו עוד הפעם במרה על הדינים לא נצרכה רק לעדה ועדים והתראה, ועיי"ש בפירש"י שביאר דבמרה נצטוו להיות דנין בסנהדרין של כ"ג כדאמרינן עדה שופטת ועדה מצלת עיי"ש ומוכח לפ"ז דבמרה כבר נצטוו כל ההלכות השייכות לסדר הדינים של הסנהדרין וא"כ נסתרו דברינו האחרונים שכתבנו דאז בשעת המעשה דמקושש לא הי' מהצורך עוד לחפש אחרי זכות להנידון דלא ידענו עוד האזהרה דוהצילו העדה, דבאמת כבר ידעו מהאזהרה הזאת דבמרה נאמרה, וגם בדברינו הראשונים יש לשדות נרגא דאם ידעו מזה דוהצילו העדה וידעו דבעינן ב' עדים והתראה א"כ בודאי ידעו גם כל הדינים השייכים לקבלת העדות בכלל וה"ה דידעו דבעינן עשאי"ל וא"כ הדרא הקו' הנ"ל ממקושש לדוכתא. ואולי י"ל דלא ידעו רק דבעינן ב' עדים דבזה נשתנו מב"נ דדי בע"א ובדיין אחד אבל אופן וסדר קבלת העדות אה"נ דנשאר כאשר הי' בראשונה עד קבלת התורה וממילא גם דיני הזמה לא נודעו עד הזמן הזה. ובלא"ה י"ל דמדברי הש"ס בסנהדרין הנ"ל אין ראי' דבש"ס לא אמרו כן רק לפי ההו"א אבל לפי האמת הלא מסיק בש"ס שם דהך ברייתא דבמרה נצטוו על הדינים ע"כ ס"ל כתנא דבי מנשה דב"נ לא הי' מוזהר כלל על הדינים ואפיק משבע מצות דב"נ דינין וברכת השם ועייל סירוס וכלאים עיי"ש ולפ"ז מאן דס"ל דב"נ הי' מוזהר על הדינין ע"כ פליג על הך ברייתא וס"ל דבמרה לא נצטוו כלל על הדינים וממילא לא ידעו ג"כ הא דעדה ועדים והתראה וכאמור ושוב אין לתמוה על ר"ע די"ל דהוא ג"כ ס"ל דדינים הוה בכלל ז' מצות ב"נ בשגם שכן היא ההלכה עיין רמב"ם פ"ט מה' מלכים ה"א ולכן גם לשטתו דס"ל דשואלין שמא המחלל טרפה ג"כ הי' יכולין לדון את המקושש כיון שהי' קודם מ"ת וכנ"ל. אולם גוף דברי הספרי הנ"ל שכ' דמעשה דמקושש הי' קודם מ"ת עדיין לא ברורין, עי' תוס' ב"ב קי"ט ע"ב ד"ה אפילו שהביאו בשם המדרש דמקושש לש"ש נתכוין שהי' אומרים ישראל כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחויבין במצות עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים עיי"ש, ולדברי המדרש הללו ע"כ מעשה דמקושש הי' לאחר מ"ת בתר מעשה דמרגלים שנגזרה הגזירה שלא יכנסו ישראל לארץ וכפי הנראה מדרשות חלוקות בזה, אבל עכ"פ על ר"ע אין להקשות אם ס"ל כשטת הספרי הנ"ל דמעשה דמקושש הי' קודם מ"ת וגם לדידי' לא הי' צריך לשאול שמא המחלל טרפה וכאשר הארכנו למעלה. (ועי' ש"ס סנהדרין נחלקו ר' יהודה וחכמים אי מהני התראה סתם, דחכמים ס"ל דמהני משום דילפינן ממקושש שדנו אותו למיתה אף דבשעת ההתראה לא ידעו עוד באיזהו מיתה יתחייב ור"י ס"ל דהתראה סתם ל"מ ושאני מקושש דהוראת שעה היתה עיי"ש ולדברינו למעלה י"ב דפליגי בפלוגתת הספרי והמדרש הנ"ל בקביעת הזמן למעשה דמקושש, דרבנן ס"ל כשטת המדרש דמעשה דמקושש הי' לאחר מ"ת ולכן שפיר ילפו משם לדורות דמהני התראה סתם, אבל ר"י ס"ל כשטת הספרי הנ"ל דמעשה דמקושש הי' קודם מ"ת וא"כ אין להוכיח משם לדורות דאז לא הי' צריך התראה כלל משא"כ אחר מ"ת דצריך התראה אה"נ דהתראה סתם ל"מ ואולי י"ל דזה באמת יהי' הפירוש בדברי ר"י שאני מקושש דהוראת שעה היתה הכונה דזה הי' קודם מ"ת ואין ללמוד משם לדורות, ולפ"ז צ"ל דגם תנא דבי ר' ישמעאל דיליף בש"ס שם בדף מ"א כל עיקר דין התראה ממקושש עיי"ש ס"ל ג"כ כשטת המדרש הנ"ל דמעשה דמקושש הי' לאחר מ"ת דאל"כ אין להוכיח משם לדורות ודו"ק):
יב וכמה מעליא שמעתתא דא בביאור דברי הש"ס בשבת צ"ו ע"ב מקושש זה צלפחד וכו' דברי ר"ע א"ל ר' יהודה בן בתירה עקיבא בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין אם כדבריך התורה כסתו ואתה מגלה אותו ואם לאו אתה מוציא לעז על אותו צדיק. וראיתי מדקדקים על הלשון עקיבא בין כך וכו' דקאמר ריב"ב לאיזהו צורך הזכירו בשמו. ולהנ"ל י"ל בדרך נחמד דלכאורה קשה על ריב"ב שהתפלא על ר"ע מדוע גלה את המקושש אף דהתורה כסתה אותו, אם נאמר כדברי המדרש הנ"ל דמקושש לש"ש נתכוין א"כ מה כל הרעש שגלהו ר"ע וכי גנאי הוא לצלפחד שהי' מקושש הרי לש"ש נתכוין, אמנם הדבר נכון, דהרי ר"ע ע"כ לא ס"ל כשטת המדרש הנ"ל דהא קשה עליו דס"ל דאילו הי' בסנהדרין לא הי' נהרג אדם מעולם מה יענה לדינו של המקושש וצ"ל דס"ל כשטת הספרי דמעשה דמקושש הי' קודם מ"ת וכאשר הארכנו למעלה וא"כ ל"ל לדידי' דמקושש לש"ש נתכוין מפאת מעשה דמרגלים שלא יאמרו ששוב אינם מחויבים במצות דמעשה דמקושש הי' קודם המרגלים וכיון שכן יפלא אמנם על ר"ע מדוע גלהו ופרסם קלונו ברבים, התורה חסה על כבודו והוא אינו חס, וא"כ י"ל דזה באמת רמז לו ריב"ב במה שקראו בשמו עקיבא בין כך ובין כך וכו' הכונה אתה עקיבא דס"ל דלא הי' נהרג אדם מעולם וע"כ ס"ל דמעשה דמקושש הי' קודם מ"ת ול"ל דמקושש לש"ש נתכוין א"כ מדוע עשית כדבר הזה לגלות מה שכסתה התורה כי לדבריך ע"כ גנאי הוא לצלפחד שהי' מקושש וקשה עליך התורה כסתו ואתה מגלהו. והנה זה נחמד ע"ד הפלפול, אבל לפי האמת אינו כן דאדרבה משם ראי' דר"ע ס"ל כסברת המדרש הנ"ל דמקושש לש"ש נתכוין מדגילה את המקושש ולא חש לקו' ריב"ב שהתורה כסהו והוא מגלהו ש"מ דהוא קאי בסברא דמקושש לש"ש נתכוין ול"ה גנאי לפניו במה שגילהו וכן מוכח גם מדברי התוס' ב"ב קי"ט שהבאנו למעלה עיי"ש ודו"ק:
אבל אם נניח כן נרויח עכ"פ לאידך גיסא לבאר דברי הש"ס בב"ב קי"ט שהבאתי למעלה דקאמר ר"ח ששמעון השקמוני הי' לו חבר מתלמידי ר"ע והי' אומר דיודע הי' משה שהמקושש במיתה דכתיב מחללי' מות יומת אבל לא הי' יודע באיזהו מיתה ודקדקנו למעלה לאיזהו צורך הזכיר שהי' לו חבר מתלמידי ר"ע להנ"ל י"ל דלכאורה יפלא מאד לשטת הספרי הנ"ל דמעשה דמקושש הי' קודם מ"ת וא"כ איך קאמר ר"ש השקמוני דיודע הי' משה שהמקושש במיתה מדכתיב מחללי' מות יומת הרי אז בשעת מעשה לא נאמר עוד הקרא הזה דהי' קודם מ"ת, אבל לשטת ר"ע דס"ל דמקושש זה צלפחד וע"כ ס"ל כשטת המדרש שמקושש לש"ש נתכוין כדי שלא יוקשה עליו קו' ריב"ב התורה כסתו ואתה מגלהו וכנ"ל וממילא הי' המעשה אחר מ"ת ניחא ומעתה יהי' זה ביאור דברי הש"ס הנ"ל ובכונה הקדים ר"ח ששמעון השקמוני הי' לו חבר מתלמידי ר"ע כדי לרמז לנו שדעתו כדעת רבו דמקושש לש"ש נתכוין וזה הי' אחר מ"ת ולכן אמר שיודע הי' משה דהמקושש במיתה מדכתיב מחללי' מות יומת כי לשטת ר"ע דס"ל דהי' לאחר מ"ת שפיר ידעו מהמקרא הזה ודו"ק:
יג ומדי דברי זכור אזכור מה שנ"ל לבאר בדרך החידוד גם התחלת המאמר בש"ס ב"ב שם דקאמר ר"ח ששמעון השקמוני הי' לו חבר מתלמידי ר"ע וכך הי' שמעון השקמוני אומר יודע הי' משה שבנות צלפחד יורשות הן אבל לא הי' יודע אם נוטלות חלק בכורה אם לאו (ועיין בספרי פ' פינחס על מקרא דויקרב משה את משפטן לפני ה' שהובא ג"כ מאמר ר"ח בלשון הזה) וגם כאן יפלא לאיזהו צורך הזכיר ר' חידקא ששמעון השקמוני הי' לו חבר מתלמידי ר"ע:
והנלפע"ד לומר בביאור דברי הש"ס אלה עפ"י דברי התוס' בב"ב שם ד"ה יודע שכ' דאעפ"י שלא נאמרה עוד פ' נחלות הי' משה יודע מפני שטענו בנות צלפחד אם כבן אנו נירש ואם כבת תתיבם אמנו, ושמעתי מקשים משמי' דהגאון ר' אברהם ברודא זצ"ל לפי מה שרצו בש"ס דיבמות דף כ"ד לומר דרק בכור מיבם אבל פשוט לא מיבם דכתיב והי' הבכור עיי"ש וידוע דצלפחד הי' בכור כדאיתא בש"ס דב"ב קט"ז א"כ מה זה אמרו אם כבת תתיבם אמנו הרי אף אם חשובות כבת ג"כ לא הי' שייך כאן יבום דרק בכור מיבם אבל פשוט לא אמנם באמת בש"ס דיבמות שם דחו לסברא זו והעלו דע"כ גם פשוט מיבם דאל"כ אשת אח שלא הי' בעולמו דמיעטה רחמנא מיבום מדכתיב כי ישבו אחים יחדיו שיהי' להם ישיבה אחת בעולם למ"ל והיינו דהלא האח שלא הי' בעולם עם האח המת ע"כ הוא הקטן ממנו ובלא"ה נדע דאינו מיבם דרק בכור מיבם. ומקשים העולם לפי מה שרצה לומר בהגהות אלפסי פ' הבא על יבמתו הובא בד"מ ריש סי' רע"ז דבן הנולד אחר ממזר חשיב בכור (דלא כהילכתא דידן דקיי"ל דממזר גופא חשיב בכור לנחלה עיי"ש בטור ובש"ע וברמב"ם פ"ב מה' נחלות), א"כ הרי משכחת לה דהאח שלא הי' בעולם עם האח המת יהי' עכ"ז הבכור אף שבאמת קטן הוא ממנו וכגון שהאח המת הי' ממזר ואח"כ נשא אביו אשה אחרת כשרה והוליד ממנה בן לאחר מיתת הבן הראשון דזה הבן השני הוא הבכור והו"א דמצוה עליו ליבם כיון דבכור הוא, ולכן קמ"ל התורה דפטור מיבום משום דכתיב יחדיו ובעינן שיהי' להאחים ישיבה אחת בעולם אבל לעולם אימא דרק בכור מיבם אבל פשוט לא אמנם אם נאמר כר"ע דס"ל אין קידושין תופסין בחייבי לאוין עיין יבמות י' הקושיא הנ"ל לק"מ דאם הי' האח המת ממזר, אשתו אינה זקוקה כלל ליבום דהקידושין לא תפסו בה עיין בש"ס שם בדף ע' וממילא ליכא לאוקמי הא דמיעטה התורה אשת אח שלא הי' בעולמו בכה"ג שהאח המת הי' ממזר והאח הקטן הוא בכור, דבכגון דא בלא"ה פטורה מיבום דממזר אין קידושיו תופסין וא"כ שוב מוכח מזה דמיעטה התורה אשת אח שלא הי' בעולם דגם פשוט מיבם ול"ד בכור וכאמור. ולפ"ז מה נכבדו דברי הש"ס הנ"ל דקאמר ר' חידקא ששמעון השקמוני הי' לו חבר מתלמידי ר"ע דס"ל אין קידושין תופסין בחייבי לאוין ובטח גם הוא ס"ל כוותי' דלא יחלוק על רבו, ולכן אמר דיודע הי' משה שבנות צלפחד יורשות הן וכו' והיינו כסברת התוס' דשאלו אם כבן נירש ואם לאו תתיבם אמנו, ול"ק הרי צלפחד הי' בכור וע"כ אחיו הי' קטנים ממנו וקיי"ל דרק בכור מיבם אבל פשוט לא דז"א דע"כ גם פשוט מיבם דאל"כ ל"ל קרא למעט אשת אח שלא הי' בעולמו וכקו' הש"ס הנ"ל ול"ל דקרא אתיא כגון שהאח המת הי' ממזר וכאשר אמרנו למעלה דאז האח הקטן הוה בכור דלר"ע ע"כ א"א לומר כן דאם הי' ממזר הקידושין לא תפסו בה ובלא"ה אשתו אינה זקוקה ליבום, ודוק: