אור ברסלב
ברכת אהרן פרק חמישי › רסב

ברכת אהרן· הרב אהרן לוין

פרק חמישי · רסב

רסא

דף ל"א ע"א בגמ' ר' אשי עבד הילולא לברי' חזינהו לרבנן דהוו קא בדחי טובא אייתי כסא דזוגיתא חיורתא ותבר קמייהו ואעציבו (א) עיין בתוס' כאן ד"ה אייתי שכתבו דמכאן נהגו לשבר זכוכית בנשואין ויש לדקדק אמאי לא סמכו בעלי התוס' להך מנהגא של שבירת זכוכית בנשואין על מעשה דמר ברי' דרבינא המובא מקודם בש"ס כאן שבראותו לרבנן דהוו קא בדחי טובא בהילולא דברי' אייתי כסא דמוקרא בת ד' מאה זוזי ותבר קמייהו ואעציבו, רק תלו להך מנהגא במעשה דר"א המובא בש"ס אח"כ ששבר כסא דזוגיתא כדי להעציב לרבנן, ונראה דהתוס' הי' ס"ל דבשביל פעם אחת שקרה כן שמר ברי' דרבינא שבר כסא דמוקרא בהילולא דברי' כדי לעורר רגשי עצב לא הי' מתפשט עוד המנהג שכל אחד יעשה כן וישבר זכוכית בעת הנשואין מפני שהי' מקום לומר דמקרה בעלמא הוה והוראת שעה היתה והוה כמו חידוש דלא גמרינן מיני' אכן אחרי שקרה שגם ר"א עביד הכי בהילולא דברי' יש הוכחה קצת דמהיאות לעשות כן ומפאת זה נתיסד המנהג שכ"א יעשה כן וע"כ שפטו התוס' דמסתבר יותר לומר דמקור המנהג הזה הוא לא במעשה דמר ברי' דרבינא דקדום כי אם במעשה דר"א המאוחר וכאמור. ויש להביא קצת דוגמא לזה מדברי התוס' חולין ס"ד ע"ב סד"ה שאם שמוכח מדבריהם דכשנמצא הדבר שני פעמים כבר יצא מגדר חידוש עיי"ש וה"נ י"ל דאחרי שראה העולם ששני חכמים עשו כן ששברו זכוכית בעת ההילולא הוציא מזה דאורחא בהכי וכן בודאי צריך להיות ולכן נהג ג"כ לעשות כמוהם משא"כ משום מעשה דמר ברי' דרבינא לחוד לא הי' מתפשט המנהג שכ"א ישבר זכוכית בעת הנשואין משום שהי' אפשר לדחות דהוה מקרה וחידוש ואין ללמוד ממנו וכמ"ש:

ב ועיין בר"ן נדרים מ"ו ע"א ד"ה תני שהביא בשם הירושלמי דבשני פעמים כבר מקרי רגיל עיי"ש וזה מתאים לסברת התוס' בחולין הנ"ל דכיון דבשני פעמים כבר הוה בגדר רגילות ממילא יצא מגדר חידוש, אמנם מרש"י שבועות ל"ז ע"א ד"ה לא אשכחן משמע דגם כשנמצא הדבר ארבע פעמים עדיין הוה בגדר חידוש עיי"ש שכתב אהא דאמרינן בש"ס שם דשבועת הפקדון הוה חידוש דבכל התורה לא אשכחן מזיד דמייתי קרבן והכא מייתי, דכל התורה לאו דוקא שהרי ד' מביאין על הזדון כשגגה ומוכח דאף דבר שנמצא ד' פעמים לא יצא מכלל חידוש, ועיין בכנה"ג חו"מ סי' רצ"ה בב"י אות ס"ז שכתב דבפעם ופעמים לא מקרי רגיל וזה לכאורה להיפוך מדברי הירושלמי הנ"ל שכתב דבשני פעמים כבר מקרי רגיל וי"ל דסמך על דברי רש"י בשבועות הנ"ל דבארבע פעמים עדיין הוה חידוש וממילא ל"ה עוד בגדר רגילות וכנ"ל, ועיין לעיל בחידושינו לפרק שלישי מאמר קנ"ג אות ג' שכתבנו ענין נחמד לבאר עפ"י דברי הירושלמי הנ"ל דבשני פעמים כבר מקרי רגיל דברי הש"ס בחולין נ"ז ע"ב דרוש משם:

ג ועיין בפמ"ג או"ח סי' תק"ס מש"ז ס"ק ד' שהביא בשם הא"ר דכמו שנוהגין לשבור כלי זכוכית בעת הנשואין כן נוהגין ג"כ לשבור קדירה בשעת כתיבת התנאים וזה כדי להבהיל שלא תהי' השמחה במילואה ולזכור החורבן ועיין בפמ"ג שם שכתב דבעת הנשואין יש לשבור כוס של זכוכית שלם ואין בזה משום בל תשחית כיון שעושין לרמז מוסר למען יתנו לב משא"כ בתנאים שעושין להבהיל ולמעט השמחה ראוי ליקח קדירה שבורה חרס מחרסי האדמה עיי"ש והנה מ"ש שבנשואין יש לשבור כלי זכוכית שלם ואין בזה משום ב"ת ממקומו הוא מוכרח שהרי אנו רואים בש"ס כאן אשר משם מקור נפתח למנהג הלז כדברי התוס' שהבאנו שגדולי החכמים שברו בעת הנשואין כלים יקרים מאד רבי הערך ולא חשו כלל לאיסור ב"ת, אמנם במה שהחמיר דבתנאים יש לשבור כלי שבור דוקא העולם אין נזהרין בזה והמנהג לשבור בעת כתיבת התנאים כלי שלם דוקא, וכפי הנראה סמכו דכיון שעושין כן לשם איזהו סיבה ותכלית אין בזה משום ב"ת, דבגדר האיסור דב"ת ל"ה רק שאסור להשחית בלי שום תועלת, אבל כל שיש איזהו תועלת יהי' מאיזהו צד שיהי' ליכא משום ב"ת, וכאשר גדולה מזה אנו מוצאין בשבת ק"ה ע"ב דמותר לשבור כלים כדי למירמא אימתא אאינשי ביתי' ועאכו"כ שאין איסור לשבור כלי שלם בעת כתיבת התנאים כדי למעט השמחה ולעורר זכר החורבן בשגם אם נאמר שיש לשבור אך כלי שבור הלא שבירת הכלי לא תעשה שום רושם ולא יהי' תועלת כלל בכל המנהג. וקצת יש לדקדק אמאי באמת יהי' מותר לשבור כלים כדי למירמא אימתא אאינשי ביתי' הרי סוף כל סוף אין לך ב"ת גדול מזה, ואולי י"ל דה"ט משום דבתוספתא הובא בש"ס שם אמרו דהמשבר כלים בחמתו והמקרע בגדיו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו יהי' בעיניך כעובד ע"ז ומשמע דרק בחמתו אסור לשבור כלים אבל שלא בחמתו ליכא איסורא, אמנם דא עקא דבתוספתא לא אמרו רק דכעובד ע"ז ל"ה עד שיעשה כן בחמתו, אבל לענין איסור ב"ת בודאי גם מי ששובר כלים שלא בחמתו קעביד איסורא וכן משמע בקידושין ל"ב ע"ב דמקשה על ר"ה דקרע שיראי באנפי רבה ברי' כדי למיחזי אי רתח והא קעבר משום ב"ת ומשני בפומבייני אלמא דגם שלא בחמתו שייך האיסור דב"ת וכן משמע ג"כ מדברי הש"ס בשבת קכ"ט ע"א דמקשה על אלה מהחכמים שהי' שורפין כלים יקרים ביום ההקזה כדי להתחמם והיכי עבדי הכי והא קעברו על ב"ת ומשני ב"ת דגופאי עדיף אלמא ג"כ דאפי' שלא בחמתו אסור לשבור כלים. ועיין ברמב"ם פ"ו מה' מלכים ה"י שכתב ולא האילנות בלבד אלא כל המשבר כלים וקורע בגדים והורס בנין וסותם מעיין ומאבד מאכלות דרך השחתה עובר בל"ת הרי דלענין איסור דב"ת אין חילוק בין בחמתו לשלא בחמתו ואולי מפאת זה באמת השמיט הרמב"ם הך מילתא דמותר לשבור כלים כדי למירמא אימתא אאינשי ביתי' כי לקושטא דמילתא אה"נ דאסור לעשות כן משום ב"ת והא דמצאנו בש"ס שעשו כן י"ל או דלית הילכתא כוותי' או ששברו כלים שבורים בענין שאין בזה משום ב"ת, (הגם דבש"ס לפנינו איתא רק אצל ר' אחא בר יעקב שתבר מאני תבירי אבל אצל ר' אבא נאמר סתם ששבר נכתמא מ"מ י"ל דמיירי ג"כ בתבור) ומצאתי בסמ"ק סי' קע"ה שכתב כן להדיא דלהטיל מורא על בני הבית מותר לשבור כלים אכן דוקא מנא דתבירי עיי"ש אמנם לענין אם מותר לשבור כלי שלימה בשעת כתיבת התנאים שפיר י"ל כנ"ל דכיון שעושין כן לזכור החורבן ליכא בזה איסור דב"ת ויש לדמות זאת ג"כ למ"ש הבאר שבע הובא במל"מ פ"ז מה' איסורי מזבח ה"ג דמה"ט הי' מותר לקוץ אפי' אילני פירות ולקחת מהם עצים למערכת המזבח משום דלצורך מצוה ליכא איסורא דלא תשחית הנאמר באילני פירות עיי"ש וה"נ הוה קצת לצורך מצוה ואין בזה משום ב"ת:

ד ועיין בפנים יפות עה"ת פ' שופטים שדן ג"כ אי מותר להשחית אילני פירות לצורך מזבח ולעשות סוכה ומתחלה רצה לומר דשרי מטעם עדל"ת אמנם דחה זאת דבקציצת אילני פירות יש עול"ת ואין עדלתו"ע וגם ל"ה בעידנא וע"כ כתב טעם אחר להתיר דהוה כמו מעולה בדמים דשרי כדאיתא בב"ק צ"א עיי"ש ובאמת אין זה ענין כלל לעדל"ת דעדל"ת ל"ש רק היכי שהאיסור נמשך גם בעת עשיית המצוה ואנו באים להתיר עשיית המצוה למרות האיסור כדוגמא של כלאים בציצית אז אמנם ההכרח לבוא לכללא דעדל"ת וממילא מהצורך שיהי' נמצאים כל התנאים הנתוצים לזה למען תדחה ל"ת מפני עשה כגון שלא יהי' רק ל"ת גרידא ושיהי' בעידנא וכדומה משא"כ בהך מילתא אי מותר לקוץ עצים לצורך מצוה י"ל דלגבי המצוה אזיל כל האיסור דהתורה לא אסרה רק דרך השחתה שלא לצורך וכדברי הרמב"ם שהבאנו אבל לא כשיש איזהו צורך ולא גרע צורך מצוה מצורך רשות ומה ענין עדל"ת שייך בזה שיהי' מהצורך להשגיח אם נמצאו התנאים הנחוצים לדחיית ל"ת ע"י עשה. ועיין בשו"ת בית אפרים חיו"ד סי' ס"א שפלפל לענין הא דמהדר הש"ע בריש יבמות להוכיח דעדל"ת ואמאי לא ילפינן מסוטה שמוחקין את השם אף שבמחיקת השם יש ל"ת וזה משום דעשה דומחה דוחה לל"ת וש"מ דעדל"ת וכתב כיון דעיקר האיסור במחיקת השם ל"ה רק דרך השחתה דוגמת מה שהצריכה התורה לעשות לע"ז ממילא כל שאין הכוונה עד"ז אין כאן איסור לאו כלל וא"כ י"ל דבסוטה לאו מטעם עדל"ת קאתינן עלה ורק כיון שהמחיקה בעשתה כדי לקיים מימרא דרחמנא שצותה למחוק השם אזיל לי' האיסור לגמרי משא"כ בעלמא שפיר איכא איסור לאו ורק דאתי עשה ודחי לי' וע"כ הוצרכו בש"ס לאתויי מכלאים בציצית עיי"ש וזה מתאים לדברינו. ועיין בתשו' יעב"ץ ח"א סי' ע"ו שהאריך אי מותר להשחית אילני פירות כדי להרחיב בהכ"נ וצדד ג"כ דשרי דהשתא אם הי' מעולה בדמים או כשמזיק לאילנות אחרים החשובים ממנו או בצריך למקומו שרי כש"כ לגבוה ולדבר מצוה ועיי"ש שרצה לומר דלדבר מצוה יש להקל עוד יותר מלדבר הרשות, דלדבר הרשות נהי דשרי מדינא מ"מ סכנתא איכא משא"כ לדבר מצוה ליכא סכנתא כלל, וזה נכון מאד בסברא כי באמת מצינן כן לענין כמה דברים האסורים משום סכנה שבמקום מצוה אין חוששין להם משום דשליחי מצוה אינן ניזוקין ושומר מצוה לא ידע דבר רע ולדוגמא עיין בא"ח סי' תל"ג וסי' תנ"ה סעיף א' ברמ"א ובמג"א ס"ס ר"ו וכאלה רבות עוד. ועיין בפמ"ג או"ח סי' תל"ג מש"ז ס"ק ז' שכתב דאפי' במצוה דרבנן אמרינן ג"כ שליחי מצוה אינן נזוקין וכ"כ גם בתשו' ח"ץ סי' א' עיי"ש ובחידושי הארכתי הרבה בזה. ובדרך צחות הי' נלפע"ד להעיר בעיקר הדין אם מותר להשחית אילנות לצורך מצוה לפי המבואר בש"ס דשבת קכ"ט שהבאנו דה"ט ששרפו האמוראים כלים יקרים ביום ההקזה כדי להתחמם ולא חשו לאיסור ב"ת משום דב"ת דגופאי עדיף א"כ י"ל דכמו דאין להשגיח על איסור ב"ת במקום שיש צער לגוף ה"נ אין להשגיח עליו במקום שיש צער לנפש שמשתוקקת לעשות המצוה ואין ביכלתה דב"ת דנשמה עדיף, ויש להביא קצת סמוכין לזה מדברי הש"ס בסנהדרין מ"ה ע"א שנחלקו ר"י וחכמים אי אשה נסקלת ערומה או לא ואמרינן בש"ס שם דמחלקותם היא מ"ס בזיוני' דאינש עדיפא לי' טפי מניחא דגופא ומ"ס ניחא דגופי' עדיף מבזיוכי' ועיי"ש ברש"י שפירש דחכמים ס"ל דניחא לה לאשה שתסקל בלבושה ותשהה למות ואע"ג דאיכא צערא דגופא ולא תבזה אותה להפשיטה ור"י ס"ל דניחא לה יותר שתפשיטנה כדי שימעט הצער שתמות מהרה אף שתבוא עי"ז לידי בזיון, ואנחנו קיי"ל כחכמים דאין האשה נסקלת ערומה כידוע, וע"כ דבזיון גרע מצערא דגופא וש"מ דצער הנפש גדול מצער הגוף, (דבזיון הוה ג"כ רק צער. הנפש) ולפ"ז אם במקום צער הגוף ליכא איסורא דב"ת במקום צער הנפש לא כש"כ, ועיין בשו"ת חות יאיר סי' קצ"א מ"ש בפרט זה אי בזיונא גרע מצערא או להיפוך עיי"ש. עוד נלפע"ד דהך מילתא אי שייך איסור ב"ת במקום מצוה תליא במחלוקת ר"י ור"ש בשבת ק"ו אי מקלקל בחבורה בשבת חייב שפלוגתתם היא אי תיקון מצוה חשוב תיקון או לא כדאיתא בש"ס שם, דאם נאמר דתיקון מצוה חשוב תיקון כר"י אלמא דאף שהדבר בעצם הוה קלקול מ"מ כיון שנעשה לצורך מצוה חשוב תיקון, ה"ה די"ל דל"ש איסור ב"ת במקום מצוה, דנהי שהדבר בעצם הוה השחתה מ"מ כיון שנעשה לשם מצוה חשוב תיקון אמנם אם נניח כר"ש דתיקון מצוה ל"ח תיקון, אלמא אף שהקלקול נעשה לשם מצוה עכ"ז הוה קלקול, ה"ה די"ל דגם השחתה לצורך מצוה הוה בגדר השחתה ודוק:

תוכן העניינים

ברכת אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה