ברכת אהרן· הרב אהרן לוין
פרק ראשון · יג
שם בגמרא לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני וכו' אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא וכו' ולא עוד אלא כל מה שאני עושה אני נמלך במפיבושת רבי ואומר לו מפיבושת רבי יפה דנתי וכו' ולא בושתי א"ר יהושע ברי' דרב אידי מאי קרא ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש (תהלים קי"ט) תנא לא מפיבושת שמו אלא איש בושת שמו ולמה נקרא שמו מפיבושת שהי' מבייש פני דוד בהלכה וכו' עכ"ל הש"ס. (א) הנה הלשון לא חסיד אני דקאמר דוד מורה שהי' משבח בנפשי' שעשה דבר אשר מצד הדין לא הי' מחויב לעשותו ועשהו רק מפאת חסידות יתירה שהיתה בו כי כן משמע הלשון חסיד עיין רש"י ר"ה י"ז ע"ב צדיק במשפט אמת וכו' וחסיד לפנים משורת הדין ויש לתמוה וכי מדת חסידות היא זאת שלא להורות בלי רשות מהרב הלא דינא הכי ומי זוטר הא דאמרו חז"ל בעירובין שם ס"ג דכל תלמיד המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה ובני אהרן לא נענשו אלא על שהורו הלכה בפני רבן עיי"ש עוד כמה מאמרים נמרצים בענין זה, ונראה דמצד הדין שיהי' התלמיד רשאי להורות סגי בנטילת רשות פעם אחת מהרב וכיון שנטל רשות מהרב הוא רשאי להורות כל הבו לידו ודוד שבח בנפשי' שהוא לא הסתפק בזה שנטל רשות פעם אחת ממפיבושת רק בכל הוראה והוראה שבאה לפניו הי' נמלך במפיבושת ואומר לו יפה דנתי וכו' ולזה ל"ה מחויב מצד הדין רק עשה כן ממדת חסידות. עוד י"ל בזה עפ"י דברי המהרי"ק הובא בש"ך יו"ד סי' רמ"ב ס"ק י"ב שכתב דאם נתגדל התלמיד ונתחכם כרבו יכול להורות בפניו וא"צ ליטל רשות ממנו וגם לחלוק עליו רשאי כאשר כן מצאנו בר"ל שחלק על ר"י והורה בפניו אף שהי' רבו וכ"כ גם הריב"ש בסי' רע"א, וה"נ משבח דוד בנפשי' שאף שידע בלבו שכבר נתגדל ונתחכם כמפיבושת ולא הי' צריך כלל ליטל רשות ממנו מ"מ לא רצה להורות בלי רשותו ולזה לא הי' מחויב מצד הדין רק מפאת חסידות עשה כן:
ב ובזה יעלה בידינו ביאור נכבד לכל מאמר הש"ס כאן אשר יש לדקדק בו דקדוקים אחדים, ולדברינו הכל על מקומו יבוא בשלום. מתחלה יש לדקדק על הלשון דקאמר דוד ולא עוד אלא כל מה שאני עושה אני נמלך במפיבושת רבי אשר זה מורה כאלו יש איזהו ניגוד בין המעשה הזה להמעשה הקודם והיינו דאם ידיו הי' מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא לא הי' לו לשאול את מפיבושת ועכ"ז שאל ובאמת אין הענינים האלה סותרים עצמם כלל והו"ל למימר ועוד כל מה שאני וכו' ומה זה דקאמר ולא עוד, וכן הא דמסיים ואומר לו וכו' ולא בושתי היא שפת יתר לאיזהו צורך סיפר לנו שלא הי' בוש וכי בושה היא זאת לשאול בעצת הרב, וגם יש לדקדק על הא דמסיים הש"ס תנא לאו מפיבושת שמו אלא איש בושת שמו ולמה נקרא שמו מפיבושת שהי' מבייש פני דוד בהלכה, מה ענין המאמר הזה לכאן. ולפמ"ש למעלה דברי הש"ס מזוקקים, דמתחלה קאמר דדוד אמר על עצמו לא חסיד אני וכו' שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות והוא ידיו מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא, ונלמד מזה שדוד כבר הי' בקי היטב בהוראה וי"ל שכבר הגיע למדרגת מפיבושת ונתחכם כמותו, וא"כ מצד הדין לא הי' צריך עוד ליטל רשות ממנו, כדברי המהרי"ק שהבאנו, ומשבח דוד חסידותי' שאף שידיו הי' מלוכלכות בדם בשפיר ובשליא וכבר הי' בקי ורגיל בהוראה כמפיבושת, ולא הי' צריך ליטל ממנו רשות מ"מ לא הורה בלי רשותו וכל מה שהי' עושה הי' נמלך במפיבושת רבי', ומדוקדק מאד הלשון ולא עוד דקאמר, ומסיים עוד ואומר לו מפיבושת רבי יפה דנתי יפה חייבתי וכו' ולא בושתי ודבריו אלה המה כמו ביאור לדבריו הראשונים שלא יוקשה בעינינו איך משבח בנפשי' שהוא חסיד בדבר שעפ"י הדין הי' מחויב לעשותו, כי מדינא יש ליטל רשות מהרב וכנ"ל לזה הביא ראי' שכבר הגיע למדרגת מפיבושת וא"כ מצד הדין לא הי' צריך כלל ליטל רשות ממנו, ואמר שאם אמנם שהי' ימים שהי' מפיבושת גדול ממנו בחכמה והי' מביישו בהלכה כאשר כן דרשו חז"ל לקמן דלכן נקרא מפיבושת וכו' הנה עתה נתחכם כבר כמוהו ובשאלו ממנו דבר הלכה אמר לו יפה דנתי וכו' והיינו שידע מראש שהורה כדת וכדין ולא בושתי הכונה שלא נתבייש עוד ממנו בהלכה כבתחלה וממילא לא הי' מחויב כלל ליטל ממנו רשות ועכ"ז מחמת חסידותי' נטל, ושפיר קאמר אנפשי' לא חסיד אני וכו' וכאמור:
ג ומה יקרו לפ"ז דברי יהושע ברי' דר' אידי דקאמר מאי קרא ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש והמובן הפשוט הוא דר"י ברי' דר' אידי רצה להביא סמוכין למה שאמרו דדוד אמר על עצמו ולא בושתי שכן מצאנו במקרא שאמר ואדברה בעדותיך וכו' וזה תמוה מאד דלא בושתי בדברי דוד והמקרא ואדברה בעדותיך וכו' המה שני מושגים המתנגדים זל"ז מן הקצה אל הקצה דמה שאמר דוד לא בושתי הוא להורות על רוב ענותנותו שאף שהי' מלך לא הי' בוש לשאול בעצת הרב ומה שנאמר בקרא ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש הוא להורות על ידיעת עצמו ורום מעלתו שהוא גדול כ"כ עד שאפי' נגד מלכים לא יבוש לדבר, ולהנ"ל הענין נחמד ור"י ברי' דר' אידי רצה אמנם לפרש לנו דמה שאמר דוד ולא בושתי אין הכונה שלא הי' בוש לשאול בעצת הרב רק הכונה כמ"ש שלא הי' בוש מפני מפיבושת בהלכה כאשר כן הי' מתחלה שמפיבושת הי' מביישו בהלכה, ועתה נתחכם כמותו ולא הי' מתבייש ממנו, ולכן שפיר הביא סמוכין לזה מדברי הכתוב ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש, כלומר דמה שאמר דוד לא בושתי כונתו ע"ד שאמר הכתוב שהי' מדבר בתורה לפני מלכים ולא הי' מתבייש ה"נ הפירוש שלא הי' מתבייש לפני מפיבושת וע"ד שאמרנו:
ואחרי אשר לפ"ז כל המאמר סובב על פרט זה שמתחלה הי' מפיבושת מבייש פני דוד בהלכה ועתה לא הי' מביישו עוד וכאשר ביארנו למעלה אשר ע"ז כוון דוד באמרו על עצמו לא חסיד אני וכו' לכן סמכו חז"ל אל המאמר הזה גם דברי הברייתא שהמה יסוד כל המאמר דלכן נקרא מפיבושת אף ששמו הי' איש בושת משום שהי' מבייש פני דוד בהלכה, והדברים נעימים ונחמדים: