ברכת אהרן· הרב אהרן לוין
פרק ראשון · לו
דף ז' ע"א בגמרא מנין שהקב"ה מתפלל שנאמר והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי וכו' (ישעי' ט') תפלתם לא נאמר אלא תפלתי וכו' (א) אעתיק פה מה שאמרתי באחת מדרשותי לבאר המקרא הזה בישעי' בדרך נחמד וזה לשון הכתוב כלו שם והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים, ואמרתי בהבנת המקרא עפ"י מה שחקרו רבים בהבנת ענין הקרבנות אשר צוה ה' להקריב לפניו המורים כאילו ח"ו יש להקב"ה איזה צורך לבריותיו ודורש מהם למלאות מחסוריו, וזה הוא דבר שהוא מהנמנע ואין הדעת סובלו, וכתב הרמב"ם במורה ח"ג פל"ב בביאור הענין כי מלפנים חשבו כל עמי הארץ שהאלהים יחפוץ בקרבנות, ויגדלו בעיניהם המעשים האלה וידמו בלבם כי בלעדם אין דת ואין עבודת אלהים, ואלו קם נביא בימים האלה ויאמר לעם הארץ לא יחפוץ אלהים עולה וכליל לב טהור נבחר מזבח אז כל העם הי' קם עליו ואומר להורגו, לכן לא רצה השי"ת לבטל את הקרבנות והשאיר אותם לדורות אך צוה ואמר להקריבם לפניו יתברך ולא יקרבו אותם עוד לאלילים אשר אין בהם ממש עיי"ש, אמנם העקידת יצחק בשער מ"ח שטה אחרת לו במהות הקרבנות ודעתו שענין הקרבנות הוא כי מונח בטבע האדם שמשתוקק להכיר תודה למטיבו ואיש חסדו ויש לו עונג פנימי אם יש בידו לשלם איזהו גמול למי שגמל אתו טוב, ומי כהש"י עוד מרבה להטיב עם בני האדם על כל פסיעה ופסיעה בלי הרף, בודאי יש לאדם תשוקה גדולה להכיר לו תודה ויחשוב לו זאת לאושר גדול אם יהי' בידו לשלם לו ית' גמול מאיזהו צד שיהי' בהביאו לו תשורה אשר תעלה לרצון לפניו, לזאת מאהבת ה' את עם בחירו רצה להסב להם העונג הגדול הזה שיש לאדם בשלמו גמול למטיבו, וע"כ צוה לעשות לו משכן ולהקריב לפניו קרבנות כאילו כביכול יש לו צורך בכל הדברים האלה וישיג ויסובב לו מהם שום טובה וזה כדי לשמח לב ישראל שיהי' ביכלתם להכיר תודה ולהביא תשורה למטיבם ובעל חסדם הנעלה והנשגב ית' (ועיין בפתיחה לאהל יעקב ספר ויקרא מ"ש מזה). וכאשר נתחקה על שתי הדיעות האלה נראה כי מתנגדות הנה זל"ז מן הקצה אל הקצה, כי לדעת הרמב"ם ענין הקרבנות בכלל הוא גנאי וחרפה לישראל, כי אילו הי' עומדים במדרגה גדולה ולא היתה מושרשת אצלם הדיעה הסכלה כי חפץ לה' בעולות באשר כן ראו אצל הגוים האחרים ורצו לעשות כמעשיהם, לא הי' הש"י מצוה אותם כלל על הקרבנות, ורק כיון שהי' להוטים אחר ע"ז וקשה הי' להפרישם לכן צוה ה' להביא לפניו עולה וזבח וכנ"ל אמנם לדעת העקידת יצחק נהפוך הוא כי הקרבנות המה לנו לכבוד ולתפארת, והמה יתנו עדיהם מה מאד נתיקרנו אצל המקום ב"ה וגם נתכבדנו, עד כי ויתר הקב"ה על כבודו ועשה עצמו כאילו כביכול צריך לנו ולקרבנותינו כדי לגרום לנו נחת רוח ושמחה פנימית שיכולנו באיזהו צד לשלם לו תודה וגמול עבור חסדו אשר גבר עלינו בכל עת, ועוד בזאת תפרדנה שתי הדיעות האלה כי לדעת הרמב"ם הנה לעתיד לבוא אשר אז תתבער רוח הטומאה מן הארץ וכל העולם יתוקן במלכות שדי והאלילים כרות יכרתון לא יהי' עוד שום מקום כלל לקרבנות ולא יהי' שום צורך בהם כי בהבטל סבת החוק יבטל גם החוק עצמו כידוע. אמנם לדיעה השני' שהבאנו, אדרבה אז יהי' עוד הקרבנות נוהגים ביתר שאת, כי אם כעת בהיותנו בשפל המדרגה נתיקרנו בעיני המקום עד שויתר על כבודו כדי לעשות לנו קורת רוח. לעת"ל אשר אז נעלה עוד במעלה וערכנו ירום ונשא וגבה מאד לא כש"כ ודו"ק:
ב ומה נחמדו הדברים האלה בביאור דברי המדרש ויקרא רבה פרשה ב' אדם כי יקריב מכם קרבן לה' זש"ה הבן יקיר לי אפרים וכו' בכל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם לא בעוה"ז ולא בעוה"ב וכו' בקרבנות דכתיב תשמרו להקריב לי וכו', ועם האמור למעלה נאמר בהבנת המאמר כי רעיון נכבד צפון בו. כי כאשר התחילה התורה להודיע דיני הקרבנות ואמרה אדם כי יקריב מכם קרבן לה' נקל לנו לחשוב כי רצתה בזה לגנות את ישראל ולהודיע כי הי' להוטים אחרי ע"ז ולא הי' באפשר להרחיקם ולכן ההכרח הי' לצות להם דיני הקרבנות וכטעם הרמב"ם שהבאנו, ע"כ למען הוציא הדיעה הזאת מן הלב סמכו חז"ל למאמר התורה אדם כי יקריב וכו' דברי הכתוב בירמי' הבן יקיר לי אפרים וכו' כלומר לא מפאת קטנותו ושפל מדרגתו של עם ישראל נאמרו לו דיני הקרבנות רק אדרבה מפאת גודל ערכו ורום מעלתו כי בן יקיר הוא אצל הקב"ה לכן צוהו להקריב לפניו עולה וזבח כי העיקר הוא כטעם השני שהבאנו למעלה שהקרבנות לא נאמרו רק מאהבת ה' את עם ישראל ומחפצו לשמח לבבם בידיעה הפנימית כי יכלו לשלם גמול למטיבם, אשר זה מורה כי גדול כבודם מאד אצל המקום נתיקרו אצלו וגם נתכבדו, ומביא המדרש ראי' לדבריו, כי כן הוא שציווי הקרבנות הוא אות כבוד לישראל ולא אות קלון וחרפה כי כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם לא בעוה"ז ולא בעוה"ב, ולפ"ז גם הקרבנות דכתיב בהו לי כמ"ש תשמרו להקריב לי לא יהי' זזים לא בעוה"ז ולא בעוה"ב, ואילו הי' העיקר כדעת הרמב"ם מה מקום יהי' לקרבנות לעת"ל אין זאת רק דהעיקר כדיעה השני' שהבאנו, ולכן גם לעת"ל אם אמנם כי אז האלילים כליל יחלופו לא יתבטלו הקרבנות רק אדרבה אז יתקיימו עוד בעוצם תקפם וכאשר ביארנו למעלה:
ג ואמר הכתוב בתהלים נ"א כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה וכו' הטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל אז יעלו על מזבחך פרים, וי"ל הכוונה ג"כ ע"ד הנ"ל כי הנה בעוה"ז א"א לדעת בבירור עניני הקרבנות ומהותם, כי יש מקום לומר בטעם הקרבנות כדעת הרמב"ם ולפ"ז אין הקב"ה חפץ בעצם הקרבנות ורק כל עיקרם הוא להרחיק העם מע"ז, או י"ל בטעם הקרבנות כדיעה השני' שהבאנו ולפ"ז ימצא הקב"ה חפץ בעצם הקרבנות ורוצה בהקרבתם, אמנם לעת"ל יתברר כי צדקה הדיעה השני' כי אז לא יהי' מהצורך עוד להרחיק מע"ז אחרי אשר כל הארץ תמלא דיעה את ה' ונהרו אליו כל הגוים, ואם יקריבו אז קרבנות הלא יכירו כל יושבי תבל וידעו כי אך מאהבת ה' אותנו צוה להקריב לפניו קרבנות כדי לשמח לב המיחלים לחסדו ע"ד שאמרנו למעלה, וזה שאמר הכתוב כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה הכונה כי כעת בעוה"ז נוכל אמנם לומר דבאמת הקב"ה לא יחפוץ בקרבנות ומה שצוה להקריבם לא צוה כן רק כדי להרחיק מע"ז וכטעם הרמב"ם שהבאנו, אולם הטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים, כשתבוא העת המקוה וה' יקבץ נדחי עמו ישראל וישיב ויבנה חומות ציון וירושלים, אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל אז יעלו על מזבחך פרים. אז נבוא לכלל הכרה ועין בעין נראה כי ה' יחפוץ זבחי צדק וזה רצונו שיעלו על מזבחו פרים כי הקרבנות אינם רק סיבה להרחיק מע"ז, רק יש כביכול להקב"ה חפץ בהם בעצם וכמו שביארנו, ומה יקרו הדברים האלה בביאור דברי המדרש רבה פ' צו ע"ד הכתוב הנ"ל בתהלים וז"ל אמרו ישראל לפני הקב"ה רבון העולמים לפי שעה הקרבנו לפניך אבל לכשתטיב ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים אז תחפוץ זבחי צדק וכו', הכונה ע"ד שאמרנו כי ישראל אומרים לפני הקב"ה כי לפי שעה הם מקריבים לפניו, אכן לא יוכלו לעמוד על תוכן הקרבנות ומהותם האמיתי אם הקב"ה חפץ בהם בעצם כדעת העקידת יצחק שהבאנו, או אולי בעצם אין לו ית' בהם שום חפץ כלל וכל עיקרם לא נאמר זולת מפאת ההכרח כדי להרחיק העם מע"ז, אמנם לעת"ל כשיבנה ה' חומות ציון וירושלים אז יתברר ויתגלה לעין כל כי ה' יחפוץ זבחי צדק ורוצה בהקרבתם בעצם וכאמור:
ד ומעתה מה מתקו לחיך דברי הכתוב בישעי' שהבאנו, והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים, הכונה כי כאשר תבוא העת הנועדה וה' ירים קרן עמו לכונן בית מקדשו ולשמחו בבית תפלתו אשר יעמוד נכון ונשא בראש ההרים לכבוד ולתפארת, אז יתברר לעין כל כי העולות והזבחים אשר יקריבו שמה המה לרצון לפניו יתברך כדיעה השני' שהבאנו למעלה ויש כביכול להקב"ה בהקרבנות חפץ בעצם כי זה רצונו לשמח לב העובדים אותו עי"ז שיאות לקבל מהם תשורה לאות תודה עבור המון הטובות אשר גמל עמהם, כי אז לא יהי' באפשר עוד לומר בטעם הקרבנות כי המה באים להרחיק העם מע"ז. כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים. הלא בית ה' קודש אז יהי' לכל העמים באין הבדל ופדות ומקצה הארץ ועד קצהו מהולל יהי' שם ה' וכל יושבי תבל יטו שכמם לעבדו באמונה ומה צורך יהי' אז להרחיק מע"ז, וע"כ הקרבנות המה לרצון לפניו ית' מצד עצמם ומהותם ולא מפאת היותם רק אמצעי להרחיק מע"ז וכמו שביארנו למעלה והענין נכבד: