אור ברסלב
ברכת אהרן פרק ראשון › טז

ברכת אהרן· הרב אהרן לוין

פרק ראשון · טז

טו

שם ע"ב בגמרא מסייע לי' לר' יוחנן דאמר ר"י איזהו בן עוה"ב זה הסומך גאולה לתפלה ריב"ל אמר תפלות באמצע תקנום, במאי קא מפלגי וכו' ר"י סבר גאולה מאורתא נמי הוה אלא גאולה מעלייתא ל"ה עד צפרא, וריב"ל סבר כיון דל"ה אלא מצפרא ל"ה גאולה מעלייתא. (א) עיין לעיל בחידושינו מאמר ב' מה שכתבנו בהבנת המחלוקת שבין ר"י וריב"ל, ונראה עוד להסביר פלוגתתם דפליגי בסברא אם בכל פעולה ופעולה גם להתחלת הפעולה יש כבר איזהו שיווי וערך, או דילמא העיקר בכל פעולה היא רק גמר הפעולה אבל להתחלת הפעולה אין שום ערך וחשיבות כלל, דר"י יסבור דגם להתחלת הפעולה יש ערך וחשיבות ולכן ס"ל אף דגאולה מעלייתא היינו גמר הגאולה הוה ביום מ"מ כיון דהתחלת הגאולה הוה בלילה גם לילה מקרי זמן גאולה וע"כ גם בלילה יש לסמוך גאולה לתפלה, אמנם ריב"ל יסבור דבכל פעולה העיקר הוא גמר הפעולה אבל להתחלת הפעולה אין שום חשיבות כלל, ולכן ס"ל כיון דגאולה מעלייתא היינו גמר הגאולה ל"ה אלא ביום לא מקרי זמן גאולה רק ביום ולכן אין לסמוך גאולה לתפלה רק ביום ולא בלילה:

ויש להעיר על ר"י דס"ל לפי דברינו דגם להתחלת הפעולה יש ערך וחשיבות מהא דאמרינן בסוטה י"ג ע"ב דכל העושה דבר ולא גמרו ובא אחר וגמרו מעלה הכתוב על שגמרו כאלו עשאו ומדייק כן מדכתיב ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל (יהושע כ"ד) הרי שנקראת העלאת עצמות יוסף ע"ש בני ישראל אף שמשה רבינו התחיל להעלותם כדכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו אלמא דאין להתחלת הפעולה שום ערך ורק הגמר הוא העיקר דלולא זאת מדוע יקרא רק שם הגומר על הפעולה ולא שם המתחיל ג"כ:

ובישוב דבר זה אמינא עפ"י מה שראיתי למפורשי התוס' שהקשו על הא דאמר הכתוב דמשה לקח עצמות יוסף עמו, לפי המבואר בזבחים ק"א ע"א דמשה רבינו כה"ג הי' ויליף לי' מקרא דכתיב משה ואהרן בכהניו (תהלים צ"ט) א"כ איך טמא עצמו בלקיחת עצמות יוסף (ועיין תוס' ב"מ קי"ד ע"ב ד"ה מה דגם צדיקים מטמאין והא דאיתא בילקוט שאליהו השיב שלכן טמא עצמו לר"ע משום שאין טומאה בת"ח רק מפני כבודו של ר"ע אמר כן אבל לקושטא דמילתא ה"ט שנימא עצמו משום שר"ע הי' מת מצוה שהי' מהרוגי מלכות והי' יראים לקברו, ועיין נזיר מ"ה ע"א דדייק הש"ס דטמא מת ואפי' מת עצמו מותר לכנוס למחנה לוי' דכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו הרי להדיא דעצמות יוסף הי' מטמאים), ונראה דמה שאמר הכתוב שמשה לקח עצמות יוסף עמו אין הכונה כלל שהוא בעצמו לקח אותם בידיו, רק שאחר לקחם בפקודתו וכיון שהוא הי' הגורם לזה לכן נתיחסה הפעולה אליו, וכן מצאנו לפעמים במקרא שהפעולה תתיחס ע"ש הגורם אף שהוא בעצמה לא עשאה, ולדוגמא עיין בפ' תשא שנאמר על אהרן ויעשהו עגל מסכה אף שבאמת אהרן לא עשה העגל רק הערב רב עשאהו (ועיין בזוהר שם ח"ו דאהרן עבד וקרא מוכח דכתיב ויקח את העגל אשר עשו וכו' עיי"ש) ועיין רש"י ס"פ במדבר אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי אל תגרמו להם שימותו ועיין שבת נ"ה ע"ב אשר ישכבון את הנשים מתוך ששהו את קיניהן שלא הלכו אצל בעליהן מעלה עליהן הכתוב כאילו שכבום, ועיין יבמות ע"ח ע"ב ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים (שמואל ב' כ"א) וכי היכן מצאנו בשאול שהמית הגבעונים אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהי' מספיקין להם מים ומזון מעלה עליו הכתוב כאילו הורגן ודוגמאות כאלה יש למצוא רבים, וכן בלשון בני אדם מצאנו כן שיאמר לשון עשי' על הגורם את הפעולה עיין תוס' מנחות כ"א ע"ב ד"ה שהכהנים שכתבו דמה שאמר ריב"ז לתלמידיו מה שעשו ושרתו ידי שכחתי אין כונתו שעשה מעצמו רק שנעשה ע"פ הוראתו עיי"ש, דה"נ י"ל כיון שמשה רבינו הי' הגורם והמניע לקחת עצמות יוסף כמו שמסופר לנו אופן וסדר לקיחת העצמות בסוטה שם לכן נתיחס מעשה הלקיחה אליו וכמ"ש, אמנם לפ"ז יש להקשות קושיא מושכלת איך מדייק הש"ס בסוטה שהבאנו למעלה דאין המצוה נקראת רק ע"ש הגומר מדנתיחסה העלאת עצמות יוסף ע"ש בני ישראל אף שמשה הי' המתחיל דילמא שאני התם שבאמת בני ישראל הי' גם המתחילים וגם הגומרים כי כל ההעלאה נעשתה על ידם מתחלה ועד סוף ומשה רבינו לא התחיל להעלותם כלל ורק ע"צ השאלה והדמיון אמר הכתוב שמשה לקח עצמות יוסף כנ"ל לכן נקראת ההעלאה על שמם, אבל היכי שיש מתחיל ממש אה"נ דיש לקרא המצוה גם על שמו ולא ע"ש הגומר לחוד, ומפאת זה אמינא דהש"ס בסוטה שם קאי אליבא דחכמים דפליגי בזבחים וס"ל דמשה רבינו לא הי' כהן כי לא נתכהן רק לשבעת ימי המילואים לבד עיי"ש בזבחים ק"א, וא"כ שפיר י"ל דמה שאמר הכתוב שמשה לקח עצמות יוסף עמו היינו שלקח אותם ממש כאשר כן משמע לשון הש"ס בסוטה שם דקאמר שמשה בעצמו נטל הארון שהי' יוסף מונח בו והביאו אצלו עיי"ש ולא שהי' רק המסבב הלקיחה ולפ"ז הי' הוא אמנם המתחיל ואפי"ה לא נתיחסה ההעלאה רק לבני ישראל ומוכח דאין המצוה נקראת אלא על מי שגומרה, ולפ"ז י"ל דר' יוחנן דס"ל כאשר הוכחנו למעלה דגם להתחלת הפעולה יש ערך וחשיבות יסבור כמ"ד בזבחים שם דמשה רבינו הי' כהן, ולדידי' אמנם אין להוכיח כלל מהך מעשה דעצמות יוסף שאין המצוה נקראת אלא ע"ש הגומרה ואה"נ דלדידי' גם להמתחיל יש חלק בהמצוה ולכן ס"ל דגם להתחלת הפעולה יש ערך וחשיבות וכמו שביארנו:

ובזה הי' מקום לומר דר"י וריב"ל דפליגי בש"ס כאן אי לילה הוה ג"כ זמן גאולה או לא פליגי בהך מילתא שנחלקו בה בש"ס דזבחים שם אי משה רבינו הי' כהן או לא, דר"י יסבור דמשה רבינו הי' כהן וא"כ מהך שיחס הכתוב העלאת עצמות יוסף לבני ישראל אין ראי' דהתחלת הפעולה אינה חשובה כלום ושפיר י"ל דגם להתחלת הפעולה יש ערך וחשיבות ולכן ס"ל דלילה הוה ג"כ זמן גאולה, כיון דהתחלת הגאולה הוה בלילה, אמנם ריב"ל יסבור דמשה רבינו לא הי' כהן, וא"כ לדידי' קושית הש"ס בסוטה בענין העלאת עצמות יוסף ויחוסה למי עומדת בתוקפה, ובהכרח צריך לבוא לתירוץ הש"ס דאין המצוה נקראת אלא על מי שגומרה וש"מ משם דאין להתחלת הפעולה שום ערך וחשיבות והעיקר הוא גמר המעשה, ולכן ס"ל דלילה ל"ה זמן גאולה כיון דגמר הגאולה הי' ביום, ומה שהתחילה הגאולה בלילה בזה לא איכפת לן וזה דרך חידוד:

ב ודע דמהחקירה הנ"ל אשר חקרנו אם גם להתחלת הפעולה יש איזהו ערך וחשיבות או דילמא העיקר הוא גמר הפעולה אבל התחלת הפעולה לא נחשבה כלום יש נפ"מ לדינא לענין הד"ת הנהוג עפ"י רוב בין השדכנים שאחד התחיל לעסוק בהשידוך ולא גמרו, ובא אחר וגמרו, אם מגיע להמתחיל חלק ג"כ בשכר השדכנות או דילמא כל השכר הוא של הגומר אבל להמתחיל אין מגיע כלום, והד"ת הזה יתהפך אמנם על קוטב החקירה הנ"ל אם גם להתחלת הפעולה יש איזהו ערך וחשיבות או לא, דאם יש להתחלת הפעולה איזהו חשיבות מגיע להמתחיל ג"כ חלק בהשכר ואם לא אין מגיע לו כלום. ולפי מה שצדדנו למעלה דבחקירה זו נחלקו ר"י וריב"ל בש"ס כאן לענין אי יש להסמיך גם בלילה גאולה לתפלה או לא יש להסתייע מזה דגם להמתחיל מגיע חלק בהשכר כיון דאנן נקטינן כר"י דגם בלילה יש לסמוך גאולה לתפלה כדאיתא ברמב"ם פ"ז מה' תפלה הי"ח ובש"ע או"ח סי' רל"ו ולדידי' ע"כ גם להתחלת הפעולה יש ערך וחשיבות וכמו שביארנו למעלה. והנה זה איזהו זמן שבא לפני ד"ת כזה בעסק שדכנות, ונשאתי ונתתי אז הרבה בחקירה הנ"ל, ואמרתי להעיר בזה מדברי הש"ס ביומא ס"א ע"א נתן מקצת מתנות שבפנים ונשפך הדם יביא דם אחר ויתחיל בתחלה במתנות שבפנים ר"א ור"ש אומר אינו מתחיל אלא ממקום שפסק ועיין ברש"י שם ד"ה לר"מ וד"ה לר"א ור"ש שביאר דמחלקותם היא דת"ק היינו ר"מ ס"ל דעבודה שלא נגמרה הרי היא כמו שאינה ור"א ור"ש ס"ל דל"א כמאן דליתא דמיא וחשובה היא עיי"ש ומוכח דנחלקו ר"מ ור"א ור"ש בחקירה זו אי יש איזהו חשיבות להתחלת הפעולה כשלא נגמרה הפעולה בשלימות או לא דלר"מ דס"ל דעבודה שלא נגמרה הרי היא נמי שאינה אין שום חשיבות להתחלת הפעולה וכל עוד שלא נגמרה הפעולה בשלימות אין בעשייתה שום ממש והרי היא כמי שאינה אמנם לר"א ור"ש דס"ל דעבודה שלא נגמרה כמאן דאיתא דמיא וחשובה היא לדידהו גם להתחלת הפעולה יש חשיבות ואף שלא נגמרה הפעולה בשלימות מ"מ המקצת שנעשה חשוב הוא. והנה אנן פסקינן כר"מ דאם נתן מקצת מתנות שבפנים ונשפך הדם יביא דם אחר ויתחיל בתחלה במתנות שבפנים כמבואר ברמב"ם פ"ה מה' עבודת יוה"כ ה"ה וא"כ העיקר כסברא דעבודה שלא נגמרה הרי היא כמי שאינה וה"ה דאין להתחלת הפעולה שום ערך וחשיבות ויש לפ"ז להסתייע מכאן דאין מגיע להמתחיל שום חלק בשכר השדכנות דכיון שלא גמר עבודתו הרי היא כמי שאינה ולא חשובה כלום. אמנם אמרתי בזה להעיר גם לאידך גיסא ולצדד בזכות המתחיל מהא דאיתא בע"ז כ"ז ע"א ומי איכא למ"ד אשה לא והכתיב ותקח צפורה צור וכו' אתיא איהי ואתחלה ואתא משה ואגמרה עיי"ש ומדנתיחסה הפעולה לצפורה אף שהיא היתה רק המתחלת ולא הגומרת ש"מ דגם התחלת הפעולה חשובה וכמאן דאיתא דמיא ולפ"ז גם בשדכנות י"ל דמגיע להמתחיל חלק בהשכר אף שלא גמר הפעולה, אולם בראי' זו יש לפקפק דבש"ס לא אמרו כן רק אם נאמר דאשה פסולה למול וקשיא מהא דכתיב ותקח צפורה צור וצ"ל דצפורה לא היתה רק המתחלת אבל לא הגומרת, כתירוץ הש"ס, אכן באמת נקטינן דאשה כשירה למול כמבואר ברי"ף ס"פ ר"א דמילה וברמב"ם פ"ב מה' מילה ה"ב (ועיין בש"ע יו"ד סי' רס"ד סעיף א') וא"כ א"צ כלל לתרץ דצפורה לא היתה רק המתחלת די"ל דאה"נ שהיתה גם הגומרת ולכן נתיחסה הפעולה אלי' אבל לעולם התחלת הפעולה לבד בלא הגמר לא חשובה כלום דפעולה שלא נגמרה כמאן דליתא דמי' וכנ"ל. ועיין חולין כ"ט ע"ב דקאמר ר"ל משום לוי סבא אינה לשחיטה אלא לבסוף ור' יוחנן אמר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ועיין ברש"י שם שביאר דלוי ס"ל אין השחיטה קרוי' שחיטה אלא בסופה ור"י ס"ל הכל קרוי שחיטה, ונראה דפלוגתתם היא ג"כ מעין החקירה הנ"ל אי יש להתחלת הפעולה איזהו ערך וחשיבות או לא דלוי ס"ל דאין להתחלת הפעולה שום ערך וכל עוד שלא נגמרה הפעולה בשלימות לא חשובה כלום ולכן ס"ל דאין השחיטה נקראת שחיטה אלא בסופה וכל עוד שלא נגמר מעשה השחיטה עד תמה אינה קרוי' שחיטה, אמנם ר"י ס"ל דגם התחלת הפעולה חשובה היא ולכן ס"ל דמראשית התחלת פעולת השחיטה שחיטה מקרי ולאו דוקא בסופה, ובזה הי' מקום לומר פרפרת נאה בדרך צחות דה"ט דס"ל לר"י בש"ס כאן דגם בלילה יש לסמוך גאולה לתפלה דלילה ג"כ זמן גאולה מקרי משום דקאי בשטתי' בחולין שם דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וזה מפאת דס"ל דהתחלת הפעולה ג"כ חשובה היא וכמ"ש וה"ה דס"ל דישנה לגאולה מתחלה ועד סוף ומראשית התחלת הגאולה היינו בלילה מקרי גאולה ולפ"ז גם לילה הוה זמן גאולה ומהראוי גם בלילה לסמוך גאולה לתפלה כמו ביום, ואולי ה"ט דריב"ל החולק עליו בש"ס כאן וס"ל דבלילה אין לסמוך גאולה לתפלה דגאולה מעלייתא ל"ה אלא מצפרא משום דקאי בשטת לוי אבוה דס"ל בחולין שם דאין לשחיטה אלא לבסוף וזה מפאת דהתחלת הפעולה לא נחשבה להקרא בשם הפעולה ולכן ס"ל דאין לגאולה אלא לבסוף וכל עוד שלא נגמרה הגאולה בשלימות לא מקרי גאולה וע"כ בלילה אין לסמוך גאולה לתפלה, אמנם בזה יש להתוכח, כי בעל המאמר בחולין שם הוא לוי סבא ומי יודע אם זה הוא לוי אבוהו דריב"ל ועיין בסדה"ד ערך לוי סבא שנסתפק בזה אם לוי סבא הוא סתם לוי שבש"ס עיי"ש:

ג ודע עוד דכמו שחקרנו למעלה במהות ואיכות התחלת הפעולה אם יש לה איזהו חשיבות וערך, כן יש לחקור גם במהות ואיכות החלק האמצעי של הפעולה אם יש לה איזהו חשיבות וערך או לא, והיינו מי שלא התחיל הפעולה וגם לא גמרה ורק התעסק בה באמצע אם יש לו ג"כ איזהו זכות בעשיית הפעולה שיקרא שמו על הפעולה או דילמא אין הפעולה נקראת אלא על שם הגומר ולכל היותר גם ע"ש המתחיל אבל שם האמצעי לא יזכר עלי' כלל, דעיקר הפעולה הוא ההתחלה והגמר אבל בחלק האמצעי לית לן בי' כלום, ומי שעשה ההתחלה והגמר של הפעולה הרי הוא כאילו עשה כל הפעולה בשלימות אף שאמצעית הפעולה נעשה ע"י אחר, וגם מחקירה זו יש נפ"מ לדינא לענין שדכנות, כגון שאחד לא התחיל לעסוק בהשידוך וגם לא גמרו ורק באמצע המו"מ התערב בו ועבד לטובת השידוך אם יש לו ג"כ חלק בשכר השדכנות, או לא, דאם נאמר דגם לחלק האמצעי של הפעולה יש חשיבות וערך מגיע גם להאמצעי חלק בהשכר כיון שיש לו ג"כ זכות בפעולת השידוך, אבל אם נאמר דלהחלק האמצעי של הפעולה אין שום חשיבות אין מגיע להאמצעי כלום בשכר השדכנות, כי אין לו שום זכות בפעולת השידוך אשר תקרא רק ע"ש המתחיל והגומר ולא יותר. והי' נלפע"ד להביא דוגמא לחקירה זו ממשנה דביכורים פרק א' הנוטע לתוך שלו והבריך לתוך שלו ודרך היחיד ודרך הרבים באמצע הר"ז אינו מביא, ר"י אומר כזה מביא, ופלוגתתם היא כיון דבביכורים בעינן ראשית בכורי אדמתך שיהי' כל הגידולין מאדמתך אם בכה"ג שהנטיעה והבריכה הי' בשלו ורק באמצע יש דרך הרבים או דרך היחיד הוה זאת כל הגידולין מאדמתך או לא דת"ק ס"ל דזה לא מקרי כל הגידולין מאדמתך ור"י ס"ל דמקרי כל הגידולין מאדמתך עיי"ש, ונראה דפליגי בחקירה הנ"ל דת"ק יסבור דלחלק האמצעי של הדבר יש ג"כ ערך וחשיבות וכאשר חסר מעט באמצע הדבר לא מקרי הדבר שלם אף שיש בו ההתחלה והסוף ולכן ס"ל דאף שהנטיעה והבריכה היינו ההתחלה והסוף הוה בשלו מ"מ כיון שיש חסרון באמצע דדרך הרבים או דרך היחיד מפסיק לא מקרי זאת כל הגידולין מאדמתך ואינו מביא וה"ה דיסבור דאם החסיר הפועל החלק האמצעי של הפעולה לא תוכל הפעולה להתיחס אליו בשלימות וממילא יש להאמצעי ג"כ חלק בהפעולה ומגיע לו לפ"ז ג"כ חלק משכר הפעולה אמנם ר"י יסבור דלחלק האמצעי של הדבר אין שום חשיבות כלל ובהמצא התחלת הדבר וסופו מקרי הדבר שלם אף שחסר ממנו מעט באמצע ולכן ס"ל דכיון שהנטיעה והבריכה היינו ההתחלה והסוף הוה בשלו שפיר קרינן בי' כל הגידולין מאדמתך אף שיש הפסקה באמצע ע"י דרך היחיד או דרך הרבים וה"ה דיסבור ג"כ דאם עשה הפועל התחלת הפעולה וסופה תתיחס כל הפעולה אליו בשלימות אף שהחסיר מעט באמצע וממילא אין להאמצעי שום חלק בשכר הפעולה כיון שאין לו שום זכות בעשיית הפעולה אשר תתיחס לגמרי ע"ש המתחיל והגומר כנ"ל ועיין ברמב"ם פ"ב מה' ביכורים ה"י שפסק כת"ק דהנוטע לתוך שלו והבריך לתוך שלו ודרך היחיד או דרך הרבים מפסיק באמצע הר"ז אינו מביא ומשמע דנקטינן כסברא דלחלק האמצעי יש ג"כ ערך וחשיבות וע"כ אין הדבר נקרא שלם בהעדרו, וה"ה דלפ"ז מגיע להאמצעי ג"כ חלק בשכר הפעולה כי אין הפעולה נקראת שלימה זולתו וכאמור – עוד נלפע"ד להביא דמיון נכון לחקירה הנ"ל מהא דאיתא בסוטה ל"ג סע"ב תניא ר' יוסי אומר בשלשה מקומות נשאו כהנים את הארון, כשעברו את הירדן, וכשהסבו את יריחו וכשהחזירוהו למקומו בימי שלמה לבית קדשי הקדשים שהוא מקומו המיוחד עיין פירש"י שם, והקשו בתוס' ד"ה וכשהחזירוהו והא בדברי הימים (ב' ה') כתיב וישאו הלוים את הארון, ותירצו בתירוץ בתרא דהכהנים נטלוהו ממקומו אשר נטה לו דוד ומסרוהו ללוים והלוים נשאו עד ההיכל והכניסוהו הכהנים לדביר עיי"ש הרי דהלוים הי' רק אמצעים בחזרת הארון למקומו והכהנים הי' המתחילים וגם הגומרים כי המה לקחו הארון מהמקום אשר עמד שם וגם הכניסוהו לדביר ורק באמצע התעסקו בו הלוים ומ"מ לא נפקד שם הלוים במעשה החזרת הארון והכתוב מזכיר גם אותם בפעולה הזאת כמו שנאמר וישאו הלוים את הארון וש"מ דגם להמתעסק באמצע הפעולה יש חלק בהפעולה והיא נקראת ג"כ על שמו וממילא דמגיע לו ג"כ חלק בשכר הפעולה. ובחפשי בזה אמרתי להביא עוד דמיון קצת לחקירה הנ"ל אבל לאידך גיסא מהא דאמרינן בנזיר נ"ו כל שמעתתא דמתאמרה בבי' תלתא קדמאי ובתראי אמרינן מציעאי לא אמרינן עיי"ש ומשמע קצת מזה דהעיקר הוא רק הראשון היינו המתחיל והאחרון היינו הגומר אבל האמצעי לא נחשב כלום וה"ה שאין לאמצעי שום זכות בעשיית הפעולה וחלק בשכרה:

ועיין נדרים מ"א ע"א כי הוה גמיר רבי תלת עשרי אפי הילכתא אגמרי' לר' חייא שבעה מנהון לסוף חלש רבי אהדר ר"ח קמי' הנהו שבעה אפי דאגמרי' שיתא אזדו הוה ההוא קצרא הוה שמיע לי' לרבי כדהוה גריס להו אזיל ר"ח וגמר יתהון קמי קצרא ואתא אהדר יתהון קמי רבי כד הוה חזי לי' רבי לההוא קצרא א"ל רבי אתה עשית אותי ואת חייא איכא דאמרי הכי קא"ל אתה עשית את חייא וחייא עשה אותי עיי"ש ויש להבין מאי נפ"מ יש בין הלשונות הללו, ומאי איכפת לן אם הכי קאמר רבי או הכי קאמר, ונראה דשני הלשונות האלה נחלקו בחקירה הנ"ל אם יש להאמצעי ג"כ חלק זכות בעשיית הפעולה או לא, דלישנא קמא ס"ל דאין כהאמצעי שום זכות בעשיית הפעולה ולא יזכר שמו עלי' כלל ולכן ס"ל דרבי אמר אתה עשית אותי ואת חייא, דכיון דר"ח הי' רק אמצעי בין רבי וההוא קצרא תתיחס כל הפעולה של העשי' רק להקצרא לבד ואין לר"ח שום חלק בה, ולכן לא יזכר גם שמו עלי' אמנם לישנא בתרא ס"ל דגם להאמצעי יש זכות וחלק בעשיית הפעולה ולכן ס"ל דרבי אמר אתה עשית את חייא וחייא עשה אותי דכיון דר"ח הי' אמצעי יש לו ג"כ חלק בעשיית הפעילה ומהראוי להזכיר גם שמו עלי' וכאשר ביארנו למעלה, וכיון דאנן נקטינן בכ"מ הילכתא כלישנא בתרא כידוע (עיין בשיירי הכנה"ג כללי התלמוד אות ס"ב וביד מלאכי כללי הלמד סי' שפ"ה) א"כ העיקר כלישנא בתרא דרבי אמר אתה עשית את חייא וחייא עשה אותי ולפ"ז יש להסתייע מכאן דגם יש חלק בעשיית הפעולה וה"ה דמגיע לו חלק בשכר הפעולה וכמו שכתבנו ודוק:

ד ולדינא אם מגיע להמתחיל ולהאמצעי חלק בשכר השדכנות הנה כבר נתפשט המנהג שחולקים שכר השדכנות לשלשה חלקים שליש למתחיל שליש לאמצעי ושליש לגומר, ואם אין אמצעי נותנים שליש למתחיל ושני שלישים להגומר וכן מבואר בעט"צ הובא בפת"ש חו"מ סי' קפ"ה סק"ג כן זה דוקא אם הי' מתחיל משני הצדדים אבל אם לא הי' מתחיל רק מצד אחד אין מגיע להמתחיל רק המחצית מזה היינו חלק ששי וכ"כ בשו"ת שב יעקב חו"מ סי' י"ג ובודאי דה"ה לגבי האמצעי הדין כן שאם לא הי' אמצעי רק מצד אחד אין מגיע לו רק חלק ששי ח"פ, אמנם בשו"ת שב יעקב שם לחלק יצא דע"כ אין מחויבין לתת להמתחיל חלק כפי המנהג רק היכי שהוא הי' הממציא של השידוך הלז וע"י נתגלה הדבר באופן שאפשר לומר שאילו לא הי' הוא המתחיל והמעורר לזה לא הי' עולה ע"ד אחרים לדבר שידוך הזה אז אמנם מגיע לו חלק מהשדכנות כפי המנהג, משא"כ אם הגומר נתעורר מעצמו לאותו שידוך וסובר לפי דעתו שהוא הי' הראשון וניכר לב"ד שאמת בפיו בכגון דא אין לתת להמתחיל חלקו, כיון שלא עשה שום פעולה טובה אצל הדבר ההוא, הואיל שהבע"ד לא נתרצו ע"י ואילו לא בא השדכן הגומר לא הי' נגמר הדבר והי' נשתקע וזה הגומר הלא בא מעצמו ולא ידע שום דבר מהמתחיל ע"כ אין שום טעם ליתן לו חלק מהשדכנות כיון שלא פעל מאומה ולא תקנו לתת שכירות בחנם עיי"ש וזה חילוק נכון מאד, ואם כי בספר הנ"ל לא כתב כן רק לענין המתחיל אבל בודאי מסתבר מילתא דגם לענין האמצעי י"ל כן והיינו דבכה"ג שהגומר נתעורר מעצמו לאותו שידוך אפי' אם מלבד המתחיל הי' גם אמצעי כמו שאין מגיע חלק להמתחיל מהשדכנות ה"ה שאין מגיע ג"כ חלק להאמצעי, כי בכל אופן שיהי' הנה מתחיל עדיף מאמצעי, ואם להמתחיל אין נותנים להאמצעי לא כש"כ. אמנם לפענ"ד נראה לצדד דאפי' בכה"ג שהגומר לא ידע מהמתחיל והאמצעי רק מעצמו נתעורר לעסוק באותו שידוך זה דוקא שאין נותנים להמתחיל והאמצעי חלק בשדכנות כפי המנהג היינו חלק שלישי או ששי כנ"ל אבל שכר טירחא יש לתת להם כפי מה שישומו הב"ד כמה שוה טרחתם בזה, ויש להביא סמוכין לזה מדברי הרא"ש בתשובה כלל ק"ה הובא בב"י סי' קפ"ה שכתב בראובן שהי' סרסור של שמעון למכור ביתו והלך אצל לוי ונתרצה לקנותו ולא אבה למכור ללוי כי אמר שהוא שונאו ומכרו לאחר ותובע הסרסור דמי סרסרותו, דאין בטענתו ממש משום דדמיא זה להא דהגוזל בתרא, דאם ירד להציל ולא הציל אין לו אלא שכר טרחתו וה"נ אין לו אלא שכר טרחו, אבל לא שכר סרסרותו, ועוד דלא דמי כלל דהתם הפסיד המציל חמורו כדי להציל חמור חבירו משא"כ הכא לא הפסיד מאומה הסרסור. ע"כ אין מגיע לו אפילו שכר טירחא, ועיין בב"י שם שצדד די"ל דה"נ הפסיד הסרסור משום שאבד תמנו ומגיע לו שכר טירחא ורק שאין מנהג העולם כן עיי"ש הרי דאפילו כשלא נגמר כלל המקח שסרסר זה הי' הדעת נותנת שמגיע להסרסור עכ"פ שכר טירחא ורק שלא נהגו כן כמ"ש הב"י. א"כ בבה"ג שנגמר השידוך ורק שנגמר ע"י אחר בזה שפיר הסברא נותנת דנהי שאין מגיע להמתחיל חלק גמור בהשכר, אבל עכ"פ שכר טירחא יש לתת לו. עוד נלפע"ד לדון בזה לפום ריהטא דאף אם נניח דגם בכה"ג אין מגיע להמתחיל שכר טירחא כיון שסוף כל סוף לא נגמר השידוך ע"י לא איכפת לן אם נגמר ע"י אחר דגם בכה"ג הוה כירד להציל ולא הציל שאין לו אפי' שכר טירחא כמ"ש הרא"ש בתשובה שהבאנו, מ"מ נהי שאין לו טענה להמתחיל אל הצדדים דאצלם הוה כירד להציל ולא הציל אבל יש לו טענה אל השדכן האחר הגומר, דכיון שהוא התחיל כבר לעסוק בשידוך הלז ודבר על לב הצדדים הנה כבוא אח"כ הגומר לעסוק בשידוך הזה נתמעטה עבודתו כיון שהצדדים כבר ידעו מהענין וכבר נכנסו הדברים באזנם, וא"כ נצמח לו טובה מהמתחיל ונהנה ממנו ועבור זה צריך לשלם לו שכרו ויש לדמות זאת להא דאיתא בש"ע חו"מ סי' רס"ד סעיף ד' ברמ"א דכל אדם שעשה עם חבירו פעולה או טובה לא יוכל לומר לו בחנם עשית עמדי הואיל ולא צויתיך אלא צריך ליתן לו שכרו עיי"ש אכן בזה יש לפקפק דע"כ לא כתב הרמ"א שם שצריך ליתן לו שכרו רק אם התכוין בעשיית הפעולה לטובת חברו, אז הדין דאף שחברו לא צוהו ע"ז מ"מ צריך לתת לו שכרו, אבל היכי שלא התכוין זה כלל לטובת חברו רק לטובת עצמו אף שעי"ז נצמח ג"כ טובה לחבירו א"צ לשלם לו כלום וכ"כ הרמ"א שם, דאם שנים נתפסו, והוציא אחד הוצאות וניצולו שניהם מהמאסר, אם נראה להב"ד שלא הוצרך להרבות הוצאות בשביל השני דאפילו בשבילו לבד הי' צריך להוציא ההוצאות הללו, אינו חייב ליתן לו כלום דהוה זה נהנה וזה לא חסר ועיי"ש ג"כ דמה"ט מי שהציל ספריו וספרי חבירו בשעת השריפה אם לא הוצרך להרבות הוצאות בשביל חבירו אין חבירו חייב לשלם לו כלום וה"נ לא התכוין המתחיל כלל לטובת הגומר ורק לטובת עצמו שירויח שכר השדכנות כשיגמור השידוך, וממילא נצמח מזה טובה קצת להגומר שנתמעטה עבודתו, בשביל זה אין הגומר מחויב לשלם לו כלום כיון שלא התכוין לטובתו, עוד י"ל דמה שהרויח הגומר מעט שנתמעטה עבודתו וטירחתו בשביל המתחיל שקדמוהו זה ל"ה בגדר טובה שיצטרך לשלם שכר למי שעשאה לו ואפי' אם הי' מכוין לטובתו דבגדר שובה לענין חיוב תשלומים ל"ה רק טובה ממשית ולא טובה כזאת שהקל לו מעט העבודה והטורח וכעין שכתבו התוס' בכתובות ק"ז ע"ב ד"ה חנן דמה"ט ס"ל לחנן דמי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו דאבד מעותיו אף דקיי"ל היורד לתוך שדה של חבירו ונטעה שלא ברשות דשמין לו כאריס ונותן לו מה שהנהו משום דהתם השבח הוא בעין ודין הוא שיטול אבל הכא לא השביח לו שום נכסים אלא שהצילו מגביית בעל חובו א"כ לא מידי יהיב לי' והוה רק כמבריח ארי מנכסי חבירו עיי"ש וגם יש לדמות זאת למ"ש התוס' בחולין קל"א ע"א ד"ה שאני דמה"ט האוכל מתנות כהונה פטור אף שהרויח ע"י האכילה שבמקום זה לא אכל דבר אחר דזה לא מקרי רוח כיון שהי' יכול להתענות עי"ש וה"נ יכול הגומר לומר לא הרוחתי כלום בפעולת המתחיל דאילו לא הי' הוא מדבר על לב הצדדים הייתי אנכי עובד יותר עד שהי' הדברים נכנסים באזנם והייתי גומר השידוך, אמנם בלא"ה כבר כתבנו דיש סברא לומר דבכה"ג שלא ידע הגומר והמתחיל ומעצמו התחיל לעסוק בהשידוך נהי שאין מגיע להמתחיל חלק כפי המנהג אבל שכר טירחתו יש לתת לו וכמו שהוכחנו למעלה, ודבר זה מסור לב"ד שישומו כמה היתה שוה טרחתו בזה וזה ישלמו לו משכר השדכנות ולא יותר:

ה ומדי דברי בדיני שדכנות אמרתי להזכיר עוד מה דאתיא לקמאי בשנים שנשתדכו זב"ז ואח"כ התירו הקשר שביניהם וכעבור איזהו זמן השתדל אחד ודבר על לבם להחזיר הדבר ליושנו, ועלה בידו שחזרו ונתקשרו שנית ותבע זה שכרו כפי המנהג שנותנים לשדכן בערך מכסת הנדן באומרו כי גמר שידוך חדש (המנהג הוא במדינתנו לתת חמשה אחוזים מכל מאה של סך הנדן אם הצדדים רחוקים זמ"ז יותר מעשרה פרסאות והמחצית מזה אם המה באותה העיר, ואם אינם באותה העיר אבל אינם רחוקים זמ"ז ג"כ עשרה פרסאות בזה יש כבר מנהגים שונים, וכפי מה שהגידו לי הרבנים דייני הבד"צ דפ"ק היו נהגו בפ"ק לתת בכגון דא שלשה ושלש רבעים מכל מאה של סך הנדן וכן המנהג לפסוק בפ"ק) והצדדים משיבים שאין מגיע לו כ"כ כיון שהשידוך כבר הי' נעשה והוא לא המציאו מחדש רק שהחזירו אחר שנתקלקל, ועמדו לפנינו למשפט וצדדתי דהצדק בזה עם הצדדים דשכר שדכנות בשלימות כפי ערך הנדן אין מגיע רק משידוך חדש ובכגון דא שהשידוך כבר הי' קיים פעם אחת אף שנתבטל לא מקרי זה שידוך חדש וראי' לזה נלפע"ד מדברי הש"ס בסוכה כ"ז ע"ב ושוין שאם נפלה שחוזר ובונה אותו בחולו של מועד פשיטא מ"ד האי אחריתי הוא ואינה לשבעה קמ"ל וכתבו התוס' שם דה"ט דלאו אחריתי היא לפי שבונה אותה באותן עצים עיי"ש וה"נ י"ל כיון שהשידוך נעשה בין אותן הצדדים עצמם לא מקרי שידוך חדש שיגיע להשדכן שכרו משלם כמו שמגיע לו משידוך אחר, עוד נלפע"ד להביא ראי' לזה מדברי הש"ס מגילה ב' ע"ב מנצפ"ך צופים אמרום ותסברא והא כתיב אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה וכו' אלא שכחום וחזרו ויסדום ומשמע ג"כ דדבר שהי' כבר במציאות וחדל להיות ונתהוה שנית לא מקרי דבר חדש וה"נ כיון שכבר הי' השידוך אף שנתבטל בנתים לא מקרי שידוך חדש כשנתהוה שנית, אמנם מצאתי ראי' גם לאידך גיסא מדברי המדרש רבה שמות א' ח' דמפרש דמה שאמר הכתוב ויקם מלך חדש וגו' הכונה אותו פרעה עצמו שהי' בימי יוסף והא דקרי לי' הכתוב מלך חדש משום שהורידוהו מכסאו שלשה חדשים על אשר לא רצה לשמוע להם להזדווג לישראל והחזירוהו כשנתרצה להם עיי"ש ומשמע מזה דאפי' דבר שהי' כבר אם חדל להיות ונתהוה שנית מקרי דבר חדש אכן אין למדין מן האגדה כידוע. ויש לדמות זאת ג"כ להא דאיתא בסוטה מ"ג ע"א דהמחזיר גרושתו א"ח מעורכי המלחמה משום דל"מ אשה חדשה וה"נ י"ל דל"מ זאת שידוך חדש כנ"ל ועיין סוטה מ"ג שם דס"ל לר' יהודה דאף הבונה בית על מכונו אינו חוזר מעורכי המלחמה ופירש"י שם סתרו ובנאו במדה ראשונה אינו חוזר דלאו חדש הוא הואיל ולא חידש להוסיף עליו עיי"ש וזה ג"כ דמיון נכון למה שכתבנו דדבר שנתהוה שנית אחר העדרו לא מקרי דבר חדש כיון שכבר הי' במציאות, אמנם בש"ס שם בדף מ"ד ע"א איתא דאם הוסיף בו דימוס אחד חוזר ועיין ברש"י שם שביאר דכיון שיש בו איזהו שינוי בגובה או בעובי לא הוה על מכונו וקרינן בי' בית חדש, וא"כ ה"כ בנידון דידן הי' מקום לחלק דאם נתהוה השידוך שנית תחת אותן התנאים ממש שבתחלה בלי שום שינוי אה"נ דלא מקרי שידוך חדש ואין מגיע להשדכן שכר רק לפי ערך טרחתו והעבודה שעבד, אבל אם נעשו כעת איזהו שינוים בדבר כגון שהוסיפו על הנדן או נדברו שאר ענינים שלא הי' המדובר מהם בתחלה שפיר י"ל דהוה שידוך חדש ומגיע להשדכן כפי המנהג. אמנם בלא"ה נלפע"ד דבכגון דא אין מגיע להשדכן רק שכר טירחתו ולא יותר דהא עיקר הטעם שמשלמין להשדכן שכר קבוע לפי ערך הנדן ל"ה רק מחמת מנהגא שכן נתפשט המנהג ומסתמא כל העושה ע"ד המנהג הוא עושה א"כ בכה"ג דהוה מילתא דלא שכיחא דאך לעתים רחוקות יזדמן זאת שמחותנים שכבר נתרחקו יחזרו ויתקרבו שנית אין זה נופל תחת המנהג דבדבר שאינו מצוי ל"ש מנהג כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' ק"צ ס"ק ג' וסי' רס"ד ס"ק ב' ועיין בחו"מ סי' של"ב סעיף א' ברמ"א ובש"ך שם ס"ק ב', וכיוצא בזה ראיתי בשו"ת אבן יקרה מהדו"ק חאה"ע סי' י"ד שכתב דאם מכסת הנדן גדול הרבה מכפי הרגיל אין מגיע להשדכן שכרו לפי ערך הנדן דבזה ג"כ ל"ש ללכת אחר המנהג דהוה דבר שאינו מצוי ובדבר שאינו מצוי ל"ש מנהג עיי"ש ע"כ בנ"ד נראה כמ"ש דאין מגיע להשדכן רק כפי ראות עיני הב"ד שמהראוי לתת לו בערך עבודתו וטרחתו לפי הצדק והיושר וכמו שביארנו:

ו ורגע אדבר עוד בדבר מה שהבאתי למעלה בפתח המאמר קושית המפורשים איך לקח משה עצמות יוסף עמו הרי הי' כהן וכהן אינו רשאי לטמאות עצמו, הנה בפשיטות י"ל דהמעשה הזאת היתה קודם מ"ת ואז לא כאמרו עוד דיני טומאה וטהרה לכהנים. וכיוצא בזה ראיתי מתרצים ג"כ על הא דאיתא במכילתא פ' יתרו דמשה גירש את צפורה בגט ומה שנאמר אחר שילוחי' היינו אחר שפטרה בגט וקשה אם נאמר דמשה הי' כהן איך החזירה אח"כ ולקח גרושתו הרי כהן אסור בגרושה ותירצו דר' יהושע בעל המאמר במכילתא שם קאי לטעמי' דס"ל בזבחים קט"ז ע"א דיתרו קודם מ"ת בא ואז לא נאסר עוד כלל כהן בגרושה ולפ"ז הי' מקום לומר דמפאת זה באמת חולק ר"א המודעי על ר"י במכילתא שם וס"ל דמשה לא גרש את צפורה בגט ורק פטרה במאמר משום דקאי ג"כ בשטתי' דפליג על ר"י בזבחים שם וס"ל דיתרו לאחר מ"ת בא וא"כ א"א לומר שמשה גירש את צפורה בגט דלא הי' רשאי להחזירה לפ"ז כיון שהי' כהן וע"כ ס"ל דלא פטרה רק במאמר (ואף דקיי"ל דהאבות קיימו התורה עד שלא נתנה ולאו דוקא אבות אלא אפי' בניהם אחריהם ועיין מל"מ פ"י מה' מלכים ה"ז דאפי' באליעזר הוה קי"ל לאברהם שקיים את התורה מ"מ כבר חדית לן הרמב"ן דרק בא"י הי' האבות מקיימין את התורה ולא בחו"ל דאל"כ איך נשא יעקב ב' אחיות והדברים ידועים) עוד י"ל בעיקר קושית המפורשים הנ"ל דה"ט שטמא משה רבינו עצמו בלקיחת עצמות יוסף משום דכל ישראל הי' עוסקין בביזה ולא הי' איש שיתעסק בהם הוה כעין מת מצוה שהותרה בו הטומאה לכהנים, ובזה י"ל ענין נכון בדברי הש"ס בסוטה שם י"ג ע"א דדרש על משה רבינו מאמר הכתוב חכם לב יקח מצוה זה משה שכל ישראל הי' עוסקין בביזה והוא הי' עוסק בעצמות יוסף וראיתי בספר בנין אריאל עה"ת פ' בשלח שדקדק איזהו חכמה הראה משה בזה שעסק בעצמות יוסף, ויותר יתכן לכנות המעשה הזה בשם חסידות ואהבת המצוה אבל לא בשם חכמה, ולהנ"ל הענין נכבד דמשה רבינו הראה אמנם במעשה הזה גם דבר חכמה דבראותו שאין איש שיתעסק בעצמות יוסף כיון שכל ישראל הי' עוסקין בביזה דן אותם כמת מצוה ולא חש להטמאות להם אף שהי' כהן ודוק:

תוכן העניינים

ברכת אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה