אור ברסלב
ברכת אהרן פרק ראשון › א

ברכת אהרן· הרב אהרן לוין

פרק ראשון · א

פרק ראשון

דף ב' ע"א במתניתין מאימתי קורין את שמע ר"ג אומר עד שיעלה עמוד השחר, מעשה ובאו בניו מבית המשתה אמרו לו לא קרינו את שמע א"ל אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות וכו' (א) דע דבש"ס נמצאו מאמרים רבים ומפוזרים במקומות שונים משלשה חכמים הנקראים בשם ר"ג, אשר חי' בזמנים שונים זה אחר זה. האחד הוא ר"ג אשר להיותו הראשון מהם נקרא ר"ג הזקן ור"ג הזה הוא בן ר"ש בנו של הלל הזקן, השני הוא הנקרא ר"ג דיבנה והוא בן ר"ש הנהרג בעת חורבן הבית בין עשרה הרוגי מלכות בנו של ר"ג הזקן, והשלישי הוא ר"ג בן ר"י הנשיא רבינו הקדוש. והנה בין המאמרים השונים הנמצאים בש"ס בשם ר"ג ישנם רבים אשר קשה מאד לעמוד על מקורם לדעת אל מי משלשה החכמים האלה יש ליחסם, וכבר עמלו בזה רבים לברר הדברים על בורים, אולם גם לנו נותרו עוד בזה עוללות ונחזי מה דקמן:

הנה כללא כיילו לן התוס' בנדה ו' ע"ב ד"ה בשפחתו של ר"ג דר"ג סתם הנזכר בש"ס הוא ר"ג דיבנה דאילו ר"ג הזקן לא יכונה בשום מקום סתם ר"ג רק בפירוש ר"ג הזקן עיי"ש ועיין חולין ה' ר"ג ובית דינו נמנו על שחיטת כותי ואסרוה וכתבו התוס' דר"ג זה הוא ר"ג דיבנה וחלקו על רש"י שפי' דר"ג הנזכר שם הוא ר"ג בנו של ר"י הנשיא עיי"ש. ולכאורה יש להעיר ע"ד התוס' הנ"ל שכ' דסתם ר"ג בש"ס הוא ר"ג דיבנה מהא דאיתא בש"ס פסחים פ"ח ע"ב אין נמנין על שני פסחים כאחד ומעשה במלך ומלכה שאמרו לעבדיהם צאו ושחטו עלינו את הפסח ויצאו ושחטו עליהם שני פסחים באו ושאלו את המלך, אמר להם לכו ושאלו את המלכה. באו ושאלו את המלכה אמרה להם לכו ושאלו את ר"ג ושאלו את ר"ג וכו' וקשה אם נאמר דר"ג סתם הוא ר"ג דיבנה איך יתכן שהמלכה תצוה לשאול את ר"ג הרי ר"ג דיבנה הי' אחר החורבן עיין בעשרה מאמרות מאמר ח' הובא בסדר הדורות דבימי החורבן עת נהרג רשב"ג הזקן הי' ר"ג בנו הנקרא אח"כ ר"ג דיבנה קטן ונכנס ריב"ז תחתיו וביקש מאספסיאנוס שולשילתא דר"ג כמבואר בש"ס דגיטין נ"ו עיי"ש וא"כ בימי ר"ג כבר חדל להיות מלך בישראל ואיך יתכן כל המעשה המסופר בש"ס ממלך ומלכה. וע"כ דר"ג הזה הנזכר בש"ס שם הוא ר"ג הזקן והמלך הוא מלך אגריפס אשר בקש קרבת חכמים ויעש הטוב והישר בעיניהם. עיין כתובות י"ז אמרו עליו על אגריפס המלך שעבר מלפני הכלה ושבחוהו חכמים ועיין סוטה מ"א אגריפס המלך עמד וקיבל וקרא מעומד ושבחוהו חכמים וכו' ועיין פסחים ק"ז ע"ב אפי' אגריפס המלך שהי' רגיל לאכול בתשע שעות אותו היום לא יאכל עד שתחשך ופי' הרשב"ם אגריפס מלך כשר הי' ולא הי' אוכל ער שעה ט' עיי"ש ועיין תוס' שם ד"ה אפי' ועיין בכורים פ"ג משנה ד' אפי' אגריפס המלך נוטל הסל על כתיפו ונכנס עד שמגיע לעזרה עיי"ש. ולכן כאשר אירע לו שנשחטו למענו שני פסחים מהר לשאול בעצת חכמים למען שמוע מה בפיהם. ועיין תוס' נדה ח' ע"ב ד"ה והא קשיש שהקשו כעין זה על הא דאיתא בתו"כ פ' אמור גבי ר"פ איש הסתת שעלה גורלו להיות כ"ג וכו' אמר ר"ח בן גמליאל וכי סתת הי' והלא חתננו הי' ואי ר"ח הזה בן ר"ג דיבנה הי' איך הי' לו חתן כה"ג הלא הי' אחר החורבן עיי"ש:

ב ומלבד כל אלה יש לתמוה על עיקר הדבר אם הכונה בדברי הש"ס בפסחים שם ר"ג דיבנה איך יתכן כל עיקר המעשה שבימיו יקריבו קרבן פסח הרי אז כבר נחרב הבית וכאשר מצאנו לר"ג בעצמו שאמר לר"ט דקאמר לי' דלכן לא בא לבית המדרש משום דעבד עבודה והשיב לו ר"ג כל דבריך אינם אלא דברי תימה וכי עבודה בזה"ז מניין עיין פסחים ע"ב. והנה בנוגע לפרט הזה כבר האריכו המפורשים והקשו כיוצא בזה גם על הא דאיתא בש"ס פסחים ע"ד ע"א מעשה בר"ג שאמר לטבי עבדו צא וצלה לנו את הפסח על האסכלא. והרי ר"ג אדונו של טבי הוא ר"ג דיבנה ובימיו שהי' אחר החורבן פסח מי הוה. ועיין בפירוש יבין שמועה על הגדה ש"פ מבעל התשב"ץ שהקשה כן והוסיף עוד להקשות על הא דקאמר ר"ג כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו וכו' ותמה פסח בימי ר"ג מי הוה. ועיין בשו"ת יעב"ץ חו"מ סי' פ"ז שרצה להחליט מפאת קו' אלו דגם אחר החורבן הקריבו את הפסח כיון דבא בכנופי' כקרבן ציבור דמי וקיי"ל דמקריבין אעפ"י שאין בית עיי"ש. ועיין סנהדרין י"א ע"ב מעשה בר"ג שהי' יושב ע"ג מעלה בהר הבית והי' יוחנן סופר הלז עומד ע"ג וכו' א"ל טול אגרתא חדא וכתוב וכו' מהודענא לכון דגוזליא רכיכין ואימריא ערקין וזימנא דאביבא לא מטא וכו' ואוספת על שתא דא תלתין יומא דילמא בתר דעברוהו ופירש"י אחר שעברו את ר"ג מנשיאתו וכ' בר"ן בחידושיו לסנהדרין ומיהו שמעינן שזה ר"ג הנזכר כאן אינו ר"ג הזקן שהי' בזמן הבית רק ר"ג דיבנה זקנו זקנו של רבינו הקדוש והי' ר"ג בימי ר' יהושע אשר עברוהו מפני מחלקותו ומינו ראב"ע עמו והוא הי' אחר החורבן וקשה איך הי' שולח דגוזליא רכיכין ואימריא ערקין הרי בימיו לא הי' קרבן פסח וקיני זבים ויולדת ותירץ דגם לאחר החורבן הי' מסתכלים בדברים הצריכים כאלו הי' בהמ"ק קיים כדי שאם יבנה הבית יהי' הענינים ברורים על מכונם עיי"ש. ועדיין קשה מה נעשה עם הא דמסופר לנו בש"ס דפסחים הנ"ל דר"ג הקריב הפסח בפועל ממש הרי שם א"א לתרץ כתירוץ הר"ן הנ"ל:

ב' וראיתי בהגהות רש"ש על הש"ס פסחים שם ע"ד ע"א שהעיר בישוב הקו' הנ"ל איך צוה ר"ג לטבי עבדו שיצלה לו את הפסח הרי בימי ר"ג כבר חדל הפסח דאין הכונה פה פסח ממש רק הכונה הגדי המקולס שרגיל הי' ר"ג לאכול בלילי פסח כדאיתא בביצה כ"ב ע"ב אף הוא (היינו ר"ג) אמר עושין גדי מקולס בלילי פסחים ועיי"ש בפירש"י דמשום זכר למקדש עביד כן. ומחמת חביבותי' קרא אותו ר"ג פסח. ומישב בזה קו' הש"ס על הא דאמרינן במתניתין דאין צולין את הפסח לא על השפוד ולא על האסכלא א"ר צדוק מעשה בר"ג שאמר לטבי עבדו צא וצלה לנו את הפסח על האסכלא ומקשה הש"ס בדף ע"ה מעשה לסתור ולהנ"ל י"ל דבאמת אסור לצלות את הפסח על האסכלא ור"ג שצוה לצלות על האסכלא ה"ט משום דבכונה רצה לשנות צליית הגדי מקולס שנהג לאכול בלילי פסח מצליית הפסח האמתי למען לא יהי' נראה כשוחט קדשים בחוץ וכאשר אמרו לתודוס הרופא שהנהיג ג"כ לאכול גדי מקולס בלילי פסח ושלחו לו אלמלא תודוס אתה גוזרנו עליך נידוי שאתה מאכיל את בני ישראל קדשים בחוץ עיי"ש בש"ס ביצה כ"ג ובש"ס פסחים נ"ג ומדייקת המשנה מדקאמר ר"ג לטבי עבדו שיצלה לו את הגדי המקולס על האסכלא וחשב זאת לשינוי והבדל מפסח עצמו ש"מ דפסח גופי' אין צולין על האסכלא. (ועיין רמב"ם פיה"מ נזיר פ"ה מ"ה ובתויו"ט שם דבמקום דאין נפ"מ לדינא נוכל לפרש פירוש אחר במתניתין נוסף על פי' הגמ') והנה הדברים האלה דברי טעם המה וקצת יש להביא סמוכין להם מדקאמר ר"ג צא וצלה לי את הפסח ואמאי לא קאמר צא ושחוט לי את הפסח כמו דמצינו בש"ס דפסחים הנ"ל במעשה דמלך ומלכה שאמרו לעבדיהם צאו ושחטו עלינו את הפסח וע"כ דלא מפסח ממש הי' המדובר כי אם מגדי המקולס לר"ג בצותו לטבי עבדו שיצלה לו את הפסח לא היתה כוונתו לצות לו הכנת הגדי המקולס הנהוג בביתו כי זאת בל"ס ידע טבי מעצמו ורק כל כוונתו היתה ללמדו איך יצלהו והיינו כי יצלה אותו על השפוד ועל האסכלא למען יהי' איזהו היכר בינו ובין פסח אמיתי וכנ"ל:

ובזה יעלה בידינו פרפרת אחת לישב דקדוק אחד שהערנו דבש"ס דפסחים נ"ג איתא אר"י תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי לאכול גדיים מקולסים בלילי פסח שלחו לו אלמלא תודוס אתה גוזרנו עליך נידוי שאתה מאכיל את ישראל קדשים בחוץ קדשים ס"ד אלא אימא קרוב אתה להאכיל את ישראל קדשים בחוץ ובש"ס דביצה כ"ג על הא דאיתא שם דר"ג הי' נוהג לאכול גדי מקולס בלילי פסח מביא ג"כ הך מימרא דר"י וכן הך קושיא קדשים ס"ד ומשני כעין קדשים עיי"ש ויש להבין אמאי שנה הש"ס לשונו ובפסחים תירץ על הקו' הזאת קרוב אתה להאכיל את ישראל קדשים בחוץ ובביצה תירץ כעין קדשים בחוץ הלא דבר הוא ולהנ"ל הדבר נחמד דהנה תודוס הרומי שהנהיג לאכול גדי מקולס בלילי פסח לא מצינו גבי' שהקפיד לצלותו על האסכלא למען יהי' לשינוי מפסח ממש, וא"כ הגדי המקולס שהנהיג לאכול הי' דומה בכל פרטיו לפסח ממש וע"כ שלחו לו החכמים באמת שבעשותו כן קרוב הוא להאכיל את ישראל קדשים בחוץ כי הרואה יטעה ויאמר דהוא פסח ממש ושוחטין אותו בחוץ. אולם בש"ס דביצה דקאי על הגדי מקולס שהנהיג ר"ג ור"ג הלא הי' מדקדק לצלות את הגדי על האסכלא למען לא ידמה ממש לפסח לכן כאשר רצו לדבר בגנות המנהג הזה ולהוכיח כי אין רוח חכמים נוחה בו מדשלחו לתודוס הרומי שנהג ג"כ כר"ג דראוי הוא לנידוי מפני שמאכיל את ישראל קדשים בחוץ לא אמרו דשלחו לו דראוי הוא לנידוי מפני שקרוב הוא להאכיל את ישראל קדשים בחוץ דאז הי' משמע דרק מפני שעשה הגדי הזה ממש כהלכות הפסח וכצורתו לכן חששו חכמים פן יבואו לטעות, אבל לעשותו ע"י איזהו שינוי כמו שעשה ר"ג שצלהו על האסכלא גם חכמים מודים דראוי לעשות כן ורק שנו בש"ס בדקדוק את לשונם ואמרו כי שלחו לתודוס דראוי הוא לנידוי מפני שמאכיל את ישראל כעין קדשים בחוץ והלשון הזה משמע דאף אם לא ידמה מעשה הגדי למעשה הפסח מכל וכל ויהי' איזהו שינוי ביניהם מ"מ כיון דבכלל דומה הוא לפסח עדיין אתי למטעי ושוב לא הועיל ר"ג מאומה בתקנתו שצוה לצלות את הגדי על האסכלא לשינוי דעדיין יבואו לידי טעות ויאמרו שאוכלין קדשים בחוץ ודו"ק. (א"ה על הדברים האלה כונתי בספרי מטה אהרן צד מ"ה עיי"ש):

ובזה יש לישב ג"כ הקו' השני' שהבאתי למעלה על הא דקאמר ר"ג כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא יד"ח וכו' והרי פסח בימי ר"ג מי הוה דגם בזה י"ל דפסח לאו דוקא רק הכונה הגדי מקולס שנהג ר"ג לאכול בליל פסח ואשר לחביבותי' גבי' קראו בשם פסח, ורצה ר"ג כי ממנו ילמוד וכן יעשה העם כלו ולכן אמר כי מי שלא עשה כן לא יצא יד"ח:

ד ולהבין מדוע נהג ר"ג לאכול גדי מקולס בלילי פסח וגם מדוע חרד כל החרדה הזאת כי גם אחרים יעשו כמוהו נלפע"ד בדרך השערה כי ר"ג הי' קרוב אחר החורבן ובעיניו ראה ובאזניו שמע את הרדיפות הנוראות והתלאות העצומות אשר מצאו את עמו כי גברה עליהם יד הרומים ותעש בהם שמות ור"ג בעצמו בהיותו קטן נגזל ממנו תפארתו, כי אביו ר"ש הי' בין ההרוגים וגם עליו יצאתה הגזירה להרוג לולא עמד ריב"ז בעדו ויתחנן מאת אספסיאנוס קיסר כי יתן לו יבנה וחכמי' ושולשילתא דר"ג כמבואר בש"ס דגיטין נ"ו ע"ב, וכן אח"כ בבואו בימים נגזרה עליו שנית מיתה ואך בדרך נס ניצל עיין תענית כ"ט ע"א כשחרש (כן היא הגירסא הנכונה) טורנוסרופוס הרשע את ההיכל נגזרה על ר"ג להריגה בא אדון אחד וכו' עיי"ש כל המעשה ומובן מאיליו כי ר"ג נטר בלבו שנאה עזה ואיבה עצומה על הרומיים האכזרים אשר מררו את חייו, בשגם כי הי' מזרע בית דוד ולו יאתה הממשלה על עם קודש, אשר הרומיים שמו כעת עול ברזל על צוארו וירמסוהו כטיט חוצות ולכן זה הי' אדיר כל חפצו להפיח רוח תקוה בעצמות העם היבשות למען לא יהי' ח"ו כגוי אובד עצות, ולהלהיב בהם החמדה כי יהי' נכונים לעת מצוא לעמוד על נפשם ולהשליך מצוארם את המועקה אשר שמו עליו שונאיו. וע"כ הנהיג לאכול גדי מקולס בלילי פסח אשר כל האוכלו מבלי משים מצד אחד יעביר בזכרונו את הימים הטובים אשר חלפו לעם ישראל בהיות בהמ"ק על מכונו והארץ שלוה ושקטה אשר אז בהגיע מועד הפסח ברנה ובקול המון חוגג היינו מדדים עד בית אלקים ומצד השני יצייר בנפשו איך עתה עולם חשך בעדו ויד אדונים קשים היתה בו להשביעהו לענה וראש ובזה יתעורר בקרבו התשוקה העזה אחרי החופש והדרור והרצון ללחום את שונאיו בנפש בכל אשר יהי' לאל ידו בשגם כי באכלו את הגדי ובאמרו עליו כאשר צוה ר"ג פסח זה שאנו אוכלים ע"ש מה וכו' יזכור נפלאות ה' בימים עברו כי כבר הי' עם ישראל במצב נורא ואיום במצרים וה' ברוב רחמיו הוציאהו משם במסות באותות ובמופתים, וא"כ יש לקוות לה' הטוב כי גם עתה לא יעזבנו ובצאתו למלחמה לעומת שונאיו ומנדיו יוציא ה' למרחב רגלו ואויביו יכרעו ויפולו. והפליג ר"ג בשבח אכילת הגדי המקולס בלילי פסח ואמר כי מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא יד"ח, וכונתו בזה כי כל המונע עצמו מאכילת הגדי המקולס הנה הראה לדעת כי אפסה כל תקוה אצלו ואין לו חלק ברוח החופש והדרור המחי' את כל העם ולכן לא יצא ידי חובתו:

(ה) וי"ל דר"ג הלך בזה בעקבות ריב"ז אשר בראותו כי נחרב הבית וישראל חדל מהיות עם בפ"ע תקן כמה תקנות אשר מטרתם לעורר זכר המקדש בקרב העם עיין ר"ה ל' וסוכה מ"א משחרב ביה"מ התקין ריב"ז שיהי' לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש ושיהי' יום הנץ כולו אסור וכו' מהרה יבכה בהמ"ק וכו' עיי"ש, וזה ג"כ מפאת הסיבה הנ"ל, להלהיב את הלבבות שלא יאמרו נואש לצרותם רק נכונים יהי' להחיש מפלט למו בהגיע העת המוכשרת לזה. (ואף דבש"ס דגיטין נ"י איתא דריב"ז התנגד שלא להתקומם נגד הרומיים ויעץ להשלים עמהם זה הי' רק מפני שראה שלא הגיע עוד המועד הנכון לזה לצאת נגדם והיא לא תצלח ולכן הי' דעתו לחכות עד אשר יבואו ימים טובים מאלה ואז ישראל עושה חיל. אולם אחר החורבן בודאי גם ריב"ז לא חדל מלצפות לישועת ה' כי עד מהרה ינקום דם בני ישראל השפוך ולכן עשה כל אשר ביכלתו להלהיב הלבבות, למען לא יאבדו בענים ויעיד ע"ז המקרא אשר עליו סמך ריב"ז את תקנותיו כי אעלה ארוכה לך וגו' עיין בר"ה שם) ובעקבותיו הלך גם ר"ג אשר שנאתו להרומיים גדלה עוד יותר במדה אשר הרבו להרע לו ולמרר חייו על היותו בא משולשילתא דבית דוד ומחצבתו הוא מזרע המלוכה. ועיין בס' יד יהודה הובא בסדה"ד ערך ר"ג דיבנה דטיטוס הרג את רשב"ג הזקן משנאתו לנשיאים מבית דוד ולכן לא מינו אחריו את ר"ג בנו (הוא ר"ג דיבנה שאנו עוסקים בו) לנשיא כי יראו מפני חמת המלך וע"כ מינו את ריב"ז אשר לא הי' מזרע המלוכה והי' קרוב למלכות, ובהיותו קרוב למלכות בקש מהקיסר שיסיר חרון אפו מבית דוד ונתרצה לו עיי"ש. ולכן עשה ר"ג כל אשר הי' לאל ידו להרחיב בתוך העם החפץ לחופש ודרור למען יהי' מזומן בכל עת לקול קריאתו לצאת לקראת אויב. ותקן איפוא עשיית הגדי המקולס אשר הוא אמצעי נכבד להגיע אל התכלית הנעלה הזה וכדברינו למעלה. ועיין מהרש"א פסחים קט"ז בח"א שהקשה על הא דקאמר ר"ג כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא יד"ח והרי לא מצינו בשאר מצות דבעינן שיאמר בהן על שום מה וסגי להו בברכה על המצוה. ולדברינו הענין נכבד מאד משני טעמים חדא כיון דר"ג כיון בזה על הגדי המקולס וכדברינו למעלה א"כ לא הי' כאן שום ברכה ועוד כיון שכל עיקר התקנה היתה להלהיב את הלבבות ע"י אכילת הגדי המקולס וכנ"ל א"כ ההכרח הי' כי בשעת האכילה יזכירו בפה מה הוא הגדי הזה, מה מהותו וטיבו כי אז ואך אז אפשר יהי' להשיג המטרה הנדרשה כמובן. ואולי גם בעבור זה כאשר שלח ר"ג להודיע לבני הגולה כי עיבר את השנה הזכיר גם דאימריא רכיכין וגוזליא ערקין כדי לחזק התקוה בתוך העם כי ישועת ה' קרובה לבוא ע"ד שאמרנו וי"ל דזאת היתה ג"כ הסיבה אשר בעבורה רגילים הי' להסתכל בדברים הצריכים אלו הי' בהמ"ק קיים כדברי הר"ן שהבאתי והבן:

ו ועיין ש"ס סנהדרין צ' ע"א א"ל קיסר לר"ג אמריתו דשכבי חיי הא הוה עפרא ועפרא מי קא חיי' אמרה לי' ברתי' שבקי' ואנא מהדרנא לי' שני יוצרים יש בעירנו אחד יוצר מן המים ואחד יוצר מן הטיט איזהו מהן משובח א"ל זה שיוצר מן המים, א"ל אם מן המים צר מן הטיט לא כש"כ. ומלבד הכונה הפשוטה של המאמר הזה (כי זה כלל גדול דאין המאמר יוצא מידי פשוטו) נוכל להעמיס בו גם כונה אחרת מתאמת מאד לדברינו למעלה לאמר כי המאמר הזה נאמר ע"ד המליצה אשר רגילים הי' חז"ל להלביש בה את דבריהם כידוע. כי כאשר אמרנו הנה זה הי' אדיר חפצו של ר"ג להסיר מעמו את עול הרומיים ולקומם את סכת דוד הנופלת ובטח גם מעיני הקיסר לא נעלמו תהלוכות ר"ג אלה ומחשבותיו כי גדול הי' כבוד ר"ג בעיני היהודים ומאתו יצאה תורה לישראל, אולם הוא בגאותו חשב כי נפלה יהודה ולא תוסיף קום ולכן צחק למעשה ר"ג ולתקותיו וי"ל דגם השאלה הזאת אשר שמו חז"ל בפיו היא מענין הזה ונאמרה לחדודי ע"ד היתול לבושה באדרת המליצה וכה דבר הקיסר אל ר"ג אמריתו דשכבי חיי הא הוי עפרא ועפרא מי קא חיי הכונה עם אשר שכב לארץ ואפס ממנו כל רוח חיים עד כי הי' לעפר ובגוים לא יתחשב האם תאמר להחיותו שנית ולנפוח בו נשמת חיים למען ישוב לתחי'. ועל השאלה הזאת לא מצא אמנם ר"ג מענה כי להודות להקיסר כי כן הוא והתקוה תחייהו כי עוד ישיב ויבנה פרצות עמו לא רצה כי הי' ירא פן תעלה עליו חמת הקיסר בגלל זה, ולהכחיש הדבר מכל וכל ג"כ לא רצה פן יודע אח"כ להקיסר כי התל בו וירע לו וע"כ שתק ולא ענה דבר. אמנם בתו של הקיסר גלתה את המסכה ואמרה לאבי' כי לא יפלא בעיניו כלל אם ר"ג יקוה עוד להחיות שנית את עם ישראל אף כי בעיני הקיסר נחשב הוא לגוף מת באין רוח חיים בקרבו כי היפלא מד' דבר, אם לא קצרה ידו לברוא יש מאין עאכו"כ כי בכחו להחיות שנית דבר שכבר הי' לעולמים ולכן אין לתמוה כלל אם ידמה ר"ג בנפשו כי עוד ירים ה' קרן עמו כימי עולם וכשנים קדמוניות:

ז ודע דאני משער בנפשי דזאת השנאה העזה אשר נטר ר"ג בלבו על הרומיים, והחפץ האדיר אשר הי' צפון בלבו להניע את העם כי יתקוממו נגדם לעת מצוא המה הסבו גם כי נעשה פירוד בין הדביקים, בין ר"ג ור' יהושע, ואף כי ר"ג בעצמו הפליג מאד את חכמת ר' יהושע עיין הוריות י' ע"א שקרא עליו כל כך (פי' חכמה כזאת) יש בידך ואתה יורד בספינה עכ"ז דבר אתו אח"כ קשות עיין ר"ה כ"ה ע"א ובכורות ל"ו ע"א במעשה דר' צדוק ובאחרונה התפרצה ביניהם מריבה גלוי' אשר תוצאותי' הי' כי העבירו את ר"ג מנשיאותו כמבואר בש"ס ברכות כ"ח. כי ר' יהושע (וסתם ר' יהושע הוא ר"י בן חנניא כמ"ש רש"י נזיר נ"ו ע"ב ד"ה ור"א ועיין קידושין כ"ו ע"ב וב"מ י"א ע"ב עישור שאני עתיד למוד נתון לר' יהושע ופירש"י ריב"ח שהי' לוי עיי"ש) הי' לו מהלכים בחצר המלך ברומי ומאמרים רבים בש"ס יתנו עידיהם ויצדקו כי גדול הי' כבודו בעיני המלך והשרים אשר רגילים הי' להתוכח אתו בעניני חכמה ומדע, עיין ברכות נ"ו ע"א אמר לי' קיסר לר' יהושע אמריתי דחכימותי טובא אימא לי מה חזינא בחלמא, ועיין שבת קי"ט ע"א א"ל קיסר לריב"ח מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף (ועיי"ש בדף קכ"ז ע"ב) ועיין חגיגה ה' ע"ב ריב"ח הוה קאי בי קיסר אחוי לי' האי אפיקורסא וכו' א"ל קיסר לריב"ח מה אחוי לך, ועיין תענית ז' ע"א ונדרים כ' ע"ב אמרה לי' ברתי' דקיסר לריב"ח חכמה מפוארה בכלי מכוער וכו' ועיין סנהדרין צ' ע"ב שאלו רומיים את ריב"ח מניין שהקב"ה מחי' מתים וכו' ועיין חולין כ"ט ע"ב א"ל קיסר לריב"ח אלהיכם כארי וכו' בעינא דאחזי לאלהיכו וכו' ועיי"ש בדף ס' ע"א א"ל קיסר לריב"ח בעינא דאיצבת לי' נהמא לאלהייכו וכו' ועיין בכורות ח' ע"ב א"ל קיסר לריב"ח נחש לכמה מיעבר ומוליד וכו'. ובהיותו קרוב אל חצר המלכות ברומי הנה התנגד לכל תנועה אשר התעוררה בקרב העם להתקומם נגדם כאשר יסופר לנו בבראשית רבה פרשה ס"ד דבימי ריב"ח גזרה מלכות הרשעה שיבנה בית המקדש ואח"כ ע"י מלשינות נתבטלה הגזירה והעם כשמעם זאת בכו ויאמרו לקשור קשר ולמרוד בממשלת רומי והלך ר' יהושע אסכולוסטקיא דאורייתא ואמר להם המשל הנפלא עם הארי שישב לו עצם בגרון וכו' ובנועם אמריו ובצחות לשונו עלה בידו לשכך חמת העם עיי"ש ומעתה היפלא עוד כי בתהלוכותיו אלה הכעיס תמרורים את ר"ג אשר שנא את הרומיים תכלית השנאה ואשר קוה אך כי יבא זמן מוכשר להסיר עולם הקשה וכל התקרבות אליהם הי' לו למורת רוח וגועל נפש:

(ח) ועיין יבמות ט"ו ע"ב שאלו את ר' יהושע צרת הבת מאי אמר להם מחלוקת ב"ש וב"ה הלכה כדברי מי אמר להם מפני מה אתם מכניסים ראשי בין שני הרים גדולים וכו' בין ב"ש וב"ה מתירא אכי שמא ירוצו את גלגלתי, אבל מעיד אני לכם על שתי משפחות גדולות שהי' בישראל וכו' שהם בני צרות ומהם כהנים גדולים וכו' קבעי מני' צרות וקפשיט להו בני צרות תרתי בעי מני' וכו' ואמר להו צרות מתירא אני בני צרות אני מעיד לכם עיי"ש והנה כל הרואה יראה דר' יהושע אישתמוטי הוא דקא אשתמיט ולא רצה לגלות דעתו על השאלה אשר הציעו לפניו. ונתקשיתי טובא דהרי בש"ס שם יסופר אח"כ דבימי ר' דוסא בן הורכנוס התירו צרת הבת לאחין והי' הדבר קשה לחכמים ואמרו מי ילך ויודיעו אמר להן ר' יהושע אני אלך וכו' הרי חזינן בהדיא דר' יהושע ס"ל דצרת הבת אסורה וכ"כ הי' הדבר ברור בעיניו עד כי מעצמו אמר לחכמים שילך ויראה לר"ד דשלא כדין עשה במה שהתיר צרת הבת וא"כ מדוע כששאלו אותו אי צרת הבת אסורה או מותרת השיב שלא מן הענין באמרו כי ירא הוא להכניס עצמו בין שני הרים גדולים בין ב"ש וב"ה בשגם כי לא פעם אחד ולא פעמים מצאנו לר' יהושע שהכריע בין ב"ש וב"ה ועשה כדברי אחד מהם ולא הי' ירא כלל עיין חגיגה כ"ב ע"ב שהטיח דברים קשים על ב"ש ואמר בושני מדבריכם ב"ש (ואף כי בש"ס שם מבואר דכאשר הסביר לו תלמיד אחד מתלמידי ב"ש דעתן של ב"ש הלך ר"י על קברי ב"ש ואמר נעניתי לכם עצמות ב"ש וכו' זה הי' רק לבקש סליחה על שהקל בכבודם אבל בנוגע לעיקר הנה לא חזר ר"י מדעתו ועביד גם להלאה כב"ה וכן איתא בתוספתא אהלות סוף פ"ה עיי"ש ולא חזר ר"י להיות שונה כדברי התלמיד). וכן מצאנו לפעמים שהכריע נגד ב"ה ועשה כב"ש עיין לדוגמא נדה ט"ז ע"ב אר"י רואה אני את דברי ב"ש עיי"ש וא"כ יפלא מדוע בהך דינא דצרת הבת דוקא לא רצה להכריע וכנ"ל ונ"ל לומר השערה נאותה דבכונה מיאן ר"י להשיב להשואלים אותו דעתו בענין צרת הבת, אף כי באמת הי' הדבר ברור בעיניו דאסורה כאשר נראה אח"כ במעשה דר"ד בן הורכנוס, דהנה בש"ס שם דף ט"ו ע"א איתא מעשה בבתו של ר"ג שהיתה נשואה לאבא אחיו ומת בלא בנים ויבם ר"ג את צרתה עיי"ש וחזינן איפוא דר"ג נשא צרת הבת ועשה כדברי ב"ש ואף כי בש"ס שם אמרו דבת ר"ג איילונית היתה ושריא צרתה גם לב"ה, הנה זה דבר המסור לחכמים היודעים להבחין בין דבר לדבר ומבינים כי חילוק יש בין צרת הבת שנשא ר"ג ובין צרת הבת דעלמא, אולם ההמון לא ידע להבדיל בין ענין לענין וכשמעו כי ר"ג נשא צרת הבת בל"ס הי' משתאה ומשתומם כי נכד הלל הזקן יעשה שלא כדברי ב"ה, וע"כ כאשר הציעו שאלת צרת הבת לפני ר' יהושע בפומבי לא ידע לשות עצות בנפשו מה לעשות, כי להשיב דצרת הבת מותרת לא הי' יכול דדעתו באמת דאסורה, ולהשיב דאסורה ג"כ לא רצה כי בהיותו מפורסים לבעל פלוגתי' של ר"ג אשר דבר אתו קשות והקל בכבודו יתלו בו בוקי סרוקי כי בכונה אמר דצרת הבת אסורה כדי שיתחלל כבוד ר"ג כי כאשר ישמע העם דרך כלל דצרת הבת אסורה הנה לא ירבה עוד בחקירה ודרישה רק יוציאו דבה על ר"ג שעשה שלא כדין (אף כי באמת רשאי הי' לעשות כן דבתו היתה איילונית וכנ"ל) וכבודו יהי' מחולל בעיני ההמון אשר זה דרכו לחפש מומים ולדקדק עם כל איש מורם מעם כחוט השערה (ואולי גם השואלים את ר"י הי' ממתנגדי ר"ג וכוונתם היתה באמת לבנות דיק על תשובת ר"י ולחלל כבוד ר"ג והנ"ל) ולכן בחר ר"י לשתוק ולבלי להשיב דבר ברור רק תשובה צדדית כי ירא הוא להכניס עצמו במחלוקת בין ב"ש וב"ה שמא ירוצו את גלגלתו. אולם כאשר הי' הצורך לסתור דעת ר"ד בן הורכנוס וללכת אליו הביתה ולדבר אתו אך במסבת חכמים אז אמנם מהר ר' יהושע ללכת ולהגיד חוו"ד כי באמת בעיקר הדין לא הי' שום ספק אצלו דצרת הבת אסורה וכאמור:

(ט) ועיין מדרש בראשית כ"ו ר"ג אסיב לברתי' אמרה לי' אבא צלי אמר לה לא יהי' לך מחזורי להכא (פי' שלא תצטרך לחזור אליו) וי"ל דלכן ברכה ר"ג בברכה זו כי בת ר"ג היתה איילונית ואיילונית זה דרכה להתגרש מבעלה ולכן ברכה ר"ג שלא תבוא לזה. אולם במדרש שם איתא דאח"כ ילדה בן זכר וא"ל ר"ג לא ישלה ווי מפומך ואם היתה איילונית איך ילדה וע"כ דשתי בנות הי' לו לר"ג או אולי ילדה בדרך נס ועיין שבת ל' ע"ב יתיב ר"ג וקא דריש עתידה אשה שתלד בכל יום עיי"ש וי"ל דר"ג שהי' לו צער מבתו שלא ילדה הנה ברצותו לצייר העת הטובה המקוה צייר אותה בדרך זה כי אז תלד אשה בכל יום כי כן דרך האדם להשתוקק אל הדבר אשר יחסר לו והשגת הדבר הזה תחשב אצלו להצלחה היותר גדולה:

(י) ובעיקר דברי הש"ס בפסחים פ"ח שהבאתי למעלה נלפע"ד לומר דבר נחמד בהבנת כל עיקר המעשה המסופר בש"ס שם דמלך ומלכה אמרו לעבדיהם צאו ושחטו עלינו את הפסח יצאו ושחטו עליהם שני פסחים ויש להבין מדוע באמת קרה להם כזאת ששחטו שני פסחים הלא דבר הוא. ונלפע"ד דהדברים מתאימים עם הא דאיתא בש"ס דפסחים נ"ז ע"א מלכא ומלכתא הוו יתבי מלכא אמר גדיא יאי ומלכתא אמרה אימרא יאי אמרו מאן מוכח כהן גדול דקא מסיק קרבנות כל יומא אתא איהו (יששכר איש כפר ברקאי) אחוי בידי' אי גדיא יאי יסיק לתמידי אמר מלכא הואיל ולא הוה לי' אימתא דמלכותא נפסקי' לימיני' עיי"ש ופירש"י דמלכא ומלכתא נחלקו אי בשר גדי טוב יותר למאכל אי בשר כבש. והדברים מפליאים שמלך ומלכה יתוכחו בדבר קל הערך כזה עד כי יצטרכו לשאול בעצת הכה"ג למי הצדק. ולולא דמסתפינא מעצמותיו הקדושים של מאור עינינו רש"י הייתי מפרש פירוש אחר בדברי הגמ' והיינו כי המלך והמלכה נחלקו לענין פסח איזהו מין טוב יותר להקריב לפסח, כי הפסח בא מן הכשבים או מן העזים כמאמר הכתוב וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר ועיין ש"ס פסחים ע' ע"ב וא"כ אמר מלכא דגדיא יאי והיינו דאם אמנם דמותר להקריב הפסח מן הכשבים אבל יותר משובח לפסח הוא הגדי, אולם מלכתא אמרה להיפוך כי אימרא יאי והיינו דכבש עדיף לפסח יותר מן הגדי ואמרו מאן מוכח כ"ג דקא מסיק קרבנות כל יומא כי הכ"ג הוא מרא דעובדא בזה והוא יודע מפאת הנסיון מה רגילים יותר להקריב לפסח כבש או גדי. ואמר הכה"ג אי גדי' יאי יסיק לתמידין, כי באמת הכבש יותר משובח לפסח כאשר כתבו התוס' בפסחים ג' ע"ב ד"ה מאלי' דרוב פסחים הי' טלה עיי"ש:

ולפ"ז אמינא דהך מעשה דמלכא ומלכתא הוי יתבי והך מעשה דמלך ומלכה שאמרו לעבדיהם צאו ושחטו עלינו את הפסח שניהם אחד הוא, שפה אחת להם ודברים אחדים. כי העבדים בשמעם את המלך והמלכה מתוכחים מה להקריב גדי או כבש ובראותם את אשר עלה ליששכר איש כפר ברקאי על אשר הרהיב בנפשו עוז להכריע ביניהם, לא ידעו לשות עצות בנפשם מה להקריב אם גדי כדברי המלך או כבש כדברי המלכה ולכן התחכמו ושחטו שני פסחים האחד כדברי המלך והשני כדברי המלכה:

יא ויש להביא סמוכין לדברינו ולהוכיח דהשערתנו הזאת לא רחוקה היא מפירש"י שפירש דשני הפסחים הי' גדי וטלה, ואם נאמר דהא דשחטו שני פסחים הי' רק ע"ד מקרה בעלמא א"כ מדוע שחטו גדי דוקא וטלה ומדוע לא שחטו או שני גדיים או שני טלאים, וע"כ דבכונה עשו כן לצאת ידי המלך והמלכה וכנ"ל ומדוקדק מאד גם הלשון ומעשה במלך ומלכה שאמרו לעבדיהם צאו ושחטו עלינו את הפסח ויצאו ושחטו שני פסחים והיינו כי המלך אמר לאחד מעבדיו שישחוט עליו את הפסח והמלכה אשר לא ידעה כי כבר צוה המלך כן צותה גם היא לאחד מעבדי' שישחוט את הפסח והנה זה שצוה לו המלך בדעתו כי המלך חפץ יותר בגדי שחט גדי וזה שאמרה לו המלכה בדעתו כי המלכה חפיצה יותר בטלה שחטו טלה ונמצא ששחטו שני פסחים ואחד הי' שלא לצורך כי קרבן אחד די לכל הבית כידוע. (ועיין בש"ס כריתות כ"ח ע"ב דגרסינן ינאי מלכא ומלכתא הוי יתבין מלכא אמר גדיא יאי וכו' ובש"ס דפסחים ליתא לתיבת ינאי והגירסא סתם מלכא ומלכתא הוי יתבי ונראה דבכונה השמיט הש"ס תיבת ינאי כי באמת לא הי' מעשה דא אצל ינאי המלך כי אם אצל המלך אגריפס אשר ר"ג הי' בימיו ואשר אותו שאלו בהך מעשה דיצאו ושחטו שני פסחים אשר לפי דברינו היא המשך המעשה דמלכא ומלכתא הוי יתבי וכנ"ל ועיין רש"י פסחים נ"ז שם שפי' מלכא ומלכתא ממלכי חשמונאים עיי"ש ואין זה סתירה לדברינו כי גם את אגריפס המלך רגילים הי' לפעמים לכנות שהוא ממלכי חשמונאים עיין רשב"ם פסחים ק"ז ע"ב אגריפס המלך מלך כשר הי' וממלכי חשמונאים עיי"ש והיינו כי אגריפס הי' נכד הורדוס אשר נשא האי תינוקת מרים בת המלך האחרון לבית החשמונאים כדאיתא בב"ב ג'. ואם נגיה ברשב"ם שם ותחת ממלכי החשמונאים נגרוס ממלכי הורדוס כאשר הגיה בעל מסורת הש"ס נגרוס גם בדברי רש"י מלכא ומלכתא ממלכי הורדוס והבן):

אולם באמת טעו העבדים כי המלך והמלכה לא הי' מקפידים כלל על גדי או על טלה ואת אשר נתוכחו אי אימרא יאי או גדיא יאי הי' רק לרווחא דמילתא ולא ע"צ ההקפדה ואה"נ אי הי' שוחטין גדי כדברי המלך לא היתה המלכה מקפדת וכן אי הי' שוחטין כדברי המלכה לא הי' המלך מקפיד ואת אשר העניש המלך ליששכר איש כפר ברקאי לא הי' בשביל שהקפיד עלי' על אשר הכריע כדברי המלכה כי אם בשביל שתשובתו היתה בדרך שחוק והיתול ובזה הקל בכבוד המלך כמ"ש רש"י בביאור דברי המלך הואיל ולא הוה לי' אימתא דמלכותא שאמר בלשון צחוק עיי"ש ועיין כריתות כ"ח ע"ב אחוי בידי' ופירש"י בלשון גסות וליצנות ומרד במלכות עיי"ש ובלא"ה השכל הישר נותן כן כי לו הי' הכה"ג הנשאל מחויב להגיד רק כדברי המלך א"כ ל"ש הלשון דאמר המלך והמלכה מאן מוכח וכו' כי הלא ידי הכה"ג אסורות ואין בכחו להכריע כלל ומה שאלו אותו וע"כ דבידו הי' להשיב כטוב בעיניו ואם גם הי' משיב שלא כדברי המלך לא הי' קרה לו דבר אולם הוא השיב שלא בנימוס ובחוסר הכבוד ולכן בערה בו חמת המלך. אמנם עדיין יש להעיר נהי דמצד מעלת הקרבן לא הי' המלך והמלכה מקפידים בין גדי לטלה אבל אולי יש בלא"ה איזהו הקפדה בין גדי לטלה וא"כ שוב לא נדע איזהו פסח הוא העיקר והדרינן לדינא דאין נמנין על שני פסחים כאחד משום דלא נדע על איזהו מהן סמכה דעת הבעלים ובאיזהו מהן ניחא להו וע"כ הציעו הדבר לפני ר"ג והשיב ר"ג בחכמה מלכה ומלך דדעתן קלה יאכלו מן הראשון אנן לא נאכל לא מן הראשון ולא מן השני היינו דהקפדות כאלו בין גדי לטלה שייכות אמנם באיש פשוט אבל לא במלך ומלכה ולכן מלך ומלכה יאכלו מן הראשון אבל אנן היינו שאר בני אדם שמקפידים בין גדי וטלה אילו הי' קרה לנו כזאת אה"נ דלא היינו אוכלים לא מן הראשון ולא מן השני וכנ"ל. והדברים נכונים בעזה"י:

תוכן העניינים

ברכת אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה