ברכת אהרן· הרב אהרן לוין
פרק חמישי · רסז
שם בגמ' רבא אמר כי הא דר' הושעי' דאמר ר' הושעי' מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר. (א) עיין לעיל בחידושינו לפרק שלישי מאמר קמ"ח אות ה' שדברנו מענין אם מותר לעשות פעולה כדי לגרום פטור ממצות עשה וצדדנו שאסור לעשות כן והבאנו סמוכין לזה מדברי הש"ס בסוכה כ"ה ע"ב דדייק הש"ס דעוסק במצוה פטור מן המצוה מדטמאו הטמאים עצמם ז' ימים קודם הפסח ואעפ"י שטומאה זו תעכב על ידם אכילת פסחיהן ש"מ דמצוה קלה הבאה לידך אינך צריך לדחותה מפני חמורה העתידה לבוא עיי"ש ומשמע דרק משום דבשעת הטומאה קא עבדי מצוה בזה שטמאו עצמם דהוה מ"מ לכן הי' רשאים לטמאות עצמם ולהתבטל מעשיית הפסח אבל לולי זאת לא הי' רשאים לטמאות עצמם קודם הפסח משום דעי"ז יתבטלו מאכילת הפסח אף דאם יטמאו עצמם יהי' פטורים ממילא ממ"ע דעשיית הפסח דבטמאים ליכא מ"ע דפסח וש"מ דאסור לעשות מעשה כדי לגרום פטור ממ"ע אף דהפטור יבוא אח"כ ממילא עיי"ש בדברינו והנה מהא דר' הושעי' משמע לכאורה להיפוך מזה מדרשאי אדם להערים על תבואתו ולהכניסה במוץ כדי לפטור מחיוב מעשר אלמא דמותר לעשות פעולה כדי לגרום פטור ממ"ע, ונראה לחלק דע"כ לא מוכח מש"ס דסוכה הנ"ל שאסור לגרום בידים פטור ממ"ע רק במ"ע חיובית המוטלת אקרקפתא דגברא לעשותה וחיוב המצוה בוא יבוא בודאי כגון פסח שבהגיע יום י"ד בניסן יתחייב בודאי בפסח וע"י הטומאה יגרום שיפטור בזה אה"נ די"ל שאסור לגרום בידים הפטור, משא"כ בהך דר' הושעי' ל"ה מ"ע המוטלת אקרקפתא דגברא דאינו מחויב כלל להכניס התבואה לביתו ורשות בידו להניחה בשדה ואז לא יתחייב לעולם במעשר דחיוב מעשר אינו בא רק בראיית פני הבית ורק אם ירצה להכניס לבית וכבר הוא אחר מירוח אז נכנס בגדר החיוב וע"ז הוא בא להערים ולהכניס קודם מירוח כדי שלא יתחייב במעשר אף לאחר שתראה התבואה פני הבית, בכגון דא אה"נ דאין איסור להפקיע עצמו ממ"ע כיון שאינו מפקיע עצמו מעשה חיובית וגם מבלעדי מעשה הגורם הפטור לא הי' ברור שיבא לידי חיוב וז"נ בסברא. ועיין במנ"ח מצוה שצ"ה שדן אם הפקר לאחר מירוח פוטר מחיוב תרו"מ, וכתב שם דאף אם נאמר דהפקר פוטר אפי' לאחר שנתחייב בתרו"מ (להיפוך מדעת הרבינו מנוח הובא בשעה"מ ה' לולב) מ"מ אסור להפקיר לאחר שנתחייב כיון שחל חיוב ההפרשה על הבעלים אסור להם להפקיע עצמם ממ"ע ולבטלה בידים עיי"ש וזה מתאים לדברינו דבאופן כזה שכבר חל חיוב הפרשת תרו"מ הוה בגדר מצוה חיובית ובמצוה חיובית אה"נ דאסור להפקיע עצמו כמו שאסור להפקיע עצמו מחיוב עשיית הפסח כנ"ל. אמנם ד"ז אי גם לאחר שחל חיוב הפרשת תרו"מ הוה בגדר מ"ע חיובית המוטלת אקרקפתא דגברא אינו ברור עוד ויש בזה דיעות שונות כי יש אומרים דגם לאחר שבא לכלל חיוב הפרשת תרו"מ אם אינו רוצה לאכול אינו מחויב להפריש וממילא ל"ה מ"ע חיובית ועיין לעיל בחידושינו לפרק ג' מאמר קנ"ט אות ב' שדברנו מזה אי מ"ע דהפרשת תרו"מ הוה חיובית או לא וי"ל דסברת המנ"ח הנ"ל דלאחר מירוח אסור להפקיר משום דאסור להפקיע עצמו ממ"ע דהפרשת תרו"מ תתהפך באמת על קוטב זה אי העשה של הפרשת תרו"מ הוה חיובית או לא, דאם הוה חיובית אסור לגרום פטור ממנה כמו שאסור לגרום פטור מפסח ואם ל"ה חיובית ליכא איסורא בזה. ועיין לעיל בחידושינו שם שצדדנו בלא"ה דסברת המנ"ח הנ"ל תליא בזה אי הפרשת תרו"מ הוה עשה חיובית או לא ולדברינו למעלה יעלה הענין יפה ביתר שאת ודוק:
ב ודע דבגוף הדבר שכתבנו למעלה שאסור לגרום פטור ממ"ע וכן במה שחלקנו בזה בין מ"ע חיובית המוטלת אקרקפתא דגברא ובין מ"ע שאינה חיובית ואינה מוטלת אקרקפתא דגברא הנה אנכי קיימתי הדברים האלה מדעתא דנפשאי אמנם מצאתי לי אח"כ תנא דמסייע בתשו' הרדב"ז ח"ב סי' תש"ח עיי"ש שהביא בשם הרשב"א שדן בעבד שהוא בסוף שש ורוצה למכור עצמו לאדון כדי להנצל מרציעה אם רשאי לעשות כן ודעת הרשב"א דאינו רשאי דא"כ נמצאת רציעה בטלה אמנם הרדב"ז חולק עליו וס"ל דמצד הדין רשאי למכור עצמו בסוף שש אבל אם יעשה כן יהי' אסור באשתו הכנענית דרק הנמכר עפ"י ב"ד מותר בשפחה כנענית ולא המוכר עצמו וכיון שכן לא יועיל כלום במה שימכור עצמו דהא הוא רוצה לעשות כן כדי להיות מותר באשתו הכנענית משום שאומר אהבתי את אשתי ואת בני ואם לא יהי' נרצע אף שימכור עצמו עדיין יהי' אסור באשתו הכנענית זולת אם רוצה להשאר אצל האדון ולהיות אסור באשתו הכנענית בזה אה"נ דיכול למכור עצמו, ובתוך הדברים כתב הרדב"ז וז"ל ואעפ"י שהרציעה מצות עשה איננה בחיוב שהרי אם רצה לצאת יוצא וכו' עכ"ל וממוצא דברי הרדב"ז נלמוד איפוא שדעתו ג"כ דאסור לעשות מעשה הגורם פטור ממ"ע אכן זה דוקא במצוה חיובית משא"כ במצוה שאינה חיובית וזה כמ"ש ורק שהרדב"ז לא הראה שום מקום לזה שיהי' אסור לגרום פטור ממ"ע והראי' שהבאנו מש"ס דסוכה היא לזה כראי מוצק:
ובזה יעלה בידינו ישוב נכון לקושיא המפורסמת בשער בת רבים אהא דנקטינן דפסח דוחה שבת כמו דדרשינן במועדו אפי' בשבת עיין פסחים ס"ו ע"א לפי המבואר בש"ס דשבת קל"א דמשו"ה לר"א ציצית ומזוזה א"ד את השבת משום דבידו להפקירן וה"נ הרי כתבו התוס' בפסחים ג' ע"ב ד"ה מאלי' דמי שאין לו קרקע פטור מן הפסח, א"כ בידו ג"כ להפקיר נכסיו ולפטור עצמו מפסח דממילא לא הו"ל לפסח למדחי שבת כמו ציצית ומזוזה שא"ד את השבת מה"ט ועיין בתשו' ח"ס חאו"ח סי' קכ"ד מ"ש בזה. ולהנ"ל י"ל דנהי שאם יעשה כן ויפקיר נכסיו אה"נ שיפטור מחיוב עשיית הפסח דמי שאין לו קרקע פטור מן הפסח אבל אסור לעשות כן להפקיר נכסיו כדי להפקיע עצמו מחיוב פסח משום דאסור לעשות מעשה כדי לגרום פטור ממ"ע וע"כ ל"א בש"ס דשבת הנ"ל דה"ט דציצית ומזוזה א"ד את השבת משום דבידו להפקירן זה דוקא במזוזה וציצית ששתיהן ל"ה מצות חיובות המוטלות אקרקפתא דגברא דכידוע ליכא חיוב לקנות בית כדי לעשות מזוזה רק מי שיש לו בית חייב במזוזה כמו כן ליכא חיוב לקנות טלית ולעשות בו ציצית רק מי שיש לו טלית מחויב בציצית וזה לחד מ"ד דוקא כשלובשו ולחד מ"ד אפי' אינו רוצה ללבשו אבל בכל אופן שיהי' אינו מחויב לקנות טלית ולעשות בו ציצית (ועיין תוס' מנחות מ"א ע"א ד"ה ענשיתו) וכיון דל"ה מצות חיובות אין איסור לעשות מעשה ולגרום פטור מהן ומותר איפוא להפקיר הבית והטלית כדי להפטר ממזוזה וציצית ולכן שפיר אמרו דא"ד את השבת משום דבידו להפקירן משא"כ בפסח דהוה מ"ע המוטלת אקרקפתא דגברא אסור לעשות מעשה ולגרום פטור מן המצוה, וכמו שאסור לטמאות עצמו קודם הפסח כדי להיות פטור מן הפסח כדמוכח מש"ס דסוכה שהבאנו ככה אסור ג"כ להפקיר נכסיו כדי לפטור עצמו עי"ז מחיוב הפסח, דמה לי אם פוטר עצמו מהפסח ע"י טומאה או ע"י הפקר נכסים וכיון שכן ל"ה כלל בידו להפקיר נכסיו ולפטור מפסח אחרי שאסור לעשות כן ולכן שפיר אמרו דפסח דוחה את השבת. ואני מוסיף עוד לפי המבואר ברמב"ם פ"ה מה' ק"פ ה"ד דטמא שיכול ליטהר בפסח ראשון שלא טבל אלא ישב בטומאתו עד שעבר זמן הקרבן וכן ערל שלא מל עד שעבר זמן הקרבן הר"ז מזיד וכו' והדברים נובעים מדברי הש"ס בפסחים ס"ט עיי"ש אלמא דאפי' הפטור מן הפסח אם אך יש ביכלתו לסלק הפטור ולהכניס עצמו בגדר החיוב מחויב לעשות כל טצדקי האפשר כדי שיכנוס בגדר החיוב א"כ איך יעלה על הדעת שמי שהוא בגדר החיוב וע"י תחבולה יוכל לפטור עצמו כגון שיפקיר נכסיו כדוגמת הקושיא שהבאנו שיהי' רשאי לעשות כן וע"כ כדכתיבנא ודו"ק:
ג וראיתי במנ"ח מצוה ה' אות ז' שהביא בשם הצל"ח שכתב דמי שהוא בדרך רחוקה לא מצינן שיהי' מצוה לעלות ולהתקרב עצמו קודם זמן הפסח כדי לעשות הפסח ובמנ"ח חולק עליו וס"ל דודאי מ"ע על כל ישראל לעשות הפסח ככל מ"ע שבעולם ומחויב לילך מקצה הארץ להתקרב עצמו כדי לקיים מ"ע אך אם לא בא אפי' במזיד פטור ומקריב בשני כיון שהי' בדרך רחוקה בשעת הקרבת הפסח עיי"ש אבל יהי' איך שיהי' הנה זה ברור דלצאת לכתחלה לדרך רחוקה אדעתא דהכי להפקיע עצמו מחיוב עשיית הפסח זה בודאי אסור כמו שאסור לטמאות עצמו כדי להפטר עי"ז מחיוב עשיית הפסח וכאשר הוכחנו למעלה ורק אם כבר הלך בדרך רחוקה והגיע מועד עשיית הפסח בזה יש ספק אם יש עכ"פ מצוה שישיב ויעשה הפסח או ליכא בזה שום מצוה כלל וכנ"ל (ועיין תוס' פסחים צ"ג ע"א ד"ה אלא שמשמע מדבריהם דליכא רק חיוב כרת במי שתרחיק עצמו כדי שלא לעשות הפסח אבל זה ברור דאיסור בודאי יש בדבר לעשות כן ולהפקיע עצמו ממ"ע דפסח) וק"ל לפ"ז על הא דאיתא בש"ס דפסחים פ' הי' ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין וכו' עולא אמר משלחין אחד מהן לדרך רחוקה, ואיך ילך זה לדרך רחוקה והלא אסור להרחיק עצמו מדעת כדי לאפקועי נפשי' מחיוב עשיית הפסח וכנ"ל, ונראה אם אמנם שבודאי אסור להפקיע עצמו בידים מחיוב הפסח מ"מ כדי לזכות הטמאים הרבים שיעשו פסח רשאי היחיד להפקיע עצמו דהיכי דלא פשע אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך כדאיתא בתוס' שבת ד' ע"א ד"ה וכי בשגם דכאן בפסח י"ל דהוה מצוה דרבים ובמצוה דרבים אפי' כשפשעו אומרים חטא בשביל שיזכה הרבים כמ"ש התוס' בשבת שם ובגיטין מ"א ע"ב ד"ה כופין דה"ט דבחצי' שפחה וחצי' ב"ח כפו את רבה לעשותה בת חורין משום דרבים נכשלו בה אף דכאן הוה בפשיעה ובפשיעה בודאי ל"א לאדם חטוא בשביל שיזכה חבירך דמצוה דרבים שאני עיי"ש:
ובזה הי' מקום לומר פרפרת נאה בדברי הש"ס בפסחים שם דקאמר ר"נ זילו ואמרו לי' לעולא מאן ציית דעקר סיכי' ומשכני' ורהיט ועיין בתוס' שם ד"ה עקר שדקדקו למאן דס"ל דדרך רחוקה הוה מאסקופת העזרה לחוץ אמאי לא יציית וע"כ כתבו דאה"נ דפירכת ר"נ ליתא למאן דחשב דרך רחוקה מאסקופת העזרה ולחוץ עיי"ש, ולהנ"ל י"ל בדרך נחמד דבאמת קושית ר"נ היא אליבא דכ"ע ואפי' למ"ד דדרך רחוקה הוה מאסקופת העזרה ולחוץ ואין כונתו דמשו"ה לא יציית שום אדם לצאת לדרך רחוקה מחמת טורח הדרך אשר אז אמנם הי' מקום לחלק בין אם רב הדרך או מעט רק כוונתו כנ"ל דשום אדם לא ירצה לציית וללכת לדרך רחוקה משום שאסור לגרום לעצמו בידים פטור ממ"ע דפסח, ור"נ יסבור דל"א בשום פעם חטא בשביל שיזכה חבירך אפי' היכי דלא פשע כמו דס"ל לרשב"ג בעירובין ל"ב דניחא לי' לחבר דליעבד ע"ה איסורא רבה ואיהו אפי' איסורא קלילא לא ליעבד אשר לדידי' ע"כ ל"א לעולם חטוא בשביל שיזכה חבירך כדמשמע מדברי התוס' שם (ועיין תוס' חגיגה ב' ע"ב ד"ה כופין שכ' ג"כ דה"ט דכופין את האדם לשחרר ח"ע וחב"ח אף דהמשחרר עבדו עובר בעשה משום דניחא לן דליעבד הרב איסורא זוטא ולא ליעבד העבד איסורא רבא כדאמרינן בעירובין ל"ב עיי"ש ומשמע ג"כ דלרשב"ג דפליג בעירובין שם וס"ל ניחא לי' לחבר דליעבד ע"ה איסורא רבה ואיהו אפי' איסורא קלילא לא ליעבד לדידי' ל"א בשום פעם חטא בשביל שיזכה חבירך עיי"ש) וא"כ אפי' אם יזכו אחרים עי"ז ג"כ לא ירצה שום אדם לעשות כן ולבטל עצמו בידים ממ"ע דפסח וכיון שכן שוב לא איכפת לן כמה הוא השיעור של דרך רחוקה אם רב הוא או מעט דבין כך ובין כך לא יסכים שום אדם לזה שילך לדרך רחוקה אחרי שלא ירצה לגרום בידים פטור ממ"ע וכאמור וזה ענין נחמד. אמנם בעיקר הדבר שכתבנו בפשיטות שאסור לצאת לדרך רחוקה כדי להפטר מפסח הנה לכאורה יש להביא סתירה לזה מדברי הש"ס בפסחים ע' דאיתא שם דיהודה בן דורתאי פירש הוא ודורתאי בנו והלך וישב לו בדרום כדי שיפטור מחיוב עשיית הפסח והחגיגה, ואיך הי' רשאי לעשות כן והלא אסור לגרום בידים פטור מפסח ע"י הליכה לדרך רחוקה וכנ"ל, אולם משם אין ראי' דאפי' אם נניח שאסור לגרום פטור מפסח ע"י הליכה לדרך רחוקה הנה זה דוקא שאסור לצאת לדרך רחוקה סמוך לפסח באופן שאין ביכולת לחזור ולעשות הפסח אבל קודם הפסח ויש שהות לחזור בודאי ליכא שום איסורא במעשה ההליכה עצמה וכיון שכבר הוא בדרך רחוקה שוב אין עליו חיוב לחזור, וא"כ י"ל דיהודה בן דורתאי שהלך וישב בדרום עשה כן הרבה קודם הפסח דאז ליכא איסורא, אך לדעת המנ"ח שהבאנו דגם מי שהוא כבר בדרך רחוקה מצוה שיחזור ויעשה הפסח עדיין יקשה מה הואיל יהודה בן דורתאי בזה שהרחיק עצמו לדרום נהי שעשה כן הרבה קודם הפסח כדברינו למעלה שאז רשאי הי' לצאת לדרך רחוקה אבל סוף כל סוף כיון שקרב מועד הפסח הלא הי' צריך לחזור, ויהי' לפ"ז מהך מעשה דיהודה בן דורתאי ראי' לדעת הצל"ח שהבאנו להיפוך מדעת המנ"ח דאה"נ דמי שהוא כבר בדרך רחוקה אין עליו מצוה כלל לשוב ולעשות הפסח ויש להרחיב עוד הדיבור בזה ואקצר:
ד ויש להעיר עוד בדבר מה שהארכנו למעלה אי מותר לעשות מעשה כדי לגרום פטור ממ"ע מדברי הש"ס בחולין כ"ז ע"ב השוחט וצריך לדם חייב לכסות כיצד הוא עושה או נוחרו אי עוקרו אלמא דאין איסור לגרום בידים פטור ממ"ע מדמותר לנחור כדי להפקיע עצמו ממצות כיסוי, אמנם לפמ"ש למעלה לחלק בזה בין מ"ע חיובית למ"ע שאינה חיובית גם ראי' זו יש לדחות דשאני מצות כיסוי שאינה מצוה חיובית ואינה מוטלת אקרקפתא דגברא כי אין חיוב לשחוט ולכסות לכן מותר לעשות בה טצדקי כדי להפקיע עצמו ממנה, אבל במצוה חיובית אה"נ דאסור לגרום פטור בידים וכמ"ש: