אור ברסלב

ברכי יוסף על יורה דעה· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

סימן פט · ב

א

לא יאכל גבינה אחריו עד שישהא וכו׳ נחלקו הראשונים בטעם השהיה דרש״י פירש משום דבשר מוציא שומן והוא נדבק בפה ומאריך בטעמו. אמנם הרמב״ם פ״ט כתב דהטעם משום בשר שבין השיניים. וכתב הטור דלדעת הרמב״ם לאחר ששהה כשיעור מותר אפי׳ נשאר בשר בין השיניים. וכאשר ירדוף הקור״א תמ״ה יקרא דמנה ליה לרבינו הטור לומר כן בדעת הרמב״ם והרי הרב העטור סבר כהרמב״ם דהטעם משום בשר השיניים ואפי׳ הכי כתב דאם חושש בשר בשיניו אף אחר ששהא צריך להוציא כמ״ש הרשב״א בשמו בחידושיו ע״ש ונראה דהרשב״א מסכים הולך בזה. ואמאי לא נאמר כן שזה דעת הרמב"ם:

ועוד זאת יתירה כבר האחרונים הקשו דאי אמרת דלאחר ששהה אין להשגיח בבשר שבשיניו צא ופרנס מ"ש בש״ס א״ל רב אחא בר יוסף לרב חסדא בשר שבין השינים מהו קרי עליה הבשר עודנו בין שיניהם ואי בתוך שעור השהיה מאי קמיבעיא ליה בין שיהיה בשר בשינים בין לא צריך לשהות השעור לדעת זה אלא מוכרח דאחר שיעור השהיה בעי ופשיט דאיקר׳ בשר וזוהי שקשה למה ששיער הטור בדעת הרמב״ם והשתא יקשה על הטור שתים חדא דמכח זה הי״ל לומר שדעת הרמב״ם דגם אחר שש שעות להוצאה ניתנה האי בשרא דבשיניו. ואם רוח מבינתו הכריע דאין כן דעת הרמב״ם הו״ל להקשות עליו מהסוגיא כדבר האמור:

ונראה דהטור לא נעלם ממנו דדעת הרב העטור ודעמיה דאף אחר ששהה כשעור אי איכא בשר בין שיניו בעי לאפוקי ולפ"ז תתפרש בעיית רב אחא בר יוסף אחר השיעור אמנם כל זה איננו שוה לו לדעת הרמב״ם דאם איתא דהוא מפרש הכי בש״ס אמאי לא השמיענו כזאת בחיבורו דאם אחד שש שעות יש בשר בשיניו אז יסי"ר מוצ״א הבשר מבין שיניו אלא ודאי דסבר דכל ששהה שם שעות אין צורך להוציא הבשר דאין בו ממש והו״ל כמעוכל. וראיתי להרב דינא דחיי לאוון קמ״א דף ק״ל ע״ד שמכח הבעיא ופשיטותא הנז' תפס בדעת הרמב״ם דגם אחר שהיה צריך להוציא בשר שבין שיניו ומה שלא ביאר כך סתמו כפירושו דכיון דכתב דהשהיה משום בשר שבין השיניים סתמו כפירושו דממילא משמע דצריך להסיר בשר שבין השיניים עכ״ד ולי ההדיוט לא יגהה מזור דכיון דהא הוי בעיא בש״ס ופשטוה צריך הרמב״ם לכתבו דבמילתא דאסתפק בש"ס אין לומר סתמו כפירושו ומה גם דארחיה דהרמב״ם לאתויי כל דאיתמר בש״ס כנודע. ולכן תפס הטור בדעת הרמב״ם ז״ל דאחר השיעור א״צ להסיר בשר השיניים. וק״ק על הרב פר״ח דדחה דברי הטור בדעת הרמב״ם וכתב דבעיית הש"ס ודאי אחר השהיה וגם הרמב״ם סבר כן דצריך להוציא בשר השיניים אף אחד שם עש״ב ולא העיר דא״ה אמאי השמיט הרמב״ם דין זה מאחר דהיא בעיא ופשיטות בש״ס. וכן אם נפרש דהפשיטות דא"צ להסירו כמ״ש איזה אחרונים אכתי קשה דאמאי הרמב״ם לא כתב זה כיון דהוי בעיא בש״ס ופשיטות ועוד דאינו מתישב יפה בש״ס כאשר

יראה המעיין:

ולישובא דשמעתא לדעת הרמב״ם רחש לבי דבר ושוב מצאתי להרב שפתי כהן בספרו הארוך הנדפס מקרוב כי טוב פתר אך מהודענא לקורא נעים שילמוד לשון הרב ש״ך שם לבד בלתי ההגהות אשר בין חצאי לבנה שהם מהרב המגיה. ועיניו תחזינה משרים שישוב הש״ך ברור ופשוט ומתישב יפה וניחא לפי דרכו אמאי הרמב״ם לא זכר מבעיא זו ופשיטותא גם ל״ק מה שדקדק הרב דינא דחיי שנכנס בדרך קצת דוגמא לזה. אך דרך הש״ך פשוט וכמו שסיים הרב שהוא פירוש ברור בגמ' למדקדק ושפתי כהן ישמרו דעת כאשר יראה המעיין. והרב המגיה השיא דבריו לדרך אחר ע״ש והדברים פשוטים וברורים למעיין ולא רציתי להאריך. ועיין מ״ש הרב גנת ורדים י״ד כלל א' בסימן טו״ב בסופו והם דברים דחוקים. גם מה שהכריע לעיל כטעם הרמב״ם דהרי בסמוך זכר הש״ס בשר שבין השינים ע"ש דף צ״ט סוף ע"ב עמו הסליחה דאדרבא מפשטא דסוגיא נראה להפך דעד השתא לא איירי מבשר שבין השיניים וכמ"ש הרב דינא דחיי דף קל״ד ע״כ ע״ש ובע״ד.

והנה בהגהת סמ״ק סי׳ רי״ג כתב רב אלפס פירש שישהא שיעור שש שעות וכן משמע מתוך פירוש רש״י עכ״ל וכתב על זה הרב כנ"הג בריש סימן זה וז״ל ואני בעניי לא ראיתי גלוי מזה לא בדברי הרי״ף ולא בדברי רש״י דאפשר דהם מפרשים סעודתא אחריתי כדברי התוס׳ בסלוק שלחן וברכת המזון וכן ראיתי לדמשק אליעזר כתב דאפשר דהרי"ף ס״ל דסעודתא אחריתי היינו סלוק השלחן וברכת המזון עכ״ל ודבריו קשים חדא שכן כתבו הרשב״א בתורת בית ובמשמרת הבית והר״ן בביאורו בהלכות דדעת הרי״ף כהרמב״ם וכ״כ הר״ן עוד בחידושיו וכ״כ הרשב״א בחידושיו ג״כ. ותו דהרי הרי״ף כתב בהדיא דלא שרי למיכל גבינה בתר בשרא אא״כ דשהי ליה שיעור מאי דצריך לסעודתא אחריתי דלא אשכחן מאן דשרי למיכל גבינה בתר בשרא בפחות מהאי שעורא דהא מר עוקבא אע״ג דשהי כהאי שעורא קרי אנפשיה חלא בר חמרא עכ״ל הרי״ף וקרובים דבריו ללשון רבינו חננאל רבו שהביא הרשב"א ע"ש והרי הרי״ף קרי בחיל דבעי שיעור מאי דצריך לסעודתא אחריתי ואיך כתבו הרב דמשק אליעזר והרב כנ"הג דאפשר דבסלוק השלחן ובהמ״ז שרי. ותו דהרב כנ״הג עצמו בספר דינא דחיי דף קל״ג ע״א כתב בפשיטות דדעת הרי״ף כהרמב״ם:

גם מ"ש בהגהת סמ״ק דכן משמע מתוך פירש"י הדבר פשוט דכיון דרש״י כתב הטעם דהבשר מוציא שומן ונדבק בפה ומאריך בטעמו מוכח דבעי שיעור מסעודה לסעודה ולא סגי בסלוק השלחן ובהמ״ז דאין בזה יבוטל הטעם מבלי שום שעור. והיינו דכתב דכן משמע מתוך פירש״י כלומר דאע״ג דלא כתב שום פירוש במ״ש מר עקבא לסעודתא אחריתי אכילנא מ״מ מתוך דבריו בנותן טעם דהבשר מוציא שומן משם מוכח דבעי שיעור מזו סעודה לסעודה אחרת כדאמרן. וכן ראיתי בס' האורה לרש״י כ״י שכתב בסי׳ ק״י וז״ל אכל בשר אסור לאכול גבינה אא"כ שהה שעור סעודתא אחריתי עכ״ל ודבריו מוכיחים דמפרש כפירוש ר״ח והרי״ף ולא שרי בסלוק השלחן ובהמ״ז אלא צריך שיעור מסעודה זו לסעודה אחרת:

וחזיתיה להרב מהר״י זיין בס' פרח שושן בריש י״ד דמייתי האי פלוגתא דרבוואתא בשריותא דסעודתא אחריתא אי פירושו אפילו לאלתר בסלוק שלחן והיינו סעודה אחרת או בעינן זמן כמו מסעודה לסעודה וכתב וז״ל ואע״פ שאיני כדאי להכריע מ״מ שפתי לא אכלא שפירוש זה מדוקדק בגמרא יותר דקאמר לסעודתא אחרינא אכילנא ולא קאמר בסעודתא אחריתי משמע דאין הדבר תלוי בסעודה אחרת אלא בזמן הצריך לסעודה עכ״ל והדבר קשה דעייל נפשיה בין ההרים הרמים ואת האימי״ם להכריע בדקדוק דק וחלוש כי האי. ותו נעלם ממנו דנסחת הרי״ף והרא״ש והרשב״א בתורת הבית ומרן בבית יוסף א״ח סימן קע״ג ובכסף משנה פ"ט דמאכלות אסורות הוא בסעודתא אחריתי אכילנא. ובלאו הכי לאו דוקיא הוא כל עיקר וכן התוס' הוו גרסי לסעודתא ופירשו אפילו לאלתר ע״ש:

תוכן העניינים

ברכי יוסף על יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה