ברכת אהרן· הרב אהרן לוין
פרק ראשון · ב
שם תוס' ד"ה מאימתי פירש רש"י שק"ש שעל המטה עיקר וכו' והכי איתא בירושלמי אם קרא קודם לכן לא יצא וא"כ למה אנו מתפללין ק"ש בלילה בביהכ"נ כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת תימא לפירושו דלפ"ז ע"כ פסקינן כריב"ל דאמר תפלות באמצע תקנום פירוש באמצע בין שני ק"ש בין ק"ש של שחרית ובין ק"ש של ערבית ואנן קיי"ל כר' יוחנן דאמר לקמן בדף ד' ע"ב איזהו בן עוה"ב זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית עכ"ל התוס' (א) עיין לקמן בדף ד' שם דהש"ס שקל וטרי להבין מחלוקת ר"י וריב"ל בהך מילתא אי יש לסמוך גאולה לתפלה של ערבית וקאמר הש"ס דפליגי בזה דר' יוחנן ס"ל גאולה מאורתא נמי הוה אלא גאולה מעלייתא ל"ה עד צפרא ולכן גם בלילה יש לסמוך גאולה לתפלה אולם ריב"ל ס"ל כיון דגאולה מעלייתא ל"ה רק בצפרא לכן בלילה אין לסמוך גאולה לתפלה. ויש להבין באיזהו סברא נחלקו הלא שניהם מודים דגם בלילה הוה גאולה וכמו כן שניהם מודים דעיקר גאולה ל"ה רק ביום וכן הוא לקמן בדף ט' ע"א הכל מודים כשנגאלו ישראל ממצרים לא נגאלו אלא בערב וכו' וכשיצאו לא יצאו אלא ביום וכו' א"כ אמאי לר"י הוה לילה זמן גאולה ולריב"ל ל"ה לילה זמן גאולה. ונלפע"ד דר"י וריב"ל פליגי בסברא שנחלקו בה הרנב"ר והר' יהוסף הלוי בנימוקי יוסף ב"מ ז' לענין הכשר מצוה אי מקרי בעידנא שנאמר בי' עדל"ת, דדעת הרנב"ר דמעת שמתחילין להתעסק בעשיית המצוה אף שגוף המצוה עדיין לא נעשתה כבר מקרי עידן עשיית המצוה ואמרינן בי' עדל"ת אולם ר' יהוסף חולק עליו וס"ל דכל עוד שלא נעשה עיקר המצוה לא מקרי בעידנא ואין לומר עדל"ת עיי"ש ועיין תוס' ב"ב י"ג ד"ה כופין וגטין מ"א ד"ה לישא שכתבו ג"כ הכי עיי"ש שכתבו דה"ט דעשה דפ"ו לא דחי לאו דלא יהי' קדש משום דעשה דפ"ו אינו מקיים רק בגמר והל"ת עובר בהעראה ול"ה בעידנא אלמא דאף שכבר התחיל לעשות המצוה מ"מ לא מקרי עוד בעידנא ועיין בנובי"ת חאה"ע סי' קמ"א מה שהאריך בזה. וי"ל דר' יוחנן יסבור כסברת הרנב"ר הנ"ל דמעת שמתחילין לעסוק במצוה כבר הוה בעידנא ולכן ס"ל דאף דעיקר הגאולה הי' בבוקר מ"מ כיון דהתחלת הגאולה היתה בלילה חשבינן לילה לזמן גאולה, אבל ריב"ל יסבור כסברת הר' יהוסף וכדעת התוס' הנ"ל דל"מ בעידנא רק העת שנעשה בה עיקר המצוה אבל הכשר מצוה ל"ה בעידנא ולכן ס"ל ג"כ כיון דעיקר הגאולה היתה בבוקר לא מקרי זמן גאולה רק בצפרא ומה שהתחלת הגאולה היתה בלילה אינה כדאי לעשות לילה לזמן גאולה והבן:
ב ובזה יעלה בידינו פלפול נעים בביאור דברי הש"ס במנחות מ"ה ע"א וכל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים (יחזקאל מ"ד) כהנים הוא דלא אכלי הא ישראל אכלי א"ר יוחנן פרשה זו אליהו עתיד לדורשה, רבינא אומר כהנים איצטריך לי' סד"א הואיל ואישתרי מליקה לגבייהו תשתרי נמי נבלה וטרפה קמ"ל, ורבים ראו כן תמהו מדוע לא תירץ ר' יוחנן הכי לנפשי' עד שאמר דאליהו עתיד לדרוש הפרשה הזאת, ולדברינו למעלה נאמר דלכאורה יש להקשות איך נוכל לומר דסד"א שלכהנים יהי' מותר נבילה וטריפה משום דאישתרי מליקה לגבייהו הרי במליקה י"ל דה"ט דאשתרי לכהנים משום דעשה דאכילת קדשים דוחה לל"ת דנבילה לשטת התוס' בשבועות כ"ד ע"א ד"ה האוכל דוזבחת ל"ה עשה ואף אם נאמר דהוה עשה מ"מ בעוף בודאי ליכא עשה דאינו זבוח כמ"ש הפמ"ג בפתיחה לה' שחיטה עיי"ש ועיין בדורש לציון סוף דרוש א' שעמד בזה. ובישוב קושיא זו י"ל לפי מה דקיי"ל דבאיסורין חייבין על הנאת הגרון עיין בר"מ פי"ד מה' מאכלות אסורות ה"ג כזית שאמרו וכו' שאין החיוב אלא על הנאת הגרון בכזית מדבר האסור ועיין מנ"ח מצוה שי"ג אות ב' שכתב דאף ר"ל דפליג על ר"י בחולין ק"ג וס"ל דאזלינן בתר הנאת המעיים זה דוקא לענין שלא להתחייב על הנאת הגרון לבד בלי הנאת המעיים אבל אה"נ דגם לדידי' האיסור מתחיל בהנאת הגרון עיי"ש וא"כ בכל אופן שיהי' בין לר"י בין לר"ל באכילת איסור כבר נעשה איסור מעת שהגרון נהנה אולם באכילת מצוה אין מקיימין המצוה רק בהנאת המעיים כמבואר במחצית השקל סי' תע"ה ס"ק ד' א"כ לא נוכל לומר דה"ט דאשתרי מליקה לכהנים משום דעדל"ת דל"ה בעידנא דהאיסור מתחיל תיכף בהנאת הגרון משא"כ המצוה אינו מקיים רק בהנאת המעיים ובכה"ג ל"ש לומר עדל"ת, והרי זה דומה לסברת התוס' בגיטין וב"ב שהבאתי דלכן העשה דפ"ו אינה דוחה ללאו דלא יהי' קדש דעל הל"ת עובר תיכף והעשה אינו מקיים רק בגמר וכנ"ל. אולם בסברתנו זאת יש להתוכח דנהי דעיקר המצוה אינו מקיים רק בהנאת המעיים אבל הרי בעת שנהנה הגרון עכ"פ מתעסק הוא במצוה ושפיר הוה בעידנא כמו הכשר מצוה דמקרי בעידנא אף דל"ה מעיקר המצוה. אכן בזה באנו למחלוקת הרנב"ר והר"י שהבאנו אי הכשר מצוה הוה בעידנא אי לא ומעתה י"ל דר' יוחנן ורבינא בש"ס דמנחות הנ"ל אזלי לשטתייהו דר"י כשטתי' דלילה הוה זמן גאולה וע"כ ס"ל דהכשר מצוה הוה בעידנא כשטת הרנב"ר וכאשר הוכחנו למעלה ולכן לא הי' יכול לתרץ לנפשי' דה"ט שהוצרך הכתוב לאסור נבלה וטרפה לכהנים משום דסד"א דשרי להם כמו דשרי להו מליקה דבמליקה ה"ט משום דעדל"ת, ואי דל"ה בעידנא דעל האיסור עוברין בהנאת הגרון והעשה אין מקיימין רק בהנאת המעיים דלשטת ר"י גם בכה"ג הוה בעידנא כמו הכשר מצוה דהוה בעידנא וא"כ הוצרך לומר דפרשה זו אליהו עתיד לדורשה, אמנם רבינא יסבור כשטת התוס' והר' יהוסף דהכשר מצוה ל"ה בעידנא ולכן שפיר מתרץ דקרא איצטריך לאשמעינן שלא נימא דלכהנים הותרה נבילה כיון דאשתרי לגבייהו מליקה ואין לומר דמליקה ה"ט דעדל"ת דלשטת רבינא ל"ה בעידנא ול"ש לומר עדל"ת ודו"ק:
ג ועיין קידושין ל"ח ע"א תוס' ד"ה אקרוב שהביאו בשם הירושלמי (הוא בירושלמי חלה רפ"ב) להקשות אמאי לא אכלו בני ישראל מצה מחדש ויבא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה ל"ת דחדש ועיין באור חדש שם שהעיר דבירושלמי ליתא לקושיא זו כלל ואדרבה הירושלמי כתב הדברים האלה בדרך תירוץ לישב הקושיא שהקשו שם אם נאמר דקמה שמצאו ישראל בעת שנכנסו לארץ היתה אסורה משום חדש אפילו מצאו אותה קצורה ואפי' חטים בעלייה א"כ איך אכלו מצה בלילי פסח ומתרץ ר' יונה דאכלו משום דעדל"ת וכתב באור חדש דאין כוונת התוס' דבירושלמי הקשה כן רק כוונת התוס' להקשות מצדם על הא דקאמר המקשה בש"ס שם דלר"ע דס"ל מושב כל מקום שאתם יושבים משמע ניחא הא דכתיב בקרא דיהושע ה' ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ממחרת הפסח אין אבל מקודם לזה לא משום דלא אקרוב עומר והי' אסורין לאכול משום חדש והקשו בתוס' הרי גם לר"ע לא ניחא דגם לדידי' הי' יכולין לאכול מצה מחדש מטעם עדל"ת וכמו שמצאנו בירושלמי שמותר לאכול מצה מחדש משום דעדל"ת וא"כ גם לר"ע קשה מדוע כתיב בקרא דלא אכלו רק ממחרת הפסח הרי גם קודם זה הי' יכולין לאכול, ולדברינו למעלה יש לישב קושית התוס' בדרך נכון דבאמת יש לתמוה איך נוכל להתיר לאכול מצה מחדש משום דעדל"ת הרי ל"ה בעידנא כמ"ש דעל האיסור עוברין תיכף בהנאת הגרון והעשה אין מקיימין רק בהנאת המעיים אכן אם נאמר כשטת הרנב"ר בנ"י הנ"ל דגם הכשר מצוה הוה בעידנא ניחא דנהי דעיקר המצוה הוה בהנאת המעיים אבל הנאת הגרון הוה עכ"פ כהכשר מצוה ושפיר מקרי בעידנא לדחות הל"ת ומעתה י"ל דבירושלמי אומר כן ר' יונה דמותר לאכול מצה מחדש מטעם דעדל"ת ור' יונה הי' מתלמידי ר' יוחנן כדאיתא בש"ס דבכורות ל' סע"א, ובודאי קאי בשטת ר"י רבי' דאין דרך התלמיד לחלוק על הרב בשגם דהירושלמי מסתמא קאי בשטת ר' יוחנן שהי' מחברו כידוע ולכן שפיר קאמר די"ל עדל"ת במצה מחדש כי לשטת ר' יוחנן דס"ל כהרנב"ר דהכשר מצוה הוה בעידנא כאשר הוכחנו למעלה אה"נ דבמצה מחדש הוה בעידנא ושייך לומר עדל"ת אמנם בש"ס דידן שפיר קאמר המקשה דלר"ע דס"ל דמושב כל מקום שאתם יושבים משמע ניחא מה דכתיב דאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח אבל מקודם לזה לא הי' יכולין לאכול משום חדש ואי דהי' יכולין לאכול מצה מטעם דעדל"ת דר"ע י"ל דלא ס"ל כסברת הרנב"ר דהכשר מצוה הוה בעידנא וא"כ ממילא ל"ש לומר באכילת מצה מחדש עדל"ת כיון דל"ה בעידנא וכנ"ל:
ד ואם כנים הדברים האלה שכתבנו דר"ע לא ס"ל כסברת הרנב"ר ולדידי' הכשר מצוה ל"ה בעידנא יעלה בידינו ישוב נכון לקושיא המפורסמת בשער בת רבים על הא דאמרינן בפסחים מ"ד דר"ע לא ס"ל היתר מצטרף לאיסור רק בנזיר ולא נוכל למילף משם לכל התורה משום דהוה נזיר וחטאת (דגם גבי חטאת גילתה התורה דהיתר מצטרף לאיסור דכתיב כל אשר יגע בבשרה יקדש ודרשינן יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא תפסול ואם כשירה היא תאכל כחמור שבהן) שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין והיינו דלכתוב מנזיר ונילף חטאת מיני' וקשה הרי בזבחים צ"ז מקשה הש"ס על הך דרשה דיקדש להיות כמוה וכו' ניתי עשה ותדחי ל"ת (היינו דעשה דאכילת קדשים תדחה ל"ת דאכילת קדשים פסולים) ומשני יקדש עשה היא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, וא"כ שוב איצטריך קרא דיקדש לד"א, וממילא ל"ה שני כתובים הבאים כאחד ושוב נילף מנזיר דבכה"ת היתר מצטרף לאיסור, ובחידושי הארכתי בישוב קושיא זו בכמה וכמה אופנים ועיין בקונטרוס דבר בעתו צד מ"ה שכתבתי דבר חריף בזה, ועם האמור למעלה נאמר דהנה לכאורה יש להקשות מה מקשה הגמ' שעשה דאכילת קדשים תדחה ל"ת דאכילת קדשים פסולים הרי ל"ה בעידנא דעל הל"ת דאכילת קדשים פסולים עוברין תיכף משיהנה הגרון כמו בכל האיסורין והעשה אין מקיימין רק בהנאת המעיים וכאשר הארכנו למעלה, דעכצ"ל דהש"ס קאי בסברא דהכשר מצוה הוה ג"כ בעידנא ולכן שפיר מקשה וניתי עשה ותדחה ל"ת דהנאת הגרון הוה עכ"פ כהכשר מצוה ואלימא ג"כ למדחי ל"ת ומעתה זה ניחא בש"ס דזבחים שם אבל בפסחים הרי קיימינן לר"ע ור"ע הלא ס"ל כשטת החולק על הרנב"ר דהכשר מצוה ל"ה בעידנא כאשר הוכחנו למעלה בדברינו א"כ לדידי' ל"ק כלל הקושיא שעשה דאכילת קדשים תדחה ל"ת, דל"ה בעידנא, וכיון שכן שוב לדידי' אייתר לגמרי קרא דיקדש ולכן שפיר קאמר דנזיר וחטאת הוה שכהב"כ ואין מלמדין ודוק:
ועיין בשאג"א סי' צ"ו וצ"ז שהרחיב הדיבור בענין זה במי שאין לו מצה של היתר אם מותר לו לאכול מצה של איסור מטעם עדל"ת והאריך בזה בפלפול עצום ונחמד ולדברינו למעלה תליא זה זה במחלוקת הרנב"ר והר"י אי הכשר מצוה הוה בעידנא ויש להמשיך עוד הפלפול לכמה מקומות ואין עת האסף פה:
ה ובגוף דברי המנ"ח שהבאתי למעלה דגם ר"ל דס"ל בחולין ק"ג דאזלינן בתר הנאת המעיים מודה דבעינן הנאת הגרון וכל עיקר מחלקותו עם ר"י הוא דר"י ס"ל דעוברין בהנאת הגרון לבד ור"ל ס"ל דבעינן ג"כ הנאת המעיים, עיין בתשובות בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חיו"ד ח"ר סי' פ"ח אות ג' בהגהה שחולק עליו וס"ל דלר"ל אה"נ דאין חייבין רק בהנאת המעיים ובהנאת הגרון ליכא לדידי' איסורא כלל עיי"ש כמו כן בהך מילתא שכתבנו דבמצוה אין יוצאין רק בהנאת המעיים יש להתוכח הרבה ועיין במנ"ח מצוה י' שכתב בפשיטות דאכילת מצה דמיא לאכילת איסור וכמו באכילת איסור חייבין על הנאת הגרון דקיי"ל כר"י כן באכילת מצה יוצאין ג"כ בהנאת הגרון עיי"ש ובאמת מבואר כן בירושלמי פ"ח מתרומות ה"א עיי"ש דקאמר ר"ל דה"ט דס"ל לר"א דמי שהי' אוכל תרומה ונודע לו שהוא בן גרושה או בן חלוצה יבלע משום דס"ל דהלעוס כבלוע ואף בשבת כן ואף בפסח כן ואף ביוה"כ כן ואף בנזיר כן ואף בנבלות וטרפות שקצים ורמשים כן ועיי"ש במראה הפנים שביאר דר"א ס"ל כר"י דאזלינן בתר הנאת הגרון דהילכתא כוותי' ולכן כיון שלעסו וכבר נהנה הגרון לא איכפת לן במה שיבלע אח"כ דבזה לא יעשה עוד שום איסור דהנאת המעיים אין בה ממש עיי"ש ומדקאמר הירושלמי דאף בפסח כן אלמא דמאן דס"ל דאזלינן בתר הנאת הגרון באיסורין ה"ה דס"ל דגם במ"ע העיקר הוא הנאת הגרון וא"צ כלל הנאת המעיים. אולם בירושלמי נזיר פ"ו ה"א מבואר להדיא דבמ"ע גם ר"י מודה דאין יוצאין רק בהנאת המעיים כסברת המחה"ש עיי"ש כזית מצה שחלקו בפיו ואכלו בפלוגתא דר"י ור"ל (אי אזלינן בתר הנאת הגרון או בתר הנאת המעיים) א"ר יוסי מ"מ לא נהנה חכו בכזית ועיי"ש בקרבן עדה שביאר דאפילו לר' יוחנן אינו יוצא אלמא דבמ"ע גם ר"י מודה דבעינן הנאת המעיים אמנם יש גורסין בירושלמי שם מ"מ נהנה חכו בכזית (חסר תיבת לא) ולגירסא זו הפירוש בדברי הירושלמי להיפוך דבכגון דא במצוה אפילו ר"ל מודה דסגי בהנאת הגרון עיי"ש בקרבן עדה וא"כ מוכח מדברי הירושלמי להיפוך מן הקצה אל הקצה דלא לבד שלשטת ר' יוחנן אין שום חילוק בין מצוה לאיסור וכמו דס"ל דבאכילת איסור חייבין על הנאת הגרון כן גם במ"ע יוצאין בהנאת הגרון כי אם אדרבה דאפילו ר"ל דס"ל דבאיסורין אין חייבין רק בהנאת המעיים מ"מ במ"ע מודה הוא דסגי בהנאת הגרון, ובמק"א דברנו מזה הרבה ופה נקצר: