אור ברסלב
ברכת אהרן פרק ראשון › עה

ברכת אהרן· הרב אהרן לוין

פרק ראשון · עה

עד

דף י"א ע"א בגמרא וב"ש ההוא בלכתך בדרך מאי עביד לי' ההוא מבעי לי' לכדתניא בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה ובלכתך בדרך פרט לחתן וכו'. (א) ע' סוכה כ"ה ע"א מקשה הש"ס והעוסק במצוה פטור מן המצוה מהכא נפקא מהתם נפקא דתניא ויהי אנשים אשר הי' טמאים לנפש אדם וכו' אותם אנשים מי הי' נושאי ארונו של יוסף הי' דברי ריה"ג ר"ע אומר מישאל ואלצפן הי' שהי' עוסקין בנדב ואביהו, ר' יצחק אומר אם נושאי ארונו של יוסף הי' כבר הי' יכולין ליטהר, אם מישאל ואלצפן הי' יכולין הי' ליטהר אלא עוסקין במת מצוה הי' שחל ז' שלהן להיות בערב הפסח שנאמר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ביום ההוא אין יכולין לעשות הא למחר יכולין לעשות צריכא דאי אשמעינן התם משום דלא מטא זמן חיובא דפסח וכו' ואי אשמעינן הכא משום דליכא כרת אבל התם דאיכא כרת אימא לא צריכא עכ"ל הש"ס שם, ויש להבין לפי מה דס"ל לר"ח בן עקביא בפסחים צ"ג ע"א דעל הראשון אינו חייב כרת אא"כ לא עשה את השני עיי"ש, א"כ איך מדייק הש"ס דעוסק במצוה פטור אף ממ"ע שיש בה כרת מדטמאו האנשים האלה א"ע קודם הפסח ולא חשו דעי"ז יתבטלו מעשיית הפסח שיש בו כרת. הרי בזה שלא יעשו הפסח בזמנו עדיין ליכא כרת. וי"ל דהש"ס קאי בשטת רבי ור"נ דפליגי על ר"ח בן עקביא בפסחים שם וס"ל דחייב כרת על הראשון ושפיר מדייק דעוסק במצוה פטור מן המצוה אף ממ"ע שיש בה כרת. ובלא"ה י"ל דהש"ס שפיר מדייק דעוסק במצוה פטור גם ממ"ע שיש בה כרת אפי' לר"ח בן עקביא, דטעמא מאי ס"ל דא"ח כרת על הראשון משום דשני תקנתא דראשון הוא כדאיתא בש"ס דפסחים שם. א"כ זה דוקא לבתר דידעינן דעושין פסח שני, אבל אותם האנשים שטמאו עצמם קודם הפסח הרי הם לא ידעו עוד מזה דאיכא פסח שני דד"ז לא נאמר עד שבאו לפני משה בערב הפסח ושאלו אותו כדת מה לעשות, וא"כ בשעה שטמאו עצמם הלא חשבו דאיכא חיוב כרת בראשון דל"ה תקנה בשני ואפ"ה לא חשו לטמאות עצמם כדי לקיים מצוה הבאה לידם ש"מ דעוסק במצוה פטור אף ממ"ע שיש בה כרת:

אמנם אי קשיא הא קשיא אם לא ידעו הדין דפ"ש ממילא לא ידעו ג"כ אי איכא חיוב כרת בפסח דחיוב כרת בפסח לא נאמר עד אח"ז בקרא דוהאיש אשר הוא טהור ובדרך לא הי' וחדל לעשות הפסח ונכרתה, וא"כ נסתר כל דיוק הש"ס דעוסק במצוה פטור מן המצוה אפי' היכי דאיכא כרת מדטמאו עצמם ולא חשו שיתבטלו עי"ז ממצות הפסח שיש בה כרת, הרי אז בשעת מעשה ל"ה עוד חיוב כרת בפסח ומאי ראי' משם, וזה תמי' גדולה:

ובלא"ה לא זכיתי להבין דברי הש"ס דבשלמא אם הי' האנשים האלה יודעים שיתבטלו בבירור ממצות הפסח ואפ"ה הי' מטמאין עצמן שפיר הי' מוכח דעוסק במצוה פטור מן המצוה אבל הרי הם לא ידעו עוד בבירור שיתבטלו מעשיית הפסח ואדרבה חשבו שיעשוהו מדשאלו למשה למה נגרע א"כ מה ראי' משם דעוסק במצוה פטור מן המצוה הרי הם לפי דעתם לא פטרו א"ע כלל, ועי' בפנ"י סוכה שם שהקשה כן:

ב ובישוב קו' זו האחרונה נראה עפ"י דברי רש"י בחומש בפ' בהעלותך שהביא בשם ספרי לפרש שאלת הטמאים למה נגרע וז"ל אמר להם אין קדשים קריבין בטומאה אמרו לו יזרוק הדם עלינו ויאכל הבשר לטהורים (כן היא הגירסא הנכונה) וכו' ומוכח מזה דאף דהם חשבו שיוכלו לעשות הפסח אבל זה הי' ידוע וברור להם דלא יוכלו לעשות הפסח והבשר יהי' נאכל לטהורים. וא"כ עכ"פ עי"ז שטמאו עצמן נתבטלו גם לפי דעתם ממצות אכילת הפסח דהוה מ"ע בפני עצמה ואפ"ה לא חשו לזה וש"מ דעוסק במצוה פטור מן המצוה:

ובזה יעלה בידינו דבר נחמד בביאור דברי רש"י בסוכה שם שכ' בד"ה שחל ז' שלהן וז"ל שמעינן מיני' דעוסק במצוה פטור מן המצוה שהרי נטמאו במיתיהן שבעה ימים לפני הפסח ואעפ"י שטומאה זו תעכב על ידם אכילת פסחיהן אלמא מצוה קלה הבאה אינך צריך לדחותה מפני חמורה העתידה לבא עכ"ל, ויש לדקדק אמאי פירש"י דדיוק הש"ס הוא דעוסק במצוה פטור מן המצוה מדטמאו עצמם ולא חשו שעי"ז יתבטלו מאכילת הפסח ואמאי לא פי' כפשוטו דדיוק הש"ס הוא מדטמאו עצמן ולא חשו שעי"ז יתבטלו מעשיית הפסח כל עיקר וזה דקדוק עצום וחידוש בעיני שלא ראיתי לאחד ממפרשי הש"ס שעמד בזה. להנ"ל דברי רש"י מאירים מזהירים והענין נחמד ונעים דמעשיית הפסח אין ראי' דעוסק במצוה פטור מן המצוה דהרי האנשים האלה באמת חשבו שיעשו הפסח ולא יתבטלו כלל ממנו ע"י הטומאה כאשר אנו רואים ששאלו למשה למה נגרע וכדברינו למעלה ולכן פירש"י דהש"ס מדייק דעוסק במצוה פטור מן המצוה מדלא חשו שטומאה זו תעכב על ידם אכילת פסחיהן והייני דמאכילת הפסח נתבטלו גם לפי דעתם כאשר אמרו והבשר יהי' נאכל לטהורים ואפ"ה לא חשו לזה וש"מ דעוסק במצוה פטור מן המצוה:

ג ועפ"י הדברים האלה יתבאר לנו בדרך החידוד מה דנתקשיתי טובא בעיקר המעשה של הטמאים האלה ששאלו למשה מדוע נגרע וזה הי' ביום י"ד בניסן בעת עשיית הפסח כדאיתא במקרא ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא, ויש להבין מדוע התמהמהו בשאלתם זאת עד הרגע האחרונה הלא יכלו לשאול השאלה הזאת גם ביום י"ג או קודם מזה מה יעשו בהגיע זמן עשיית הפסח והמה טמאים לנפש אדם. ולהנ"ל י"ל בדרך חריף. דהנה כבר הבאתי דברי הספרי דהם הי' סוברים דהפסח ישחט עליהם והבשר יאכל לטהורים. ויש להבין איך עלה על דעתם כלל שישחטו עליהם את הפסח אף שהי' טמאים לפי מה דקיי"ל דכל מילתא דאיהו לא מצי עביד שליחא לא מצי משוי עיין נזיר י"ב, ובש"ס דקידושין מ"ב אמרינן דשחיטת הפסח בעי שליחות עיי"ש דדריש ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וכי כל עדת ישראל שוחטין וכו' אלא מכאן דשליחו של אדם כמותו ומזה ילפינן דין שליחות לכה"ת וא"כ הם שהי' טמאים ולא יוכלו לשחוט בעצמם איך חשבו שאחרים ישחטו עליהם. וי"ל לפי המבואר במל"מ פ"ב מה' ביאת מקדש ה' ו' דע"כ ל"א דכ"מ דאיהו לא מצי עביד שליחא לא מצי משוי רק היכי דמדאוריתא לא מצי עביד אבל אם מדאוריתא מצי עביד ורק מדרבנן לא מצי עביד שפיר משוי שליח. וא"כ הרי אמרינן בש"ס דזבחים ל"ב ע"א וחולין ב' דטמא מותר לשחוט במוקדשין בסכין ארוכה ורק מדרבנן לא ישחוט גזירה שמא יגע בבשר וכיון שכן דמדאוריתא מצי לשחוט שוב יכול לעשות שליח ולכן נסתפקו הטמאים. אמנם בש"ס דחולין שם מקשה האי טמא דאיטמא במאי אילימא במת בחלל חרב אמר רחמנא וכו' ליטמא לסכין ואזיל סכין ומטמא לבשר ומשני דאטמי בשרץ א"נ דאיטמא במת וכגון דשחט בקרומית של קנה והקשו התוס' בד"ה כגון הרי אין עושין כ"ש של עץ ותירצו דשחיטת קדשים ל"ב כלל כלי שרת עיי"ש והיינו דכיון דשחיטה לאו עבודה כדאיתא ביומא מ"ב ומנחות ו' אין מהצורך לשחוט בכ"ש. ולפ"ז יש להקשות קו' נפלאה לפי מה שחידש בתולדות אדם הובא בלב ארי' חולין י"ז דאף דקיי"ל דשחיטה לאו עבודה מ"מ במדבר הוה שחיטה עבודה וסברתו עפ"י דברי הר"י מאורליינש הובא בתוס' יומא שם ד"ה שחיטה בטעם הדבר דשחיטה לאו עבודה משים דאיתא גם בחולין עיי"ש א"כ במדבר דבשר נחירה הי' מיתר ולא הי' נוהגת שחיטה בחולין ורק בקדשים שוב הוה עבודה וממילא הי' בעינן ג"כ כ"ש וא"כ הדרא קו' הנ"ל לדוכתא מה נסתפקו הטמאים הרי הי' להם לדעת דלא יוכלו לעשות הפסח משום כ"מ דאיהו לא מצי עביד וכו' ול"ל כאשר תרצנו דהי' סבורים דיכולים המה ג"כ לשחוט מדאוריתא בסכין ארוכה דהרי הם הי' טמאים לנפש אדם וע"כ צריכים אנו לבא כתי' השני של הש"ס דישחטו בקרומית של קנה וזה לא הי' אפשר במדבר דהוה שחיטה עבודה ובעינן כ"ש וכנ"ל. אמנם באמת גם קו' זו ל"ק די"ל דהם הי' ס"ל דבשר נחירה לא אישתרי כלל במדבר כר' ישמעאל החולק על ר"ע בש"ס דחולין שם וא"כ גם במדבר ל"ה שחיטה עבודה והי' רשאין לשחוט בקרומית של קנה ולכן שפיר נסתפקו:

ד והנה במעיין החכמה הקשה אהא דקיי"ל דפסח דוחה שבת יעשוהו ע"י שנים ושנים שעשו פטורין כדאיתא בש"ס דשבת צ"ב ע"ב וראיתי בספר בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חאו"ח סי' ל"ה אות י' שרצה לתרץ עפ"י דברי החינוך במצוה שפ"ט שכ' בהבנת הענין מדוע הכהנים מוזהרים שלא לעסוק בעבודת הלוים והלוים בעבודת הכהנים לפי שעבודת בהמ"ק היא עבודה יקרה ע"כ צריכה להשמר מן היאוש והעצלה ואין ספק כי כל עבודה המוטלת על שני אנשים או יותר הפשיעה מצוי' בהם יותר ממלאכה המוטלת על אחד ולבסוף כ' דלכן גם הכהנים לא הי' רשאים לסייע זא"ז וכהן שסייע במלאכת חבירו חייב מיתה עיי"ש במתק לשונו וא"כ ליכא למימר שיעשו הפסח ע"י שנים דבמקדש אסור לעשות שום עבודה ע"י שנים. אכן יש לשדות בי' נרגא דע"כ ל"ש לומר כסברת החינוך דאין שנים עושין עבודה אחת במקדש רק במידי דהוה עבודה, אבל שחיטה דל"ה עבודה אה"נ דיכולה להיות ע"י שנים, ובאמת מצאנו להדיא בש"ס דחולין כ"ט ע"ב דשנים שוחטין זבח אחד, ואפי' ראב"ש דפליג שם וס"ל דאין שנים שוחטין זבח אחד היינו דוקא משום דכתיב תזבח בלשון יחיד ומיעטה התורה להדיא דהשחיטה לא תהי' כי אם ע"י אחד אבל לולא זאת הי' ג"כ ס"ל דיכולין לשחוט ע"י שנים אלמא דאיסור עבודה בשנים ל"ש כלל בשחיטה דל"ה עבודה וא"כ נהי דבשאר עבודות אשר בהקרבת הפסח לא נוכל לומר שיעשו בשנים אבל השחיטה אמאי לא תהי' עכ"פ בשנים. ולכאורה רציתי לקיים מילי דאבוה סבא ולומר דאף דשנים שוחטין זבח אחד זה דוקא בימות החול אבל בשבת אה"נ דאפי' לשחוט אסור ע"י שנים וסברתי עפ"י דברי רש"י דלכן שחיטה ל"ה עבודה משום דכשירה בזר ועיין תוס' מנחות מ"ב ע"ב ד"ה שחיטה וא"כ בשבת דזר אסור לשחוט כאשר הוכיח בשעה"מ פ"ו מביאת מקדש מרש"י יבמות ל"ג עיי"ש שוב הוה שחיטה עבודה וממילא שייך לומר כסברת החינוך ושוב א"א לשחוט בשנים. אכן באמת משמע מכמה מקומות דזר שוחט בשבת עי' פסחים ס"ד ע"א במתניתין ביארו סדר הקרבת הפסח שחט ישראל וקיבל הכהן וכו' ואח"כ איתא כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלמא דאפי' בשבת הזר שוחט. ובלא"ה יש לסתור הדברים שאמרנו דאף אם נאמר דזר אסור לשחוט בשבת אין מזה ראי' דשחיטה הוה עבודה דהא דאין הזר שוחט בשבת אין המניעה מצד שהוא זר רק מצד איסור שבת דפתיך בי' וכיון דמצד הזרות אין עיכוב סוף כל סוף מוכח דשחיטה ל"ה עבודה כסברת רש"י אמנם יהי' איך שיהי' ממוצא הדברים למדנו דבמדבר דאז הוה שחיטה עבודה אם נאמר דבשר נחירה הי' מותר שפיר הי' מקום לומר ולתרץ כנ"ל דלכן אין הפסח נשחט בשנים בשבת משום דאין עבודה בשנים וכאמור. ועי' שבת פ"ז ע"ב מביא הש"ס ברייתא דר"ח ניסן בשנה השנית לצאת בני ישראל ממצרים הי' ביום א' ולפ"ז הי' אז י"ד בניסן בשבת וישראל עשו הפסח במדבר בשבת:

ומעתה יתבאר לנו כל המעשה של הטמאים בדרך נכון, דהם היו סוברים דשחיטה ל"ה עבודה וממילא ל"ב כ"ש ושוב מותר לשחוט בקרומית של קנה ולכן לא הי' ספק אצלם שיעשו הפסח בתוך שאר ישראל באופן שישחטו ויזרקו עליהם והבשר יהי' נאכל לטהורים דל"ש לומר כ"מ דאיהו ל"מ עביד וכו' דהא יכולין לשחוט בקרומית של קנה וכנ"ל, וע"כ לא התעוררו כלל לשאול, אמנם כאשר הגיע יום י"ד בניסן אשר הי' אז בשבת כדברינו למעלה, וראו שאין מדקדקין לשחוט הפסח ע"י שנים הי' קשה להם מדוע באמת אין מדקדקין בזה הרי שחיטה ל"ה עבודה ותוכל להיות ע"י שנים. ע"כ החליטו מזה כי במדבר הוה שחיטה עבודה ולכן א"א לשחוט ע"י שנים, וכיון שכן דשחיטה הוה עבודה ממילא א"א לשחוט בקרומית של קנה דבעינן כ"ש וא"כ שוב לא יוכלו לעשות הפסח כאשר חשבו עד עתה דכ"מ דאיהו ל"מ עביד שליחא לא מ"מ וכנ"ל ולכן עתה נגשו אל משה ושאלו כדת מה לעשות. וזה שאמר הכתוב ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא וכו' והיינו דביום ההוא נודע להם שלא יוכלו לעשות הפסח אבל עד השתא אה"נ דחשבו שיוכלו לעשות והבן בדברים כי נכונים המה בדרך הפלפול:

ה ובסגנון אחר קצת נראה לישב הדקדוק אשר עוררנו למעלה מדוע נטרו הטמאים בשאלתם עד אשר הגיע יום י"ד בניסן זמן עשיית הפסח ולא שאלו שאלתם מקודם לזה, עפ"י דברי הרשב"א בסוכה שם שהקשו מה שאלו למה נגרע הרי הגרעון לנגד עיניהם שהי' טמאים, ותי' המפורשים דשאלתם הי' מפאת שטעו וסברו כשם שציבור עבדי פסח בטומאה כן גם יחיד עושה בטומאה ולכן שאלו מדוע לא יעשו הפסח. ויש לתמוה הרי הא דציבור עבדי פסח בטומאה ילפינן בש"ס דפסחים ס"ו מקרא דאיש איש כי יהי' טמא לנפש, איש נדחה ואין ציבור נדחין וכו' ועי' תוס' פסחים שם בדף ס"ט ע"א ד"ה שוחטין ומקרא זה נאמר בתוך התשובה אשר השיב השי"ת על שאלת הטמאים, וא"כ בשעה ששאלו לא ידעו עוד כלל דציבור עבדי בטומאה ועי' באו"ח פסחים ס"ט מ"ש בזה. ונראה עפ"י מה דמוכח מדברי התוס' שם בדף ס"ו ע"א ד"ה מה דאם דפסח דוחה שבת ממשמעות דמועדו (ולא מגז"ש דמועדו) שפיר יש להוכיח מקרא הזה ג"כ דפסח דוחה טומאה דלשון דמועדו משמע תרויהו בין בשבת בין בטומאה עיי"ש להיפוך מדברי התוס' במנחות נ' ע"ב ד"ה תעשה, א"כ י"ל דהטמאים הללו חשבו ג"כ דפסח ד"ש ילפינן ממשמעות דמועדו וה"ה דילפינן משם דדוחה טומאה ולכן שפיר שאלו דכמו דציבור עבדי בטומאה כן גם יחיד יעשה בטומאה, ועי' בערבי נחל דרוש ד' לשה"ג שכ' בהבנת הפלוגתא אם ילפינן מגז"ש דמועדו או ממשמעות דמועדו דהנפ"מ הוא לענין הא דפסח ד"ש הוא ע"צ ההיתר או רק ע"צ הדיחוי דמאן דיליף ממשמעות דמועדו ס"ל דשבת הותרה לגמרי אצל פסח אבל מאן דיליף מגז"ש דמועדו ס"ל דל"ה רק דחוי' עיי"ש:

והנה כבר הבאתי למעלה קו' המפורשים אמאי פסח דוחה שבת ישחטוהו ע"י שנים דשנים שעשו מלאכה בשבת פטורין אולם זה דוקא אם נאמר דשבת לא הותרה אצל פסח רק דחוי' אז יש לנו לחפש אחרי כל האמצעים לבל נבוא לידי דיחוי וכמו דאמרינן לענין טומאה דאף דטומאה דחוי' בציבור מ"מ אי איכא טהורים. מהדרינן אטהורים אבל אם שבת הותרה אצל פסח אז אין לנו לבקש תחבולות לעשות באופן שלא יהי' חילול שבת כי התורה התירה שבת לגמרי לצורך הפסח וכמו דאמרינן ביומא ז' דאם טומאה הותרה בציבור אז אפי' איכא טהורים בהאי בית אב ג"כ עבדי טמאים עיי"ש וז"פ:

ולפ"ז אני אומר להיפוך ממ"ש למעלה, דלכן נטרו הטמאים בשאלתם עד הרגע האחרונה זמן עשיית הפסח, כי באמת מקודם לזה לא עלה על רעתם כלל שיעשו הפסח דהם סברו דשבת ל"ה רק דחוי' אצל פסח וע"כ דדרשינן מגז"ש דמועדו ולא ממשמעות ושוב אין להוכיח מקרא רק דד"ש אבל לענין טומאה אין לנו שום הוכחה וממילא ידעו דלא יוכלו לעשות הפסח, אמנם כאשר הגיע יום י"ד בניסן אשר הי' אז בשבת כדברינו למעלה, וראו שאין מדקדקין לשחוט הפסח ע"י שנים. הנה החליטו מזה. דשבת הותרה אצל פסח וכנ"ל וע"כ ילפינן דפסח ד"ש ממשמעות דמועדו ושוב יש להוכיח משם ג"כ דפסח דוחה טומאה ולכן שאלו למה נגרע דילמא כמו דציבור עבדי בטומאה כן גם יחיד עושה בטומאת וכאמור אולם הש"י השיב להם דזה ליתא דאף דפסח דוחה טומאה זה דוקא בציבור אבל יחיד אה"נ דלא דחי ודוק:

ו ובדברינו אלה תתישב לנו הקו' אשר הבאתי למעלה איך מדייק הש"ס דעוסק במצוה פטור מן המצוה מדטמאו האנשים האלה את עצמן ולא חשו שיתבטלו עי"ז מעשיית הפסח וקשה הרי הם לפי דעתם לא בטלו עצמן כלל ואדרבה חשבו שיעשו הפסח מדשאלו למה נגרע. להנ"ל הדבר נכון ודיוק הש"ס כך הוא מדנטרו עם שאלתם עד זמן עשיית הפסח ולא שאלו מקודם לזה ש"מ דעד השתא לא איסתפקו להו כלל שלא יעשו הפסח ורק ברגע האחרונה נולד אצלם הספק מכח מה שראו סדר עשיית הפסח וכדברינו למעלה, וכיון שכן אם עד השתא הלכו בסברא שלא יעשו הפסח שוב קשה איך טמאו עצמן ולא חשו לביטולה של ומ"ע וש"מ דעוסק במצוה פטור מן המצוה:.

ומה יקרו הדברים האלה בביאור דברי רש"י בסוכה שם שכ' בד"ה צריכא וז"ל צריך למכתב ביום ההוא לאשמעינן דעוסק במצוה פטור מן המצוה עיי"ש וקשה אטו הא דעוסק במצוה פטור מן המצוה ילפינן מקרא דביום ההוא הא מגוף המעשה ילפינן מדטמאו עצמן ולא חשו שיתבטלו מעשיית הפסח ש"מ דעוסק במצוה פטור מן המצוה, ואדרבה אם לא הי' נכתב ביום ההוא והוה ס"ד דחל ששי שלהן בע"פ היתה ההוכחה יותר חזקה ועצומה מדטמאו עצמן קרוב לזמן פסח ש"מ דעוסק במצוה פטור מן המצוה. להנ"ל י"ל דרש"י כיון בדבריו אלה לישב הקו' אשר הקשיתי איך מדייק הש"ס דעוסק במצוה פטור מן המצוה דילמא שאני התם דחשבו שלא יפטרו עצמן כלל מן המצוה וכנ"ל, ע"ז פירש רש"י דאין כונת הגמ' לדייק מגוף המעשה דממנה אין ראי' באמת, רק הגמ' מדייק בדרך זה מדספרה לנו התורה דביום ההוא לא יכלו לעשות הפסח, ושאלו למה נגרע ע"כ דעד השתא לא עלה על דעתם כלל שיעשו הפסח ורק אז באשר ראו סדר עשיית הפסח בשבת דאין שוחטין אותו ע"י שנים נולד אצלם הסברא דיש עצה גם לפניהם לעשות הפסח וכיון שכן אם עד השתא סברו דלא יעשו ועכ"ז לא חשו מלטמאות שוב מוכח דעוסק במצוה פטור מן המצוה ושפיר מדייק הש"ס ולכן פירש רש"י דעיקר דיוק הש"ס הוא מקרא דביום ההוא וזה כונה עמוקה בהבנת דברי רש"י (ז) וראיתי בפנים יפות עה"ת פ' בהעלותך שכתב בהבנת שאלת הטמאים ששאלו למה נגרע דכונתם היתה שיעשו הפסח בטומאה וגם יאכלו אותו בטומאה משום דעשה דפסח תדחה ל"ת דאכילת קדשים בטומאה (ולפ"ז שפיר יש לגרוס בספרי המובא ברש"י שאמרו יזרק הדם עלינו והבשר יאכל לטמאים ולא כגירסת הרא"ם שגרס ויאכל הבשר לטהורים כמו שהבאנו למעלה) ונפלאתי מאד על דבריו בזה דאיך שייך לומר דעשה דפסח תדחה ל"ת דאכילת קדשים בטומאה והרי באכילת קדשים בטומאה יש חיוב כרת ואין עדל"ת שיש בה כרת. ולכאורה רציתי לומר דכיון דעשה דפסח יש בה ג"כ כרת אלימא למידחי אפי' ל"ת שיב"כ וכמו שאמרו ביבמות ה' מה לפסח שכן כרת וכעין שכתבו התוס' בזבחים ל"ג ע"ב ד"ה לענין דבעשה שיב"כ ל"ב בעידנא ודוחה אפי' לתו"ע עיי"ש אמנם דא עקא דהרי הטמאים הללו לא ירעו עוד כלל שיש חיוב כרת בפסח וכאשר הארכנו למעלה וא"כ ל"ש לומר שסברתם היתה דעשה דפסח שיב"כ תדחה לל"ת שיב"כ כמובן:

אכן אחר העיון נלפע"ד בזה לומר רעיון נחמד, דהנה בש"ס דיבמות שם רצו להוכיח רבכ"מ נימא דעשה דותה ל"ת שיב"כ מפסח מדדוחה שחיטתו את השבת ודחי ליה מה לפסח שכן כרת עיי"ש ונתקשיתי טובא הרי הא דפסח ר"ש ילפינן מקרא דמועדו וכמו דדרשינן בש"ס דפסחים ע"ז ע"א במועדו אפי' בשבת עיי"ש ובעת שנאמר הקרא הזה עדיין לא נודע עוד אם בפסח יש חיוב כרת דקרא דמועדו נאמר בר"ח (עיין פסחים ו' ע"ב משה עומד בר"ה ומזהיר על הפסח עיי"ש) וחיוב כרת בפסח לא נאמר רק בתשובה על שאלת הטמאים שנשאלה ביום י"ד בו כידוע ואפ"ה נאמר אז שפסח ידחה שבת א"כ שוב נילף משם דגם עשה גרידא תדחה ל"ת שיב"כ דהרי אנו רואים דאז לא ידעו עוד דבפסח יש כרת ואפ"ה הי' ד"ש וש"מ דעשה גרידא ג"כ דוחה ל"ת שיב"כ אולם באמת נכון הדבר דאה"נ דבני האדם לא ידעו דפסח יש חיוב כרת עד יום י"ד בניסן כשנודעה החשובה על שאלת הטמאים, אבל הלא קמי שמיא הי' גליא, וא"כ שפיר דחי הש"ס דילמא הא דאמרה תורה שפסח ידחה שבת ה"ט משום דאית בי' חיוב כרת, דהקב"ה בצותו שיעשו בנ"י הפסח במועדו הוא ית' כבר ידע את אשר עתיד לצות דבפסח יש חיוב כרת ולכן צוה דפסח ד"ש, דעשה שיב"כ אלימא לדחות ל"ת שיב"כ אבל עשה גרידא לא אלימא לדחות ל"ת שיב"כ וכאמור ולפ"ז אומר אני דזה דוקא אליבא דאמת כאשר כבר נודע לנו דפסח יש בו חיוב כרת שפיר שייך דחיית הש"ס דאין להוכיח מפסח דעשה דוחה ל"ת שיב"כ, כיון דפסח יש בו ג"כ כרת. אבל אז בהיות בני ישראל במדבר במשך הזמן מר"ח עד י"ד בניסן הרי לא ידעו עוד דפסח יש בו כרת, וא"כ כאשר שמעו בר"ח דפסח ד"ש כמו דילפינן במועדו אפי' בשבת, שפיר הוכיחו מזה דבכ"מ עדל"ת שיב"ב דאז לא הי' אפשר למדחי כדחיית הש"ס מה לפסח שכן כרת דחיוב כרת לא נאמר עוד, וכיון שכן אם הי' להם ראי' מפסח דעדל"ת שיב"כ יפה שאלו למה יגרעו ול"א יעשו הפסח בטומאה דעשה דאכילת פסח תדחה ל"ת דטומאה אף דאית בה כרת וזה רעיון נכבד:

ומה נכבדו הדברים האלה בביאור מאמר הכתוב ויאמרו האנשים האלה אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל– ובאור חדש פסחים ס"ט נתעורר על תיבת במועדו אשר הוא לכאורה כשפת יתר. ולדברינו למעלה י"ל בביאור הכתוב בדרך החידוד, דכיון דעיקר שאלתם היתה שיעשו הפסח בטומאה מכח עדל"ת והיינו משום דהוכיחו מזה דגילתה התורה דפסח ד"ש דבכ"מ עדל"ת שיב"כ לכן דקדקו בלשונם ואמרו למה נגרע לבלתי הקריב קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל כלומר למה נגרע לבלתי הקריב זה הקרבן שנאמר בו במועדו אשר ענינו הוא ע"כ להורות דדוחה שבת כמו דדרשינן במועדו ואפילו בשבת, דכיון דדרשינן דפסח ד"ש א"כ ש"מ דעשה דוחה ג"כ ל"ת שיב"כ ולפ"ז ה"ה דעשה דפסח הו"ל לדחות ל"ת דאכילת קדשים בטומאה ומדוע איפוא לא יהי' רשאין לעשות הפסח בטומאה וכמו שביארנו:

ח והנה בפנים יפות שם כתב דלא נוכל לומר דכונת הטמאים היתה שיאכלו הפסח בטומאה משום דעדל"ת דבטומאה איכא תרי לאוי, טומאת הגוף וטומאת בשר כדאיתא בזבחים ק"ח דטומאת בשר חל על טומאת הגוף ואין עשה דוחה ב' לאוין כדמוכח מנזיר (כונתו לדף מ"ח) עיי"ש אמנם מה דפשיטא לי' לבעל פנים יפות דאין עשה דוחה ב' לאוין מבעי' לי' טובא להפמ"ג בספרו שושנת העמקים כלל ב' עיי"ש שהאריך בזה והביא דברי הפנ"י בביצה דף ח' שכ' בפשיטות דעשה דוחה לבי לאוין ואח"כ צדד לומר דזה תליא במחלוקת ר' ישמעאל ור"ע בנזיר שם דלר"י דס"ל שם דל"צ קרא לכ"ג ונזיר דנדחה מפני מ"מ דמה לי חד לאו מ"ל תרי לאוי לדידי' עשה דוחה ב' לאוי אולם ר"ע החולק על ר"י שם וס"ל דאיצטריך קרא מיוחד להתיר היכי שנתוספו לאוין יתירין הוא יסבור דאין עשה דוחה ב' לאוין עיי"ש והדברים עתיקין:

ובזה יעלה בידינו פרפרת נאה לבאר דברי הספרי בפ' בהעלותך וז"ל א"ר חידקא שמעון השקמוני הי' לו חבר מתלמידי ר"ע ואומר יודע הי' משה שאין טמאין אוכלין את הפסח על מה נחלקו אם יזרק הדם עליהן אם לאו עכ"ל. והנה הדקדוק מבואר מאליו לאיזהו צורך הזכיר ר' חידקא ששמעון השקמוני הי' לו חבר מתלמידי ר"ע וכי תולדותיו הוא בא להשמיענו, והלא רק חידוש בהלכה הוא רוצה להגיד בשמו ומה איכפת לן אם נדע שהי' מתלמידי ר"ע או לא. ועיין ש"ס ב"ב קי"ט ולדברינו למעלה יתבארו הדברים בדרך נחמד, דלכאורה יש להבין הא דנקיט שמעון השקמוני לדבר ברור דמשה הי' יודע שאין טמאים אוכלין את הפסח דמנ"ל זאת הרי הי' סברא לומר דגם טמאים יאכלו את הפסח משום דעדל"ת, ואי דאין עדל"ת שיב"כ, הרי אז כשבא הך מעשה לפני משה עדיין לא נודע דפסח יש בו כרת ושפיר הי' מקום להוכיח מפסח דד"ש דבכ"מ עדל"ת שיב"כ וכדברינו למעלה. אכן כתבנו בשם הפנים יפות דגם אם נניח דמצד דאין עדל"ת שיב"כ לא הי' שום מניעה לאכול הפסח בטומאה הנה מצד אחר לא יכלו לאכול דבאכילת קדשים בטומאה איכא ב' לאוין ואין עשה דוחה ב' לאוין. וזה דוקא לר"ע אבל לר"י דס"ל דעשה דוחה ב' לאוין נסתרו הדברים. ומעתה מה נחמדו דברי הספרי דקאמר ר' חידקא שמעון השקמוני הי' לי' חבר מתלמידי ר"ע וכיון דס"ל לר"ע דאין עשה דוחה ב' לאוין בודאי גם תלמידיו ס"ל כן דאין דרך התלמיד לחלוק על הרב, ולכן אמר דיודע הי' משה שאין טמאין אוכלין את הפסח. דלשטת ר"ע לא הי' מקום לומר שיאכלוהו בטומאה מטעם דעדל"ת, דבטומאה איכא ב' לאוי ולשטת ר"ע אין עשה דוחה ב' לאוי:

ט ויש להעמיק עוד בביאור דברי הספרי שהבאתי למעלה ובישוב הדקדוק אשר עוררתי מדוע הזכיר ר' חידקא בדבריו ששמעון השקמוני הי' לו חבר מתלמידי ר"ע בדרך חריף. דהנה כבר כתבתי למעלה דלכאורה הי' מקום לצדד ולומר דהטמאים יעשו הפסח ויאכלוהו בטומאה משום דעדל"ת, ודחיתי זאת משום דאכילת קדשים בטומאה יש בי' כרת ואין עשה דוחה ל"ת שיב"כ ויש להעיר לשטת ר"ע דס"ל דהטמאים הללו הי' מישאל ואלצפן ולפי המבואר בספרי פ' שמיני ובילקוט שם ס"ל לר"ע דמישאל ואלצפן הוציאו לנדב ואביהו בחניתות של ברזל, וביארו המפורשים דה"ט דר"ע משום דלכאורה קשה קו' התוס' בסנהדרין נ"ד ובסוכה כאן למ"ד דשריפה ממש הי' ונו"א נשרפו שריפת הגוף אמאי נטמאו מו"א ותי' דשלדן היתה קיימת וקיי"ל בנדה כ"ז ע"ב דמת שנשרף ושלדו קיימת טמא עיי"ש ועדיין קשה לפי המבואר בנדה שם דכל שנתבלבלה הצורה ונתפזר האפר שוב אינו מטמא א"כ הכא הרי נו"א מתו בפנים במקום שאסור לכנוס וע"כ הי' מוכרחים להוציאם ע"י כלי וכיון שטלטלו אותם ממקומם א"א שלא תתבלבל צורתם ויתפזר האפר ושוב קשה כשהגיעו לחוץ ומשו"א נגעו בהם במאי נטמאו ול"ל דנטמאו במה שנגעו בהכלי והכלי נגע בהם כשהי' עוד שלדן קיימת, דלפ"ז לא נטמאו רק במה שנגעו באב הטומאה (דהכלי ל"ה רק אה"ט) והי' רק ראשון לטומאה ולא הי' טמאים כלל טומאת שבעה ופשיטא שהי' יכולין ליטהר אפילו נטמאו בח' לחודש, וע"כ לתרץ קו' זו ס"ל לר"ע דהוציאם בחניתות של ברזל, וקיי"ל בכלי מתכת חרב הרי הוא כחלל וא"כ הכלי שנגע בעת שהי' שלדן קיימת נעשה כמת עצמו ומשו"א שנגעו אז בכלי שפיר נטמאו טומאת ז' ועיין בפנים יפות עה"ת פ' שמיני (וזה כדעת רש"י והראב"ד דחרב הרי הוא כחלל ל"א רק בכלי מתכות ולא בשאר דברים, אבל לשטת התוס' נזיר נ"ד והרמב"ם דחרב הרי הוא כחלל ל"ד כלי מתכות אלא אפי' שאר דברים ל"ל הכי) וא"כ כיון דכל עיקר טומאת הטמאים הללו ל"ה רק מחמת חרב הרי הוא כחלל, הרי קיי"ל דאין חייבין כרת על אכילת קדשים בטומאה רק בטומאה שחייבין עלי' כרת על ביאת מקדש וכ"פ הרמב"ם בפי"ח מה' פסולי המקדשין הי"ג וממילא בטומאת חרב הרי הוא כחלל, דאין חייבין כרת משום ביאת מקדש, כדהוא טומאה שאין הנזיר מגלח, כמ"ש התוס' נ"ד ע"ב ד"ה ת"ש בשם הר"ח כהן דאל"כ קשה איזהו בית אשר תבנו עיי"ש, וכל טומאה שאין הנזיר מגלח אין חייבין משום ביאת מקדש כדאיתא בנזיר ב"ו ע"ב ועי' רמב"ם פ"ג מה' ביאת מקדש הלכה י"ג א"ח כרת על אכילת קדשים בטומאה וא"כ שוב הי' מקום לומר דהטמאים יאכלו הפסח בטומאה מטעם עדל"ת ואי דאין עדל"ת שיב"כ הרי הם לא נטמאו רק מחמת שהוציאו בחניתות של ברזל דהוה חרב כחלל ובטומאה כזו ליכא כלל חיוב כרת וזה הערה נפלאה:

ובישוב דבר זה אמינא מילתא חדתא לפמ"ש התוס' בעירובין ק' ע"א דל"א עדל"ת היכי שבא ע"י פשיעה והי' יכול להתקיים בלי דחיית הלאו עיי"ש, א"כ ה"נ הרי אילו לא הוציאו בחניתות של ברזל לא הי' טמאים כלל טומאת ז' דהי' נתפזר האפר ולא הי' שלדן קיימת כשהגיעו לחוץ ולא הי' צריכים כלל לבא לידי דחי' וע"ב לא נטמאו רק מחמת שהוציאו בכלי מתכות דשייך בהו לומר חרב הרי הוא כחלל ונטמאו בעת שנגעו הכלים במת וכנ"ל וממילא כל הדחי' בא מחמת פשיעה עי"ז שלקחו בכלי מתכות, ולא דקדקו אחר שאר כלים א"כ בכה"ג אף אם ליכא חיוב כרת באוכל קדשים בטומאה ג"כ ל"ש לומר דעשה דפסח תדחי ל"ת דטומאה דאין עדל"ת ע"י פשיעה. ועי' בתשו' בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חא"ח סי' צ"א אות ג' שהעיר בדבר נכון דסברת התוס' בעירובין הנ"ל דע"י פשיעה ל"א עדל"ת שנוי' במחלוקת בין ר"א ור"ע בשבת ק"ל דר"א דס"ל שם דמכשירי מילה דוחין שבת אפי' מכשירין שאפשר לעשותן מע"ש ע"כ ס"ל דעדל"ת אפי' ע"י פשיעה דהרי במכשירין שאפשר לעשותן מע"ש ג"כ בא הדחי' ע"י פשיעה שלא הכין המכשירין מע"ש, ואפי' אם שכח מקרי פשיעה כמ"ש המג"א בסי' ק"ח ואפ"ה ס"ל לר"א דדוחין שבת וה"ה דס"ל דעדל"ת אף ע"י פשיעה, אולם ר"ע דפליג על ר"א שם וס"ל דמכשירין שאפשר לעשותן מע"ש א"ד שבת יסבור כסברת התוס' דהיכי דבא ע"י פשיעה אין עדל"ת והסברא זכה וברורה כקילורין לעינים:

ומעתה מה נחמדו הדברים בהבנת דברי הספרי אשר אנחנו עוסקים כעת בביאורם דקאמר ר' חידקא שמעון השקמוני הי' לו חבר מתלמידי ר"ע והי' אומר דיודע הי' משה שטמאים אין אוכלין את הפסח ולא נחלקו רק אם יזרק הדם עליהם אם לאו ודקדקנו לאיזהו צורך הזכיר שהי' תלמידו של ר"ע, ולהנ"ל י"ל דר"ח כיון בדברים האלה כונה עמוקה וביאור דבריו כך הוא דשמעון השקמוני הי' לו חבר מתלמידי ר"ע ובל"ס קאי בשטתי' דס"ל דהטמאים הללו הי' מישאל ואלצפן ונטמאו מפני שהוציאו לנדב ואביהו בחניתות של ברזל וא"כ לא היתה טומאתם רק משום דחרב הרי הוא כחלל וכאשר אמרנו למעלה ועל טומאה כזו אין אנו חייבין כרת על אוכל קודש ושוב הי' מקום לצדד ולומר שיאכלו הפסח בטומאה, דכיון דל"ה רק ל"ת גרידא שייך לומר עדל"ת ואפ"ה אמר שמעון השקמוני דיודע הי' משה שאין טמאים אוכלים את הפסח והיינו משום דלשטת ר"ע אף אם הי' רק ל"ת גרידא ג"כ לא הי' שייך לומר עדל"ת דלשטתו שכל טומאת הטמאים הי' רק מפני שהוציאו בחניתות של ברזל א"כ הוה הדחי' ע"י פשיעה וכנ"ל והוא בעצמו ס"ל דהיכי דהדחי' בא ע"י פשיעה ל"א עדל"ת וכאשר הוכחנו למעלה והדברים נחמדים ע"ד הפלפול:

י ובזה יעלה בידינו ענין נכבד בביאור שנות הספרים המובאים בתוס' סוכה כ"ה ע"ב ד"ה שחל דגרסי בש"ס דפסחים צ' ע"ב דרב דס"ל אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ס"ל כר"ע דאותן אנשים הי' מישאל ואלצפן שנטמאו בנדב ואביהו שחל ז' שלהן להיות בערב הפסח ולא כמו שהוא לפנינו בש"ס שם דרב ס"ל כר"י דאמר דעוסקין במ"מ הי' שחל ז' שלהן להיות בע"פ, ויש להבין אמאי לא הי' ניחא להו להספרים האלה לגרוס כמו שהוא לפנינו דרב ס"ל כר"י רק שנו וגרסו דרב ס"ל כר"ע דוקא:

ועפ"י דרכינו למעלה נאמר דלכאורה יש להבין איך יליף רב דאין שו"ז על ט"ש מדלא שחטו הפסח על הטמאים בז' שלהן, אשר אז הי' טומאתן כטומאת שרץ. הרי יש חילוק גדול בין ט"ש לט"מ בז' שלו, דט"ש אינו מחוסר רק טבילה משא"כ ט"מ בז' שלו דמחוסר טבילה והזאה ומה ראי' מט"מ כט"ש דילמא על ט"מ אין שוחטין דמחוסר שני דברים, משא"כ על ט"ש דאינו מחוסר רק דבר אחד אה"נ דשוחטין. וכבר העיר כן הצל"ח שם במקומו אולם אם נאמר כר"ע דהטמאים הי' מישאל ואלצפן ניחא, לפמ"ש למעלה דמו"א לא נטמאו רק בטומאת חרב הרי הוא כחלל משום שהוציאו לנו"א בחניתות של ברזל, וטומאה הבאה מחמת חרב הרי הוא כחלל א"צ הזאה כלל, כי כן חדית לן מילתא חדתא הרמב"ן בפירושו עה"ת בפ' חקת עיי"ש שדקדק על שינוי לשון המקראות, דבקרא המדבר מטומאת ז' כתיב וכל אשר יגע ע"פ השדה בחלל חרב או במת וכו' יטמא שבעת ימים ומזה דרשו חז"ל חלל חרב חרב הרי הוא כחלל, עי' נזיר כ"ג ע"ב. אולם בקרא המדבר מההזאה כתיב סתמא ולקח אזוב וטבל במים איש טהור והזה על האהל וכו' ועל הנוגע בעצם או בחלל או במת וכו' ולא נזכר כלל חלל חרב, ומזה מדייק הרמב"ן דרק לענין מעלת הטומאה הוקשה חרב לחלל לומר לך דחומר טומאתו כחומר טומאת המת עצמו, אבל לא לענין חיוב הזאה, דבזה רק הנוגע במת עצמו צריך הזאה אבל הנוגע בכלים שנגעו במת א"צ הזאה עיי"ש וא"כ שפיר מדייק הש"ס דאין שו"ז על ט"ש מדלא שחטו הפסח על הטמאים, כי טומאתם הי' ממש כטומאת שרץ, דלא הי' מחוסרים רק טבילה, והזאה לא הי' צריכים דכל טומאתם היתה רק משום דחרב הרי הוא כחלל וטומאה כזו א"צ הזאה. וזה דוקא אם נאמר דמאן דס"ל אין שו"ז על ט"ש ס"ל כר"ע דמשו"א הי' אבל אם נאמר דס"ל כר' יצחק דנטמאו במ"מ א"כ היתה טומאתם ע"י מת ממש והי' צריכים הזאה. ושוב קשה כנ"ל מה ראי' מט"מ לט"ש ולכן לא הי' ניחא להו להספרים לגרוס דרב ס"ל כר"י כיון שזה לא יתכן כנ"ל ורק גרסו דס"ל כר"ע ואז אמנם יעלו דבריו יפה וע"ד שאמרנו ודוק:

יא ובדרך החידוד י"ל לגירסת הספרים הנ"ל דזה יהי' באמת פירוש הש"ס בפסחים שם דמדייק הש"ס דרב ס"ל מדאוריתא אין שו"ז על ט"ש דכתיב איש איש כי יהי' טמא לנפש מי לא עסקינן שחל ז' שלו להיות בערה"פ ואמר רחמנא נידחי וכ"ת ממאי דהכי הוא ס"ל כר"ע דאמר משו"א הי' שחל ז' שלהן להיות בערה"פ. והלשון וכ"ת ממאי דהכי הוא קשה להולמו דמעיקרא מה קסבר ולבסוף מה קסבר הנה מתחלה נקט לדבר ברור וידוע דקרא מיירי בטמא בז' שלו ואמר מי לא עסקינן וכו' ותיכף ומיד מסתפק בזה ושאל ממאי דהכי הוא. להנ"ל י"ל דאין כונת הגמ' באמרה וכ"ת ממאי דהכי הוא להסתפק ולשאול מנ"ל דקרא מיירי בטמא בז' שלו, דזה אין מהצורך כלל להוכיח, כי ע"כ מקרא עצמו מוכח כן והיינו מדאמרה תורה סתם טמא לנפש ולא דקדקה לכתוב טמא בו' שלו ש"מ ע"כ דגם טמא בז' שלו הוה בכלל שאינו עושה הפסח רק כונת הש"ס הוא לתרץ הקושיא שהבאנו ופירוש הדברים כך הוא וכ"ת ממאי דהכי דאם אמנם דזה אמת דמקרא מוכח דאין שו"ז על ט"מ אפי' בז' שלו, אבל מנין לך בכלל לדמות ט"ש אליו הרי יש חילוק בין ט"מ בז' שלו לט"ש דזה צריך הזאה וזה א"צ וכנ"ל. וע"ז מתרץ דס"ל כר"ע דאמר מישאל ואלצפן הי' וא"כ הטמאים אשר עליהם נאמר הקרא דאיש איש לא נטמאו רק בטומאת חרב הרי הוא כחלל ולא הי' צריכים ג"כ הזאה והי' דומין לט"ש ומדאמרה תורה שידחו לפ"ש ש"מ שפיר דאין שו"ז על ט"ש וזה נעים בדרך הפלפול ועי' בספרי מטה אהרן צד צ' שכתבתי לבאר דברי הש"ס אלה לפי גירסא דידן בדרך חריף ועמוק דרוש משם:

תוכן העניינים

ברכת אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה