ברכת אהרן· הרב אהרן לוין
פרק ראשון · ד
דף ג' ע"א בגמרא תניא א"ר יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח עד שסיימתי תפלתי אמר לי שלום עליך רבי ואמרתי לו שלום עליך רבי ומורי ואמר לי בני מפני מה נכנסת לחורבה וכו' באותה שעה למדתי ממנו וכו' שאין נכנסין לחורבה. (א) עיין בש"ס כאן דלכן אין נכנסין לחורבה ואפי' לחדתא משום חשדא ופירש"י שלא יאמרו זונה מוכנת לו, ועיין בבראשית רבה פ' ס"ב שמסופר שם דר"י בן חלפתא (והוא סתם ר' יוסי שבש"ס כידוע ועיין תוספות ישנים סוף יומא ד"ה מכלל) ותלמידוהי הי' רגילים להיות משכימים ויושבים ושונים תחת תאנה אחת והי' בעל התאנה משכים ולוקטה אמר שמא הוא חשדינו מה עבדון חלפון אתרון עיי"ש ונראה לשער דה"ט שברח ר' יוסי כ"כ מן החשד משום שכן למדו אליהו בש"ס כאן שמהראוי לברוח בכל היכולת מן הכיעור ולשמור עצמו מכל קו של חשד וע"כ בראותו שבעל התאנה חושד אותו עזב את המקום והלך לו למקום אחר:
ויש להעיר מדברי הש"ס בשבת קי"ח ע"ב דקאמר ר"י יהי חלקי ממי שחושדין אותו ואין בו, ומשמע לפום ריהטא דר"י לא שם לב כלל אל החשד, וי"ל דזה אמר ר' יוסי קודם שאמר לו אליהו הך מילתא שאין לכנוס לחורבה מפני החשד ואז אמנם חשב דאין להשגיח כלל על חשד של חנם ואדרבה השתוקק להיות מאלה שחושדין אותם ואין בהם, אכן אח"כ כשמעו מאליהו שיש להתרחק מן החשד הנה ברח ממנו בכל היכולת וכנ"ל:
ב ועיין בש"ס דשבת שם דקאמר עוד ר' יוסי מימי לא עברתי על דעת חבירי, יודע אני בעצמי שאיני כהן אם אומרים לי חבירי עלה לדוכן אני עולה, ונראה לשער דה"ט שסיפר ר"י כן שלא עבר על דעת חביריו, כי ר"י הי' מתלמידי ר"ע עיין פסחים י"ח ע"א ר"י בשטת ר"ע רבי' אמרה. וידוע דתלמידי ר"ע לא הי' נוחים זל"ז עיין יבמות ס"ב ע"ב שנים עשר אלף זוגים תלמידים הי' לו לר"ע וכלם מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זל"ז והי' העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם ר"א ור"י ור' יוסי ור"ש ור"א בן שמוע ועיין בראשית רבה פ' ס"א דר"ע בעצמו אמר לתלמידיו (ובתוכם נזכר שם גם ר' יוסי) בני הראשונים לא מתו אלא מפני שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם עיי"ש ולכן שיבח ר"י בנפשי' שהוא לא הי' כשאר תלמידי ר"ע שהתקוטטו זה עם זה רק אדרבה הי' נוח לחבריו ומעולם לא עבר על דעתם והפליג כ"כ את התקרבותו לחבריו עד שאמר שאם גם הי' אומרים לו שיעלה לדוכן אף שאינו כהן לא הי' משיב פניהם ריקם. ואולי י"ל עוד דהדברים מתאימים עם מה שכתבנו למעלה, דר"י אחר שמעו מאליהו הדברים המוזכרים בש"ס כאן זה הי' דרכו להרחיק עצמו בכל היכולת מכל חשד ורינון. ולכן לא רצה שיחשדוהו שבהיותו מתלמידי ר"ע הוא ג"כ בלתי נוח ומקובל לחבריו לזאת הודיע שאדרבה נהפוך הוא, ומימיו לא עבר על דעת חבריו:
ובמק"א שערתי כיוצא בזה בהא דאיתא באבות פ"ד מי"ב ר"א בן שמוע אומר יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך וכבוד חבירך כמורא רבך ומורא רבך כמורא שמים דה"ט שהזהיר ר"א בן שמוע על כבוד חברים משום שהוא הי' ג"כ מתלמידי ר"ע כדאיתא בש"ס דיבמות ס"ב שהבאנו, ותלמידי ר"ע לא נהגו כבוד זה בזה ולא הי' נוחים זל"ז לזאת הזהיר שלא נכון לעשות כן ואדרבה יש ליזהר בכבוד חברים כמו בכבוד הרב, ואולי מה שהזהיר עוד ר"א במאמר הזה על כבוד התלמידים וכבוד הרב משום שהי' לו ישיבה גדולה ומספר תלמידיו הי' רב מאד עיין יבמות פ"ד ע"א שרבי אמר כשהלכתי ללמוד תורה אצל ר"א בן שמוע חוברו עלי תלמידים כתרנגולים של בית בוקיא וכו' ועיין עירובין כ"ג ע"א שסיפר רבי כשהיינו למדין תורה אצל ראב"ש היינו יושבים ששה באמה אחת עיי"ש וע"כ מצא לנכון לתאר איך צריך להיות היחס בין הרב והתלמידים שהרב צריך להיות נזהר בכבוד התלמידים והתלמידים צריכים לירא ולפחוד מהרב ואז יעלה הלימוד יפה ויעשה פרי ישוה לו:
ג ועיין חגיגה כ"ב ע"א מאן תנא דחייש לאיבה ר' יוסי הוא עיי"ש וי"ל דה"ט שכנו את ר"י בשם תנא דחייש לאיבה כי כן הי' תכונתו לאהוב את השלום ולברוח מהמחלוקת כדברינו למעלה, ואולי באמת פעל עליו זאת הנסיון כי בהיותו מתלמידי ר"ע בעיניו ראה את התולדות הרעות והנזק הגדול אשר יצאו מהמחלוקת לזאת הוקיר מאד את השלום ושנא את המחלוקת, ואולי מפאת תכונתו זאת אמר ג"כ המאמר המובא ממנו ביומא ע"ה בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בו"ד מדת בו"ד מקנינו את חבירו יורד עמו עד לחייו אבל הקב"ה אינו כן וכו' אשר ענינו הוא ג"כ לעורר את בני האדם שלא ינטרו איבה זל"ז וכביכול מהקב"ה ילמדו להיות נוחים לרצות ועוברים על פשע:
והא דהשיב ר' יוסי לאליהו שלום עליך רבי ומורי י"ל דה"ט שקרא לאליהו בשם רבי ומורי כי אליהו הי' רגיל אצלו ללמדו תורה עיין סנהדרין קי"ג ע"ב דרש ר' יוסי בצפורי אבא אליהו קפדן הוה, הוה רגיל למיתי גבי' איכסי מיני' תלתא יומי ולא אתא ופירש"י איכסי מיני' שהי' רגיל למיתי לבי מדרשו כל יומא וכו' ועיין יבמות ס"ג אשכחי' אליהו לר' יוסי עיי"ש:
ועיין מ"ק כ"ו ע"ב כד נח נפשי' דר' יוסי שפעי מרזבי דצפורא דמא וי"ל הכונה כי ר"י הי' יושב כסאות למשפט בצפורי עיין סנהדרין ל"ב ע"ב צדק צדק תרדוף הלך אחר חכמים לישיבה וכו' אחר ר"י לצפורי ופירש"י שם אחר חכמים לישיבה בית הועד ששמה ב"ד קבוע, ובהיות ר"י אוהב מאד את השלום התאמץ לנטוע זרע השלום בקרב עדתו לאהבה איש את רעהו, ולכן כל עוד שהי' בחיים לא נראה דם, רמז לריב ומצה, בחוצות צפורי כי יושבי' הלכו אש את רעהו באהבה ובמישור ולא הי' פרץ וצוחה ברחובותם אמנם אחרי מותו נתפרדה החבילה ובהלקח הרועה הנאמן הזה אשר נתן נפשו בעד השלום הנה דמים בדמים נגעו וקול מריבה כשמע בחוצות צפורי וברחובותי' קול מדנים בין אחים אשר הי' ללהב ולמוקד כי לא הי' איש שיעמוד בפרץ וישיב לכונן ארמון השלום על תלו. ועל המצב הזה אשר נהי' בצפורי אחרי מות ר"י רמזו חז"ל באמרם בסגנון מליצי כי מרזבי דצפורי שפעי דמא כלומר הרחובות הי' מלאים דם מרוב המחלוקת והמריבה, אשר יצאה ללהב ותאכל עיר ומלואה וכאמור: