ברכת אהרן· הרב אהרן לוין
פרק חמישי
רנח
במתניתין אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש וכו' ובגמרא מה"מ וכו' א"ר יוסי בר' חנינא מהכא ואני ברוב חסדך אבא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך (תהלים ה') ודילמא דוד שאני דהוה מצער נפשי' ברחמי טובא. יש לדקדק קצת אמאי לא נילף באמת מדוד שכמו שהוא התפלל ביראה משום דהוה מצער נפשי' ברחמי כן גם כל אדם צריך להתפלל ביראה ולצער נפשי' ברחמי, ועיין במהרש"א כאן שעמד בזה, ונראה בהבנת הענין עפ"י מ"ש חכמי הלשון דבכל מקום שבא מלת הגוף (אני הוא, אתה) כוסף על סימן הגוף הנכלל בפעל, הוא בא לדייק אותו הגוף ולא זולתו, ועיין באילת השחר להגאון רמ"ל מלבים זצלה"ה סי' ר"ט שהראה מקום לכמה דרשות חז"ל שיסודן בכלל הזה עיי"ש וה"נ מלת הגוף בקרא דואני ברוב חסדך אבוא ביתך וכו' הוא מיותר כיון שסימן הגוף כבר נכלל בפועל אבוא ואשתחוה והו"ל למימר וברוב חסדך אבוא ביתך ואשתחוה וכו' ולאיזהו צורך הוסיף ואמר ואני ברוב חסדך וכו' וש"מ דאתי לדייק דרק הוא לבדו עשה כן ולא זולתו, ולכן שפיר דחה הש"ס דמקרא הזה אין ראי' די"ל דשאני דוד דהוה מצער נפשי' ברחמי:
רנט
שם בגמ' אלא אמר ריב"ל מהכא (תהלים כ"ט) השתחוו לה' בהדרת קודש א"ת בהדרת קודש אלא בחרדת קודש. (א) עיין בירושלמי שבת פ"ז ה"ב לא מתמנעין רבנן דרשין בין ה"א לחי"ת ועיין במפרש שם שביאר דה"ט משום דאותיות אחה"ע מתחלפין, ובאמת מצאנו כ"פ לחז"ל שדרשו לקרות חי"ת תמורת ה"א וכאשר אנו רואים פה שדרשו אל תקרא בהדרת אלא בחרדת, כן מצאנו ג"כ בש"ס ברכות ל"ה ע"א דדרשו קדש הלולים לה' (ויקרא י"ט) הלולים לשון חילולים עיי"ש בפירש"י ובירושלמי מעש"ש פ"ה ה"ב, ועיין שבת ל"ב ע"ב אל תקרא בהלה אלא בחלה ועיי"ש בדף ס"ג ע"א א"ת והדרך אלא וחדרך ועיין פסחים ס"ט ע"א מהיות משה מחיותי' דשה ועיין יומא נ"ד ע"א ויצא מבת ציון כל הדרה כל חדרה ועיין מנחות נ"ג ע"א מצה תהי' החייה, ועיין אסתר רבה פ"ו ב' איש יהודי א"ת יהודי אלא יחידי ועיין בב"י או"ח סי' נ"ג שהביא בשם הפסיקתא כבד את ה' מהונך קרי בי' מחונך שאם הי' קולך ערב והיית עומד בבהכ"נ עמוד וכבד את ה' בקולך וכו' וכאלה רבות עוד:
ב ודע דכאשר נתחקה היטב על המאמר אשר לפנינו בש"ס א"ת בהדרת אלא בחרדת כראה כי לא לבד ששנו חז"ל לקרות בחי"ת במקום ה"א כי אם גם הפכו סדר האותיות ותחת אשר לפנינו כתוב בהדרת הדל"ת קודם הרי"ש אמרו לקרות בחרדת היינו הרי"ש קודם הדל"ת וגם זה הוא אמנם אחד מיסודי הדרוש אשר השתמשו בו חז"ל לפעמים ומהותו הוא להחליף סדר האותיות שבתבה להקדים המאוחר ולאחר המוקדם ולדוגמא עיין יומא ע"ה ע"ב אל תקרא וישטחו אלא וישחטו ועיין ע"ז ג' ע"ב אל תקרא שנאן אלא שאינן ועיין במדבר רבה פי"ג ח' אל תקרא קערת אלא עקרת ועיין תנחומא סוף פ' בראשית קרבם בתימו לעולם (תהלים מ"ט) אל תקרא קרבם אלא קברם ועיי"ש בתנחומא פ' מקץ בן פורת יוסף אל תקרא בן פורת אלא בן פרות (פירוש שיוסף עלה לגדולה ע"י החלום של הפרות) וכאלה עוד:
ג ועיין עוד בספרי פ' שופטים (הובא בפירש"י שם) לא תסור מן הדבר אשר יגיד לך ימין ושמאל אפי' אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין וי"ל בדרך השערה דזה רמז מליצי על הכלל הנ"ל שאפי' אם יבואו חכמים ויהפכו סדר האותיות כפי מה שהמה כתובים לפנינו ויאמרו שהאות שהי' לפנינו בצד ימין יבוא לצד שמאל והאות שהי' לפנינו בצד שמאל יבוא לצד ימין כדוגמת הדרשות שהבאנו ג"כ יש לשמוע להם וחלילה לסור מדבריהם, ועיין לעיל בחידושינו לפרק שני מאמר קט"ז שכתבנו ג"כ השערה כעין זאת רק בסגנון אחר דרוש משם:
רס
שם בגמרא. דילמא לעולם אימא לך הדרת ממש כי הא דרב יהודה מציין נפשי' והדר מצלי. עיין ר"ה ל"ה שמסופר שם ג"כ מתהלוכות ר"י בשעת התפלה כי זה הי' דרכו לסדר בכל פעם צלותי' וליצלי וכ"ז מורה כי נכבד הי' מאד ענין התפלה בעיני ר"י וע"כ עשה אלי' הכנות שונות למען תהי' מדוקדקת ומכונת ותעלה לרצון לפני ה', ואם אמנם כי לפי המבואר בש"ס דר"ה שם ר"י ל"ה מצלי רק מתלתין יומין לתלתין יומין הנה זה מפאת שלא רצה להפסיק מדברי תורה לתפלה, אבל בעת שעמד להתפלל התאמץ בכל היכולת לצמצם המחשבות ולעורר הכונה היותר נאות כדי שתהי' תפלתו זכה וז"פ:
ועיין שבת קי"ח דקאמר ר' יהודה תיתי לי דקימתי עיון תפלה ועיין בתוס' שם ד"ה עיון שביארו דעיון תפלה היינו שהתפלל בכוונת הלב, כי קשה מאד לכוון היטב בתפלה כדאיתא בירושלמי מחזיקנא טיבו לרישא דכי מטי למודים מנפשי' כרע עיי"ש, וי"ל דר"י רמז בדבריו אלה על המעשים המוזכרים אשר רגיל הי' לעשות בעמדו להתפלל ואשר ענינם הי' לפעול על המחשבה ולעורר כונת הלב בשעת התפלה ושבח ר"י בנפשי' כי עלה בידו אמנם להתפלל בכונה ולקיים עיון תפלה:
רסא
שם בגמרא. אביי הוה יתיב קמי' דרבה חזייה דהוה קא בדח טובא אמר וגילו ברעדה כתיב א"ל אנא תפילין מנחנא. (א) עיין בפירוש רבינו יונה על הרי"ף כאן שהביא לפרש דברי אביי דקאמר אנא תפלין מנחנא ר"ל שמחת מצוה אני שמח כי חולה הייתי במעי ולא יכלתי להניח תפילין זה כמה ימים מפני חשש הנקיות ועכשיו שנתרפאתי אני שמח בקיום המצוה הזו וזה השערה נאותה כי באמת אביי הי' חולה מעיים כדאיתא בש"ס דשבת ל"ג ע"א דאביי חש בהדרוקן שהיא מין חולי מעיים כידוע ועיין חולין קל"ג ע"א דלא הי' יכול למיפרס ידי' אף שהי' כהן משום דאנסי' לי' עידני' וביאר הרי"ף שם דחולה במעיו הוה ולפיכך לא הי' פורש ידיו עיי"ש ובטח קרה לו הרבה פעמים שלא הי' יכול להניח תפלין ג"כ מפאת מחלתו וע"כ כשהוטב לו והניח תפילין הי' שמח:
ב ועיין כתובות ס"ה ע"א חומא דביתהו דאביי אתאי לקמי' דרבא אמרה לי' פסוק לי מזוני פסק לה פסוק לי חמרא א"ל ידענא בי' בנחמני דלא הוה שתי חמרא אמרה לי' חיי דמר דהוי משקי לי' בשופרזי (פירוש גביעים ארוכים) וי"ל בדרך השערה דה"ט שרגיל הי' אביי לשתות יין דזה הוה ג"כ מפאת מחלתו כיון שהי' חולה מעיים ויין טוב לחולי מעיים כדאיתא בשקלים פ"ה ה"א דבן אחייה רפא הכהנים שהי' חולי מעיים ע"י שנתן להם לשתות יין דחמר טב למעייא, ולכן גם אביי שתה יין כדי להקל מחלתו, ועיין להלן בש"ס דף נ"א ע"א שמבואר שם ג"כ דיין מיושן טוב לבני מעיים עיי"ש, וזה מתאים ג"כ לעניננו. ולדאתן עלה הי' מקום לומר בדרך השערה דהא שאמר רבא ידענא בי' בנחמני דלא הוה שתי חמרא הנה הדברים מתאימים עם הא דאמר רבא בשבת ל"ג ידענא בי' בנחמני דמכפין נפשי' עיי"ש והיינו דאביי הי' דרכו לקמץ ולהרעיב עצמו וא"כ הבין רבא שבודאי לא הי' שותה יין שיהי' מהצורך לפסוק לאשתו חמרא. ועיין שבת קי"ח ע"ב דקאמר אביי תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתי' עבידנא יומא טבא לרבנן וביאר הרש"ל בב"ק הובא בס' עיון יעקב על העין יעקב דאתי לאשמעינן דאע"ג שדרכו הי' לקמץ בכל מקום ולהכפין נפשי' מ"מ בדבר זה הי' וותרן עיי"ש וזה סייעתא לדברינו. ובאמת לולא שיצאו הדברים מפה קדוש הרש"ל הייתי אומר בביאור דברי הש"ס בשבת הנ"ל דקאמר אביי תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן וכו' ג"כ בדרך זה רק בסגנון אחר קצת עפ"י דברי התוס' בחולין קל"ג ע"א ד"ה משקל שכתבו דאביי לא הי' עשיר וכן משמע ג"כ מדברי הש"ס בעירובין ס"ח דכאשר שאל רבה בר רב חנן לאביי מבואה דאית בי' תרי גברי רברבי כרבנן לא ליהוי בי' לא עירוב ולא שיתוף השיב מה נעביד מר (היינו רבה) לאו אורחי' אנא טרידנא בגירסאי אינהו לא משגחי ואי אקני להו פיתא בסלא כיון דאי בעי לה מינאי ולא אפשר ליתבה נהלייהו בטיל שיתוף ופירש"י כיון דאם אחד מהן הי' צריך לאכול מן השיתוף והי' שואלו ממנו אין יכולת בידו לוותר משלו בכל שבת לכך נמצא שאין בלבו להיות בו חלק גמור ובטל השיתוף עיי"ש ומוכח ג"כ דאביי לא הי' מאלה אשר הון ועושר בביתם וביכלתם לוותר ולעשות משתה ושמחה וקמ"ל דאפ"ה כשסיים צורבא מרבנן מסכתי' הוה מוותר ועביד יומא טבא לרבנן, וההשערה הזאת מתקבלת יותר מלומר שאביי רצה לרמז בדברים האלה על מדת הקמצנות שאחז בה אשר אין זה כלל מהמדות המעולות כידוע:
ג ומצאתי לחד מקמאי הוא רבינו חננאל בפירושו למס' תענית הנדפס כעת סביב לגליון הש"ס דפוס ווילנא שכתב בדף ט"ז שם ע"ב דה"ט שאמר רבא ידענא בי' בנחמני דל"ה שתי חמרא כיון דאביי הי' כהן כדאיתא בש"ס דחולין קל"ג שם דאביי מבית עלי קאתי ולפי המבואר במס' תענית שם לרבנן כהנים אסורים לשתות יין בזה"ז משום דמהרה יבנה בהמ"ק ובעינן כהן הראוי לעבודה וליכא וע"כ לא שתה אביי יין, ולפ"ז צ"ל דאף דבמס' תענית שם אמר אביי בעצמו כמאן שתי כהני האידנא חמרא כרבי ומשמע דאביי ס"ל דאין לחוש לחומרא זו שלא ישתו הכהנים יין בזה"ז מ"מ י"ל דלגבי עצמו הי' מחמיר כרבנן ולא שתה יין, אכן לפ"ז יקשה קצת ממה שהשיבה אשת אביי חיי דמר דהוה משקי לי' בשופרזי ומוכח דבאמת שתה יין ולא חש לחומרא הנ"ל וצ"ל דר"ח יפרש דמה שאמר רבא ידענא בי' בנחמני דל"ה שתי חמרא אין הכונה שידע כן בבירור רק שאמר כן ע"ד השערה שבודאי אביי הי' מחמיר ע"ע ולא הוה שתי חמרא וע"ז השיבה לו דביתהו דאביי, דל"ה חש לחומרא זו וז"פ:
רסב
דף ל"א ע"א בגמ' ר' אשי עבד הילולא לברי' חזינהו לרבנן דהוו קא בדחי טובא אייתי כסא דזוגיתא חיורתא ותבר קמייהו ואעציבו (א) עיין בתוס' כאן ד"ה אייתי שכתבו דמכאן נהגו לשבר זכוכית בנשואין ויש לדקדק אמאי לא סמכו בעלי התוס' להך מנהגא של שבירת זכוכית בנשואין על מעשה דמר ברי' דרבינא המובא מקודם בש"ס כאן שבראותו לרבנן דהוו קא בדחי טובא בהילולא דברי' אייתי כסא דמוקרא בת ד' מאה זוזי ותבר קמייהו ואעציבו, רק תלו להך מנהגא במעשה דר"א המובא בש"ס אח"כ ששבר כסא דזוגיתא כדי להעציב לרבנן, ונראה דהתוס' הי' ס"ל דבשביל פעם אחת שקרה כן שמר ברי' דרבינא שבר כסא דמוקרא בהילולא דברי' כדי לעורר רגשי עצב לא הי' מתפשט עוד המנהג שכל אחד יעשה כן וישבר זכוכית בעת הנשואין מפני שהי' מקום לומר דמקרה בעלמא הוה והוראת שעה היתה והוה כמו חידוש דלא גמרינן מיני' אכן אחרי שקרה שגם ר"א עביד הכי בהילולא דברי' יש הוכחה קצת דמהיאות לעשות כן ומפאת זה נתיסד המנהג שכ"א יעשה כן וע"כ שפטו התוס' דמסתבר יותר לומר דמקור המנהג הזה הוא לא במעשה דמר ברי' דרבינא דקדום כי אם במעשה דר"א המאוחר וכאמור. ויש להביא קצת דוגמא לזה מדברי התוס' חולין ס"ד ע"ב סד"ה שאם שמוכח מדבריהם דכשנמצא הדבר שני פעמים כבר יצא מגדר חידוש עיי"ש וה"נ י"ל דאחרי שראה העולם ששני חכמים עשו כן ששברו זכוכית בעת ההילולא הוציא מזה דאורחא בהכי וכן בודאי צריך להיות ולכן נהג ג"כ לעשות כמוהם משא"כ משום מעשה דמר ברי' דרבינא לחוד לא הי' מתפשט המנהג שכ"א ישבר זכוכית בעת הנשואין משום שהי' אפשר לדחות דהוה מקרה וחידוש ואין ללמוד ממנו וכמ"ש:
ב ועיין בר"ן נדרים מ"ו ע"א ד"ה תני שהביא בשם הירושלמי דבשני פעמים כבר מקרי רגיל עיי"ש וזה מתאים לסברת התוס' בחולין הנ"ל דכיון דבשני פעמים כבר הוה בגדר רגילות ממילא יצא מגדר חידוש, אמנם מרש"י שבועות ל"ז ע"א ד"ה לא אשכחן משמע דגם כשנמצא הדבר ארבע פעמים עדיין הוה בגדר חידוש עיי"ש שכתב אהא דאמרינן בש"ס שם דשבועת הפקדון הוה חידוש דבכל התורה לא אשכחן מזיד דמייתי קרבן והכא מייתי, דכל התורה לאו דוקא שהרי ד' מביאין על הזדון כשגגה ומוכח דאף דבר שנמצא ד' פעמים לא יצא מכלל חידוש, ועיין בכנה"ג חו"מ סי' רצ"ה בב"י אות ס"ז שכתב דבפעם ופעמים לא מקרי רגיל וזה לכאורה להיפוך מדברי הירושלמי הנ"ל שכתב דבשני פעמים כבר מקרי רגיל וי"ל דסמך על דברי רש"י בשבועות הנ"ל דבארבע פעמים עדיין הוה חידוש וממילא ל"ה עוד בגדר רגילות וכנ"ל, ועיין לעיל בחידושינו לפרק שלישי מאמר קנ"ג אות ג' שכתבנו ענין נחמד לבאר עפ"י דברי הירושלמי הנ"ל דבשני פעמים כבר מקרי רגיל דברי הש"ס בחולין נ"ז ע"ב דרוש משם:
ג ועיין בפמ"ג או"ח סי' תק"ס מש"ז ס"ק ד' שהביא בשם הא"ר דכמו שנוהגין לשבור כלי זכוכית בעת הנשואין כן נוהגין ג"כ לשבור קדירה בשעת כתיבת התנאים וזה כדי להבהיל שלא תהי' השמחה במילואה ולזכור החורבן ועיין בפמ"ג שם שכתב דבעת הנשואין יש לשבור כוס של זכוכית שלם ואין בזה משום בל תשחית כיון שעושין לרמז מוסר למען יתנו לב משא"כ בתנאים שעושין להבהיל ולמעט השמחה ראוי ליקח קדירה שבורה חרס מחרסי האדמה עיי"ש והנה מ"ש שבנשואין יש לשבור כלי זכוכית שלם ואין בזה משום ב"ת ממקומו הוא מוכרח שהרי אנו רואים בש"ס כאן אשר משם מקור נפתח למנהג הלז כדברי התוס' שהבאנו שגדולי החכמים שברו בעת הנשואין כלים יקרים מאד רבי הערך ולא חשו כלל לאיסור ב"ת, אמנם במה שהחמיר דבתנאים יש לשבור כלי שבור דוקא העולם אין נזהרין בזה והמנהג לשבור בעת כתיבת התנאים כלי שלם דוקא, וכפי הנראה סמכו דכיון שעושין כן לשם איזהו סיבה ותכלית אין בזה משום ב"ת, דבגדר האיסור דב"ת ל"ה רק שאסור להשחית בלי שום תועלת, אבל כל שיש איזהו תועלת יהי' מאיזהו צד שיהי' ליכא משום ב"ת, וכאשר גדולה מזה אנו מוצאין בשבת ק"ה ע"ב דמותר לשבור כלים כדי למירמא אימתא אאינשי ביתי' ועאכו"כ שאין איסור לשבור כלי שלם בעת כתיבת התנאים כדי למעט השמחה ולעורר זכר החורבן בשגם אם נאמר שיש לשבור אך כלי שבור הלא שבירת הכלי לא תעשה שום רושם ולא יהי' תועלת כלל בכל המנהג. וקצת יש לדקדק אמאי באמת יהי' מותר לשבור כלים כדי למירמא אימתא אאינשי ביתי' הרי סוף כל סוף אין לך ב"ת גדול מזה, ואולי י"ל דה"ט משום דבתוספתא הובא בש"ס שם אמרו דהמשבר כלים בחמתו והמקרע בגדיו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו יהי' בעיניך כעובד ע"ז ומשמע דרק בחמתו אסור לשבור כלים אבל שלא בחמתו ליכא איסורא, אמנם דא עקא דבתוספתא לא אמרו רק דכעובד ע"ז ל"ה עד שיעשה כן בחמתו, אבל לענין איסור ב"ת בודאי גם מי ששובר כלים שלא בחמתו קעביד איסורא וכן משמע בקידושין ל"ב ע"ב דמקשה על ר"ה דקרע שיראי באנפי רבה ברי' כדי למיחזי אי רתח והא קעבר משום ב"ת ומשני בפומבייני אלמא דגם שלא בחמתו שייך האיסור דב"ת וכן משמע ג"כ מדברי הש"ס בשבת קכ"ט ע"א דמקשה על אלה מהחכמים שהי' שורפין כלים יקרים ביום ההקזה כדי להתחמם והיכי עבדי הכי והא קעברו על ב"ת ומשני ב"ת דגופאי עדיף אלמא ג"כ דאפי' שלא בחמתו אסור לשבור כלים. ועיין ברמב"ם פ"ו מה' מלכים ה"י שכתב ולא האילנות בלבד אלא כל המשבר כלים וקורע בגדים והורס בנין וסותם מעיין ומאבד מאכלות דרך השחתה עובר בל"ת הרי דלענין איסור דב"ת אין חילוק בין בחמתו לשלא בחמתו ואולי מפאת זה באמת השמיט הרמב"ם הך מילתא דמותר לשבור כלים כדי למירמא אימתא אאינשי ביתי' כי לקושטא דמילתא אה"נ דאסור לעשות כן משום ב"ת והא דמצאנו בש"ס שעשו כן י"ל או דלית הילכתא כוותי' או ששברו כלים שבורים בענין שאין בזה משום ב"ת, (הגם דבש"ס לפנינו איתא רק אצל ר' אחא בר יעקב שתבר מאני תבירי אבל אצל ר' אבא נאמר סתם ששבר נכתמא מ"מ י"ל דמיירי ג"כ בתבור) ומצאתי בסמ"ק סי' קע"ה שכתב כן להדיא דלהטיל מורא על בני הבית מותר לשבור כלים אכן דוקא מנא דתבירי עיי"ש אמנם לענין אם מותר לשבור כלי שלימה בשעת כתיבת התנאים שפיר י"ל כנ"ל דכיון שעושין כן לזכור החורבן ליכא בזה איסור דב"ת ויש לדמות זאת ג"כ למ"ש הבאר שבע הובא במל"מ פ"ז מה' איסורי מזבח ה"ג דמה"ט הי' מותר לקוץ אפי' אילני פירות ולקחת מהם עצים למערכת המזבח משום דלצורך מצוה ליכא איסורא דלא תשחית הנאמר באילני פירות עיי"ש וה"נ הוה קצת לצורך מצוה ואין בזה משום ב"ת:
ד ועיין בפנים יפות עה"ת פ' שופטים שדן ג"כ אי מותר להשחית אילני פירות לצורך מזבח ולעשות סוכה ומתחלה רצה לומר דשרי מטעם עדל"ת אמנם דחה זאת דבקציצת אילני פירות יש עול"ת ואין עדלתו"ע וגם ל"ה בעידנא וע"כ כתב טעם אחר להתיר דהוה כמו מעולה בדמים דשרי כדאיתא בב"ק צ"א עיי"ש ובאמת אין זה ענין כלל לעדל"ת דעדל"ת ל"ש רק היכי שהאיסור נמשך גם בעת עשיית המצוה ואנו באים להתיר עשיית המצוה למרות האיסור כדוגמא של כלאים בציצית אז אמנם ההכרח לבוא לכללא דעדל"ת וממילא מהצורך שיהי' נמצאים כל התנאים הנתוצים לזה למען תדחה ל"ת מפני עשה כגון שלא יהי' רק ל"ת גרידא ושיהי' בעידנא וכדומה משא"כ בהך מילתא אי מותר לקוץ עצים לצורך מצוה י"ל דלגבי המצוה אזיל כל האיסור דהתורה לא אסרה רק דרך השחתה שלא לצורך וכדברי הרמב"ם שהבאנו אבל לא כשיש איזהו צורך ולא גרע צורך מצוה מצורך רשות ומה ענין עדל"ת שייך בזה שיהי' מהצורך להשגיח אם נמצאו התנאים הנחוצים לדחיית ל"ת ע"י עשה. ועיין בשו"ת בית אפרים חיו"ד סי' ס"א שפלפל לענין הא דמהדר הש"ע בריש יבמות להוכיח דעדל"ת ואמאי לא ילפינן מסוטה שמוחקין את השם אף שבמחיקת השם יש ל"ת וזה משום דעשה דומחה דוחה לל"ת וש"מ דעדל"ת וכתב כיון דעיקר האיסור במחיקת השם ל"ה רק דרך השחתה דוגמת מה שהצריכה התורה לעשות לע"ז ממילא כל שאין הכוונה עד"ז אין כאן איסור לאו כלל וא"כ י"ל דבסוטה לאו מטעם עדל"ת קאתינן עלה ורק כיון שהמחיקה בעשתה כדי לקיים מימרא דרחמנא שצותה למחוק השם אזיל לי' האיסור לגמרי משא"כ בעלמא שפיר איכא איסור לאו ורק דאתי עשה ודחי לי' וע"כ הוצרכו בש"ס לאתויי מכלאים בציצית עיי"ש וזה מתאים לדברינו. ועיין בתשו' יעב"ץ ח"א סי' ע"ו שהאריך אי מותר להשחית אילני פירות כדי להרחיב בהכ"נ וצדד ג"כ דשרי דהשתא אם הי' מעולה בדמים או כשמזיק לאילנות אחרים החשובים ממנו או בצריך למקומו שרי כש"כ לגבוה ולדבר מצוה ועיי"ש שרצה לומר דלדבר מצוה יש להקל עוד יותר מלדבר הרשות, דלדבר הרשות נהי דשרי מדינא מ"מ סכנתא איכא משא"כ לדבר מצוה ליכא סכנתא כלל, וזה נכון מאד בסברא כי באמת מצינן כן לענין כמה דברים האסורים משום סכנה שבמקום מצוה אין חוששין להם משום דשליחי מצוה אינן ניזוקין ושומר מצוה לא ידע דבר רע ולדוגמא עיין בא"ח סי' תל"ג וסי' תנ"ה סעיף א' ברמ"א ובמג"א ס"ס ר"ו וכאלה רבות עוד. ועיין בפמ"ג או"ח סי' תל"ג מש"ז ס"ק ז' שכתב דאפי' במצוה דרבנן אמרינן ג"כ שליחי מצוה אינן נזוקין וכ"כ גם בתשו' ח"ץ סי' א' עיי"ש ובחידושי הארכתי הרבה בזה. ובדרך צחות הי' נלפע"ד להעיר בעיקר הדין אם מותר להשחית אילנות לצורך מצוה לפי המבואר בש"ס דשבת קכ"ט שהבאנו דה"ט ששרפו האמוראים כלים יקרים ביום ההקזה כדי להתחמם ולא חשו לאיסור ב"ת משום דב"ת דגופאי עדיף א"כ י"ל דכמו דאין להשגיח על איסור ב"ת במקום שיש צער לגוף ה"נ אין להשגיח עליו במקום שיש צער לנפש שמשתוקקת לעשות המצוה ואין ביכלתה דב"ת דנשמה עדיף, ויש להביא קצת סמוכין לזה מדברי הש"ס בסנהדרין מ"ה ע"א שנחלקו ר"י וחכמים אי אשה נסקלת ערומה או לא ואמרינן בש"ס שם דמחלקותם היא מ"ס בזיוני' דאינש עדיפא לי' טפי מניחא דגופא ומ"ס ניחא דגופי' עדיף מבזיוכי' ועיי"ש ברש"י שפירש דחכמים ס"ל דניחא לה לאשה שתסקל בלבושה ותשהה למות ואע"ג דאיכא צערא דגופא ולא תבזה אותה להפשיטה ור"י ס"ל דניחא לה יותר שתפשיטנה כדי שימעט הצער שתמות מהרה אף שתבוא עי"ז לידי בזיון, ואנחנו קיי"ל כחכמים דאין האשה נסקלת ערומה כידוע, וע"כ דבזיון גרע מצערא דגופא וש"מ דצער הנפש גדול מצער הגוף, (דבזיון הוה ג"כ רק צער. הנפש) ולפ"ז אם במקום צער הגוף ליכא איסורא דב"ת במקום צער הנפש לא כש"כ, ועיין בשו"ת חות יאיר סי' קצ"א מ"ש בפרט זה אי בזיונא גרע מצערא או להיפוך עיי"ש. עוד נלפע"ד דהך מילתא אי שייך איסור ב"ת במקום מצוה תליא במחלוקת ר"י ור"ש בשבת ק"ו אי מקלקל בחבורה בשבת חייב שפלוגתתם היא אי תיקון מצוה חשוב תיקון או לא כדאיתא בש"ס שם, דאם נאמר דתיקון מצוה חשוב תיקון כר"י אלמא דאף שהדבר בעצם הוה קלקול מ"מ כיון שנעשה לצורך מצוה חשוב תיקון, ה"ה די"ל דל"ש איסור ב"ת במקום מצוה, דנהי שהדבר בעצם הוה השחתה מ"מ כיון שנעשה לשם מצוה חשוב תיקון אמנם אם נניח כר"ש דתיקון מצוה ל"ח תיקון, אלמא אף שהקלקול נעשה לשם מצוה עכ"ז הוה קלקול, ה"ה די"ל דגם השחתה לצורך מצוה הוה בגדר השחתה ודוק:
רסג
שם בגמרא. א"ל רבנן לר' המנונא זוטי בהלולא דמר ברי' דרבינא לישרי לן מר א"ל ווי לן דמיתנן וכו', מכאן משמע שיאות להזכיר יום המיתה בעת הנשואין, וזה כדי שלא תזוח הדעת מרוב השמחה, ואולי מפאת זה נוהגין שהחתן בעת החופה לובש הקיטל שהוא בגד של מתים, וענינו הוא ג"כ להכניע לב האדם ע"י זכרון יום המיתה, כדאיתא בש"ע או"ח סי' תר"י, ועיי"ש בסי' תע"ב בטו"ז ס"ק ג' שכ' דמה"ט נוהגין ללבוש הקיטל בליל פסח בשעת הסדר כדי שלא תזוח הדעת מרוב השמחה:
והנה במקומותינו המנהג שבעת החופה מוסר החתן כל הדברים שיש לו בכיסו לאיש אחר והוא הולך אל החופה בכיס ריק. והעולם מדקדקים בזה מאד, כאשר כן הוא דרך ההמון לדקדק בענינים כאלה יותר מבגופי תורה, ונראה דהמנהג הזה נוסד ג"כ כדי להזכיר להחתן יום המיתה וע"כ מרמזין לו כי לא יועיל הון ביום עברה, ובשעת פטירתו של אדם לא יקח אתו מאומה מכל אשר לו רק ערום ישיב לבית עולמו, כמאמר חז"ל באבות פ"ו אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות אלא תורה ומע"ט בלבד עיי"ש, וע"כ יתן אל לבו לשוב בתשובה שלימה ולעבוד את ה' בכל לבו ונפשו, ואז טוב חלקו ונעים גורלו:
רסד
שם בגמרא. א"ל הי תורה והי מצות דמגנו עלן. (א) נסתפקתי בהא דקיי"ל דמצות מגינות ומצילות ומה"ט שרינן במקום מצוה כמה דברים שיש בהם חשש סכנה משום דשומר מצוה לא ידע דבר רע, עיין לדוגמא בש"ע או"ח סי' תנ"ה סעיף א' ברמ"א דאין לשפוך מים שלנו מפני המת דשומר מצוה לא ידע דבר רע, ועיין במג"א ס"ס ר"ו שכתב כיוצא בזה לענין מי שברך על המים ושמע שיש מת בעיר (צ"ל באותה שכונה) דמותר לשתות מעט מן המים משום דשומר מצוה לא ידע דבר רע אם הכלל הזה דהמצות מגינות ומצילות שייך גם בעושה מצוה ואינו מצוה לעשותה כגון סומא דפטור מן המצות או אשה במעשהז"ג, או דילמא ל"א כן רק במי שעושה מצוה כמצוה ועושה, אבל לא במי שעושה ע"ד אינו מצוה ועושה, והנה בהשקפה הראשונה נזכרתי מדברי הח"ץ בתשובה סי' א' שכתב לדחות דברי האומרים דביבום ל"ש החשש דקטלנית משום דשומר מצוה לא ידע דבר רע מדברי רש"י עה"ת בפ' וישב שכתב על הא דאמר יהודה לתמר שבי אלמנה בית אביך וכו' דדוחה הי' אותה בקש משום שאמר מוחזקת היא זו שימיתו אנשי' ושם הי' ביבום ואפ"ה חש יהודה לאיסור קטלנית, וש"מ דגם ביבום שייך חשש קטלנית (ועיין בנובי"ק אה"ע סי' י') והדר כתב ואין לומר דשאני מצוה ועושה דלא תהא גרועה מצוה דאורייתא שרצו אבותינו לקיימה ממצוה קלה דרבנן דאמרינן בה שליחי מצוה אינן ניזוקין עיי"ש, אלמא דאפי' היכי שעושין מצוה כאינו מצוה ועושה ג"כ י"ל דהמצוה מגנת ומצלת, אמנם יש לחלק בין הענינים דבשלמא האבות שקיימו התורה עד שלא נתנה הי' עכ"פ בגדר החיוב, ורק שהחיוב לא נתפרסם עוד, וא"כ י"ל אף דלכל העולם לא נתפרסם עוד החיוב, מ"מ המה כבר השיגוהו ברוח קדשם, ולכן בעשותם אותו נחשב להם למצוה גמורה שמגנת על עושיה, משא"כ סומא ואשה במעשהז"ג הרי לא נכנסו כלל בגדר החיוב וא"כ ל"ש בהו לומר דשומר מצוה לא ידע דבר רע, וקצת יש לדמות זאת למ"ש התוס' בר"ה ל"ג ע"א ד"ה הא דלכן אשה פטורה ממעשהז"ג אפי' מדרבנן דלא מקרי מינא דבר חיובא עיי"ש, אמנם התוס' שם כתבו דסומא אה"נ דחייב מדרבנן במצות דמקרי מינא דבר חיובא, ולפ"ז הי' מקום לחלק לענין הספק שאנו דנין עליו בין סומא לאשה במעשהז"ג, דסומא דהוה עכ"פ מינא דבר חיובא שפיר אמרינן בי' שומר מצוה לא ידע דבר רע, משא"כ באשה במעשהז"ג דל"ה כלל מינא דבר חיובא, אולם לדברי התוס' הנ"ל בלא"ה יש לחלק בין סומא לאשה במעשהז"ג לפמ"ש הח"ץ בתשו' שם דגם במצוה דרבנן אמרינן שומר מצוה לא ידע דבר רע, א"כ בסומא דחייב במצות דרבנן כדברי התוס' הנ"ל י"ל בי' שומר מצוה לא ידע דבר רע, משא"כ באשה במעשהז"ג דפטורה אפי' מדרבנן, ועיין בפמ"ג או"ח סי' תל"ג במש"ז ס"ק ז' שהוכיח ג"כ דבמצוה דרבנן אמרינן שליחי מצוה אינן ניזוקין וזה כדברי הח"ץ שהבאנו:
ב והנה מצד הסברא הי' נלפע"ד דגם באשה במעשהז"ג י"ל דהמצוה מגנת ומצלת, דנהי דאשה פטורה ממעשהז"ג זה רק שאינה מחויבת לקיים המצוה, אבל אם מקיימת אותה קא עבדה מצוה ושפיר י"ל דהמצוה מגנת עלי'. ויש להביא סמוכין לזה מדברי הר"נ ר"ה פ"ד במתניתין דאין מעכבין את התינוקת מלתקוע שכ' דאעפ"י דאשה פטורה ממעשהז"ג מ"מ אם עושית אותן מקבלת שכר, והוציא כן מדאמר ר"ח דגדול. המצוה ועושה ממי שאינו מצוה ועושה משמע דגם מי שאינו מצוה ועושה יש לו שכר עיי"ש וכיון שכן שפיר י"ל דיכולה המצוה להגין עלי' (וקצת יש לדקדק על הר"נ שהוצרך להוציא דבר זה דגם אינו מצוה ועושה יש לו שכר מדקדוק הלשון דקאמר ר"ח גדול המצוה וכו' ובאמת איתא כן להדיא בב"ק פ"ז ע"א דקאמר ר"י השתא דשמעית להא דאר"ח דגדול המצוה וכו', מאן דאמר לי אין הלכה כר' יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן מ"ט דכי מפקדינא אית לי אגרא טפי עיי"ש, הרי להדיא דרק שכר טפי אית לי' להמצוה ועושה אבל גם אינו מצוה ועושה שכרו לא יקופח) ואף דלענין איכות המצוה יש עכ"פ חילוק בין המצוה ועושה לאינו מצוה ועושה, והא ראי' שזה שכרו רב וזה שכרו רק מעט, מ"מ לענין שתגין המצוה על עושי' אין לנו להשגיח על איכותה, רק כל מצוה ומצוה כדאי היא שתגין על העושה אותה, דהרי גם במצוה ועושה יש חילוקים שונים באיכות המצוה, יש קלות ויש חמורות, ואפ"ה לענין הגנת המצוה אין חילוק ביניהן ורק בדרך כלל אמרינן דמצות מגינות ולא איכפת לן איזהו מצוה, קלה או חמורה, וה"ה גם באשה במעשהז"ג י"ל דכיון דעכ"פ מאיזהו צד מצוה קעבדה, המצוה מגנת עלי' ושייך לומר בה שומר מצוה לא ידע דבר רע, ועיין חולין קמ"ב ע"א במתניתין ומה אם מצוה קלה שהיא כאיסור אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים ק"ו על מצות חמורות שבתורה עיי"ש, וזה מתאים לדברינו:
ג ויש להביא ראי' נאותה לדברינו דגם באשה במעשהז"ג י"ל שומר מצוה לא ידע דבר רע מדברי המדרש קהלת ח' שומר מצוה לא ידע דבר רע זו אסתר שהיתה עסוקה במצות ביעור חמץ ולא היתה יודעת ברעתו של המן עיי"ש, והרי נשים אינן מצוות בעשה דתשביתו דהוה מעשהז"ג ואפ"ה הגינה המצוה הזאת על אסתר משום דשומר מצוה לא ידע דבר רע, וש"מ דגם באשה במעשהז"ג י"ל כן. אמנם בזה יש לפקפק כי יש אומרים דנשים מוזהרות בעשה דתשביתו אף דהוה מעשהז"ג, וזה משום דמוזהרות בלאו דבל יראה מוזהרות ג"כ בעשה דתשביתו, וכאשר האריך בזה בשאג"א סי' פ"ב עיי"ש, ובלא"ה יש לדחות דאין למדין הלכה ממדרש, אמנם אי משום הא לא ארי' דכבר כתבו הפוסקים דהיכי שאין סתירה מפורשת בש"ס למדין הלכה גם ממדרש, ועיין ביד מלאכי כללי האלף סי' ע"ב מה שהאריך בזה
ד אמנם מצאתי ראי' נכונה לאידך גיסא דבמצוה שעושין ע"ד אינו מצוה ועושה ל"ש לומר שליחי מצוה אינן ניזוקין ושומר מצוה לא ידע דבר רע, מדברי הש"ס בשבת ס"ג כל העושה מצוה כמאמרה אין מבשרין אותו בשורות רעות שנאמר שומר מצוה לא ידע דבר רע, ויש להבין הלשון כמאמרה, ועיין במהרש"א שם שעמד בזה, ונראה דהש"ס רצה לדייק ולהשמיענו דרק העושה מצוה כמאמרה, היינו שהוא מצוה ועושה, אין מבשרין אותו בשורות רעות דהמצוה מגנת עליו, דשומר מצוה לא ידע דבר רע, אבל אם עושה מצוה שלא כמאמרה היינו כאינו מצוה ועושה, בזה ל"א דשומר מצוה לא ידע דבר רע:
עוד נלפע"ד להעיר בזה מדברי הש"ס בסוטה כ"א ע"א דאיתא שם אהא דאמרו במתניתין שאם יש לה זכות תולה, זכות דמאי אילימא זכות דתורה הא אינה מצוה ועושה היא, אלא זכות דמצוה וכו' ומשמע מזה ג"כ דמצוה שאין האשה מצוה בו לא תוכל להגין עלי', ועיין ברש"י שם שפירש דכיון דאשה אינה מצוה אין שכרה גדול כמצוה ועושה, ומשמע מדבריו דאף שיש אמנם קצת שכר גם לאינו מצוה ועושה כמ"ש למעלה מ"מ שתגין עליו המצוה אין בכחה, ויש לחלק קצת בין הענינים ואכמ"ל:
רסה
שם בגמרא אין עומדין להתפלל לא מתוך דין ולא מתוך דבר הלכה אלא מתוך הלכה פסוקה. (א) אמרתי להזכיר פה מה שראיתי באבודרהם שער ברכת המצות ומשפטיהן שהעיר אמאי לא תקנו לברך על הדינים דהוו מ"ע והי' מהראוי לברך עליהם כמו שמברכין על שאר מ"ע, ולפענ"ד נראה בזה לומר רעיון נכון, דע"כ ל"ש לברך רק על מצוה שנאמרה לכל אחד ואחד באופן שהעושה אותה מקיים המצוה בשלימות, כמו למשל בלוקח לולב ציצית תפלין וכדומה. אבל במצוה שלא נאמרה ליחיד רק לרבים באופן שהעושה אותה אינו מקיים המצוה בשלימות רק חלק ממנה בכגון דא לא תיקנו לברך, ולפ"ז בעשיית דין נהי דחשובה מצוה כמ"ש רש"י בכתובות ק"ו ע"א ושפטתם צדק מכאן דמצות עשה לדיינים שישפטו, אבל הרי המצוה הזאת לא חלה רק על כל הב"ד ביחד דיחיד אסור לדון מה"ת ורק בעינן ב"ד של ג' וכן משמע לשון הכתוב ושפטתם צדק שנאמרה המצוה בלשון רבים, ולכן לא יוכל גם כל אחד מהדיינים לברך כיון שהוא אינו מקיים המצוה בשלימות ורק חלק ממנה ובכגון דא לא תיקנו לברך, ועיין ברמב"ם פ"א מה' ברכות ה"ג שכתב וז"ל וכשם שמברכין על ההנייה כך מברכין על כל מצוה ומצוה וכו' עכ"ל ומשמע ג"כ מלשונו שהחיוב לברך ל"ה רק על כל מצוה כלומר אם העושה המצוה מקיים אותה מכל וכל ובשלימות, אבל לא כשמקיים רק חלק ממנה וכמ"ש. אמנם לפ"ז הי' מקום לצדד ולומר דע"כ ל"ש לומר כמ"ש רק אם נאמר דיחיד אסור לדון מה"ת, א"כ לא נאמרה המצוה רק לכל הב"ד ביחד, ולכן לא יוכל כל אחד מהם לברך כיון שאינו מקיים המצוה בשלימות וכנ"ל (ואף דקיי"ל דיחיד מומחה דן, זה ל"ה רק תקנתא דרבנן, דמדאורייתא לעולם בעינן שלשה כמ"ש התוס' בסנהדרין ה' ע"א ד"ה ואם (דלא כפירש"י שם שכתב דיחיד מומחה דן מה"ת דכתיב בצדק תשפוט עמיתך) ועל תקנתא דרבנן ל"ש לברך כמובן) אבל אם נאמר כר' אחא ברי' דר' איקא בסנהדרין ג' דמדאורייתא חד נמי כשר דכתיב בצדק תשפוט עמיתך, א"כ י"ל דהמצוה היתה על כל אחד מהדיינים שישפוט בצדק, וכן מורה לשון המצוה בצדק תשפוט בלשון יחיד, ושפיר י"ל שצריך לברך כיון שמקיים המצוה בשלימות, והנה אנן קיי"ל דמדאורייתא בעינן שלשה, דלא כר' אחא ברי' דר' איקא כמ"ש הש"ך בחו"מ רסי' ג' עיי"ש שמקיים דברי הע"ש וחולק על הסמ"ע בזה, ולכן מוסכם אמנם מכל הפוסקים דאין לברך על הדינים, דאם המצוה הוה בשלשה, ממילא כ"א אינו מקיים המצוה בשלימות ורק חלק ממנה, ושוב אין לברך וכאמור, ועיין בסנהדרין שם דהנפ"מ אי קיי"ל כר' אחא דמדאורייתא בחד סגי או לא, הוא דינו של שמואל דאמר דשנים שדנו דיניהן דין, דר' אחא אית לי' דשמואל אבל החולק על ר' אחא ל"ל כשמואל עיי"ש:
ב ובזה יעלה בידינו פלפול נחמד לישב הקושיא הגדולה שהקשה הגאון מהר"ץ חיות זצ"ל (הובא בתשו' ח"ס או"ח סי' נ"ד) על הא דמוסכם מכל הפוסקים דאין לברך על הדינים ומה יענו להא דאיתא בירושלמי ר"פ כיצד מברכין ר' ירמי' ור' חגי אזלין לגו חנותא קפץ ר' חגי ובירך א"ל ר' ירמי' יאות את עבדית שכל המצות טעונות ברכה דכתיב ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצות, מה תורה טעונה ברכה אף מצות טעונות ברכה, ופי' הר"א פולדא שם דחנותא היינו מקום שדנין שם ובירך על מ"ע דדינים דכתיב בצדק תשפוט עמיתך ור' ירמי' הצדיקו במענה פיו דשפיר עביד שבירך, הרי להדיא שמהראוי לברך על הדינים, ואיך נעלמו דברי הירושלמי מכל הפוסקים שהחליטו בפשיטות דאין לברך על הדינים ורק חקרו לתת טעם מדוע אין מברכין, ועינינו הרואות בירושלמי דבאמת יש לברך וזה קושיא גדולה:
ועפ"י דרכינו למעלה נאמר אחרי אשר נעיר עוד על פרטים אחדים בדברי הירושלמי שמהראוי לתת עליהם לב, מתחלה יש להבין הלשון קפץ ר' חגי ובירך. אשר זה מורה כאילו ר' חגי רצה לחדש איזהו דבר בברכה הזאת, ובאמת מה חידש, הלא אם מהראוי לברך על הדינים בודאי כ"ע עושים כן ומפני מה שבחו ר' ירמי' על מעשהו זה, עוד יש להבין הא שפירש הר"א פולדא דה"ט שבירך ר' חגי על הדינים דהוה מ"ע דכתיב בצדק תשפוט עמיתך, והרי מ"ע דדינים כתב רש"י בכתובות ק"ו ע"א היא ושפטתם צדק, ומדוע שנה הר"א פולדא והביא מקרא אחר, והעולה על כלנה יש להבין שמפשטות הלשון משמע שלא הי' שם רק ר' ירמי' ור' חגי, ואיך ישבו כלל לדין והא אין דנין בשנים דבעינן ב"ד של ג':
ומפאת זה אומר אני דר' ירמי' ור' חגי שדנו בשנים ה"ט משום דס"ל באמת דשנים שדנו דיניהם דין כשמואל, והיינו דקאי כותי' דר' אחא ברי' דר' איקא דמה"ת חד נמי כשר וא"צ כלל ב"ד של ג'. אמנם לפ"ז שוב כל אחד מהדיינים מקיים המצוה בשלימות וממילא מהראוי לברך על הדינים וכמו שביארנו למעלה, ומעתה אמינא דזה באמת פירוש דברי הירושלמי קפץ ר' חגי ובירך הכונה כיון שראה ר' חגי שבהגיעו לגו חנותא ישב אתו ר' ירמי' לדין, ולא המתין עד שיצטרף עמהם עוד אחד שיהי' ב"ד של ג', הבין מזה שר' ירמי' תפס דהילכתא כשמואל דגם שנים שדנו דיניהם דין וכיון שכן שוב מהצורך אמנם לברך וע"כ קפץ ובירך להורות על הדבר הנכבד שנתחדש לו עתה דמ"ע דדינים הוה כשאר מ"ע שצריך לברך עליהן, ור' ירמי' בראותו זאת שבחו ואמר לו דיאות עביד שכל המצות טעונות ברכה כלומר דלשטה זו אה"נ דאין חילוק בין מצוה דדינים לשאר מצות ושפיר יש לברך עלי' כמו על שאר מצוה ודוק:
ג ומה מדוקדקים לפ"ז דברי הר"א פולדא שפירש דר' חגי בירך על מ"ע דדינים דכתיב בצדק תשפוט עמיתך ודקדקנו דהרי מ"ע דדינים היא ושפטתם צדק כפירש"י בכתובות ק"ו ולא בצדק תשפוט עמיתך ולהנ"ל הדבר נכון מאד, דאם נאמר דמ"ע דדינים הוא קרא דושפטתם צדק ע"כ אין לברך, כיון דהמצוה כוללת כל הדיינים, וא"כ מדבירך ר' חגי אין זאת רק משום דקאי בשטת ר' אחא ברי' דר' איקא, דמה"ת חד כמי כשר, ולדידי' שפיר יש לברך וכמו שביארנו, ולר' אחא ברי' דר' איקא ע"כ העשה היא קרא דבצדק תשפוט עמיתך, דכתיב בלשון יחיד כדברינו למעלה, ולכן שפיר פירש הר"א פולדא דה"ט שבירך ר"ח דהוה מ"ע דכתיב בצדק תשפוט עמיתך ודוק:
ולפ"ז לא לבד שאין לתמוה כלל מדברי הירושלמי הללו על כל הפוסקים שהחליטו בפשיטות דאין לברך על הדינים כי אם אדרבה יש להביא ראי' אליהם, דמדמספר לנו הירושלמי לחידוש שר' חגי קפץ ובירך, וזה משום שראה שר' ירמי' דן בשנים והחליט מזה דס"ל דמה"ת בחד כמי סגי וע"כ יש לברך, א"כ לקושטא דמילתא דנקטינן דמה"ת בעינן שלשה דוקא כאשר הבאנו למעלה בשם הש"ך אה"נ דא"צ לברך וע"כ אמנם מוסכם מכל הפוסקים שאין לברך על הדינים, והענין נחמד:
ד ובעיקר דברי הירושלמי הנ"ל הנה ראיתי בפירוש על הירושלמי מבעל ספר חרדים שביאר דברי הירושלמי בסגנון אחר דר' חגי ור' ירמי' הלכו אל החניות להשגיח על תיקון המשקלות ולענוש ולהכות את מעותי המדות אשר זאת היא מ"ע כמה דאיתא בירושלמי יהי' לך מלמד שמעמידין ארגמדים (פירוש ממונים על המדות) ובירך ר' חגי ברוך אשר קדשנו וצונו לקדש המדות והמאזנים ולתקן השערים ואח"כ הביא בשם הר' אליהו שהי' מברך כשהי' נותן צדקה או מלוה לעני וכן בכל המצות ולא נהגו כן מעולם, אלא במקצת מברכין ובמקצת אין מברכין, וכבר נשאל הרשב"א על הדבר ונדחק לתת טעם מה נשתנו אלו מאלו עיי"ש, והנה מה שהביא בשם הרשב"א כונתו לתשו' הרשב"א סי' י"ח אשר שמה ידובר באריכות מענין ברכות המצות ומשפטיהן, אכן יש להבין מדוע לא הי' ניחא לי' לבעל ספר חרדים לפרש ג"כ כפירוש הר"א פולדא דר' חגי בירך על הדינים, ואולי ה"ט משום דס"ל דעל הדינים אין לברך וכמו שביאר הרשב"א בתשובה שם דשמא לא יקבלו בע"ד עליהם את הדין, וע"כ פירש דר"ח בירך על תיקון המדות והמשקלות, ולפי פירושו של בעל ספר חרדים הנ"ל יש להעיר מדברי הירושלמי הללו על מ"ש הר' יוסף בן פלאט בתשובתו בס' אבודרהם שהבאנו למעלה, דמה"ט אין מברכין על ארבע מיתות ב"ד ומלקות (אף דהוה מ"ע כמ"ש הרמב"ם בספר המצות סוף שורש י"ד) כיון שיש בזה קלקול וצער לאחרים וכל מצוה שיש בה קלקול וצער לאחרים אין מברכין עלי' כמו שאמרו אין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים וכן אמרו שהקב"ה אמר להמלאכים בשעת קריעת ים סוף שלא יאמרו שירה משום שמעשי ידיו טובעים בים ועוד מאמרים כאלה, ומדברי הירושלמי הללו לפי פירושו של הספר חרדים מוכח דגם על מצוה שיש בו צער וקלקול לאחרים כאשר אנו רואים שר"ח בירך על הכותו וענשו את מעותי המדות וצ"ע:
רסו
שם בגמרא והיכי דמי הלכה פסוקה אמר אביי כי הא דר"ז דאמר ר"ז בנות ישראל החמירו על עצמן וכו'. (א) עיין בירושלמי כאן שנשנו שם ג"כ כל ההלכות הפסוקות המובאות בש"ס כאן שיש לעמוד ולהתפלל מהן, ונתוספו עוד עליהן הא דאמר בר קפרא די"א יום שבין נדה לנדה הלמ"מ, והא דכמה מעלות בקודש וכמה מעלות בתרומה שכן שאל אבדן לרבי כמה מעלות בקודש והשיב לו ד' וכמה מעלות בתרומה וא"ל שלש וקאים ומצלי עיי"ש:
ב ועיין בב"י או"ח סי' כ' שהביא בשם הרא"ה דה"ט שתקנו לשנות פרק איזהו מקומן קודם התפלה לפי שאין בכל אותו פרק מחלוקת והוא משנה ברורה למשה מסיני, וזה תמוה מאד דהמעיין בפרק איזהו מקומן יראה שיש בו כמה מחלוקת בענינים השנוים במשנה שם מהן בנוגע לעיקר הדינים שבמשנה ומהן בנוגע לביאורם וגדרם אשר גם מזה מוכח שאין המשנה הזאת ברורה כ"כ כדברי הרא"ה ואזכיר אלה מהמחלוקות העולות על זכרוני (א) בדף נ"ג ע"א היכי עביד (מתנת אצבע בקרן) ר"י ור' אלעזר חד אמר נותן אמה אילך ואמה אילך וחד אמר מחטא ויורד כנגד חודו של קרן. (ב) שם באותו עמוד על הא דאיתא במשנה שם דשירי הדם הי' שופך על יסוד דרומי אמרו בגמ' דזה הוה מחלוקת בין ר' ישמעאל ורשב"י דר"י ס"ל דזה וזה (היינו הן חטאות הפנימיות והן חטאות החצונות) הי' שופך ליסוד מערבי משום שכן מצאנו בחטאות הפנימיות ויליף חצונות מפנימות ורשב"י ס"ל דזה וזה הי' שופך ליסוד דרומי או משום דס"ל דכולי' מזבח בצפון קאי או משום דס"ל דכולי' פתח בדרום קאי ועיי"ש בגמ' דתני דבי ר' ישמעאל בר' שמעון בן יוחאי זה וזה יסוד מערבי וסימנך משכו גברי (היינו תלמידי ר"י) לגברא (היינו ר"ש) א"כ לפי האמת לא אתיא מתניתין גם כרשב"י, ואפי' אם נניח כגירסת התוס' שם תני דבי ר' ישמעאל ברשב"י זה וזה יסוד דרומי וסימנך משכינהו גברי (היינו רשב"י ונקרא גברי בלשון רבים משום שמוזכר שמו ושם אביו) לגברא (היינו ר"י שמוזכר לבדו בלא שם אביו) אבל מ"מ אנו רואים שהי' מחלוקת בפרט זה ורק שאח"כ הודה ר"י לרשב"י וא"כ לא שייך לומר דהמשנה הזאת הוה משנה ברורה למשה מסיני דאילו הי' ברורה למשה מסיני לא הי' אפשר בה מחלוקת כמ"ש הרמב"ם בפ"א מה' ממרים ה"ג דדברי קבלה אין בהם מחלוקת לעולם וכל דבר שתמצא בו מחלוקת בידוע שאינו קבלה ממשה רבינו עיי"ש (ג) בדף נ"ג ע"ב לענין הא דאיתא במתניתין שם דדמה של עולה טעון שתי מתנות שהן ארבע יש פלוגתא בין רב ושמואל היכי עביד רב אמר נותן וחוזר ונותן ושמואל אמר מתנה אחת כמין גמא (ד) בדף נ"ו ע"ב לענין הא דאיתא במשנה שם דמעשר ופסח טעונין זריקה אמרו בגמ' מאן תנא (דמעשר ופסח בזריקה) א"ר חסדא ריה"ג היא וכו' דאילו ר' ישמעאל ס"ל דמעשר ופסח בשפיכה עיי"ש. (ה) בדף נ"ז ע"ב לענין הא דאיתא במתניתין דפסח אינו נאכל אלא עד חצות אמרו בגמרא מאן תנא א"ר יוסף ראב"ע הוא דאילו ר"ע ס"ל דפסח נאכל כל הלילה עיי"ש הרי שיש כמה מחלוקות בפרק איזהו מקומן ע"כ דברי הרא"ה צע"ג. (ושוב ראיתי שבקושיא זאת האחרונה מהא דפסח נאכל עד חצות עמד ג"כ הפמ"ג בסי' נ' שם בא"א ס"ק ב' ועיי"ש מ"ש בזה):
ג ודרך אגב אזכיר בזה במה שהבאתי למעלה דברי התוס' בזבחים כ"ג ע"ב שגרסו תנא דבי ר' ישמעאל ברשב"י זה וזה יסוד דרומי וסימנך משכינהו גברי לגברא וכתבו דה"ט דנקרא רשב"י גברי בלשון רבים משום שמוזכר שמו ושם אביו משא"כ בר' ישמעאל לא מוזכר רק שמו לבד, הנה לולי דמסתפינא הייתי אומר בזה השערה אחרת וה"ט שקראו את רשב"י בלשון רבים משום שנקרא בשני שמות לפעמים בשם סתם ר"ש ולפעמים בשם רשב"י כי כידוע סתם ר"ש ורשב"י אחד הוא (עיין רש"י שבועות ב' ע"ב וברשב"ם ב"ב ק"ב ע"א) וע"כ כנהו בדרך צחות גברי בלשון רבים והבן:
רסז
שם בגמ' רבא אמר כי הא דר' הושעי' דאמר ר' הושעי' מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר. (א) עיין לעיל בחידושינו לפרק שלישי מאמר קמ"ח אות ה' שדברנו מענין אם מותר לעשות פעולה כדי לגרום פטור ממצות עשה וצדדנו שאסור לעשות כן והבאנו סמוכין לזה מדברי הש"ס בסוכה כ"ה ע"ב דדייק הש"ס דעוסק במצוה פטור מן המצוה מדטמאו הטמאים עצמם ז' ימים קודם הפסח ואעפ"י שטומאה זו תעכב על ידם אכילת פסחיהן ש"מ דמצוה קלה הבאה לידך אינך צריך לדחותה מפני חמורה העתידה לבוא עיי"ש ומשמע דרק משום דבשעת הטומאה קא עבדי מצוה בזה שטמאו עצמם דהוה מ"מ לכן הי' רשאים לטמאות עצמם ולהתבטל מעשיית הפסח אבל לולי זאת לא הי' רשאים לטמאות עצמם קודם הפסח משום דעי"ז יתבטלו מאכילת הפסח אף דאם יטמאו עצמם יהי' פטורים ממילא ממ"ע דעשיית הפסח דבטמאים ליכא מ"ע דפסח וש"מ דאסור לעשות מעשה כדי לגרום פטור ממ"ע אף דהפטור יבוא אח"כ ממילא עיי"ש בדברינו והנה מהא דר' הושעי' משמע לכאורה להיפוך מזה מדרשאי אדם להערים על תבואתו ולהכניסה במוץ כדי לפטור מחיוב מעשר אלמא דמותר לעשות פעולה כדי לגרום פטור ממ"ע, ונראה לחלק דע"כ לא מוכח מש"ס דסוכה הנ"ל שאסור לגרום בידים פטור ממ"ע רק במ"ע חיובית המוטלת אקרקפתא דגברא לעשותה וחיוב המצוה בוא יבוא בודאי כגון פסח שבהגיע יום י"ד בניסן יתחייב בודאי בפסח וע"י הטומאה יגרום שיפטור בזה אה"נ די"ל שאסור לגרום בידים הפטור, משא"כ בהך דר' הושעי' ל"ה מ"ע המוטלת אקרקפתא דגברא דאינו מחויב כלל להכניס התבואה לביתו ורשות בידו להניחה בשדה ואז לא יתחייב לעולם במעשר דחיוב מעשר אינו בא רק בראיית פני הבית ורק אם ירצה להכניס לבית וכבר הוא אחר מירוח אז נכנס בגדר החיוב וע"ז הוא בא להערים ולהכניס קודם מירוח כדי שלא יתחייב במעשר אף לאחר שתראה התבואה פני הבית, בכגון דא אה"נ דאין איסור להפקיע עצמו ממ"ע כיון שאינו מפקיע עצמו מעשה חיובית וגם מבלעדי מעשה הגורם הפטור לא הי' ברור שיבא לידי חיוב וז"נ בסברא. ועיין במנ"ח מצוה שצ"ה שדן אם הפקר לאחר מירוח פוטר מחיוב תרו"מ, וכתב שם דאף אם נאמר דהפקר פוטר אפי' לאחר שנתחייב בתרו"מ (להיפוך מדעת הרבינו מנוח הובא בשעה"מ ה' לולב) מ"מ אסור להפקיר לאחר שנתחייב כיון שחל חיוב ההפרשה על הבעלים אסור להם להפקיע עצמם ממ"ע ולבטלה בידים עיי"ש וזה מתאים לדברינו דבאופן כזה שכבר חל חיוב הפרשת תרו"מ הוה בגדר מצוה חיובית ובמצוה חיובית אה"נ דאסור להפקיע עצמו כמו שאסור להפקיע עצמו מחיוב עשיית הפסח כנ"ל. אמנם ד"ז אי גם לאחר שחל חיוב הפרשת תרו"מ הוה בגדר מ"ע חיובית המוטלת אקרקפתא דגברא אינו ברור עוד ויש בזה דיעות שונות כי יש אומרים דגם לאחר שבא לכלל חיוב הפרשת תרו"מ אם אינו רוצה לאכול אינו מחויב להפריש וממילא ל"ה מ"ע חיובית ועיין לעיל בחידושינו לפרק ג' מאמר קנ"ט אות ב' שדברנו מזה אי מ"ע דהפרשת תרו"מ הוה חיובית או לא וי"ל דסברת המנ"ח הנ"ל דלאחר מירוח אסור להפקיר משום דאסור להפקיע עצמו ממ"ע דהפרשת תרו"מ תתהפך באמת על קוטב זה אי העשה של הפרשת תרו"מ הוה חיובית או לא, דאם הוה חיובית אסור לגרום פטור ממנה כמו שאסור לגרום פטור מפסח ואם ל"ה חיובית ליכא איסורא בזה. ועיין לעיל בחידושינו שם שצדדנו בלא"ה דסברת המנ"ח הנ"ל תליא בזה אי הפרשת תרו"מ הוה עשה חיובית או לא ולדברינו למעלה יעלה הענין יפה ביתר שאת ודוק:
ב ודע דבגוף הדבר שכתבנו למעלה שאסור לגרום פטור ממ"ע וכן במה שחלקנו בזה בין מ"ע חיובית המוטלת אקרקפתא דגברא ובין מ"ע שאינה חיובית ואינה מוטלת אקרקפתא דגברא הנה אנכי קיימתי הדברים האלה מדעתא דנפשאי אמנם מצאתי לי אח"כ תנא דמסייע בתשו' הרדב"ז ח"ב סי' תש"ח עיי"ש שהביא בשם הרשב"א שדן בעבד שהוא בסוף שש ורוצה למכור עצמו לאדון כדי להנצל מרציעה אם רשאי לעשות כן ודעת הרשב"א דאינו רשאי דא"כ נמצאת רציעה בטלה אמנם הרדב"ז חולק עליו וס"ל דמצד הדין רשאי למכור עצמו בסוף שש אבל אם יעשה כן יהי' אסור באשתו הכנענית דרק הנמכר עפ"י ב"ד מותר בשפחה כנענית ולא המוכר עצמו וכיון שכן לא יועיל כלום במה שימכור עצמו דהא הוא רוצה לעשות כן כדי להיות מותר באשתו הכנענית משום שאומר אהבתי את אשתי ואת בני ואם לא יהי' נרצע אף שימכור עצמו עדיין יהי' אסור באשתו הכנענית זולת אם רוצה להשאר אצל האדון ולהיות אסור באשתו הכנענית בזה אה"נ דיכול למכור עצמו, ובתוך הדברים כתב הרדב"ז וז"ל ואעפ"י שהרציעה מצות עשה איננה בחיוב שהרי אם רצה לצאת יוצא וכו' עכ"ל וממוצא דברי הרדב"ז נלמוד איפוא שדעתו ג"כ דאסור לעשות מעשה הגורם פטור ממ"ע אכן זה דוקא במצוה חיובית משא"כ במצוה שאינה חיובית וזה כמ"ש ורק שהרדב"ז לא הראה שום מקום לזה שיהי' אסור לגרום פטור ממ"ע והראי' שהבאנו מש"ס דסוכה היא לזה כראי מוצק:
ובזה יעלה בידינו ישוב נכון לקושיא המפורסמת בשער בת רבים אהא דנקטינן דפסח דוחה שבת כמו דדרשינן במועדו אפי' בשבת עיין פסחים ס"ו ע"א לפי המבואר בש"ס דשבת קל"א דמשו"ה לר"א ציצית ומזוזה א"ד את השבת משום דבידו להפקירן וה"נ הרי כתבו התוס' בפסחים ג' ע"ב ד"ה מאלי' דמי שאין לו קרקע פטור מן הפסח, א"כ בידו ג"כ להפקיר נכסיו ולפטור עצמו מפסח דממילא לא הו"ל לפסח למדחי שבת כמו ציצית ומזוזה שא"ד את השבת מה"ט ועיין בתשו' ח"ס חאו"ח סי' קכ"ד מ"ש בזה. ולהנ"ל י"ל דנהי שאם יעשה כן ויפקיר נכסיו אה"נ שיפטור מחיוב עשיית הפסח דמי שאין לו קרקע פטור מן הפסח אבל אסור לעשות כן להפקיר נכסיו כדי להפקיע עצמו מחיוב פסח משום דאסור לעשות מעשה כדי לגרום פטור ממ"ע וע"כ ל"א בש"ס דשבת הנ"ל דה"ט דציצית ומזוזה א"ד את השבת משום דבידו להפקירן זה דוקא במזוזה וציצית ששתיהן ל"ה מצות חיובות המוטלות אקרקפתא דגברא דכידוע ליכא חיוב לקנות בית כדי לעשות מזוזה רק מי שיש לו בית חייב במזוזה כמו כן ליכא חיוב לקנות טלית ולעשות בו ציצית רק מי שיש לו טלית מחויב בציצית וזה לחד מ"ד דוקא כשלובשו ולחד מ"ד אפי' אינו רוצה ללבשו אבל בכל אופן שיהי' אינו מחויב לקנות טלית ולעשות בו ציצית (ועיין תוס' מנחות מ"א ע"א ד"ה ענשיתו) וכיון דל"ה מצות חיובות אין איסור לעשות מעשה ולגרום פטור מהן ומותר איפוא להפקיר הבית והטלית כדי להפטר ממזוזה וציצית ולכן שפיר אמרו דא"ד את השבת משום דבידו להפקירן משא"כ בפסח דהוה מ"ע המוטלת אקרקפתא דגברא אסור לעשות מעשה ולגרום פטור מן המצוה, וכמו שאסור לטמאות עצמו קודם הפסח כדי להיות פטור מן הפסח כדמוכח מש"ס דסוכה שהבאנו ככה אסור ג"כ להפקיר נכסיו כדי לפטור עצמו עי"ז מחיוב הפסח, דמה לי אם פוטר עצמו מהפסח ע"י טומאה או ע"י הפקר נכסים וכיון שכן ל"ה כלל בידו להפקיר נכסיו ולפטור מפסח אחרי שאסור לעשות כן ולכן שפיר אמרו דפסח דוחה את השבת. ואני מוסיף עוד לפי המבואר ברמב"ם פ"ה מה' ק"פ ה"ד דטמא שיכול ליטהר בפסח ראשון שלא טבל אלא ישב בטומאתו עד שעבר זמן הקרבן וכן ערל שלא מל עד שעבר זמן הקרבן הר"ז מזיד וכו' והדברים נובעים מדברי הש"ס בפסחים ס"ט עיי"ש אלמא דאפי' הפטור מן הפסח אם אך יש ביכלתו לסלק הפטור ולהכניס עצמו בגדר החיוב מחויב לעשות כל טצדקי האפשר כדי שיכנוס בגדר החיוב א"כ איך יעלה על הדעת שמי שהוא בגדר החיוב וע"י תחבולה יוכל לפטור עצמו כגון שיפקיר נכסיו כדוגמת הקושיא שהבאנו שיהי' רשאי לעשות כן וע"כ כדכתיבנא ודו"ק:
ג וראיתי במנ"ח מצוה ה' אות ז' שהביא בשם הצל"ח שכתב דמי שהוא בדרך רחוקה לא מצינן שיהי' מצוה לעלות ולהתקרב עצמו קודם זמן הפסח כדי לעשות הפסח ובמנ"ח חולק עליו וס"ל דודאי מ"ע על כל ישראל לעשות הפסח ככל מ"ע שבעולם ומחויב לילך מקצה הארץ להתקרב עצמו כדי לקיים מ"ע אך אם לא בא אפי' במזיד פטור ומקריב בשני כיון שהי' בדרך רחוקה בשעת הקרבת הפסח עיי"ש אבל יהי' איך שיהי' הנה זה ברור דלצאת לכתחלה לדרך רחוקה אדעתא דהכי להפקיע עצמו מחיוב עשיית הפסח זה בודאי אסור כמו שאסור לטמאות עצמו כדי להפטר עי"ז מחיוב עשיית הפסח וכאשר הוכחנו למעלה ורק אם כבר הלך בדרך רחוקה והגיע מועד עשיית הפסח בזה יש ספק אם יש עכ"פ מצוה שישיב ויעשה הפסח או ליכא בזה שום מצוה כלל וכנ"ל (ועיין תוס' פסחים צ"ג ע"א ד"ה אלא שמשמע מדבריהם דליכא רק חיוב כרת במי שתרחיק עצמו כדי שלא לעשות הפסח אבל זה ברור דאיסור בודאי יש בדבר לעשות כן ולהפקיע עצמו ממ"ע דפסח) וק"ל לפ"ז על הא דאיתא בש"ס דפסחים פ' הי' ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין וכו' עולא אמר משלחין אחד מהן לדרך רחוקה, ואיך ילך זה לדרך רחוקה והלא אסור להרחיק עצמו מדעת כדי לאפקועי נפשי' מחיוב עשיית הפסח וכנ"ל, ונראה אם אמנם שבודאי אסור להפקיע עצמו בידים מחיוב הפסח מ"מ כדי לזכות הטמאים הרבים שיעשו פסח רשאי היחיד להפקיע עצמו דהיכי דלא פשע אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך כדאיתא בתוס' שבת ד' ע"א ד"ה וכי בשגם דכאן בפסח י"ל דהוה מצוה דרבים ובמצוה דרבים אפי' כשפשעו אומרים חטא בשביל שיזכה הרבים כמ"ש התוס' בשבת שם ובגיטין מ"א ע"ב ד"ה כופין דה"ט דבחצי' שפחה וחצי' ב"ח כפו את רבה לעשותה בת חורין משום דרבים נכשלו בה אף דכאן הוה בפשיעה ובפשיעה בודאי ל"א לאדם חטוא בשביל שיזכה חבירך דמצוה דרבים שאני עיי"ש:
ובזה הי' מקום לומר פרפרת נאה בדברי הש"ס בפסחים שם דקאמר ר"נ זילו ואמרו לי' לעולא מאן ציית דעקר סיכי' ומשכני' ורהיט ועיין בתוס' שם ד"ה עקר שדקדקו למאן דס"ל דדרך רחוקה הוה מאסקופת העזרה לחוץ אמאי לא יציית וע"כ כתבו דאה"נ דפירכת ר"נ ליתא למאן דחשב דרך רחוקה מאסקופת העזרה ולחוץ עיי"ש, ולהנ"ל י"ל בדרך נחמד דבאמת קושית ר"נ היא אליבא דכ"ע ואפי' למ"ד דדרך רחוקה הוה מאסקופת העזרה ולחוץ ואין כונתו דמשו"ה לא יציית שום אדם לצאת לדרך רחוקה מחמת טורח הדרך אשר אז אמנם הי' מקום לחלק בין אם רב הדרך או מעט רק כוונתו כנ"ל דשום אדם לא ירצה לציית וללכת לדרך רחוקה משום שאסור לגרום לעצמו בידים פטור ממ"ע דפסח, ור"נ יסבור דל"א בשום פעם חטא בשביל שיזכה חבירך אפי' היכי דלא פשע כמו דס"ל לרשב"ג בעירובין ל"ב דניחא לי' לחבר דליעבד ע"ה איסורא רבה ואיהו אפי' איסורא קלילא לא ליעבד אשר לדידי' ע"כ ל"א לעולם חטוא בשביל שיזכה חבירך כדמשמע מדברי התוס' שם (ועיין תוס' חגיגה ב' ע"ב ד"ה כופין שכ' ג"כ דה"ט דכופין את האדם לשחרר ח"ע וחב"ח אף דהמשחרר עבדו עובר בעשה משום דניחא לן דליעבד הרב איסורא זוטא ולא ליעבד העבד איסורא רבא כדאמרינן בעירובין ל"ב עיי"ש ומשמע ג"כ דלרשב"ג דפליג בעירובין שם וס"ל ניחא לי' לחבר דליעבד ע"ה איסורא רבה ואיהו אפי' איסורא קלילא לא ליעבד לדידי' ל"א בשום פעם חטא בשביל שיזכה חבירך עיי"ש) וא"כ אפי' אם יזכו אחרים עי"ז ג"כ לא ירצה שום אדם לעשות כן ולבטל עצמו בידים ממ"ע דפסח וכיון שכן שוב לא איכפת לן כמה הוא השיעור של דרך רחוקה אם רב הוא או מעט דבין כך ובין כך לא יסכים שום אדם לזה שילך לדרך רחוקה אחרי שלא ירצה לגרום בידים פטור ממ"ע וכאמור וזה ענין נחמד. אמנם בעיקר הדבר שכתבנו בפשיטות שאסור לצאת לדרך רחוקה כדי להפטר מפסח הנה לכאורה יש להביא סתירה לזה מדברי הש"ס בפסחים ע' דאיתא שם דיהודה בן דורתאי פירש הוא ודורתאי בנו והלך וישב לו בדרום כדי שיפטור מחיוב עשיית הפסח והחגיגה, ואיך הי' רשאי לעשות כן והלא אסור לגרום בידים פטור מפסח ע"י הליכה לדרך רחוקה וכנ"ל, אולם משם אין ראי' דאפי' אם נניח שאסור לגרום פטור מפסח ע"י הליכה לדרך רחוקה הנה זה דוקא שאסור לצאת לדרך רחוקה סמוך לפסח באופן שאין ביכולת לחזור ולעשות הפסח אבל קודם הפסח ויש שהות לחזור בודאי ליכא שום איסורא במעשה ההליכה עצמה וכיון שכבר הוא בדרך רחוקה שוב אין עליו חיוב לחזור, וא"כ י"ל דיהודה בן דורתאי שהלך וישב בדרום עשה כן הרבה קודם הפסח דאז ליכא איסורא, אך לדעת המנ"ח שהבאנו דגם מי שהוא כבר בדרך רחוקה מצוה שיחזור ויעשה הפסח עדיין יקשה מה הואיל יהודה בן דורתאי בזה שהרחיק עצמו לדרום נהי שעשה כן הרבה קודם הפסח כדברינו למעלה שאז רשאי הי' לצאת לדרך רחוקה אבל סוף כל סוף כיון שקרב מועד הפסח הלא הי' צריך לחזור, ויהי' לפ"ז מהך מעשה דיהודה בן דורתאי ראי' לדעת הצל"ח שהבאנו להיפוך מדעת המנ"ח דאה"נ דמי שהוא כבר בדרך רחוקה אין עליו מצוה כלל לשוב ולעשות הפסח ויש להרחיב עוד הדיבור בזה ואקצר:
ד ויש להעיר עוד בדבר מה שהארכנו למעלה אי מותר לעשות מעשה כדי לגרום פטור ממ"ע מדברי הש"ס בחולין כ"ז ע"ב השוחט וצריך לדם חייב לכסות כיצד הוא עושה או נוחרו אי עוקרו אלמא דאין איסור לגרום בידים פטור ממ"ע מדמותר לנחור כדי להפקיע עצמו ממצות כיסוי, אמנם לפמ"ש למעלה לחלק בזה בין מ"ע חיובית למ"ע שאינה חיובית גם ראי' זו יש לדחות דשאני מצות כיסוי שאינה מצוה חיובית ואינה מוטלת אקרקפתא דגברא כי אין חיוב לשחוט ולכסות לכן מותר לעשות בה טצדקי כדי להפקיע עצמו ממנה, אבל במצוה חיובית אה"נ דאסור לגרום פטור בידים וכמ"ש:
רסח
שם בגמרא וכן לא יפטור אדם מחבירו לא מתוך שיחה וכו' אלא מתוך דבר הלכה שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומים. עיין ירושלמי מגילה פ"ג ה"ז אין מפסיקין בקללות א"ר חייא בר גמדא אל תקוץ בתוכחתו אל תעשה קוצים קוצים וכו' (וכן הוא ג"כ בש"ס מגילה ל"א ע"ב) א"ר יוסי בי' ר' בון לא מטעם הזה אלא זה שהוא עומד לקרות בתורה צריך שיהא פותח בדבר טוב וחותם בדבר טוב וכתב במפרש שם דה"ט משום שכן מצאנו בנביאים שסיימו דבריהם בטובה, ועיין בש"ע או"ח סוסי' קל"ח ברמ"א שעל כל הקורא לכוין שיתחיל תמיד לקרא בדבר טוב ויסיים בדבר טוב וכתב במג"א שם ס"ק ד' דה"ה שלא לסיים במי שעשה מעשה רע עיי"ש וק"ל לפ"ז על הא דמסיימין פרשת קדושים ואיש או אשה כי יהי' בהם אוב או ידעוני מות יומתו באבן ירגמו אותם דמיהם בם, ואיך מסיימין כן והלא אסור לסיים בדבר רע ובמי שעשה מעשה רע כנ"ל וכמו כן ק"ל על הא דמסיימין פ' בלק ויהי המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף דהוה ג"כ הסיום בדבר רע וצ"ע כעת:
רסט
שם בגמרא וחנה היא מדברת על לבה מכאן למתפלל צריך שיכוין לבו. בהבנת הדרש הזה י"ל דהגמרא מפרשת על לבה לא בתוך לבה כאשר כן מורה פשטות הלשון, (כי לשון על כאן פירושו בתוך כמו ונתת אותם על סל אחד (שמות כ"ט) שהפירוש בתוך סל אחד וכן כל העובר על הפקודים (שם ל') שהפירוש בתוך הפקודים) רק על לבה הוא כמו עם לבה, כי לשון על משמש לפעמים גם במקום עם כמו אם על בנים (בראשית ל"ב) שהפירוש עם בנים, וכמו ויבואו האנשים על הנשים (שמות ל"ה) שהפירוש עם הנשים, והיינו שהיתה מדברת עם לבה כלומר בכונת הלב, ומזה הוציאו שכל מתפלל צריך להתפלל כן בכונת הלב:
רע
שם ע"ב בגמרא ותען חנה ותאמר לא אדני וכו' לא אדון אתה בר זה וכו', נראה בהבנת המאמר דהש"ס מפרש דלשון אדני בדברי חנה אינו יחס הקריאה למי שהמדובר אליו וכאילו אמרה לא כן הוא אדון שלי כאשר כן מורה פשטות הלשון, רק תיבת אדני הוא נשוא המאמר ופירושו לא אדון אתה, היינו אינך אדון, והיוד שבסוף תיבת אדני אינה באה לפ"ז להוראת הקנין כלומר אדון שלי, רק היא יתירה ונתוספה לצחות הלשון. כאשר כן מצאנו לפעמים שנתוספה יו"ד בסוף השמות לצחות הלשון כמו שוכני סנה (דברים ל"ג) נאדרי בכח (שמות ט"ו עיין פירש"י שם) עוניכי, חייכי, תחלואיכי (תהלים ק"ג) למנוחיכי (שם קל"ז) וכאלה רבות:
רעא
שם בגמ' אם ראה תראה א"ר אלעזר אמרה חנה לפני הקב"ה אם ראה מוטב, ואם לאו תראה אלך ואסתתר וכו' וכיון דמסתתרנא משקי לי מי סוטה, ואי אתה עושה תורתך פלסתר שנאמר ונקתה וזרעה זרע עיין בפנ"י כאן שתמה והרי חנה נביאה היתה ואיך אמרה שתלך והסתתר הרי אם תעשה כן תעבור על איסור יחוד שהוא מה"ת, ועוד איך היתה רוצה לגרום מחיקת השם בחנם כדאשכחן בסוטה שאמר לה הכהן תן תודה שלא ימחק השם על ידך ובישוב ד"ז נלפע"ד לצדד דכיון שהיא היתה מסתתרת כדי להפקד בבנים לא היתה עבדה איסורא, דעשה דפ"ו דוחה לאיסור יחוד וכן לאיסור שיש בגרם מחיקת השם וכדוגמא שכתבו התוס' בגיטין ל"ה ע"א ד"ה לישא דח"ע וחב"ח הי' צריך להיות מותר בב"ח משום דעשה דפ"ו דוחה לל"ת דלא יהי' קדש ורק דל"ה בעידנא עיי"ש, וכאן אם אמנם דג"כ ל"ה בעידנא מ"מ י"ל דכיון דאיסור יחוד הוה לאו שא"ב מלקות, דאין לוקין על היחוד ורק מכות מרדות חייבין כמ"ש הרמב"ם בפכ"ב מה' איסורי ביאה, ועיין באהע"ז סי' כ"ב בב"ש ס"ק א' ל"ב בעידנא כמ"ש הפמ"ג בשושנת העמקים כלל ב' דלאו שא"ב מלקות נדחה מפני עשה אפי' שלא בעידנא, כדוגמא שכתבו התוס' בפסחים נ"ט ע"א ד"ה אתי דעשה החמור דוחה לעשה הקל אפי' שלא בעידנא, בשגם לענין דחיית האיסור של גרם מחיקת השם בודאי ל"ב בעידנא דכל עיקר האיסור ל"ה רק מדרבנן, דמה"ת אינו אסור רק מחיקה ממש ולא גרם מחיקה, כדאיתא בשבת ק"ב ע"ב ואבדתם את שמם מן המקום וכו' לא תעשון כן לה' עשיה הוא דאסור הא גרמא שרי ועיין בנובי"ת חא"ח סי' י"ז, וא"כ שפיר י"ל דעשה דפ"ו דוחה לאיסור יחוד ולאיסור גרם מחיקת השם אף דל"ה בעידנא וכמ"ש, אמנם יש לפקפק בזה, דהרי איתתא לא מיפקדא אפיו כדאיתא ביבמות ס"ה ע"ב וא"כ ממילא ל"ש בה לומר שהעשה דפ"ו תדחה לאיסור יחוד ואפי' לאיסור גרם מחיקת השם דקיל כיון דבדידה ליכא עשה כלל, אולם אי משום הא לא ארי' דהרי הא דאיתתא לא מיפקדא אפ"ו לאו ד"ה הוא, ולפי המבואר ביבמות שם ר' יוחנן בן ברוקא חולק ע"ז וס"ל דאשה ג"כ איתא בפ"ו, א"כ אין תימה אם נאמר דבעל המאמר בש"ס כאן שדרש הא דאמרה חנה אם ראה תראה שכונתה היתה שתלך ותסתתר יסבור ג"כ כריב"ב דאשה מיפקדא אפ"ו ושפיר היתה רשאה להסתתר וכמ"ש, ויש להביא קצת סמוכין להשערה הזאת, דבעל המאמר בש"ס כאן הוא ר' אלעזר שהוא ר"א בן פדת סתם ר"א שבגמרא כמ"ש רש"י בגיטין ל"א ע"ב וביבמות ע"ב ע"ב ובירושלמי יבמות פ"ו בסופו איתא דר' לעזר (שהוא ג"כ ר"א בן פדת הנקרא בירושלמי בשם ר' לעזר כידוע) בשם ר"ח אמר דהלכה כריב"ב דאשה מצוה על פ"ו עיי"ש וא"כ נקל להניח דגם הוא ס"ל הכי ולכן שפיר דרש דחנה אמרה שתסתתר וכאמור:
ב עוד י"ל בישוב הקושיא הנ"ל איך היתה חנה רשאה להסתתר ולעבור איסור יחוד וגרם מחיקת השם, אף אם נאמר דאשה לא מיפקדה אפ"ו, דכיון שהבעל הי' מקיים עי"ז העשה דפיו היתה היא רשאה לעביד איסורא כדי לזכות הבעל, דהיכי דלא פשע אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך כדאיתא בתוס' שבת ד' ע"א ד"ה וכי, אמנם מדברי התוס' בגיטין מ"א שהבאנו למעלה משמע דאם האשה בעצמה אינה מצוה בפ"ו אינה רשאה לעבוד איסורא כדי לזכות את הבעל שכתבו שם דמה"ט ל"ש לומר דח"ע וחב"ח יהי' מותר לישא ב"ח משום דעשה דפ"ו דוחה ללאו דלא יהי' קדש כיון דבדידה ליכא עשה עיי"ש ונסתרו לפ"ז דברינו, אכן בתורת גיטין שם תמה באמת ע"ד התוס' דמה בכך דבדידה ליכא עשה הרי היכי דלא פשע אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך כמ"ש התוס' בעצמם בגיטין שם מ"א ע"ב ד"ה כופין, שכן מצאנו בפסחים דכהנים עברו בעשה דהשלמה כדי שיקיים זה מצות פסח, וא"כ מדוע לא תהי' האשה רשאה ג"כ לעבוד איסורא כדי שיזכה הבעל, ותירץ דכמו שחילקו התוס' בפסחים נ"ט ד"ה אתי דלדחות עשה הקל ל"ב בעידנא אבל לדחות עשה החמור בעינן בעידנא ה"כ יש לחלק דע"כ ל"א חטא בשביל שיזכה חבירך רק היכי שזה יעבור על עשה הקל והשני יקיים עשה החמור אבל היכי שזה יעבור על ל"ת והשני יקיים מ"ע בזה ל"א חטא בשביל שיזכה חבירך עיי"ש, וא"כ לענין איסור יחוד דהוה איסור קל שא"ב מלקות אף כי לענין איסור גרם מחיקת השם דבודאי הוה קל שפיר י"ל דהאשה רשאה לעבור כדי שיזכה הבעל, דבכגון דא בודאי אמרינן חטא בשביל שיזכה חבירך וכמ"ש. אמנם בזה באנו למחלוקת רבי ורשב"ג בעירובין ל"ב ע"ב דרבי ס"ל ניחא לי' לחבר דלעביד הוא איסורא קלילא ולא לעביד ע"ה איסורא רבה ורשב"ג ס"ל ניחא לי' לחבר דלעביד ע"ה איסורא רבה ואיהו אפי' איסורא קלילא לא ליעבד שפלוגתתם היא אי אמרינן חטא בשביל שיזכה חבירך היכי דלא פשע או לא דרבי ס"ל דהיכי דלא פשע אומרים חטא בשביל שיזכה חבירך ומה"ט ס"ל דניחא לי' לחבר שיעשה הוא איסורא קלילא ולא יעשה ע"ה איסורא רבה, ורשב"ג ס"ל דל"א חטא בשביל שיזכה חבירך אפי' היכי דלא פשע ולכן ס"ל דניחא לי' לחבר דליעבד ע"ה איסורא רבה ואיהי אפי' איסורא קלילא לא ליעבד, עיין תוס' שבת שם ותוס' עירובין שם, כי לשטת רבי שפיר י"ל כדברינו דאשה רשאה להסתתר כדי לזכות את הבעל משא"כ לרשב"ג ל"ל הכי וי"ל דבעל המאמר בש"ס כאן היינו ר"א ס"ל ג"כ כרבי ולכן שפיר דרש שחנה אמרה שתלך ותסתתר, כי לשטת רבי היתה רשאה לעשות כן וכמ"ש:
רעב
שם בגמרא ונקתה ונזרעה זרע מלמד שאם הית' עקרה נפקדת דברי ר' ישמעאל א"ל ר"ע א"כ ילכו כל העקרות כולן ויסתתרו וכו' אלא מלמד שאם היתה יולדת בצער יולדת בריוח וכו' (א) יש להבין באיזהו סברא נחלקו ר"י ור"ע ומה דעתי' דר"י הרי שפיר הקשה לי' ר"ע, ולפמ"ש למעלה במאמר הקודם י"ל בזה רעיון נכון דר"י ור"ע אזלי לשטתייהו, דלכאורה יש לתמוה במה שהקשה ר"ע שכל העקרות יסתתרו, הרי אסורות לעשות כן משום איסור יחוד ומשום איסור גרם מחיקת השם, אכן כתבנו לעיל דאם עושות זאת כדי להפקד בבנים מותרות, דעשה דפ"ו דוחה לאיסור יחוד ולאיסור גרם מחיקת השם וזה דוקא אם נאמר דאשה מיפקדא אפ"ו אבל אם נאמר דאשה לא מיפקדא אפ"ו ל"ל הכי, והנה בדורש לציון דרוש י"א בסופו העלה דד"ז אי נשים איתנייהו בפ"ו אי לא תליא אי יש אם למקרא או יש אם למסורת, דביבמות פ"ה ע"ב איתא דה"ט דאיש מצוה על פ"ו ואין האשה מצוה על פ"ו משום דכתיב וכבשוה איש דרכו לכבוש ואין אשה דרכה לכבוש ומקשה הש"ס אדרבה וכבשוה תרתי משמע אמר ר"נ וכבשה כתיב וזה לא יתכן רק אם נאמר דיש אם למסורת אבל אם נאמר דיש אם למקרא ל"ל הכי, וצ"ל דמאן דס"ל יש אם למקרא אה"נ דיסבור דאשה ג"כ מצוה על פ"ו דוכבשוה תרתי משמע עיי"ש ולפי המבואר בסנהדרין ד' ע"ב נחלקו ר"י ור"ע בפרט זה אי יש אם למקרא או אם למסורת דר"י דרש לטטפת לטטפת לטוטפות הרי כאן ארבע משום דס"ל יש אם למסורת ור"ע קאמר דא"צ דטט בכתפי שתים ופת באפריקי שתים משום דס"ל יש אם למקרא עיי"ש, וא"כ י"ל דר"י ור"ע בש"ס כאן קאי בשטתייהו, דר"י כשטתי' דיש אם למסורת ושפיר יוכל לסבור דאשה לא מיפקדא אפ"ו ולכן ס"ל שאם היתה עקרה נפקדת ול"ק הרי לפ"ז יסתתרו כל העקרות, דלשטתו דנשים ליתנייהו בפ"ו אסורות להסתתר משום איסור יחוד וגרם מחיקת השם, אמנם ר"ע כשטתי' דיש אם למקרא וע"כ ס"ל דנשים איתנייהו בפ"ו, ולפ"ז אם נאמר דאם היתה עקרה נפקדת שפיר רשאות להסתתר דהעשה דפ"ו דוחה לאיסור יחוד ולאיסור של גרם מחיקת השם ולכן הקשה א"כ ילכו באמת כל העקרות ויסתתרו, וע"כ לא ניחא לי' מה"ט במה דדרש ר"י, וס"ל רק שאם היתה יולדת בצער יולדת בריוח וכו' אבל לא שתהי' נפקדת כשהיתה עקרה ודוק:
ב ובזה יעלה בידינו דבר נחמד בישוב קושית התוס' בסוטה כ"ו ע"א ד"ה אמר אהא שהקשה ר"ע לר"י א"כ ילכו כל העקרות ויסתתרו הרי גם עליו יקשה כן דא"כ ילכו כל היולדות בצער ויסתתרו כדי שילדו בריוח, ולפמ"ש למעלה הענין נכבד דבאמת אין מקום לחוש שהנשים יסתתרו לכתחלה כיון שיש במעשה הסתירה איסור יחוד וגם איסור מחיקת השם, ורק אם נאמר שזה מועיל להוליד מותר ליעבד איסורא, דעשה דפ"ו דוחה אותו, ושפיר יש לחוש שילכו לכתחלה ויסתתרו וא"כ זה דוקא אם נאמר כר"י שאם היתה עקרה נפקדת אז אמנם י"ל דעשה דפ"ו דוחה לאיסורא אבל אם נאמר כר"ע דהתועלת היא רק שאם היתה יולדת בצער יולדת בריות ממילא ליכא בזה מ"ע דפ"ו, וא"כ אה"נ דאסורות להסתתר הן משום איסור יחוד והן משום איסור של גרם מחיקת השם ושוב אין מקום לחוש שילכו היולדת בצער ויסתתרו כדי שילדו בריוח כיון דאסורות לעשות כן וכאמור:
ג ואם נאמר כמו שצדדנו למעלה באות ב' במאמר הקודם דאפי' אם נשים ליתנייהו בפ"ו ג"כ יש סברא לומר שמותרות להסתתר ולעבור על איסור יחוד וגרם מחיקת השם כדי שיקיים הבעל מ"ע דפ"ו דאומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך י"ל ג"כ בהבנת הפלוגתא שבין ר"י ור"ע בש"ס כאן, לפי מה שצדדנו שם דזה תליא בפלוגתת רבי ורשב"ג בעירובין ל"ב אי ניחא לי' לחבר דליעבד איהי איסורא קלילא כדי שלא ליעבד ע"ה איסורא רבה או דילמא ניחא לי' לחבר דליעבד ע"ה איסורא רבה ואיהי' אפי' איסורא קלילא לא ליעבד עיי"ש בדברינו, א"כ ר"י יסבור כרשב"ג דניחא לי' לחבר דליעבד ע"ה איסורא רבה ואיהו אפי' איסורא קלילא לא ליעבד, אשר לדיעה זו ל"א בשום פעם חטא בשיל שיזכה חבירך כמ"ש ולכן שפיר קאמר דאם היתה עקרה נפקדת, ול"ק הרי לפ"ז יסתרו כל העקרות דאין לחוש לזה כיון שיש בסתירה איסור יחוד וגרם מחיקת השם, ואי שעי"ז יזכה הבעל הנה לשטתו ל"א חטא בשביל שיזכה חבירך ואפי' היכי דלא פשע וא"כ אין האשה רשאה ליעבד איסורא כדי שיזכה הבעל, אמנם ר"ע יסבור כרבי דניחא לי' לחבר דליעבד הוא איסורא קלילא ולא ליעבד ע"ה איסורא רבה, דהיכי דלא פשע אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך, וה"ה שרשאה ליעבד איסורא כדי שיזכה הבעל, ולכן שפיר הקשה אם נאמר דאם היתה עקרה נפקדה א"כ יסתרו כל העקרות, דאף שיש בזה איסורא הנה כדי לזכות את הבעל רשאה למיעבד איסורא דהוא ס"ל דהיכי דלא פשע אומרים חטא בשביל שיזכה חבירך וע"כ ס"ל רק שאם היתה יולדת בצער יולדת בריוח וכו', ולפ"ז תהי' ג"כ מיושבת קושית התוס' בסוטה שהבאנו, שהקשו דהרי גם לדעת ר"ע יקשה שיסתרו כל הנשים היולדות בצער כדי שילדו בריוח. ועם האמור הענין נכון מאד, דבשלמא אם התועלת היא שאם היתה עקרה נפקדת שפיר רשאה להסתתר וליעבד איסורא כיון שיגיע מזה זכות להבעל, ולכן אמנם יש לחוש שיסתרו כל העקרות, אבל אם התועלת היא רק שאם היתה יולדת בצער תלד בריוח וכו' א"כ אין שום זכות להבעל מזה וממילא אסורות להסתתר וכיון שכן אין מקום לחוש שיסתתרו לכתחלה דכיון שיש בזה איסורא לא חשידי ליעבד איסורא בידים וכאמור. ועיין בתשו' בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חא"ח סי' ח"י שפלפל אי בנשים שייך לומר חטא בשביל שיזכה חבירך, לפי מה, שחידש שם דמה דאמרינן חטא בשביל שיזכה חבירך הוה מטעם ערבות שכל ישראל עריבין זה בזה, א"כ בנשים דליתנייהו בכלל ערבות כמ"ש הרא"ש בברכות כ' ל"ש לומר חטא בשביל שיזכה חבירך עיי"ש, ועיין לעיל בחידושינו לפרק שלישי מאמר קע"ב מ"ש בהך מילתא אי נשים איתנייהו בערבות עיי"ש בדברינו:
רעג
שם בגמרא ונתת לאמתך זרע אנשים מה זרע אנשים אמר רב גברא בגוברין, י"ל דה"ט דדרש כן משום דמפרש זרע אנשים כאילו הי' נכתב זרע באנשים בבית השימוש, כי כן הוא משפט הלשון להשמיט לפעמים בית השימוש ולא לכותבה ולדוגמא והקול נשמע בית פרעה שהפירוש הוא כמו בבית פרעה (ועיין ברש"י עה"ת פ' ויגש) כי ששת ימים עשה ה' וכו' (פ' יתרו) שהפירוש הוא בששת ימים וכאלה עוד, וה"נ אף דכתיב זרע אנשים הפירוש הוא זרע באנשים והיינו גבר בגוברין:
רעד
שם בגמרא ושמואל אמר זרע שימשח (כן היא הגירסא בע"י) שני אנשים ומאן נינהו שאול ודוד י"ל דה"ט דדריש כן משום דמפרש זרע אנשים כאילו הי' נכתב זרע לאנשים בלמ"ד השימוש שפירושה לפעמים כמו בעבור בשביל כמו ויברך ה' אותך לרגלי (פרשת ויצא) שהפירוש הוא בשביל רגלי (עיין רש"י שם) וכן נודד הוא ללחם (איוב ט"ו) שהפירוש הוא בעבור הלחם וה"נ הפירוש הוא כמו זרע לאנשים היינו בעבור אנשים כלומר כדי שימשח שני אנשים:
רעה
שם בגמרא ור"י אמר זרע ששקול כשני אנשים ומאן נינהו משה ואהרן וכו' י"ל דר"י יפרש זרע אנשים כאילו הי' נכתב זרע כאנשים בכף ההשואה, כי כן הוא משפט הלשון להשמיט לפעמים כף ההשואה במקום שצריכה להיות ולדוגמא כי אשר ראיתם את מצרים בפ' בשלח שהפירוש הוא כמו כאשר ראיתם את מצרים וכו', וכן בישעי' כ"ב צנוף יצנפך כדור וכו' שהפירוש הוא כמו ככדור וכן במשלי י"ז לב שמח ייטיב גהה שהפירוש הוא כמו גהה וה"נ הפירוש כמו זרע כאנשים בהשמטת כף ההשואה והיינו ששקול כמשה ואהרן:
ובש"ס כאן איתא עוד דרש אחד בזה ורבנן אמרי זרע אנשים זרע שמובלע בין אנשים, וי"ל דרבנן מפרשי ג"כ זרע אנשים כמו זרע באנשים בהשמטת בית השימוש כמו שמפרש רב וכמו שכתבנו לעיל ורק דלרב כונה באמרה זרע באנשים גבר בגוברין ולחכמים היתה כונתה זרע שמובלע בין אנשים כמו שמפרש בש"ס לא ארוך ולא גוץ וכו'
רעו
שם בגמרא אני האשה הנצבת עמך בזה אמר ריב"ל מכאן שאסור לישב בתוך ארבע אמות של תפלה, עיין ברש"י כאן שפירש דדיוק הגמ' הוא מדכתיב הנצבת עמך משמע אף הוא עמה בעמידה, וי"ל בהבנת הענין עפ"י מ"ש לעיל בחידושינו לפרק ראשון מאמר צ"ג שיש חילוק בין מלת החיבור עם למלת החיבור את דלשון עם יאמר כשיש השתוות בין הדברים המחוברים אמנם לשון את יאמר כשאין ביניהם השתוות והאחד רק טפל לחבירו עיי"ש מה שכתבנו בזה, וא"כ ה"נ מדכתיב הנצבת עמך בלשון עם ולא הנצבת אתך בלשון את ש"מ שהי' השתוות ביניהם וכשם שהיא היתה בעמידה כן גם הוא הי' בעמידה:
רעז
שם בגמרא חזינהו שמואל דהא מהדרי בתר כהן למישחט אמר להו למה לכו לאהדורי בתר כהן למישחט שחיטה בזר כשירה (א) אמרתי להזכיר פה מה שנסתפקתי בהא דקיי"ל דטומאה דחוי' בציבור, וכל היכי דאיכא טהורים. מהדרינן אטהורים ורק בדליכא טהורים עבדי טמאים כדאיתא ברמב"ם פ"ד מה' ביאת מקדש הי"ד איך הי' נוהגין בשחיטת קרבן כזה הבא בטומאה, אם גם השחיטה כבר נעשתה בטומאה היינו ע"י כהן טמא, או דילמא כיון דקיי"ל דטמא במוקדשין לא ישחוט כדאיתא ברמב"ם פ"א מה' פסולי המקדשין ה"א ונקטינן דשחיטה בזר כשירה, הי' צריכין להדר אחר זר שישחוט כדי ששחיטת הקרבן תהי' עוד בטהרה (כי זרים טהורים בודאי לא חסרו) ורק משעת קבלה ואילך שאז כבר ההכרח הי' שיתעסקו כהנים, כיון דלא הי' טהורים הי' רשאים לעשות העבודה גם טמאים כי טומאה דחוי' בציבור, והנה בהשקפה הראשונה הסברא נותנת דבודאי הי' צריכין להדר אחר זר לשחיטה כדי שישחט הקרבן בטהרה דהרי אנו רואים דאף שנדחתה הטומאה לא נדחתה רק ע"צ ההכרח כשא"א בשום אופן להנצל מזה כגון דליכא טהורים אבל אם רק אפשר באיזהו אופן שלא להצטרך לבוא לידי דחיית הטומאה, כגון דאיכא טהורים יש להדר אחריהם ולעשות כל טצדקי האפשר כדי שלא לדחות הטומאה, וא"כ אפי' היכי שמפאת ההכרח כבר באנו לזה לדחות את הטומאה, מ"מ כל זמן שיש בידינו לצמצם ולאחר הדחי' בודאי יש לאחרה ולצמצמה רק על מה שהוא הכרחי ולא יותר, וא"כ השחיטה שכשירה בזרים, ואפשר איפוא עוד בה להשמר מדחיית הטומאה בודאי מהראוי להדר אחר זרים לשחיטה כדי שלא לבוא לידי דחיית הטומאה בטרם שההכרח יאלצנו לזה (ואף דטמא במוקדשין רק לכתחלה לא ישחוט אבל בדיעבד אם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי שחיטתו כשירה עיין ברמב"ם שם בפ"א מה' פסולי המוקדשין מ"מ כיון דעכ"פ לכתחלה לא ישחוט מהיכי תיתי לן למדחי איסורא כל עוד אשר ההכרח לא יאלצנו לזה בשגם שגם בזה יש לחוש שמא יגע בבשר ותקדם דחיית הטומאה שלא לצורך וכמ"ש) אכן אחרי התחקות היטב על שורש הענין, נראה דבכה"ג שהקרבן הי' קרב בטומאה הי' יותר נכון שישחוט כהן בטומאה משישחוט זר בטהרה, והסברא י"ל דהנה אף דשחיטה כשירה בזרים, מ"מ בודאי מצוה מן המובחר היא שישחטו כהנים ולא זרים וכן משמע מדברי התוס' כתובות כ"ד ע"ב ד"ה חד דאף אותן עבודות שכשרות הי' בזרים לא הי' מניחין לעשות אותן אלא למיוחסין מן המשיאין לכהונה עיי"ש וכיוצא בזה כתבו ג"כ התוס' בקידושין ע"ו ע"ב ד"ה אין דאף דשחיטה כשירה בנשים ובעבדים מ"מ לכתחלה לא עבדי כי אם כשרים מיוחסים עיי"ש (ועיין בהגהות רש"ש ובצל"ח כאן) וא"כ אם בק"צ הבא בטומאה ישחוט זר נהי שירויחו מצד אחד שהשחיטה תהי' בטהרה ולא יצטרכו עוד לבוא בה לידי דחיית טומאה, אבל לעומת זה יפסידו מצד השני שלא תהי' השחיטה מן המובחר ע"י כהן ורק ע"י זר, וא"כ כיון שבין כך ובין כך בהכרח שמאיזהו צד לא תהי' הקרבת הקרבן מן המובחר, או מצד דחיית הטומאה שתוקדם מעט קודם זמנה או מצד חסרון כהנים למעשה השחיטה ועשייתה ע"י זרים ואחרי ששני צדדי הפסד דומים זל"ז באיכותם, כי הן הזרות בשחיטה והן הטומאה בציבור המה ענינים שבעצם המה מותרים, ורק שאין להשתמש בהם בלתי ע"צ ההכרח, לכן כיון שבלא"ה מוכרחים אנחנו אח"כ לבוא לידי דחיית הטומאה כבר מוטב לנו לבחור בצד ההפסד אשר יוצמח מפאת הקדמת דחיית הטומאה מלבחור בצד ההפסד שיוצמח מפאת שחיטת הזר, ומהראוי יותר שישחוט כהן טמא ולא זר טהור, ואם כי הדברים נכונים בעצמותם נלפע"ד להביא ראי' נכונה לזה מדברי הש"ס בשבת קל"ג ע"ב דאמרינן שם דהמל בשבת חוזר אפי' על ציצין שאין מעכבין את המילה, ואפי' אם כבר פירש ואינו עוסק עוד במילה משום זה אלי ואנוהו עיי"ש אלמא דהיכי שאמרה התורה שהמצוה תדחה לאיזהו איסור (כדוגמת מצות מילה שדוחה את השבת) הנה לא לבד שעיקר המצוה דוחה להאיסור רק אפי' הפרטים הצדדים המסתעפים מהמצוה ג"כ דוחים אותו ולא לבד פרטים כאלה שמעכבין את המצוה רק אפי' פרטים שאין מעכבין את המצוה וכל עיקרם ל"ה רק ליפות ולהדר את המצוה משום זה אלי ואנוהו, וא"כ ה"כ כשאמרה תורה שטומאה דחוי' בציבור הנה לא לבד שעיקר העבודה דוחה את הטומאה, רק אפי' הפרטים המסתעפים מהעבודה ואפי' אותן שאין מעכבין את העבודה וכל ענינם הוא רק להדר את העבודה, כגון השחיטה, שהיא אמנם כשירה בזרים, אבל יותר נאה ומהודר היא שתהי' בכהנים כמ"ש למעלה, ג"כ דוחין את הטומאה וממילא אם הברירה בידינו או שישחוט כהן טמא ותדחה הטומאה כבר בשעת השחיטה, או שישחוט זר ואז אמנם לא תדחה כב הטומאה עוד בשעת השחיטה אבל לעומת זה תהי' השחיטה בזר ולא בכהן מהראוי יותר שישחוט כהן טמא ולא זר טהור וכמ"ש: