ברכת אהרן· הרב אהרן לוין
פרק ראשון · עג
שם בגמרא עובר עלינו תמיד א"ר יוסי בר חנינא משום ראב"י כל המארח ת"ח בתוך ביתו ומהנהו מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מקריב תמידין, יש לדקדק קצת על הלשון בתוך ביתו שהוא לכאורה שפת יתר דהול"ל סתם כל המארח ת"ח ומהנהו מנכסיו וכו' והי' מובן מעצמו שהכונה בתוך ביתו, ונראה בהבנת הדברים ע"ד שאמרו באבות פ"א יהי ביתך פתוח לרוחה ויהי' עניים בני ביתך ואמרנו באחת מדרשותינו דכונת המשנה היתה לעורר אותנו על המראה שאנו רואים הרבה פעמים אצל העשירים גם מבעלי החסד והרחמים אשר זה דרכם לתמוך ברוח נדיבה יד עני ואביון (כי מאלה הקמצנים אשר לבם לב האבן ואזנם אטומה משמוע שועת עניים וצעקתם לא ידובר כלל) כבוא עני אל ביתם ומבקש שיתנו לו לאכול כי הוא רעב וצמא ונפשו יבישה אין כל, הנה אם אמנם כי לא ישיבו פניו ריקם, אבל בהיותם שוכנים בבתים בנוים לתלפיות רצופות שני עם עדנים, ישימו לפניו לאכול בפרוזדור או באחת מפינות הבית ולא יתנו לו לבוא אל הבית פנימה, בחשבם כי מגואל הוא העני, ניבו נבזה, ורגליו מלוכלכות בטיט ואבק בקיץ, ובשלג בחורף והי' אם יבוא אל הבית ילכלך תאיו ואולמיו וישחית כל הודו והדרו, וזה גורם שהעני יפיק אמנם רעבונו נכנס רעב ויצא שבע, אבל פניו אדמו מבושת לחמו במעיו נהפך מרורות פתנים בקרבו – (איוב כ' י"ד) בראותו כי נחשב הוא לברי' שפלה שמתרחקים ממנה ואין איש שם אלי' לב, ויש להמליץ ע"ז מאמר הכתוב באיכה (ג' ל') ישבע בחרפה כלומר העני ישבע אמנם ואוכל לשובע נפשו, אבל השביעה באה לו בחרפה ובוז ובושת תכסה פניו כאמור, לזאת הזהירה אותנו המשנה שלא כן יש לנהוג עם העני רק – יהי ביתך פתוח לרוחה – אם גם ביתך יהי פתוח לרוחה כבית העשירים בעלי הון ועושר משוכלל בעדי עדיים עכ"ז – ויהי' עניים בני ביתך – כבוא עניים אל ביתך אל תבוז להם להקציע להם מקום בירכתי ביתך רק יהי' נחשבים בעיניך כבני הבית ועמהם ישבו, ואז יברכוך טובים וברכת אובד עליך תבוא. והוספתי לבאר בזה מאמר הכתוב במשלי ל"א כפה פרשה לעני וידי' שלחה לאביון, לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים, מרבדים עשתה לה שש וארגמן לבושה, שהכתיב ברצותו לצייר לנו מעשי האשה טובת הלב ובעלת החסד האמיתית, כי תפרוש כפה לעני וידי' תשלח לאביון הוסיף לספר לנו עוד ופעולותי' הטובות כי – לא תירא לביתה משלג – היינו כי לא תירא ותפחד לביתה אולי יתלכלך בשלג ע"י העני הבא אל תוכו ותשחת יופי הרצפה והדר היריעות היקרות הפרושות עלי' כאשר כן תפחדנה בנות הגבירות אף כי ביתה לא נופל הוא מבתי יתר הגבירות – כי כל ביתה לבוש שנים משוכלל בהוד ויופי לא תשבע עין לראותו וגם מרבדים עשתה לה לקשט בהן תוכן הבית ולפארו באופן היותר נעלה ומצוין – שש וארגמן לבושה – כי בעל החסד האמתי אשר נכמרו רחמיו על העני לא ישים לב לדברים כאלה ורק יחשוב את העני כבני ביתו, אדם כדמותו וכצלמו וכמו שביארנו והארכנו עוד בזה בדרשותינו בדברים נמרצים, ואם כך אמרו בעני פשוט עאכו"כ בת"ח אשר תורת הי' צפונה בקרבו ולבו ראה חכמה ודעת בודאי יש לנהוג בו כבוד ביתר שאת, וכבואו אל הבית להתארח אין להביט עליו במבט של בוז וקלון ולתת לו שבת באחד מפינות הבית כאחד השפלים רק יש לקבלו בספ"י ולהביאו אל הבית פנימה כאילו הי' אחד מאנשי הבית וכמ"ש, לזאת דקדקו בש"ס כאן ואמרו כל המארח ת"ח בתוך ביתו, היינו לא לבד מי שמארח ת"ח, רק מי שמארחו בתוך ביתו פנימה בכבוד ויקר כמו שמארחין אמנם אורח נכבד והגון הנה שכרו הרבה מאד והר"ז כאילו הקריב תמידין:
ומה שאמרו בש"ס כאן הלשון ומהנהו מנכסיו ולא אמרו סתם ונותן לו מנכסיו, אולי רצו לרמז בזה ג"כ שלא הנתינה בעצמה שנותנין לת"ח הוא העיקר רק אופן הנתינה והרצון הטוב שמראים לו בשעת הנתינה, והיינו שהנתינה תהי' בדרך כבוד באופן שהת"ח המקבל יפיק ממנה רצון ויהנה ממנה ולא שההי' בדרך גנאי ובזיון שאז אמנם אין הת"ח המקבל נהנה ממנה ואדרבה לבו עליו יכאב ודמו ישפך בקרבו על אשר בא לידי כך וע"ד שאמר הכתוב בפ' ראה נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו וכו', שענינו הוא ג"כ להזהיר את הנותן שיתן בעין יפה ולא בלב רע ובפנים זועפות אשר ידקרו את העני כמדקרות חרב והדברים ידועים. ובדרוש ביארתי בזה מאמר הכתוב בפ' ראה שם כי יהי' בך אביון וכו' לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון דהכונה אמנם להזהיר על שני הדברים הנחוצים למצות צדקה, האחד הוא הרצון הטוב והעין היפה בשעת הנתינה והשני הוא הנתינה עצמה לזאת אמרה התורה מתחלה לא תאמץ את לבבך – היינו שלא תאמץ את לבבך להראות לעני לב רע ופנים זועפים, רק אדרבה הראה לו פנים של שמחה ודבר על לבו דברי נוחם אשר הדברים האלה לפעמים יקרים המה בעיני העני עוד יותר מהנתינה עצמה ואח"כ הוסיפה לצות ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון היינו כי אל הרצון הטוב יש לצרף גם המעשה ולתמוך את העני בתמיכה ממשית איש איש כפי מסת נדבת לבו וכברכת ה' עליו וזה מתאים לדברינו: