ברכת אהרן· הרב אהרן לוין
פרק חמישי · רעח
שם בגמרא אמר להו למה לכו לאהדורי בתר כהן למישחט שחיטה בזר כשירה. (א) עיין בזוהר פ' נשא פיסקא איש איש כי תשטה אשתו שכתב וז"ל ושחט את בן הבקר ושחט אחרא ולאו כהנא דכהנא אסור לי' בדינא בגין דלא יפגום ההוא אתר דאחיד בי' עכ"ל וזה פלא גדול דהמובן הפשוט הוא במה שאמרו דשחיטה בזר כשירה, דזר ג"כ כשר לשחוט. אבל כהן בודאי כשר, ולבסוף קאמר הזוהר דכהן לא הי' רשאי כלל לשחוט ורק זר הי' שוחט. ודברי הזוהר האלו כבר הי' מטרה לחצי הגאון יעב"ץ בספר המטפחת, אשר דחה אותם בשתי ידים, ויתפלא עליהם הפלא ופלא, ולפענ"ד נראה לומר בהבנת דברי הזוהר, דהוא יסבור דלהתיר שחיטה בזר לא הי' צריך לימוד כלל, דכיון דשחיטה ל"ה עבודה מהיכי תיתי לן למיצרך כהן לגבה, הלא במה דל"ה עבודה אין שום יתרון לכהן על הזר, וע"כ דהלימוד אתי לא להורות שהשחיטה כשירה גם בזר, דזה ידענו בלא"ה ואין מהצורך להשמיענו, רק להורות שהשחיטה אינה כשרה רק בזר, דכהן אסור לישחט ואסבר לן הזוהר טעמא דמילתא מדוע אין הכהן רשאי לשחוט דזה הוה כדי שלא יפגום וכו', ויש להביא סמוכין לזה מדברי התוס' בזבחים ס"ו ע"ב ד"ה אלא שכתבו דה"ט שאמרו בש"ס שם לא יבדיל א"צ להבדיל ולא אמרינן כן בשאר לאוין שבתורה כגון לא תחסום, לא תאכלו כל נבילה, לא תלבש שעטנז וכדומה משום דשאני לאו דלא יבדיל דמסברא הו"א שיבדיל לפי שצריך לדם לכן אמרינן דכי כתיב לא יבדיל היינו שא"צ להבדיל משא"כ בכל לאווין שבתורה למאי נכתבו אם לא ללאו עיי"ש, וה"נ כיון דשחיטה לא עבודה היא א"כ ל"ה שום סברא שיהי' מהצורך כהן לשחיטה, ולמאי איפוא כתבה התורה דשחיטה בזר כשירה, וע"כ ללאו להורות דרק בזר כשירה אבל לא בכהן דכהן אסור לשחוט, עוד יש להביא סמוכין לזה מדברי הש"ס בסוטה ג' ע"א שנחלקו ר"י ור"ע אי וקנא את אשתו הוה חובה או רשות, וכמו כן נחלקו לענין לה יטמא אי הוה רשות או חובה וכן לענין לעולם בהם תעבודו אי הוה רשות או חובה, ומקשה בגמ' דליפלגו הכי בכל מ"ע שבתורה, ומשני דה"ט דס"ל לר"י בהנהו תלת דהוה רשות, משום דבכל חד מהנך יש סברא לומר שאסור לעשות כן ולכן ס"ל לר"י דקרא אתי רק לאפקועי האיסור ולהשמיענו שאין איסור לעשות כן אבל לא שיש חיוב לעשות כן, ור"ע ס"ל דיש קראי אחרינא להורות שאין איסור בהנך תלתא, וממילא המ"ע דידהו נאמרו כשאר מ"ע בתורת חיוב ולא בתורת רשות עיי"ש בש"ס, ומשמע מזה דבמ"ע שהסברא החיצונה נותנת בה שאסור לעשותה, י"ל דהמצוה נאמרה רק ע"ד רשות, היינו שאין איסור לעשותה, אבל חיוב ג"כ ליכא אכן במ"ע שאין בה שום סברא לאיסור, ל"ל דהוה רק רשות כי לזה ל"צ קרא, וע"כ דהוה חובה, וא"כ ה"נ כיון דשחיטה ל"ה עבודה, הנה אין שום סברא לאסור זר לשחיטה ולפ"ז א"א לומר דמה שאמרה התורה ושחט סתם שמשמעותו שזר ישחוט הכונה רשות היינו דזר רשאי לשחוט דלזה ל"צ קרא וע"כ דכונת התורה היתה לחובה היינו שכן היא המצוה שרק זר ישחוט ולא כהן, ולכן ס"ל להזוהר דאה"נ דכהן אסור לשחוט ודו"ק:
ב ובמק"א הערתי כיוצא בזה לענין מה שראיתי בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ג ח"א סי' ע"ב שנסתפק בהא דקיי"ל דעדל"ת אם. הוה זאת חיוב או רשות והיינו מי שאין בידו לקיים המ"ע רק ע"י דחיית הל"ת אם מחויב הוא לעבור על הל"ת כדי לקיים המ"ע ואם אינו עושה כן הר"ז כאילו ביטל מ"ע, או דילמא רק רשות הוא, והיינו שאם רוצה רשאי לעבור על הל"ת כדי לקיים המ"ע, אבל אם אינו רוצה אינו מחויב לעבור על הל"ת כדי שיקיים המ"ע, ואמרתי להעיר ג"כ מדברי הש"ס בסוטה הנ"ל שמוכח משם דלכאורה בכל מ"ע שבתורה הי' מקום לומר דהוו רק רשות ולא חובה כמו בהנהו תלתא מ"ע שנחלקו ר"י ור"ע בש"ס שם, וה"ט דל"א הכי משום דבשלמא בהנהו תלתא היתה הסברא נותנת שיש איסורא בהו, ולכן י"ל דקרא קמ"ל רק שמותר לעשות כן אבל לא שיהי' חובה לעשות כן משא"כ בשאר מ"ע שאין שום סברא בהו לאיסור אם נאמר דל"ה רק רשות, לא הי' מהצורך להשמיענו וע"כ דהוו חובה, וא"כ במ"ע שקיומה תלוי בדחיית ל"ת בזה שפיר היתה הסברא נותנת שיש איסור בדבר, וממילא י"ל דנהי שאמרה תורה עדל"ת ומותר לעבור. על הל"ת כדי לקיים המ"ע לא אמרה כן רק בתורת רשות היינו שמותר לעשות כן אבל לא שיהי' חיוב בדבר לעשות כן, ולפ"ז מי שאינו רוצה לעבור על הל"ת כדי לקיים העשה אה"נ דהרשות בידו וז"נ בסברא:
ג ודע דעפ"י דרכנו למעלה במאמרנו הקודם הי' מקים לצדד ולומר דגם הך מילתא דחדית לן הזוהר דכהן אסור לשחוט תליא בשני הטעמים שבגללם שחיטה בזר כשירה, דאם נאמר דה"ט דשחיטה בזר כשירה משום דשחיטה לאו עבודה שפיר י"ל כדעת הזוהר דכהן לא ישחוט כיון דלטעם הזה אין שום מעלה וחשיבות לכהן על הזר דבמה דל"ה עבודה מה יתרון יש לכהן על הזר וכאשר כתבנו למעלה, וא"כ מהראוי אמנם לכהן שימנע עצמו מהשחיטה כדי שלא יפגום ההוא אתר דאחיד בי' וכדברי הזוהר, משא"כ אם נאמר כטעם השני דלכן שחיטה בזר כשירה משום דכתיב והקריבו הכהנים מהקרבה ואילך מצות כהונה, ל"ל דכהן אסור לשחוט, דלטעם הזה הנה רק התירה התורה שזר ג"כ ישחוט, אבל יותר עדיף שכהן ישחוט, ואיך שייך לומר שכהן יהי' אסור לשחוט וע"כ שלא כדברי הזוהר והבן:
ובזה היה מקום לומר ענין נכבד בהבנת דברי הש"ס כאן ובבירור המו"מ שהי' בין עלי ושמואל, אשר לכאורה יפלא מדוע כשראה עלי ששמואל הורה שא"צ להדר אחר כהן לשחיטה דשחיטה בזר כשירה נטר להגיד לו דהוה מורה הלכה בפני רבו עד ששאלו מתחלה מנ"ל הא מילתא שחיטה בזר כשירה והוא השיב לו דיליף מדכתיב והקריבו הכהנים וכו' ואז אמנם אמר לו דהוה מורה הלכה בפני רבו הלא תיכף הו"ל למימר לו דהוה מורה הלכה בפני רבו, כי לענין זה לא איכפת לן ואיזהו טעם יליף, וגם מה זה ששיבחו וא"ל מימר שפיר קא אמרת מיהו מורה הלכה בפני רבך את אשר הלשון הזה נראה כשפת יתר:
ולפי האמור למעלה יתבארו הדברים בדרך נחמד, דלכאורה יש לתמוה לפי מה דנקטינן דלאפרושי מאיסורא רשאי התלמיד להורות בפני הרב כדאיתא בש"ע יו"ד סי' רמ"ב א"כ מה זה דקאמר עלי לשמואל דהוה מורה הלכה בפני רבו על שהורה דשחיטה בזר כשירה, והרי כאן הוה ג"כ ההוראה לאפרושי מאיסורא לשטת הזוהר הנ"ל דכהן אסור לשחוט, א"כ בראות שמואל שהי' מהדרין אחר כהן לשחיטה הי' רשאי להורות דשחיטה בזר כשירה כדי שלא יעשו איסורא, אמנם לפמ"ש למעלה דברי הזוהר לא יתכנו רק אם נאמר דה"ט דשחיטה בזר כשירה משום דשחיטה לאו עבודה אבל אם נאמר דה"ט דשחיטה בזר כשירה משום דכתיב והקריבו הכהנים מהקרבה ואילך מצות כהונה ל"ל כדברי הזוהר, וכיון שכן לטעם הזה שפיר הוה שמואל מורה הלכה בפני רבו דל"ה ההוראה לאפרושי מאיסורא כיון דלטעם הזה גם כהן רשאי לשחוט, וכאשר ביארנו, ומעתה מה נחמדו דברי הש"ס כאן. דכאשר שמע עלי ששמואל הורה דשחיטה בזר כשירה לא הי' יכול להגיד לו תיכף דהוה מורה הלכה בפני רבו דדילמא ס"ל כשטת הזוהר דכהן אסור לשחוט והוה ההוראה לאפרושי מאיסורא ושפיר הי' רשאי להורות, וע"כ שאלו מתחלה מנ"ל הא מילתא דשחיטה בזר כשירה, למען דעת מאיזהו מקום הוא יליף זאת אם מסברא כיון דשחיטה ל"ה עבודה או מקרא דוהקריבו הכהנים, אשר בזה אמנם תליא שטת הזוהר וכדברינו למעלה, והנה שמואל השיב לו דיליף זאת מקרא דוהקריבו הכהנים, וכיון שכן ע"כ ליתא לשטת הזוהר, דלטעם הזה גם כהן רשאי לשחוט וכמו שביארנו, וממילא ל"ה ההוראה לאפרושי מאיסורא ושוב הוה מורה הלכה בפני רבו, וע"כ אז אמנם אמר לו עלי מימר שפיר קאמרת, היינו יפה דברת בהסברת הענין דשחיטה בזר כשירה דזה משום דכתיב והקריבו הכהנים מהקרבה ואילך מצות כהונה, מיהו, היינו בשביל זה עצמו שיפה דברת בטעמא דהך מילתא דשחיטה בזר כשירה מורה הלכה בפני רבך את, דכיון דה"ט דשחיטה בזר כשירה משום דכתיב והקריבו הכהנים ולא משום דל"ה עבודה א"כ ע"כ גם כהן רשאי לשחוט דליתא לשטת הזוהר וכיון שכן שוב ל"ה ההוראה כלל לאפרושי מאיסורא וממילא דינו כמורה הלכה בפני רבו, והענין נחמד: