ברכת אהרן· הרב אהרן לוין
פרק ראשון · כז
דף ו' ע"א בגמרא מאי ולחושבי שמו אמר ר' אשי אפילו חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. (א) קשה לי לפי המבואר בש"ך חו"מ סי' כ"א ס"ק ג' דאמרינן רק אונסא כמאן דלא עביד אבל אונסא כמאן דעביד ל"א, ומה"ט אם אחד התחייב עצמו לחבירו לעשות לו איזהו דבר, ע"מ שחבירו יעשה דבר פלוני ואירע אונס לחבירו ולא קיים התנאי אין זה המתחייב חייב לעשות הדבר שקיבל על עצמו דטענת אונס מועלת רק לפטור את הצד שקרה לו האונס שלא יהי' עליו שום אחריות על אשר לא קיים התנאי דאונס רחמנא פטרי' אבל לא אלימא לחייב את צד השני כיון שהוא לא התחייב לעשות הדבר רק באופן אם יקיים זה כפי התנאי וסוף כל סוף הרי לא קיים התנאי דאונסא ל"ה כמאן דעביד והדברים נובעים מדברי הירושלמי קידושין פ"ג ה"ב עיי"ש, וא"כ ה"כ אמאי נימא דמי שחשב לעשות מצוה ונאנס יחשב לו כאילו עשאה והרי אונסא כמאן דעביד ל"א, ואם אמנם שזה נכון שאין מגיע לו בכה"ג שום עונש על שביטל מ"ע כיון שלענין זה שפיר מועיל טענת אונס דאונס רחמנא פטרי' אבל שיחשב לו מחמת האונס כאילו עשה המצוה ויגיע לו שכר עבורה, זה מנ"ל הלא אונס ל"ה כמאן דעביד ואונס רחמנא חייבי' ל"א, והי' נלפע"ד לומר בזה רעיון נכון לחלק בין הנושאים דע"כ לא נקטינן דאונסא ל"ה כמאן דעביד ואונס רחמנא חייבי' ל"א רק במעשים הנעשים בין אדם לחבירו שיש צורך בעצם המעשה כדוגמא שהביא הש"ך שם שאחד התחייב לעשות איזהו דבר לחבירו ע"מ שיעשה לו כך וכך ואח"כ נאנס בזה י"ל שפיר דאין לחייב את זה מפאת אונסו של חבירו דמה בכך שנאנס ומחשבתו היתה טובה, אבל הרי זה לא התחייב עצמו לעשות הדבר רק ע"מ שיעשה לו חבירו הדבר שהתנה עמו, וע"כ משום שקוה להשיג איזהו תועלת מקיום התנאי ובעבור זה הכניס עצמו לחיוב, וכיון שזה יהי' מאיזהו סיבה שיהי' לא קיים התנאי ולא השיג לפ"ז זה המתחייב התועלת שבעבורו נכנס לחיוב ממילא אין שום מקום לחייבו לעשות כפי שחייב עצמו דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא התחייב ומה יועיל איפוא טענת אונס של השני הלא הוא צריך לעצם המעשה והמעשה לא נעשה. משא"כ בעשיית איזהו מצוה הנה אין צורך כביכול להקב"ה בעצם המעשה כי החפץ לה' בעולות, ואם יצדק האדם מה יתן לו, וכל המכוון בגזירת המצות שצונו הבורא ית"ש היא למען יהי' זאת לאות ולמופת כי קבלנו עלינו עול מלכותו ית"ש ונכונים אנחנו בכל עת לעשות רצונו כדרך העבדים העומדים הכן לעשות רצון אדונם בכל עת ומחכים למוצא פיו וכיון שכן אם האדם רצה לקיים המצוה ורק שנאנס אה"נ דהסברא נותנת שיחשב לו כאילו עשאה, כיון דלא הי' שום מניעה מצד האדם ורק שמחמת אונס לא עלה בידו להוציא מחשבתו הטובה אשר חשב לפעולת אדם, ואי דמ"מ המעשה לא נעשה מה בכך הרי עצם המעשה במה נחשב הוא כביכול אצל הקב"ה כיון שאין לו יתברך שום צורך ואיזהו חסרון נצמח מזה שלא קיים האדם המצוה בפועל, לזאת שפיר אמרו בש"ס דאם חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה שמעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, והבן בדברי כי נכונים המה:
ב ועפ"י הדברים האלה אשר אמרנו הי' מקום להמציא חילוק נכון דע"כ לא אמרו בש"ס כאן דאם חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה רק במצוה שהיא בין אדם למקום לבד, ואין מגיע מעשייתה שום תועלת לאנשים אחרים כמו ציצית תפילין וכדומה, אבל במצוה שמגיע מעשייתה תועלת גם לאנשים כמו למשל מצות צדקה וכדומה בזה אה"נ דלא אמרינן דאם חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, והסברא בשלמא במצוה שהיא רק בין אדם למקום לבד שפיר י"ל כמ"ש דבכגון דא הוה אונסא כמאן דעביד כיון דמעשה המצוה מכוון רק אליו יתברך, והקב"ה אין לו שום צורך בעצם המעשה, לכן אפי' אם מחמת אונס לא נעשה המעשה מעלה הכתוב כאילו הי' נעשה. משא"כ במצוה שמגיע מעשייתה תועלת לאנשים אחרים הלא יש צורך בעצם המעשה כי כן היתה המצוה לעשות הדבר לטובת אחרים ולתועלתם, וא"כ אם נאנס האדם ולא עשה המצוה לא הגיע התועלת המקוה מהמצוה, כמו לדוגמא בצדקה כונת המצוה היתה לטובת העני שיהנה ממעשה הצדקה, ואם חשב האדם לתת צדקה ונאנס ולא נתן מה בכך שמחשבתו היתה טובה, אבל הרי העני לא קבל התועלת שמגיע לו מהמצוה ואשר רצון נותן התורה הי' שישיג התועלת הזה, וא"כ בזה הדרינן לכללא דאונסא כמאן דעביד ל"א וכל עוד שלא קיים האדם המצוה בפועל אין לחשוב לו כאילו עשאה ואפי' אם נאנס ולא עשה אותה מחמת אונס וכנ"ל ואם אמנם כי גם במצוה כזאת י"ל דיש מקצת זכות לאדם כשחשב לעשות אותה ונאנס כיון דאף שהמצוה היא בין אדם לחבירו מ"מ יש בה חלק שהוא בין אדם למקום, דגם המצות שהן בין אדם לחבירו הוה מצות הבורא ית' כשאר מצות, ומצד הזה של המצוה שפיר י"ל אונסא כמאן דעביד וכאשר ביארנו למעלה, מ"מ שיחשב לאדם כאילו עשה ממש המצוה אם נאנס, ושיהי' לו זכות שוה לגמרי כשנאנס כמו אילו הי' מקיים המצוה בפועל זה א"א לומר כיון דעל חלק המצוה שהוא בין אדם לחבירו ל"ש לומר אונסא כמאן דעביד ונמצא דבכה"ג כשחשב לעשות מצוה ונאנס מצד אחד היינו מצד הנוגע כביכול להקב"ה יש לו זכות ומצד השני היינו מצד הנוגע לחבירו אין לו ודוק היטב:
ובזה יפתחו לנו שערי בינה להבין מאמר אחד בספרי פ' ראה אשר בהשקפה הראשונה דקדקתי בו טובא, ועפ"י הדברים שאמרנו יצא כנוגה צדקו והוא כקילורין לעינים וז"ל הספרי שם כי בגלל הדבר הזה יברכך וכו' אם אמר ליתן צדקה ונתן נותנים לו שכר אמירה ושכר מעשה אמר ליתן ולא הספיק בידו ליתן נותנים לו שכר אמירה כשכר מעשה וכן הוא ג"כ בתוספתא פיאה פ"ד, ויש לתמוה לפי המבואר בש"ס כאן דאם חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה ומשמע דאם נאנס האדם יחשב לו כאילו עשה המצוה ממש, א"כ מהיכי תיתי לי' לי' להספרי לחלק במצות צדקה, דאם אמר ונתן היינו שקיים המצוה ממש מגיע לו שכר כך, ואם נאנס ולא הספיק לתת אין מגיע לו רק שכר כך, מדוע גם בצדקה לא נימא כמו בשאר מצות דאם חשב האדם לעשות צדקה ונאנס ולא עשה הר"ז כאילו עשה המצוה ממש בלי שום הבדל ומגיע לו לפ"ז שכר שוה באין מגרעת, וזה דקדוק עצום לכאורה, ולפי האמור למעלה דברי הספרי מאירים כספירים, והמה בנוים על אדני הרעיון אשר ביארנו למעלה דמה שאמרו בש"ס כאן דאם חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה לא קאי רק על מצוה שהיא בין אדם למקום שאין בה תועלת להבורא ית"ש מעצם המצוה וקיומה ושייך לומר בה אונסא כמאן דעביד וממילא אלים האונס למשוי כאילו קיים המצוה ממש, משא"כ במצוה שהיא בין אדם לחבירו כגון בצדקה שיש צורך בעצם המעשה ול"ש לפ"ז לומר אונסא כמאן דעביד במצוה כזאת אם חשב האדם לעשות אותה ונאנס לא אמרינן דמעלה עליו הכתוב כאילו עשאה וכמ"ש למעלה, אמנם לומר דבמצוה כזאת כשחשב אדם לעשות אותה ונאנס אין לו שום זכות ג"כ לא יתכן כיון שאף שהמצוה היא בין אדם לחבירו יש בה ג"כ בחינה בין אדם למקום כיון שהיא מצות הבורא כשאר המצות ומצד בחינה זו י"ל אונסא כמאן דעביד וממילא יש זכות לאדם כשחשב לעשות אותה ונאנס ונמצא לפ"ז דבמצוה כזאת כמו בצדקה שחוברו בה יחדיו. שני חלקים שונים חלק אחד בין אדם למקום וחלק אחר בין אדם לחבירו כשחשב אדם לעשות אותה ונאנס נגד החלק שהוא בין אדם למקום מגיע לו שכר דבחלק הזה י"ל אונסא כמאן דעביד, ונגד החלק שהוא בין אדם לחבירו אין מגיע לו שכר דבחלק הזה ל"ש לומר אונסא כמאן דעביר וכיון דשני החלקים האלה שווים המה בבחינתם נמצא דבכגון דא מגיע לו מחצית השכר, ומעתה מה יקרו דברי הספרי אם אמר ליתן צדקה ונתן נותנים לו שכר אמירה ושכר מעשה היינו שנותנים לו שכר שלם נגד שני חלקי המצוה הן נגד החלק שהוא בין אדם למקום אשר החלק הזה נגמר תיכף באמירה כיון דמיד שאמר האדם ליתן צדקה הרי גילה דעתו וחפצו לעשות רצון הבורא ית"ש ונמצא שנתקיימה המצוה שהיא בינו למקום והן נגד החלק שבין אדם לחבירו אשר החלק הזה לא נעשה רק בעשיית המצוה ממש וכדברינו למעלה, אמנם אם אמר ליתן ולא הספיק בידו ליתן והיינו שחשב לעשות המצוה ונאנס הנה נגד החלק של המצוה שהוא בין אדם למקום הנגמר באמירה מגיע לו שכר דבזה אמרינן אונסא כמאן דעביד אבל נגד החלק שבין אדם לחבירו אין מגיע לו שכר כיון דלענין זה ל"א אונסא כמאן דעביד וא"כ שכר אמירה מגיע לו אבל שכר נתינה אין מגיע לו ולכן אמר הספרי דאם אמר ליתן ולא הספיק בידו ליתן אין נותנים לו רק שכר אמירה ולא יותר והוסיף הספרי ואמר שנותנים לו שכר אמירה כשכר מעשה רצונו בזה להשמיענו דהשכר בעד חלק המצוה שבין אדם למקום שהוא שכר אמירה עולה כשכר החלק שהוא בין אדם לחבירו שהוא שכר נתינה כלומר ששני חלקי המצוה שוים בערכם ומגיע לפ"ז לזה שקיים אך החלק שבין אדם למקום ולא החלק שבין ארם לחבירו מחצית השכר השלם של המצוה והענין יקר למבין:
ג אמנם אחרי שבאנו לידי מדה זו הי' נלפע"ד דד"ז שאמרנו דבמצות צדקה ל"ש לומר כדברי הש"ס כאן דאם חשב לעשות מצוה ונאנס מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה משום דחסר התועלת הנצמח מעשיית המצוה וכנ"ל לאו כללא הוא דזה יתכן רק בצדקה שנותנים לעניים שבזה אמנם יש צורך בעצם המעשה שיהנו עניים ממעשה הצדקה וא"כ ל"ש לומר דמחמת אונס יהי' נחשב כאילו נעשה המצוה ממש כיון שחסר התועלת המגיע מהמצוה וכאשר ביארנו, אבל בצדקה שנותנים לגבוה בזה שוב אין צורך כלל בעצם המעשה כי החפץ לה' בעולות, והר"ז דומה לשאר מצוה שהיא רק בין אדם למקום אשר בה אמרינן אונסא כמאן דעביד ומה"ט אם חשב אדם לתת צדקה לגבוה ונאנס שפיר י"ל דחשיב כאילו עשה המצוה ונתן הצדקה בפועל, ובזה הי' מקום לומר רעיון נכון לבאר לשון הכתוב בפרשת תרומה דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה וכו' ורבים דקדקו על הלשון ויקחו לי תרומה דהו"ל למימר ויתנו לי תרומה, ולפי האמור י"ל דהכתוב רצה לרמז לנו החילוק שיש בין הצדקה המוזכרת בפרשה שם שהיתה לגבוה לבנין המשכן ובין צדקה דעלמא שנותנים לעניים דבצדקה לעניים לא נגמרה המצוה בשלימות רק בעת הנתינה וכל עוד שלא נתנה הצדקה לעניים לא נגמרה המצוה עד תמה, ואם יפריש אדם מעות לצדקה ויארע אונס ולא יבא המעות לידי עניים לא נעשה המצוה בשלימות וכדברי הספרי והתוספתא שהבאנו למעלה דאם אמר ליתן צדקה ולא הספיק בידו ליתן שכר אמירה נותנים לו אבל שכר מעשה אין נותנים לו. אולם בצדקה לגבוה כיון שאך הפריש אדם הצדקה אף שלא נתנה עוד כבר גמר המצוה, ואם יארע אח"כ אונס ולא תבוא הצדקה לידי גביינא ג"כ קיים המצוה דבזה שפיר אמרינן ראם חשב אדם לעשות מצוה ונאנס מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה וכנ"ל וזש"ה ויקחו לי תרומה היינו בתרומה כזאת הבאה לצורך גבוה עיקר המצוה היא הלקיחה וההפרשה ומי שיפריש צדקה לבנין המשכן ואח"כ יארע אונס ולא יובא הכסף בית ה' יחשב לו ג"כ צדקה ע"ד שאמרנו, ומה נחמדו הדברים האלה בביאור דברי רש"י שם שפירש מאמר הכתוב ויקחו לי תרומה וז"ל הפרשה יפרישו לי מממונם נדבה, ובהשקפה הראשונה הדברים נראים סתומים קצת ולפמ"ש למעלה המה כזהב מזוקקים דרש"י רצה לתרץ ג"כ הדקדוק שיש לדקדק במקרא מדוע נאמר ויקחו לי תרומה ולא ויתנו לי תרומה לזאת פירש שהכתוב רצה להשמיענו. דבצדקה כזאת עיקר המצוה היא ההפרשה שמפרישין מממונם לנדבה ועם ההפרשה כבר נגמרה המצוה בשלימות באופן שאפי' אם מחמת אונס לא יובא הכסף בית ה' יחשב להמפריש כאילו עשה המצוה כלה, ולא כמו שהוא בצדקה לעניים שלא נגמרה המצוה בשלימות עד הנתינה ומי שאמר ליתן ולא הספיק בידו ליתן אין מגיע לו רק שכר אמירה, דצדקה לגבוה שאני וע"ד שביארנו: