ברכת אהרן· הרב אהרן לוין
פרק ראשון · נב
שם בגמרא, ר' אבהו נפיק בין גברא לגברא. עיין בשו"ת חות יאיר סי' קנ"ב ששיער בזה דה"ט שהי' ר' אבהו רגיל לצאת בשעת קריאת התורה משום שהי' חשוב גדול בי קיסר כדאיתא בחגיגה י"ד ע"א ונשוא פנים זה שנושאין פנים לדורו כגון ר' אבהו בי קיסר ועיין כתובות י"ז ע"א דכי הוה אתי ר' אבהו ממתיבתא לבי קיסר נפקן אמהתא דבי קיסר לאפי' ומשרין לי' רבא דעמי' ומדברנא דאומתי' וכו' והי' עוסק תדיר בהשתדלות שונות בעסק יחיד או בעסק ציבור וע"כ הוצרך כ"פ לצאת בשעת קריאת התורה ומ"מ בין פסוקא לפסוקא לא הקיל לצאת רק בין גברא לגברא עיי"ש וזה השערה כאותה, אמנם במה שהוסיף עוד בתשו' חות יאיר שם דמה"ט מצאנו ג"כ בסוטה מ' ע"א דר"ח בר אבא דרש בהלכה ור' אבהו באגדה משום שהי' טרוד בהשתדלות בי קיסר וע"כ לא הי' בכחו להעמיק בהלכות לא נהירא במחכת"ה כי מאמרי ר' אבהו בהלכה המה מפוזרים בכל הש"ס ועצמו מספר כידוע:
ועיין קידושין ל"א ע"ב אמר ר' אבהו כגון אבימי ברי קיים מצות כיבוד חמשה בני סמכי הו"ל לאבימי בחיי אבא וכי הוה אתא ר' אבהו קרי אבבא רהיט ואזיל ופתח לי' ואמר אין אין עד דמטאי התם, יומא חד אמר לי' אשקיין מיא אדאייתי לי' נמנם גחין קאי עלי' עד דאיתער איסתעייא מילתא ודרש אבימי מזמור לאסף (תהלים ע"ט) ועיין ברש"י שם שהביא ב' לשונות ע"ז לחד לישנא הפירוש הוא שהבין ודרש מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך שלא הי' מבין בו מקודם לכן ודרשו ולחד לישנא הפירוש הוא שמקרא זה לבדו דרש מדוע נאמר מזמור לאסף ולא קינה לאסף משום שאסף אמר שירה על שכילה הקב"ה חמתו בעצים ואבנים עיי"ש והנה יהי' איך שיהי' יתעורר מבלי משים הדקדוק, מדוע בא דוקא המזמור הזה על מחשבתו אז לעת הפנאי בהיותי עומד בלי עסק ומחכה על אביו, ולא איזהו מזמור אחר שבתהלים וקשה להניח שיהי' זאת אך מקרה בעלמא שאך המזמור הזה נתעורר בזכרונו, ונלפע"ד לשער בזה ע"ד שכתבנו למעלה דר' אבהו הי' חשוב גדול בי קיסר ורגיל תדיר לבוא בחצרותיו, וכיון שכן הנה בעיניו ראה גודל הצלחת הגוים ושלותם כי עלו למעלה ראש וזרועם מושלה בכל ולפני גאותם מי יעמוד, ומצד השני התבונן על מצב עם ישראל לעת הזאת כי ירד פלאים ויהי למרמס כטיט חוצות, ובטח הי' לבו נשבר בקרבו בכל מת ונפשו מאנה הנחם על שבר בת עמו וגורלו המר והנמהר, בשגם שישב בקיסרי, היא העיר ההומי' שנתמלאה מחורבנה של ירושלים כמאמר חז"ל במגילה ו' ע"א קיסרי וירושלים אם יאמר לך אדם חרבו שתיהן או ישבו שתיהן אל תאמין חרבה ירושלים וישבה קיסרי תאמין שנאמר אמלאה החריבה (יחזקאל כ"ו) ובטח הישיבה עצמה בעיר כזאת היתה מספקת לעורר פצעי לבדו ולשפוך עליו רוח עצב ויגון ועיין בש"ס דמגילה שם דר' אבהו אמר ועקרון תעקר (צפני' ב') זה קסרי בת אדום וזה מורה בעליל על ההתמרמרות פנימית שהיתה צפונה בלבו נגד העיר הזאת ויושבי' אשר תכלית שנאה שנא אותם ויקללם קללה נמרצת וע"כ הי' רגיל לשאת על שפתיו המזמור הזה אלהים באו גוים בנחלתך, אשר הוא אמנם קינה נמרצה והשתפכות הנפש מאין כמוה על הצלחת הגוים ושפלות עם ישראל כי גלה ממנו כבוד וה' המר לו מאד, ולא ימלט שמצב הנפש הזה של ר' אבהו והילוך. מחשבותיו לא הי' נאצל גם על בניו ואנשי ביתו כאשר כן הוא עפ"י הרוב שראש הבית והאב משפיע מרוחו והילוך מחשבותיו על כל הבית כלו, לזאת נעשה המזמור הזה למין פתגם שגור בבית ר' אבהו אשר הכל נשאוהו על שפתותיהם, ולכן גם הפעם כשהוכרח אבימי בן ר' אבהו להתעכב מעט כי תרדמה נפלה על אביו ויישן, אשר אולי גם זה היתה עפ"י מקרה כששב מבי קיסר מפאת גודל צער והתמרמרות אשר מלאו:
חדרי לבבו כדרך המתמרמרים והמצטערים שכחותיהם יחלשו ותרדימה תפול עליהם וירדמו, הנה כאשר התחיל לחשוב מחשבות ורעיונותי' הי' הולכים הנה והנה מבלי משים בא גם זכר המזמור הזה לפניו ואיסתעייא מילתא שחידש בו עתה דבר הגון כנלפענ"ד בדרך השערה: