ברכת אהרן· הרב אהרן לוין
פרק ראשון · יז
דף ה' ע"א בגמרא בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בו"ד, מדת בו"ד אדם מוכר חפץ לחבירו מוכר עצב ולוקח שמח אבל הקב"ה אינו כן נתן להם תורה לישראל ושמח וכו', יש לדקדק דאין המשל דומה כלל לנמשל, דבשלמא כשאדם מוכר חפץ לחבירו הוא מוציא הדבר מרשותו ולכן הוא עצב מחמת חסרון הדבר, אבל בנתינת התורה וכי כביכול הקב"ה הוציא התורה מרשותו, תצא התורה שלו גם עתה כמו שהיתה קודם נתינתה ומה הו"ל להתעצב, והר"ז דומה לאדם המלמד עם חבירו וכי יחשב זאת כמכירה שיהי' שייך בזה ענין עצבות ונראה בהבנת הדברים עפ"י מ"ש המפורשים להסביר הענין המקובל בידינו מפי חז"ל שהתורה היתה כתובה אלפים שנה קודם בריאת העולם וזה תמוה כי אז לא הי' עדיין שמים וארץ, לא דור המבול ולא דור הפלגה ולא יציאת מצרים וכדומה ואיך נכתבו בתורה הדברים האלה קודם שהי' בעולם, וביארו דלפני בריאת העולם בעת שהיתה התורה טמונה וגנוזה. אצל הקב"ה היתה כתובה בערבוב אותיות בלי פיסוק תיבות עפ"י צירופים וסודות נעלמים, ולא היתה נקראת כלל כמו שהיא נקראת עתה, אולם אחרי שברא הקב"ה את העולם ונתן התורה לישראל וסיבבן במצות הנגבלות במקום ובזמן חלק התורה לאותיות ותיבות באופן שיהי' נמצאים בה כל המצות והחקים כאשר המה לפנינו, ועיין בענף יוסף על העין יעקב ב"ב ט"ו מה שהביא בזה דבר נחמד מהגר"א לבאר מאמר הש"ס שם עד כאן הקב"ה אומר ומשה כותב מכאן ואילך (היינו מוימת משה) הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע דבדמע הוא מלשון מלאתך ודמעך לא תאחר שפירושו ענין תערובות והיינו דעד וימת משה הי' הקב"ה אומר למשה כל תיבה ותיבה כאשר היא כתובה לפנינו ומשה הי' כותב אבל מוימת משה לא הי' אפשר לכתוב כמו שהוא לפנינו דהוה מחזי כשיקרא ע"כ הי' משה כותב בערבוב אותיות כמו שהיתה התורה כתובה קודם נתינתה ולא הי' נקרא שם כלל וימת שם משה עיי"ש ולפ"ז דמיון הש"ס כאן עולה יפה, דגם בנתינת התורה היתה בחינת חסרון והוצאה מרשות לרשות כמו במכירת חפץ דקודם שנתן הקב"ה התורה והאותיות הי' מעורבים בלי פיסוק תיבות הי' אפשר להלביש את התורה צורות שונות ע"י הגבלת האותיות והפסקת התיבות כפי החפץ והרצון, אולם משנתן הקב"ה את התורה וקבלה הצורה שיש לה עתה א"א עוד להלבישה צורה אחרת כי זאת התורה שבידינו לא תשונה ולא תתבטל לנצח וא"כ הר"ז כאילו הוציא הקב"ה התורה מרשותו והכניס אותה לרשות ישראל, כדמיון המוכר שמוציא החפץ מרשותו ומכניסו לרשות לוקח, וקמ"ל הש"ס דלא כמדת בו"ד מדתו של הקב"ה דבו"ד כשמוכר איזהו דבר ומוציאו מרשותו הוא עצב אבל הקב"ה כשנתן התורה אף שהי' בזה ג"כ בחינת הוצאה מרשות לרשות ע"ד שאמרנו מ"מ הי' שמח:
ועיין במדרש רבה פ' יתרו ומשה עלה למרום הה"ד עלית למרום שבית שבי (תהלים ס"ח) ויש להבין המליצה שמשה רבינו לקח התורה שבי, וכי התורה אחרי קבלתה ע"י מרע"ה היא בשבי' נתונה, ולפי דברינו למעלה י"ל דהכונה היא ג"כ על הצורה התמידית שקבלה התורה ע"י חלוקת התיבות והפסקת האותיות, בעוד אשר מקודם לזה כשהי' האותיות מעורבים בלי פיסוק תיבות היתה התורה יכולה לקבל צורות שונות כאשר הי' עולה לרצון לפניו יתברך והשוו אותה חז"ל בסגנון מליצי ופיוטי לשבוי' אשר נגזל ממנה החופש לעשות כטוב בעיני' ורק היא משועבדת לאדונה ככה גם התורה בלבשה הצורה שיש לה כעת ובבואה ליד מרע"ה שוב נקח ממנה היכולת להתלבש בצורות אחרות כמו בתחלה ורק היא משועבדת לנצח לצורתה הנוכחית וע"ד שאמרנו:
ויש להסביר עוד דברי הש"ס כאן שמדמה נתינת התורה למכירת חפץ עפ"י דברי הר"ן הידועים שהאריך בדרשותיו להוכיח דהתורה נתנה כפי הכרעת שכל האנושי אף שלפעמים הוא מתנגד אל האמת. ומה"ט כשנחלקו במתיבתא דרקיע לענין ספק בהרת קודמת לשער לבן או שער לבן קודם לבהרת דהקב"ה אמר טהור וכולהו מתיבתא דרקיע אמרי טמא אמרו מאן נוכח רבה בר נחמני נוכח עיין ב"מ פ"ו ע"א והדברים ידועים וא"כ גם בנתינת התורה הי' מאיזהו צד בחינת הוצאה מרשות לרשות דהקב"ה הוציא התורה מרשותו ומסרה תחת ממשלת השכל האנושי שיעשה בה כפי שימצא לנכון דוגמת המוכר שמוציא החפץ מרשותו ומוסרו ללוקח וקמ"ל הש"ס דלא כמדתו של המוכר היא מדתו של הקב"ה דהמוכר בהוציאו החפץ מרשותו הוא עצב אבל הקב"ה בהוציאו התורה מרשותו הי' שמח והבן: