ברכי יוסף על יורה דעה· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן פט
שיורי ברכה
א
דין א׳. אכל בשר אפי' של חיה ועוף וכו׳. דעת הרי״טבא בחידושיו (דף ט״ז ע״ב מהספר) דאפי׳ אכל חיה ועוף בתחילה מותר לאכול גבינה אחריו בין ביום בין בלילה אפי׳ באותה סעודה בלא קנוח ובלא נט״י. והגם שכתב שם שזה פסקן של דברים הלכה למעשה. הנה הרב ז״ל נמשך אחד סברת רבו הרא"ה ורבה דרביה הרמב״ן כמ״ש בבדק הבית דף פ״ב. אמנם העיקר כמו שפסק מרן והוא דעת הרמב״ם והרשב״א וסיעתם. וכן כתב הרב פר״ח שהעיקר כפסק מרן וכתב עוד הרב פר״ח דהכי משמע מהא דאמרינן בס׳ הזהר סוף פ׳ משפטים ר' ייסא שרי למיכל לתרנגולא וגבינה וחלבא אמר ר״ש אסיר לך ולא יהיב איניש פתחא לזינין בישין ומיהו אפשר לדחות דר' ייסא שרא למיכלינהו כחדא וכסברת ר' יוסי הגלילי א״נ אפשר דר׳ ייסא המוזכר בזהר איהו ניהו ר' יוסי הגלילי וכו' ומיהו מתני' נמי דייקא דלא כוותיהו דקתני העוף עולה עם הגבינה על השלחן דמשמע דאוכל גבינה תחילה ואח״ך עוף וכו׳ עכ״ל הרב פר״ח בקיצור. עיין בספרו באורך:
ומה דמייתי מס' הזהר מ״ש הרב דיש לדחות הוא האמת דלאכלם יחד קמיירי. ובנסחת דפוס חדש (שהדפיס מהר״ש בוזאגלו מוגה) הכי גרסינן ר' ייסא שרי למיכל תרנגולא בגבינ' או בחלבא גם ראיתי בס' אספקלריא המאירה שכתב דצ״ל ר׳ ייסא שאל שרי למיכל. ע״ש. והיא נסחא אמיתית דר׳ יוסא שאל בדרך שאלה מרשב״י אי שרי וא״ל אסיד לך ובזה נוחים הדברים. ופשיטא דאין ר' ייסא ר׳ יוסי הגלילי דהוא היה מורה להתרא ונוהגים כן במקומו וכמ״ש בחולין דף קי״ו ומהזהר מוכח דר׳ ייסא קבל דברי ר' שמעון ואחרי דברו לא ישנה ובריש אדרא רבא קבעיה בעשירי ואחר זמן רב נדפס זרע יצחק להרב מהר״י לומברוזו בסוף ס' בני יוסף דף מ״ז ע״ב ומשכן נפשו להעמיד דר' ייסא הוא ר' יוסי הגלילי ע״ש ולי ההדיוט פשיטא לי להפך כמ״ש והמעיין יבחר.
ומ״ש דמתני׳ נמי דייקא דלא כוותייהו דהרמב״ן והרא״ה דקתני העוף עולה עם הגבינה וכו' ק״ק על דבריו דלאו דוקיא הוא דלא נחית להכי כלל כמ״ש הוא ז״ל ותו דנקיט בסגנון ריש פרקא דקפסיק ותני הלכתא דכל הבשר. ותו לדידיה תקשי דאדדייק מתני דלא מיירי בהכי אמאי לא דייק מאי דתני אגרא עוף וגבינה נאכלים באפיקורן ולדעת הרמב״ם וסיעתו צריך לידחק מאד דלאו דוקא והכונה גבינה ועוף וזוהי שקשה בעיני הרמב״ן כמ"ש בשמו וא״כ לדידיה דנקיט כפסק מרן ומוכרח לידחק דוחק עצום בהאי דתני אגרא. היכי מצי לאשתעויי דמתני׳ דייקא דלא כהרמב״ן והרא״ה ודוק היטב:
ואנכי חזון הרבתי. להרב כנסת הגדולה בריש סימן זה שכתב וז״ל לא נתבאר בדברי הרי״ף ורש״י אי ס״ל דמאי דתני אגרא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן אי ר״ל אפי׳ עוף תחילה או גבינה תחילה ואח״ך עוף עכ״ל ועמ״ש בהגהת ב"י אות ג' ע״ש. ועם היות שהרי״ף מייתי מאי דתני אגרא ולא בי״אר עליה מידי משמע שהוא סובר דהויא בפשטה עוף (ואמ״ך נבינה) [ואח"כ גבינה] כדעת הרמב״ן דאי לא ה״ל לפרש דעוף וגבינה דמעיקרא קאמר כי היכי דמפרש בתר הכי מאי דאמר ר״נ בין תבשיל לגבינה דלא נדוק מינה דלא אתא ר״נ לאשמועינן אלא דמים אמצעיים חובה ע״ש ומדלא מפרש בהא דתני אגרא מידי מוכח דסבר דאף עוף תחילה ואח״ך גבינה קאמר וכמשמעות עוף וגבינה כדסבר הרמב״ן. וכן ראיתי להרב כנה״ג עצמו שכתב כן כדכתיבנא בספרו דינא דחיי לאוין קמ״א דף קל״א ע״ג דמשמע דהרי״ף בכל גוונא שרי כדברי הרמב״ן ע״ש:
תו יש להעיר על הרב כנה״ג שכתב דלא נתבאר בדברי רש״י אי הוי אפי' עוף תחילה וכו' דהרי רש״י כתב אהא דתני אגרא עוף וגבינה וכו׳ וקאמר הוא תני לה והוא אמר לה בלא קנוח ובלא נט״י ופירש״י בלא קנוח הפה שאם אכל זה ובקש לאכול זה אין צריך ליטול ידיו ולקנח עכ״ל עין רואה דפירש אכל זה ובקש לאכול זה דהיינו בין אכל בשר עוף ורוצה לאכול גבינה בין אכל גבינה ורוצה לאכול עוף והוא כדעת הרמב״ן ואין כתב הרב כנה״ג שלא נתבאר בדברי רש״י והכי חזינא להרי״טבא בחידושיו שהוכיח מדברי רש״י אלו דאפי׳ כשאכל בשר עוף תחילה ע“ש:
ב
לא יאכל גבינה אחריו עד שישהא וכו׳ נחלקו הראשונים בטעם השהיה דרש״י פירש משום דבשר מוציא שומן והוא נדבק בפה ומאריך בטעמו. אמנם הרמב״ם פ״ט כתב דהטעם משום בשר שבין השיניים. וכתב הטור דלדעת הרמב״ם לאחר ששהה כשיעור מותר אפי׳ נשאר בשר בין השיניים. וכאשר ירדוף הקור״א תמ״ה יקרא דמנה ליה לרבינו הטור לומר כן בדעת הרמב״ם והרי הרב העטור סבר כהרמב״ם דהטעם משום בשר השיניים ואפי׳ הכי כתב דאם חושש בשר בשיניו אף אחר ששהא צריך להוציא כמ״ש הרשב״א בשמו בחידושיו ע״ש ונראה דהרשב״א מסכים הולך בזה. ואמאי לא נאמר כן שזה דעת הרמב"ם:
ועוד זאת יתירה כבר האחרונים הקשו דאי אמרת דלאחר ששהה אין להשגיח בבשר שבשיניו צא ופרנס מ"ש בש״ס א״ל רב אחא בר יוסף לרב חסדא בשר שבין השינים מהו קרי עליה הבשר עודנו בין שיניהם ואי בתוך שעור השהיה מאי קמיבעיא ליה בין שיהיה בשר בשינים בין לא צריך לשהות השעור לדעת זה אלא מוכרח דאחר שיעור השהיה בעי ופשיט דאיקר׳ בשר וזוהי שקשה למה ששיער הטור בדעת הרמב״ם והשתא יקשה על הטור שתים חדא דמכח זה הי״ל לומר שדעת הרמב״ם דגם אחר שש שעות להוצאה ניתנה האי בשרא דבשיניו. ואם רוח מבינתו הכריע דאין כן דעת הרמב״ם הו״ל להקשות עליו מהסוגיא כדבר האמור:
ונראה דהטור לא נעלם ממנו דדעת הרב העטור ודעמיה דאף אחר ששהה כשעור אי איכא בשר בין שיניו בעי לאפוקי ולפ"ז תתפרש בעיית רב אחא בר יוסף אחר השיעור אמנם כל זה איננו שוה לו לדעת הרמב״ם דאם איתא דהוא מפרש הכי בש״ס אמאי לא השמיענו כזאת בחיבורו דאם אחד שש שעות יש בשר בשיניו אז יסי"ר מוצ״א הבשר מבין שיניו אלא ודאי דסבר דכל ששהה שם שעות אין צורך להוציא הבשר דאין בו ממש והו״ל כמעוכל. וראיתי להרב דינא דחיי לאוון קמ״א דף ק״ל ע״ד שמכח הבעיא ופשיטותא הנז' תפס בדעת הרמב״ם דגם אחר שהיה צריך להוציא בשר שבין שיניו ומה שלא ביאר כך סתמו כפירושו דכיון דכתב דהשהיה משום בשר שבין השיניים סתמו כפירושו דממילא משמע דצריך להסיר בשר שבין השיניים עכ״ד ולי ההדיוט לא יגהה מזור דכיון דהא הוי בעיא בש״ס ופשטוה צריך הרמב״ם לכתבו דבמילתא דאסתפק בש"ס אין לומר סתמו כפירושו ומה גם דארחיה דהרמב״ם לאתויי כל דאיתמר בש״ס כנודע. ולכן תפס הטור בדעת הרמב״ם ז״ל דאחר השיעור א״צ להסיר בשר השיניים. וק״ק על הרב פר״ח דדחה דברי הטור בדעת הרמב״ם וכתב דבעיית הש"ס ודאי אחר השהיה וגם הרמב״ם סבר כן דצריך להוציא בשר השיניים אף אחד שם עש״ב ולא העיר דא״ה אמאי השמיט הרמב״ם דין זה מאחר דהיא בעיא ופשיטות בש״ס. וכן אם נפרש דהפשיטות דא"צ להסירו כמ״ש איזה אחרונים אכתי קשה דאמאי הרמב״ם לא כתב זה כיון דהוי בעיא בש״ס ופשיטות ועוד דאינו מתישב יפה בש״ס כאשר
יראה המעיין:
ולישובא דשמעתא לדעת הרמב״ם רחש לבי דבר ושוב מצאתי להרב שפתי כהן בספרו הארוך הנדפס מקרוב כי טוב פתר אך מהודענא לקורא נעים שילמוד לשון הרב ש״ך שם לבד בלתי ההגהות אשר בין חצאי לבנה שהם מהרב המגיה. ועיניו תחזינה משרים שישוב הש״ך ברור ופשוט ומתישב יפה וניחא לפי דרכו אמאי הרמב״ם לא זכר מבעיא זו ופשיטותא גם ל״ק מה שדקדק הרב דינא דחיי שנכנס בדרך קצת דוגמא לזה. אך דרך הש״ך פשוט וכמו שסיים הרב שהוא פירוש ברור בגמ' למדקדק ושפתי כהן ישמרו דעת כאשר יראה המעיין. והרב המגיה השיא דבריו לדרך אחר ע״ש והדברים פשוטים וברורים למעיין ולא רציתי להאריך. ועיין מ״ש הרב גנת ורדים י״ד כלל א' בסימן טו״ב בסופו והם דברים דחוקים. גם מה שהכריע לעיל כטעם הרמב״ם דהרי בסמוך זכר הש״ס בשר שבין השינים ע"ש דף צ״ט סוף ע"ב עמו הסליחה דאדרבא מפשטא דסוגיא נראה להפך דעד השתא לא איירי מבשר שבין השיניים וכמ"ש הרב דינא דחיי דף קל״ד ע״כ ע״ש ובע״ד.
והנה בהגהת סמ״ק סי׳ רי״ג כתב רב אלפס פירש שישהא שיעור שש שעות וכן משמע מתוך פירוש רש״י עכ״ל וכתב על זה הרב כנ"הג בריש סימן זה וז״ל ואני בעניי לא ראיתי גלוי מזה לא בדברי הרי״ף ולא בדברי רש״י דאפשר דהם מפרשים סעודתא אחריתי כדברי התוס׳ בסלוק שלחן וברכת המזון וכן ראיתי לדמשק אליעזר כתב דאפשר דהרי"ף ס״ל דסעודתא אחריתי היינו סלוק השלחן וברכת המזון עכ״ל ודבריו קשים חדא שכן כתבו הרשב״א בתורת בית ובמשמרת הבית והר״ן בביאורו בהלכות דדעת הרי״ף כהרמב״ם וכ״כ הר״ן עוד בחידושיו וכ״כ הרשב״א בחידושיו ג״כ. ותו דהרי הרי״ף כתב בהדיא דלא שרי למיכל גבינה בתר בשרא אא״כ דשהי ליה שיעור מאי דצריך לסעודתא אחריתי דלא אשכחן מאן דשרי למיכל גבינה בתר בשרא בפחות מהאי שעורא דהא מר עוקבא אע״ג דשהי כהאי שעורא קרי אנפשיה חלא בר חמרא עכ״ל הרי״ף וקרובים דבריו ללשון רבינו חננאל רבו שהביא הרשב"א ע"ש והרי הרי״ף קרי בחיל דבעי שיעור מאי דצריך לסעודתא אחריתי ואיך כתבו הרב דמשק אליעזר והרב כנ"הג דאפשר דבסלוק השלחן ובהמ״ז שרי. ותו דהרב כנ״הג עצמו בספר דינא דחיי דף קל״ג ע״א כתב בפשיטות דדעת הרי״ף כהרמב״ם:
גם מ"ש בהגהת סמ״ק דכן משמע מתוך פירש"י הדבר פשוט דכיון דרש״י כתב הטעם דהבשר מוציא שומן ונדבק בפה ומאריך בטעמו מוכח דבעי שיעור מסעודה לסעודה ולא סגי בסלוק השלחן ובהמ״ז דאין בזה יבוטל הטעם מבלי שום שעור. והיינו דכתב דכן משמע מתוך פירש״י כלומר דאע״ג דלא כתב שום פירוש במ״ש מר עקבא לסעודתא אחריתי אכילנא מ״מ מתוך דבריו בנותן טעם דהבשר מוציא שומן משם מוכח דבעי שיעור מזו סעודה לסעודה אחרת כדאמרן. וכן ראיתי בס' האורה לרש״י כ״י שכתב בסי׳ ק״י וז״ל אכל בשר אסור לאכול גבינה אא"כ שהה שעור סעודתא אחריתי עכ״ל ודבריו מוכיחים דמפרש כפירוש ר״ח והרי״ף ולא שרי בסלוק השלחן ובהמ״ז אלא צריך שיעור מסעודה זו לסעודה אחרת:
וחזיתיה להרב מהר״י זיין בס' פרח שושן בריש י״ד דמייתי האי פלוגתא דרבוואתא בשריותא דסעודתא אחריתא אי פירושו אפילו לאלתר בסלוק שלחן והיינו סעודה אחרת או בעינן זמן כמו מסעודה לסעודה וכתב וז״ל ואע״פ שאיני כדאי להכריע מ״מ שפתי לא אכלא שפירוש זה מדוקדק בגמרא יותר דקאמר לסעודתא אחרינא אכילנא ולא קאמר בסעודתא אחריתי משמע דאין הדבר תלוי בסעודה אחרת אלא בזמן הצריך לסעודה עכ״ל והדבר קשה דעייל נפשיה בין ההרים הרמים ואת האימי״ם להכריע בדקדוק דק וחלוש כי האי. ותו נעלם ממנו דנסחת הרי״ף והרא״ש והרשב״א בתורת הבית ומרן בבית יוסף א״ח סימן קע״ג ובכסף משנה פ"ט דמאכלות אסורות הוא בסעודתא אחריתי אכילנא. ובלאו הכי לאו דוקיא הוא כל עיקר וכן התוס' הוו גרסי לסעודתא ופירשו אפילו לאלתר ע״ש:
ג
שש שעות וכו'. הרב פר״ח ס״ק ז' כתב לאו דוקא שש שעות כגון בחורף שהימים קצרים כל שאכל בשר בשחר מותר לאכול גבינה בסעודת הצהרים. וכן אם אכל בשר בחצי היום מותר לאכול בשר בערבית אע״ג דליכא בין אכילה לאכילה אלא כמו ד׳ שעות בקירוב וזה דבר מוסכם אליבא דכ"ע דהא לשון הגמרא הוי בהא סעודתא הוא דלא אכילנא לסעודתא אחרית׳ אכילנא משמע דמסעודה לסעודה ש"ד ולא קמפליג בין ימים קצרים לימים ארוכים אלא משמע כדכתיבנא עכ״ל:
ומחכו עלה רבני איזמיר כמ״ש הרב בני חיי דלדעת מרן שיערו חכמים דמסעודה לסעודה דהיינו שש שעות שוב אינו מושך טעם הבשר ואיך יתכן דבחורף אינו מושך טעם בד' שעות ובקיץ מושך טעם עד שש ועד שבע שעות עכ״ל הרב בני חיי. וגם הרב גן המלך בסופו הטיח דברים על הרב פרי חדש בזה ע״ש גם הרב מהר״י זיין בס' פרח שושן ריש י״ד כתב דאין השכל סובלו והרבה להשיב על הרב פר"ח עש״ב. ואני אומר גברא רבא אמר מילתא לא תחיכו עליה דיש פנים הנראין לסברת הרב פרי חדש ובשגם למעשה יש להחמיר מ״מ פסיק חוכא ולעגי שפה. וכונת הרב פר״ח דכיון דבש״ס לא קאמר עד עקבא אלא בהאי סעודתא לא אכילנא לסעודתא אחרינא אכילנא וגם רבינו חננאל והרי״ף לא הזכירו שעות אלא שיעור מסעודה אחת לסעודה אחרת א"כ יש לנו לומר דבד׳ שעות בקרוב אזדא לטעמא למ״ד או לא נותר בשר בין שינים למ״ד אלא דגדר גדרו מסעודה לסעודה וגם בימי הקיץ ישנו בבל תאכל עד סעודה אחרת ולזה כתב הרמב״ם שש שעות כלומר דגם בימי הקיץ צריך להמתין עד זמן סעודה אחרת ולזה דקדק הרמב״ם ואמר עד שיהיה ביניהם כדי שיעור סעודה אחרת והוא כמו ששה שעות הרי שדקדק וכתב כמו ששה שעות ולהורות נתן דבתר זמן סעודה אחרת גרירנא. וכן הוא לשון הרשב״א בתורת הבית הקצר בית ג׳ ריש שער ד׳ ממתין כשש שעות ואוכל ע״ש הרי דדייק לומר כשש. ושיטה זו מתישבת יפה דבש״ס ור״ח והרי״ף תלו בסעודה אחרת. וכיון דאיכא גדולי עולם דסברי דסעודה אחרת אפי' לאלתר תיסגי לומר לדעת ר״ח והרי״ף והרמב"ם דכשהוא זמן סעודה אחרת סגי ולא פלוג רבנן. זוהי שיטת הרב פר״ח ופניה לו היו לה פנים מאירות. ומ״מ יש להחמיר כדברי האחרונים להמתין ששה שעות אף בחורף וכן המנהג:
ואחרי כתבתי ראיתי להגאון בעל מנחת יעקב בס' סלת למנחה שכתב וז״ל שש שעות משמע דדוקא קתני אף דבגמרא קאמר סתם מסעודה לסעודה י״ל דמזמן סעודת שחרית שהוא בחצי יום עד סעודת ערבית הוא זה השעור המוגבל בין שהיום ארוך מקדים סעודת ערבית או שהיום קצר מאחרין הסעודה וכ״כ להדיא התורת האשם (הוא חיבור הרב תו״יט על ת״ח כ״י) אכן הפר״ח סי' פ״ט כתב ומלשון הש״ס משמע מסעודה לסעודה אף שהימים קצרים סגי בהמתנה מסעודה לסעודה אף דליכא בין אכילה רק ד' שעות מותר אף שאין דבריו מוכרחים כל כך נגד משמעות הפוסקים מ״מ המקל לא הפסיד שהוא רק מצד חומרת המדקדקים גם לשון הרמב״ם פ״ט מהמ״א שכתב כמו שש שעות משמע דלאו דוקא והרוצה להחמיר יחמיר עכ״ל עין רואה דהרב ז״ל כתב דהמקל כהרב פר״ח לא הפסיד וסייעיה מלשון הרמב״ם ולא אתי עליה אלא דאין דבריו מוכרחים וכל זה נגד רבני איזמיר שלעגו על הוראה זו כמ״ש הרב בני חיי:
ולענין דינא לא מיבעיא לדידן דפשטה הוראה כהרמב״ם ומרן להמתין שיעור מסעודה לסעודה והכל ממתינים ו׳ שעות דודאי יש להחמיר ושיעור זה בקיץ ובחורף יהיה כדעת כמה אחרונים שפסקו דלא כהרב פר״ח. אלא אפילו בערי אשכנז דהחמץ נהגו להמתין שעה אחת והמדקדקים הם ממתינים ששה שעות נראה דאין להקל כמ"ש הרב שמן למנחה וכהוראת הרב פר״ח דכיון דהמדקדקים קבילו עלייהו להמתין ששה שעות ראוי להשוות מדותיהם בכל זמן להמתין ששה שעות כדעת האחרונים וכאמור:
ד
שעות אלו אינם זמניות אלא הם שעות הנהוגות כל שעה חלק מכ״ד והשש שעות הם רביע יום ולילה כ״כ הרב כנה״ג והרב פרח שושן ושאר האחרונים. וכן המנהג פשוט:
ה
והלועס לתנוק וכו׳ ועמ״ש הרב ש״ך ולהרב מנחת יעקב ריש כלל ע״ו ולהרב מקום שמואל בחידושי דיני י״ד ע״ש:
ו
הגהה. והמנהג הפשוט במדינות אלו להמתין אחר אכילת בשר שעה אחת ואוכלין אח״ך גבינה וכו'. זה לשון הזהר הקדוש סוף משפטים. אשכחן דכל מאן דאכיל האי מיכלא דאתחבר כחדא. בשעתא חדא או בסעודתא חדא מ' יומין אתחזיא וכו׳ וכתב הרב פר״ח ס״ק ו' דמדברי הזהר נמשך המנהג הזה שכתב מור״ם להמתין שעה אחת ע״ש ואע״ג דהראשון אדם שהזכיר מנהג זה הוא הרב תרומת הדשן בהגהותיו לשערי דורא וכתב דרבים נהגו להקל ועושים פשרה מדעתן להמתין שעה אחת אחר סעודת בשר וסלקו וברכו ואז אכלו גבינה אע״ג דלא אשכחן טעמא ורמז זה מ״מ מי ימחה בידיהם הואיל והתוס׳ וראבי״ה מתירין עכ״ל. אפשר דסבר הרב פר״ח דהרב תרומת הדשן כתב כן לפי שלא נתפשט בימיו ס׳ הזהר אמנם רבוואתא קמאי דקמיה ידעו מפי השמועה דברי הזהר ונהגו כן כי הזהר נתגלה למעלה מק' שנה לפני זמן הרב תה״ד בספרד ובראשונה היה נטמן ביד שרידים מספרד. ברם עדיין לא הונח לנו דאם המנהג הזה נקבע על פי דברי הזהר היה להם להמתין שעה אחת גם מגבינה לבשר דהכי מוכח מדברי הזהר כמ"ש הרב פר״ח גופיה ומוכח דמנהג אשכנז היה מבשר לגבינה להמתין שעה אחת ולא מגבינה לבשר ואי נקיטי כדברי הזהר הי״ל להחמיר גם בבשר אחר גבינה דמוכח מהזהר דאידי ואידי חד שעורא וכמ״ש גם כן מרן הבית יוסף בא״ח סימן קע״ג וכדברי הרב פר״ח:
הן אמת דיש מי שכתב דלאכול בשר אחר גבינה אדרבא הוא תקון על דרך הסוד והזהר לא מיירי אלא באוכל גבינה אחר בשר ומ״ש גורי האר״י ז״ל אין להשגיח כי מהר״חו ז״ל לא כתב אלא מורי לא היה אוכל (גינבה) [גבינה] ביום שאוכל בו בשר. והעד על כל זה דברעיא מהימנא פרשת פנחס דף רמ״ו כתוב אמצעיים בין גבינה לבשר זהו תורף דבריו וגם הרב יד אהרן בא"ח סימן קע״ג חלק על דברי מרן והזכיר דברי רעיא מהימנא ומכח זה רבים מיראי ה' אשר נהגו כמה שנים שלא לאכול בשר אחר גבינה מחמת דברי הזהר לדעת מרן וכמו שידענו אשר חסידים הראשוני' היו שוהים שעה אחת מגבינה לבשר ויש שנהג ששה שעות. עתה שבקי לחסידותיהו ואוכלים בשר אחר גבינה כי שמעו שהוא תיקון. וחכם אחד מחכמי הדור ז"להה כתב פסק שהם מותרים ואין צריכים התרה שהיה מנהג בטעות.
ואני בעניי אומר דהרי ראינו להרב מהר״ם ויטאל ז״ל בשער המצות פ' משפטים אשר צדיק עת״ק מכתב מר אביו מהרח״ו ז״צל כתב וז״ל מורי ז״ל נהג שבכל אותו היום שאכל גבינה לא היה אוכל בשר עד הלילה עכ״ל והרי מבואר שהרב האר״י ז“צל לא היה אוכל בשר אחר גבינה כל היום ואלו הם דברים המצודקים והדברים עתיקי״ם מכתב מהר״חו ז״צל עצמו מטהרת ידו יד הקדם. גם דברי הזהר פ׳ משפטים משמעותן כמ"ש מרן ז״ל והרב פר״ח דכל שהוא בחבורין גבינה ובשר בשעתא או בסעודתא אסיר וכן תפסם הרב תורת חיים ז״ל פ' אותו ואת בנו וכתב דראוי לבטל מה שנהגו בעצרת לאכול חלב ואח״ך בשר ע״ש. ודברי רעיא מהימנא שכתב אמצעיים בין גבינה לבשר יכולני לפתו"ר דלאו דוקא אלא ר״ל בין גבינה לתבשיל של בשר ולא נחית להכי אלא הוא היה מונה סוגי וחלקי המים מים ראשונים וכו'. ומעין דוגמא כתב הרי״ף דמאי דקאמר רב נחמן בין תבשיל לגבינ׳ חובה לאו דוקא וי״ל בין גבינה לתבשיל דלא אתא רב נחמן לאשמועינן אלא דמים אמצעיים חובה וכ"כ הרשב״א בתורת הבית דף פ״ג דכיון דר״נ לאו בעיקר דינא דבשר וגבינה קאתי אלא בדינא דמים אמצעיים לא קפיד בלישנא ע״ש. וה״ה נמי נימא בדברי רעיא מהימנא דלא קפיד לפרש תבשיל. והא ניחא ועדיפא מסוג שכתבו הרי״ף והרשב״א וסיעתם בדברי ר״נ. כמבואר לכל מראה עיני. ולענין תיקונים וסודות אנן יד עניי לא צייתינן אלא אשר נמצא כתוב ממהר"חו ז״צל שקבל מרבינו האר"י ז"צל. ואפילו לתלמידי האר״י ז״צל שזכו ולמדו מפיו פה קדוש אזהרה שמענו ממהר״חו ז"צל שלא להשגיח בדבריה׳. והחזיק בזה מאד הרמ״ז ז״להה כידוע. וכבר כתבתי במקומות אחרים ששמנה שערים שסידר מהר"ם ויטאל הן היותר אמיתיים שקבלם מאביו רבינו מהרח״ו ז״ל בכתב ובעל פה שלמדם עמו וזיכני ה' וראיתי ח' שערי' מכ״י הקדש מהרח״ו ז״ל עצמו ונתבוננתי צדיק מה פעל מהר״ש בסדרו ושניים יסעו ספרי דרך ע"ח ופרי ע״ח שסידר הרב מהר״ם פאפירש ז״ל ואכמ״ל.
הדרן למאי דהוינן בה דאם מנהג אשכנז נתיסד עפ״י דברי הזהר אמאי לא החמירו גם מגבינה לבשר ולזה י״ל דרבנן שנהגו מנהג זה לפי שידעו מדברי הזהר היו סוברין דהזהר לא מיירי אלא בגבינה אחר בשר כמ"ש מהרש"ל וסיעתו. ואפילו תימא דהבינו בזהר כמו שהבינו מרן והרב פר״ח וסיעתם לא קבלו אלא בגבינה אחר בשר אך בבשר אחר גבינה דבש״ס קאמר דשרי לאלתר לא רצו להחמיר. והרב כרתי ופלתי דחה דברי הרב פר״ח הללו דטעם המנהג ממ״ש בזהר וכתב דזה אינו דלשון שעתא כונתו עת חדא ואינו נגדר בשעות העולם רק עת ומצהרים עד ערב קרוי גם כן שעתא חדא עכ״ל והם דברים דחוקים להוציא תיבת שעה ממשמעה. אמנם ראיתי בספר זהר הרקיע כ״י (ובספר הדרת מלך מעתיק כמה ענינים ממנו) שכתב בפי' דברי הזהר הנזכר וז״ל אשכחן דכל מאן וכו' ג' חלוקות זו אף זו תחלה אמר דאתחבר כחדא פי' כי נתבשל יחד ונתחבר ואח״ך חידש יותר דאפילו אתחבר בשעה אחת פי׳ בראש השעה אכל אחד מהם ולאחר שעה אכל האחר ונמצא שנתחברו בשעה א' ואח״ך חידש יותר דאפי׳ נתחבר בסעודה אחת פי' כי ששה שעות נקרא סעודה אחת ואם עבר ו׳ שעות ונתעכלה הסעודה ואוכל סעודה אחרת אז מותר אמנם בתוך ששה שעות זמן סעודה אחת אסור לחברן יחד ובזה הוא זו אף זו והנה מדברים אלו משמע דכיון שהם מתחברי' יחד לא שנא בין אכל תחילה הבשר או אכל תחילה החלב כיון שהם מתחברים וזה יורה מ״ש דאתחברן כחדא עכ״ל.
זכינו לשי״חתו של ספר הקדוש הנזכר דגם לפי דברי הזהר צריך ששה שעות כדברי הרמב״ם ז״ל וסיעתו ולא סגי בסעודה אחרת אחר שעה. וגם דייק דברי הזהר דל"ש בשר ואח״ך גבינה ל"ש גבינה ואח״ך בשר כמ״ש מרן והרב פר״ח דלדעת הזהר אפילו גבינה ואח״ך בשר כמו שמבואר לעיל.
ז
אף לנזהר מותר לאכול תבשיל של בשר אחר גבינה בסעודה אחת. הרב אליה רבה בא״ח סימן קע"ג ס״ק ח'. וכן מתבאר ממאי דכתיבנא בעניותין לעיל בסמוך על דברי רעיא מהימנא דפ׳ פנחס:
ח
מצאתי בקונטריס שו״ת רבינו יעקב הלוי ממרוי״ש ז״להה שהיה שואל מן השמים בדינים שנחלקו הפוסקים ומביאים מדבריו המרדכי ושבלי הלקט כידוע וכתוב שם וז״ל שאלתי על מה שהורו חכמי צרפת לאכול גבינה אחר בשר בסעודה בנט״י וקנוח פה אז אם הלכה כדברי הגאון שאוסר. והשיב לא מחכמה שאלת על זה כי ישרים דרכי ה׳ צדיקים ילכו בם הלא כתבתי לך שלישים במועצות אחרי רבים להטות ורבו היום האוסרים ובישיבה של מעלה אין מחלקת בזה וכלם הורו לאסור עכ״ל ומ"ש שהורו חכמי צרפת הם רבינו תם בית דינו. ומ״ש שהגאון אוסר ק״ק דהרשב"א בתורת הבית דף פ״ב הביא דברי גאון שסובר כר"ת וכן בעל הלכות גדולות. שוב ראיתי להרי"טבא בחידושיו שכתב משם הגאונים כדעת הרי״ף וסיעתו. ומ״ש ורבו היום האוסרים נראה דכונתו דכשהורו רבני צרפת להתרא אכתי לא הוו רבים החולקים אלא דאח"ך רבוואתא דאתו בתריה דר״ת אסרו ומשו״ה כתב ורבו היום האוסרים:
ט
אבל בלא ברכת מזון לא מהני המתנת שעה וכו' קודם ברכת מזון וכו'. והרב תי״ט בס' תורת האשם כ״י הביאו בסלת למנחה כתב דהעיקר להמתין שעה אחר בהמ״ז דליהוי הכרא שהוא סעודה אחרת עש״ב ובס' ויכוח מים חיים כתב כמדומה שנהגו להמתין שעה אחר בהמ״ז כמשמעות אסור והתר הארוך. וכן לנוהגים ששה שעות לא מצו למיכל גבינה אחר ששה שעות כל שהוא סעודה אחת וכמו שכתב מהרש״ל וכן כתבו האחרונים. וזו היא שקשה על הרב ברכת הזבח שכתב דיש ערכין וז״ל ראיתי בהגהת מנהגים שמביא ראיה דג׳ שאכלו ביחד ב' מהם בשר ואחד מאכל חלב דנותנין לברך לאותו שאכל חלב דחזי לאצטרופי בהדייהו למיכל בשר אחר חלב ולא אפכא וכו׳ ואין אני רואה דבריהם דשאני אכילת קדשים ותרומה לזר וכו' אבל מאכל בשר מי לא חזי למיכל לגברא שאכל חלב אחר שיעור להפוסקים כדאית להו וכו׳ ע״ש. והדבר מבואר דיש ט"ס וצ״ל אבל מאכל חלב מי לא חזי למיכל לגברא שאכל בשר אחר שיעור וכו'. וקשה דבין למנהג שנהגו ההמון באשכנז להמתין שעה ובין למנהג ספרד דהכל ממתיני' ששה שעות צריך (לברכת) [לברך] ברכת מזון וא"כ לא מצי להצטרף אף שעבר השיעור דאכתי לא מצי אכיל חלב עד שיברך ברכת המזון ואיך יצטרף בסעודה זו דלא מצי אכיל חלב ומשו"ה כתבו הגמ״נ דנותנין לברך לאותו שאכל חלב דחזי לאצטרופי:
וכבר ראיתי להרב מגן אברהם בא"ח סימן קצ״ו שהביא דברי הרב בה"ז הנז' וכתב וז״ל ולא דק דהא עכ״פ צריך לברך בהמ״ז קודם ואם ימתין ששה שעות יתעכל המזון וגם שם נ״ל לברך ברכת המזון קודם כמ״ש הש"ך בי"ד סימן פ"ט משם רש״ל עכ״ל ודבריו ברורים. אך ראיתי להרב אליה רבה שם סי׳ קצ״ו שהביא דברי הרב מגן אברהם במה שהקשה על הרב בה״ז וכתב וז"ל ותמהני עליו דהא כתב הוא גופיה קודם זה דמשמע בהגמ״נ דאם אחד אוכל גבינה קשה אין מצטרפין וכבר כתבתי סימן קע״ג דא״צ להמתין אחר גבינה אלא שעה אחת ונראה דאף ברכת המזון אין צריך לברך ביניהם ומ"מ אין כדאי בקושית בה״ז לדחות עיקר הדין וכו' עכ״ל:
ולפום ריהטא דבריו קשים בעיני דהא הרב בה״ז מיירי במי שאכל בשר דכתב בהגה"מנ דלא (יבבך) [יברך] דלא מצי לאכול גבינה אלא יברך אותו שאכל חלב וע״ז הקשה הרב בה״ז דזה שאוכל בשר יכול לאכול גבינה אחר שעור להפוסקים וא״כ גם מי שאכל בשר יכול לברך וע״ז הקשה הרב מג"א דצריך שש שעות וברכה. ומ״ש בתוך דברי הרב מגן אברהם משם הרב בה״ז דהא יכולין לאכול בשר אחר המתנת השעור. הדבר ברור דהוא אגב שיטפא דלישנא דהרב בה״ז הנז' וכונתו דהא יכולין לאכול חלב וזה ברור דזהו כונת הרב בה״ז ועל זה השיב הרב מגן אברהם שפיר. ומה זו תמיה שתמה הרב אליהו רבה מאכל גבינה קשה דא״צ להמתין לאכול בשר אלא שעה אחת הרי הרב בה״ז והרב מג״א הם המדברים באוכל בשר דמצי לאכול חלב אחר שיעור:
וסבור אני לומר דאין כונת הרב אליה רבה להשיג על הרב ברכת הזבח ולהצילו מקושית הרב מגן אברהם שגם הוא אזיל ומודה דל"ק קושית הבה״ז אך יצא לידון בדבר חדש ותמה על הרב מגן אברהם דאחר שבא לזה איך לא העיר דהוא כתב דאם אחר אכל גבינה קשה אין מצטרפין ואמאי בשעה אחת סגי. אלא שסוף לשון הרב אליה רבה שכתב ומ״מ אין כדאי בקושית בה״ז לדחות עיקר הדין לא אתי שפיר דקושית הרב בה״ז ל״ק כמ״ש הרב מגן אברהם. ואין לומר דכונתו על מה שהקשה הוא מאכל גבינה קשה חדא דסיים דאשתמיטיתיה כל הפוסקים וזה מדבר על הרב בה״ז. ותו דקאמר לדחות עיקר הדין ואי כיוין על קושית אכל גבינה אמאי דחינן עיקר הדין נימא דמ״ש הפוסקים אבל חלב שם כולל ואפילו אכל גבינה קשה הדין כך הפך הרב מג״א. ולהרב מגן אברהם ל״ק מה שהקשה מאכל גבינה קשה דאף דנימא דתיסגי בשעה אחת סבר דצריך לברך ברכ' המזון שלא יהא סעודה
אחת ומשום הכי אין מצטרפין:
ואם נרצה לדחוק הלשון של הרב ברכת הזבח אפשר לפרשו נמי דכונתו דהאוכל בשר יכול לאכול חלב אחר השיעור ושיעור דבריו יש לפותרם כך אבל מאכל בשר (פי׳ שאכל) מי לא חזי למיכל לגברא שאכל (פי' בשר שיאכל אח״ך) חלב. ובאמת שהלשון דחוק ומסורס. וכן ראיתי לאלוף בתורה וליקר הדרי הרב חק נתן נר״ו שכתב שהוא ט״ס בספר ברכת הזבח. ושם הביא מה שהקשה צאן קדשים מתוס׳ ריש פ׳ שלשה שאכלו ופריק לה הרב נר״ו. שפיר. והראיה דהרא״ש כתב שם בפסקיו כהתוס׳ התם והרב בה״ז בספרו תפארת שמואל על לשון הרא״ש פ׳ שלשה שאכלו רמז לעיין בבה״ז וימצא נחת ומזה מוכח דלא אשתמיטיתיה להרב בה״ז דברי התוס׳ דפ׳ ג' שאכלו דהרי הרא״ש שם כהתוספות ושם רמז הרב עצמו דבריו שבבה״ז למצוא נחת ומוכרח דסבר כמ״ש הרב חק נתן והי״ל לפשוט חילוק הרב חק נתן נר״ו:
וראה ראיתי להרב יד אהרן א״ח סימן קע״ג דמייתי מהאחרונים דאפי' אחר ששה שעות צריך שלא יהיה בסוף אותה סעודה אלא צריך לברך בהמ"ז ואחר יאכל חלב ועל זה כתב דמדברי הבה״ז ומגן אברהם סימן קצ״ו דאם אכל בתחילת הסעודה בשר כל שעברו שש שעות יכול לאכול חלב באותה סעודה עכ״ד ועמו הסליחה דהרי הרב מג״א סיים דאף שעברו ששה שעות צריך לברך וכן נראה לו וכ“כ הש״ך משם רש״ל ע״ש וא״כ איך השוהו לבה״ז בזה עם הרב מג״א. ובספר מקום שמואל בתשובותיו סימן צ״ד הלך אחר נסחת הבה"ז שבדפוס. ולדידי פשיטא שהוא ט״ס. מאי דתריץ יתיב לקושי' הרב מגן אברהם על הרב בה"ז לא שמיע לי:
ואפשר דהרב בה״ז מעולם לא עלתה על דעתו דאוכל בשר ואשתהויי אשתהי כב״ר שית שעי דיאכל באותה סעודה בלי ברכת המזון רק כל עצמו הוא לחלק בין כשהמאכל אסור למאכל היתר והני שאכלו בשר החלב התר הוא ושרו למיכל אחר השעור ואינו מעכב מאי דצריכי לשהויי ולברוכי דכיון שהמאכל התר מצטרפי השתא. אמנם ודאי דאין דבריו מוכרחים כלל. והגם דדברי התוס׳ פ' שלשה שאכלו דחשב בספר צאן קדשים דאשתמיטו מיניה. אין הדבר כן כמו שכתבנו בעניותנו. מ״מ לא זכר שר דברי הגדולים דמייתו הרב מגן אברהם והרב אליהו רבא שם בסימן קצ״ו. עיין בדבריהם באורך. איברא דלשון הרשב״א בתורת הבית הקצר שכתב כיצד הוא עושה ממתין כשש שעות ואוכל לכאורה משמע קצת דאפילו בלי ברכת מזון ויש לדחות:
י
אבל אין נזהרים בזה וכו' עמ״ש הרב בכור שור בנותן טעם לישב קושית הרב טורי זהב ועמ"ש הרב כרתי ופלתי:
יא
ויש מדקדקים להמתין ששה שעות וכו׳. כתב מהרש״ל והאחרונים דכל מי שיש לו ריח תורה ימתין ששה שעות ולשון הרב הלבוש המחמיר להמתין עד ששה שעות תע״ב משמע אפי' אינו בעל תורה. הרב אליה רבה א״ח סי' קע״ג אות ו'. והרבנים אצטריכו להא לבני אשכנז. אמנם בגלילותנו המנהג פשוט לכל אדם להמתין ששה שעות אין נקי:
יב
לועס לתנוק תבשיל שיש בו שומן אף דנראה דבין לפירש״י בין לפירוש הרמב״ם שרי דאינו מושך כיון דלא אכל ובין שיניים ליכא מ״מ יש להחמיר להמתין שש שעות דלא פלוג וישראל קדושים ואין לפרוץ גדר. הרב פרי מגדים בחלק משבצות זהב ס״ק ח' בסופו:
יג
דין ב. אכל גבינה מותר לאכול בשר אחריו מיד וכו'. רבים נהגו להחמיר יש מי שממתין שעה וגם שיהיה בסעודה אחרת והרבה גדולי ישראל נהגו להחמיר ששה שעות כמו שתראה להרב כנה״ג ואחרונים. וגם אני שמעתי דיש נוהגין אם אכלו בשר ממתינין ששה שעות ואח"ך אוכל גבינה ואם אכלו גבינה ממתינין ג' שעות ואח״ך אוכלים בשר:
יד
ואם היה בלילה וכו'. י״א דבאתרא דאיכא נדות טובא כגון בחופה דינו כיממא וראוי להחמיר. הרי״טבא בחידושיו לחולין. ועמ״ש הרב פר״ח. ועמ"ש הרב כנה״ג הגה״ט אות כ״א וכ״ב ויש להעיר קצת בלשונו ודוק:
טו
צריך לרחצם וכו׳ כתב הרב פר״ח ס"ק ט׳ מסתברא דאוכל במגריפה בין ביום בין בלילה א"צ נטילה עכ״ל וכ״כ מהרי"קש דיש מקלין ביש לו מגריפה והמנהג פשוט דאף אם אכלו במגריפה נוטלין ידיהם. שוב ראיתי בס' מגורת שמואל ס״ק כ״ה שחלק על הרב פר״ח ע״ש ועיין בסמוך:
טז
והקנוח הוא שילעוס פת וכו'. הרב שפתי דעת ס"ק י״ג הביא משם הרב פרי תואר ז״להה דהקנוח שיבלע דוקא לא שלועס ופולט. ותמה עליו שבהרמב״ם מבואר ההפך בולע או פולט וכן משמעות הש״ע לועס אלמא הקנוח הוא בלעיסה עכ״ד וס׳ פרי תואר אין עמדי אך ראיתי להרב כנה״ג הגהת הטור אות כ״ה שהביא נסחת הרמב״ם כ"י שכתוב שלועסן או בולען ע"ש ומוכח שלא היה כתוב בהרמ׳ כ״י או פולטן:
יז
וכן בכל דבר שירצה חוץ מקמחא ותמרי וכו׳. ריא״ז הובא בשלטי הגבורים כתב משם רבינו ישעיה דאף שאר פירות כתמרים. ובאמת שמהש״ס משמע להפך דאם כדבריו במקום תמרי הול"ל פירי ואמאי פירט תמרי אלא משמע דפירי אהנו בר מתמרי. ושוב ראיתי שכן הקשה עליו הרב דינא דחיי לאוין קמ״א דף קל״א ע״ב. ובכנסת הגדולה כתבה הרב בלשון אחר דסוגית הגמרא קפסיק ותני דבכל מילי הוי קנוח לבד מתמרי וכו' ובסגנון זה יש לדחות דאין למדין מן הכללות. וכן הרא״ה בבדק הבית דף פ״ג ע״ב כתב ובכל מילי הוי קנוח בר מתמרי וירקא וסלקא (נראה דצ״ל קמחא) ודכוותייהו עכ״ל. הרי שהרא״ה כתב ודכוותייהו דודאי אי ידעינן מילתא דלא מקנח שפיר לא מקנחינן בה דהגם דלא נזכר בש״ס אינהו ודכוותייהו קאמר ואין למדין מהכללות. אמנם מאי דקשה על הרב רבינו ישעיה היינו דנקט תמרי והול״ל פירי וכמ"ש בדינא דחוי. ונראה דגם בכנה״ג זה כונתו וקיצר. ומה גם שכבר פירש שיחותיו בדינא דחיי.
וחזיתיה להרב שם בכנה״ג בתחילת הלשון שכתב וז״ל כתוב בשה״ג בשם ריא“ז שכתב בשם זקנו הרב דאף שאר הפירות כתמרים וכתוב בס' שארית יהודה ואין שאר הפוסקים מורים כן ע״כ וכ״כ הרמב״ם וכו' בפת או בפירות עכ״ל וס' שארית יהודה אין עמדי. אבל אני רואה דהא שכתב בשם שארית יהודה הם דברי ריא״ז עצמו והביאו שם בשה״ג וז״ל ומז״ה אומר אף שאר הפירות כתמרים ואין שאר הפסקנים מורים כן עכ״ל. וגם בדינא דחיי השמיט סוף הלשון. ונראה דמה שלא הקשה ריא״ז על מז״ה מהש״ס כקושיין משום דאיכא למימר דמשום דבבבל שכיחי טובא תמרי ורגילי בהו תדיר להכי נקט תמרי דלדידהו הן הן עיקר הפירות וה״ה בשאר פירי והוה פשיטא לש״ס דאין לחלק בין תמרי לפירי אחריני משו"ה נקט פרי הרגיל ומצוי מאד וזה יהיה דעת מז״ה אמטו להכין לא אתי עלה אלא מצד דשאר פוסקים אינן מורין כן:
יח
לעיל. צריך לרחצם וכו׳. הראב״ד בהלכות נט״י הובאו בס' תמים דעים סי' ס״ז כתב דמים אמצעיים דשאר משקין אין כשרים למים אמצעיים מפני שהם שמנים וצחים ואינם מנקין השומן והמאכל. והביאו בס׳ ארחות חיים בסוף ה' נט״י דף ג׳ ע"א. ומהרש״ל בים של שלמה פ׳ כל הבשר חלק עליו דשאר משקין כשרים למים אחרונים שמעבירין הזוהמא וכ״ש שמעבירין השומן והמאכל וכ״כ הרב פרי חדש ס"ק יו"ד. והגאון מהר״ר צבי אשכנזי בתשובה סי׳ נ״ה דרך קשתו והטיח דברים על הרב פר״ח. ואיני יודע למה העלים עין שדברי הרב פר״ח הן הן דברי מהרש״ל וכמו שכתוב בפרי חדש. ומדברי הרשב״א בתורת הבית הקצר דף נ"ט ע״ב סוף בית ששי שכתב שדין מים אמצעיים כדין מים אחרונים לכל דבר ויתרים עליהם שצריכים נגוב הראשונים. מוכח דשאר משקין כשרים לאמצעיים. וכבר תמה הרב מנחת יעקב כלל ע״ו ס״ק ט"ז על מור״ם בתורת חטאת שכתב ע״ד הראב״ד וכ״כ הרשב"א דהרי מהרשב״א מוכח איפכא. ולא עוד אלא שכתב כן משם מרן בב״י וליתיה בב"י ע"ש:
וחזה הוית להרב אליה רבה א״ח סוף סי׳ קע״ג כתב דאין ראיה מהרשב״א דאזיל לטעמיה דגם לראשונים כל מיני משקין כמ״ש סי' ק״ס וס״ל דאין להחמיר באמצעיים יותר מראשונים ואחרונים והשתא ניחא שכתב בת״ח על דברי הראב״ד וכ״כ הרשב״א עכ״ל ולפום ריהטא לא ראיתי בב״י בסי' ק״ס שכתב משם הרשב״א אלא דיין כשר לנט"י ואין מזה ראיה דהגם דיין כשר שאר משקין אינן כשרים והרי הראב״ד בה' נט״י הכשיר היין לנט״י ופסל שאר משקין כמבואר בספר תמים דעים סימן ס״ו, וא״כ אפשר דמודה הרשב״א דשאר משקין פסולים לראשונים. וא״כ באומרו דהאמצעיים דינן כאחרונים לכל דבר ודאי דמכשיר אמצעיים בשאר משקין. ובלאו הכי לא יתישבו דברי מור״ם בת״ח שכתב וכ״כ הרשב״א כמבואר וכן רמזתי בעניותי בברכי יוסף א״ח סימן קע״ג דלא שמיע לי:
ואחזה אנכי להרב כרתי ופלתי שהביא ראיה לדעת הראב״ד מדברי התוספו׳ בד״ח עוף דכתבו לשיטת ר״ת דא״צ להמתין מסעודה לסעודה היינו בלי קנוח ונטילה וכו׳ וקשה בשלמא הא ל״ק דהא בסעודה שניה הוצרך ליטול ידיו בלא״ה לאכילה דזהו באמת דלא נטל ידיו ולכך לא אכל עד סעודה אחרת ובאמת אז נטל ידיו אבל קשה הא בסעודה ראשונה בעת בהמ"ז היה הוצרך ליטול מים אחרונים וא״כ כבר הי״ל נטילה ודוחק לומר דסעודה דאיירי היינו פת בכסנין וכדומה דא״צ נטילה דאין זו קרוי סעודה ואי קבע עליה צריך לברך ואף מים אחרונים צריך וע״כ צ״ל דהיו רגילים ליטול במים משקין וכדומה להעביר מלח סדומי' וזה אינו מועיל למים אמצעיים בין בשר לגבינה להעביר שמנונית ודברי הראב״ד מוכרח ואפשר דמזה יליף הראב״ד עד כאן דבריו ככתבו וכלשונו:
ושותיה דמר לא גמירנא דהרי התוספו׳ שם כתבו בשיטת ר״ת ומר עוקבא דלא אכיל עד סעודת׳ אחריתי היינו בלא נטילה ובלא קנוח אי נמי מחמיר וכו׳ וכ״כ הרי״טבא בחידושיו וז״ל פירש רבינו יעקב דכולא מיירי בלא קנוח ובלא נט״י אבל אם קנח ונטל ידיו אעפ״י שאכל בשר מותר לאכול גבינה ולא הוזכר שהיה מסעודה לסעודה אלא למי שלא קנח ועובדא דמר עוקבא לפי שלא היה יכול לקנח פיו וכו׳ עכ״ל והדבר מבואר דשיטת ר״ת דבעי קנוח ונטילה אם סמוך לאכילת בשר רוצה לאכול גבינה אבל אם שהה בינתים מסעודה אחת עד זמן סעודה אחרת לא בעו קנוח ונטילה דכשעבר זמן זה נימוק הבשר וא״צ קנוח ונטילה והיינו דמר עוקבא לחד שינוי' וכן מתבא' מדברי הרז״ה בספר המאור דסבר כשיטת ר״ת ומדברי הרא״ה בספר בדק הבית כאשר יראה הרואה. אמור מעתה מאי קאמר ל״ק דהא בסעודה שניה הוצרך ליטול לצורך אכילה ותיובתא ופירוקא לא חזינא דקושיא ליכא דבסעודתא אחריתי וגברא שהי מסעודה ראשונה לזמן סעודה שניה על כן לא עמד טעמו וני״מוקי עמו ולא בעי נטילה וקנוח כמבואר בדברי הגדולים הנז׳ דקיימי בשיטת ר״ת. ופירוקא ליכא דלדידיה אכתי חסריה קנוח. וממילא אזדא לה ראיתו דהא נטיל מים אחרונים וכבר הי״ל נטילה דאכתי בצר ליה קנוח. וגם מאי דעביד אוקמתא דהיו נוטלים במשקין לא נהירא. ומ״ש דמזה יליף הראב"ד אינו מחוור דנראה דהרא״בד סבר כשיט׳ הרי״ף והרמב״ם ממאי דלא השיג על הרמב״ם. ואין להאריך:
ולענין הלכה כבר כתב הרב ש״ך על דברי מהרש"ל דאין כדאי במ"ש לדחו' דברי הראב"ד ובפרט להקל בדבר שאין בו טורח כלל עכ״ד. ומיהו נראה דאם יהיה שעת הדחק כגון שהוא בדרך ועתה אין לו מים לפי שעה כדאי הם הרשב״א ומהרש״ל והפר״ח לסמוך עליהם בשע׳ הדחק ויטול בשאר משקין ונקה לו ינקה כל מה שיוכל מהשמנונית והמאכל ומה גם דמרן צש״ע א"ח סי׳ קע״ג סתם וכתב כל הדברי׳ הנוהגים באחרוני׳ נוהגים באמצעיי׳ בין להקל בין להחמיר ובסימן קפ״א פסק דמים אחרונים נוטלים בכל מיני משקים ונראה ברור דפסק כהרשב"א ודלא כהרא״בד. ומור״ם שם הגיה שם ויש שאמרו שאמצעיי' צריכים מים דוקא אבל דעת מרן דיכולים ליטול אמצעיים במשקין כאחרונים. וכ״כ הרב כנה״ג הג״ט אות י״ט דמהני שאר משקין משם הרב דמשק אליעזר ויש להרגיש שלא הזכיר דעת הרא״בד ומהרש״ל והש״ך מכד״אל ומכד״אל. וראיתי להרב שפתי דעת ס״ק י״ג שכתב שהרב כנה"ג חלק על הש״ך בזה וכעת לא ראיתי להרב כנה״ג שהזכיר הש״ך בזה כי אם מ״ש באות י״ט הנז׳ להכשיר משם דמשק אליעזר לך נא ראה:
יט
מים אמצעיים נראה מדברי הראב״ד שאין ניטלים ע״ג קרקע אלא ע״ג כלי כאחרונים. והרב פר״ח כתב דמדברי הרשב"א מוכח דניטלין ע״ג קרקע והרב מהר״ר צבי בתשובה הנז׳ תמה עליו ואשתפיך חמימי וגם בזה העלים עין דמהר"של הבין בדברי הרשב״א כהרב פר״ח ע״ש וכבר הרב אליה רבה א״ח סימן קע״ג השיג על מהרש״ל שאין זו כונת הרש״בא. והאמת שלשון הרשב״א אין כונתו כדתרגמוהו הרב מהרש״ל והרב פר״ח וכמו שהוכיחו הרב אליה רבה והרב מהר״ר צבי מלשונו׳ הרשב״א בתורת הבית הארוך והקצר. ומהר״ר צבי הוכיח סברת הראב"ד אב״א גמרא אב״א סברא. וכבר כתבנו בעניותנו בספרי הקטן ברכי יוסף א״ח סימן קע״ג שהוכחות מהר״ר צבי בריאות וטובות ע״ש:
ואולם בעבור כבוד הגאון מהרש״ל והרב פר״ח אריוותא דאוריתא אמרתי להליץ קצת בעדם הגם כי מה שהבינו בדברי הרשב״א כשגגה שיוצא מלפני השליטים. מ״מ נראה דסתמות כל המחברים מוכח דלא כהרא״בד. ואשר הכריע הדבר הרב מהר״ר צבי מהגמרא דאמר אביי מריש הוה אמינא האי דלא משו מיא בתראי על ארעא משום זוהמא א"ל מר משום דשריא רוח רעה עלייהו ומסתמא אביי חזי ליה נמי מים אמצעיים ואי ס״ד דמים אמצעיים נטלין אף ע״ג קרקע היכי סליק אדעתיה למימר משום זוהמא הא במים אמצעיים נמי איכא זוהמא ואפ״ה נטלין ע״ג קרקע אלא ודאי דבאמת מים אמצעיים נמי אין נטלין על גבי קרקע והא דנקיט אביי מיא בתראי משום דשכיחי טפי מאמצעיים ואף דא״ל רבה טעמא משום רוח רעה עדיין הדין במקומו עומד ובאמצעיים נמי איכא רוח רעה השורה על מקומות מזוהמות. ואב"א סברא מדפירשו ז״ל בסתרי תורה תיבת חובה הנאמרת במים אחרונים על רוח רעה השורה עליהם ואשכחן פ' כל הבשר שם דאמר רב נחמן על מים אמצעיים שבין תבשיל לגבינה חובה אף היא מתפרשת כעין חובה הנאמרת באחרונים שהיא מורה על רוח רעה השורה עליה׳ עכ״ל הרב מהר״ר צבי בתשובה הנזכר:
אמרי לך מהרש״ל והפר"ח דאין הוכחה מהש״ס כי מקמי הכי מייתי הש״ס בריתא דקתני ראשוני' נוטלין בין בכלי בין ע״ג קרקע אחרונים אין נוטלים אלא בכלי וכו'. והשתא אפשר לומר דהמנהג פשוט הוא ליטול קמאי מציעיא בתראי על גבי כלי כאשר נהיגי גם בזמנינו ואביי סבר דהא דלא משו מיא בתראי על ארעא כלומר דקתני בבריתא דאחרוני׳ אין נטלין ע״ג קרקע סבר דה״ט משום זוהמא וא״ל רבה משום רוח רעה. וא״כ אין הכי נמי דלמאי דסבר אביי מעיקרא גם מים אמצעיים אין ניטלין על גבי קרקע אבל למאי דאמר רבה משום רוח רעה בכונה מכונת התנא נקט מים אחרונים דוקא דבמים אמצעיים ליכא רוח רעה. ומ״ש מהר"ץ דרוח רעה שורה על מקומות מזוהמות. איברא דהכי אמרו בהגדה אמנם הן המקומות דיש בהם זוהמא בקבע או היה בהם בקבע אבל ליטול השתא מים אמצעיים ע״ג קרקע ואח"ך לכבדם אינו מקום מזוהם וליכא רוח רעה וכדעת מהרש״ל והפר״ח. ואביי תמיד עינו רא״ה בשל אחרים ובשלו דכלהו קמאי מציעאי ובתראי נוטלין ע״ג כלי כדנהיגי השתא נמי ואין ראיה מאביי:
ומאי דאסברא ניהלן מסתרי תורה יש לדחות דהא דאתמר חובה באמצעיים אינו שם העצם רק לחלק יצאת מהנהו דהוו רשות היינו על דרך מאי דקרי נמי בבריתא למים ראשונים חובה. ופוק חזי ברעיא מהימנא פ׳ פנחס דף רמ״ו דמוכח דקרי למיא דבין תבשיל ולגבינה אמצעיים רשות. ולפי האמת כפי סתרי תורה לא דמו כלל מציעאי לבתראי וגבה טורא בינייהו כנודע לחכמי המדע זה כתבתי בעניותי להליץ טוב על הגאונים מהרש״ל ופרי חדש:
ולענין דינא הגם דמסתמות כל המחברים בדפוס וכ״י משמע דדוקא באחרונים הוא דקפדינן ע״ג כלי ולא באמצעיים וכדעת מהרש״ל והפר״ח. מ״מ מאחר דהרא״בד והרשב״א סברי דגם באמצעיים יש ליטול ע״ג כלי כדמוכח בהדיא מדבריהם וכן מוכח מדברי מרן בש״ע א״ח סימן קע״ג הכי נקיטינן דלא שבקינן מאי דפשיטא לן בהרא״בד והרש״בא משום משמעות קצת מסתמות דשאר מחברים. ומה גם דהוי להחמיר וליכנס בסוג ספק סכנה דרוח רעה לדעת האחרונים:
כ
ואח״ך ידיח פיו וכו' הגם שאין קפידא בקנוח והדחה הי מינייהו קדים כמ״ש האחרונים. מ״מ נכון הדבר להקדים הקנוח להדחה. הרב כנה״ג הגה״ט אות כ״ט:
כא
במים או ביין וכו׳ אפשר דה״ה לשאר משקין כנה״ג שם בשם הרב דמשק אליעזר:
כב
אבל אם בא לאכול בשר עוף אחר גבינה אינו צריך וכו׳ מרן בבית יוסף א״ח סימן קע״ג כתב דאנו שזכינו לס' הזהר טוב ונכון להחמיר אפילו בבשר עוף וגדולי האחרונים חלקו עליו דמהזהר אין ראיה לאסור עוף אחד גבינה ומה גם דהש״ס מתיר להדיא ועיין מ״ש הרב הלבוש ובספר חגורת שמואל והרב מר וקציעה שם בא״ח סי' קע״ג ועמ"ש בכרתי ס״ק י״ב דדברי הפר״ח אינם נוחים וגם דברי הב״י אינם נוחים ע״ש והמעיין בפר״ח ס״ק א׳ וס״ק ו' יראה דצדקו דבריו דמ״ש הפר״ח בס״ק ט״ו הוא על דברי הזהר שהביא מרן בב״י בא״ח ועל זה קאמר דאיירי בבהמה. ולשון הזהר שאחר זה דעליה אמר בכרתי שאינם נוחים דברי הב״י כבר הפר״ח ס״ק א׳ מביאו וע״ש מה שכתב ודוק:
כג
הגהה מיהו טוב להחמיר. מהר״ם בתשו׳ ד״פ סימן תרט״ו והביאו המרדכי ריש פ' כל הבשר כתב וז״ל בימי חורפי הייתי מתלוצץ בבני אדם שהיו עושים כן (ששוהים מגבינה לבשר) ואדרבא היה נראה בעיני כמו מינות עד שפעם אחת מצאתי גבינה בין שיני מסעודה לסעודה גדרתי להחמיר על עצמי בבשר אחר גבינה כמו גבינה אחר בשר ואין בדבר זה כחולק על התלמוד ולא כמוסיף שהוא גורע דהא חזינן פ׳ כל הבשר אנא לגבי אבא וכו' וכל חד מצי לאחמורי אנפשיה לעשות משמרת וכו׳ עכ״ל מהר״של קרא תגר על המחמירים שהוא כמו מינות ודוקא מהר״ם שבא מעשה לידו פעם אחת אבל מי שלא בא תקלה על ידו אינו יכול להחמיר. והרב ש"ך ס״ק י״ז כתב עליו שאין דבריו מוכרחים ואדרבא מתשוב׳ מהר״ם שם משמע איפכא עכ״ל:
והנה הרב ז״ל לא הרוה צמאונינו לאסבורי ניהלן מאי דקאמר מהר״ם אשר זאת לפנים היה מתלוצץ בנוהגים כך ונראה בעיניו כמו מינות. דלפי שיטתו דחלק על מהרש"ל מעיקרא מאי סבר מהר״ם. וכבר ראיתי להרב כנה״ג הגה״ט אות י״ו דמייתי תשובת מהר״ם ומ״ש מהרש״ל וכתב וז״ל וכתב ש"ך שאין דבריו מוכרחים ואדרבא מתשו' מהר"ם משמע איפכא גם דמשק אליעזר כתב ולא ידעתי מה מינות שייך וכי אין אדם רשאי להחמיר לאסור במותר לו וכו' וא״כ כשמחמיר מאי מינות איכא עכ"ל הרב כנה״ג. ואין דבריו מכוונים דבמחטא חדא מחטינהו להרב ש״ך ולהרב דמשק אליעזר ולפום ריהטא גבה טורא בינייהו דהרב ש״ך תפס בדעת מהר"ם הפך מהרש״ל דיכול להחמיר אפי׳ בלא אירע לו שום דבר. ואלו הרב דמש״א מקשה דאמאי מהר״ם קרי עלייהו שהוא כמו מינות דיכול להחמיר. והגם דהש״ך ודמש״א ס״ל דיכול להחמיר מ״מ בכונת מהר״ם נראה שהם חלוקים. והרב כנה״ג הו"ל להעיר על הש"ך דהרי מהר״ם קאמר דהוי כמינות עד אשר מפני סי״בה גזר על עצמו (ואין בידינו ס' דמש״א) ואי הרב דמש״א משמע ליה כדעת מהר״ם כהרב ש״ך ממ״ש בסוף וכל חד מצי לאחמורי וכו' הו"ל להקשות מרישא לסיפא. והר׳ דברי יוסף בתשובותיו סימן מ״ה מוקי לדברי מהר״ם כשהוא עושה מצד הדין ולא משום חומרא ועל זה כתב שהוא כמינות משא"כ אי מודה דשרי מדינא והוא עושה לגדר לשמור משמרת יכול להחמיר. וכבר כתבתי בזה אני בעניי לעיל בי״ד בסימן טו״ב כאשר תראה בס' הקטנים ברכי יוסף ומחזיק ברכה שם בס״ד. וכתב בס׳ ויכוח מים חיים דמי שיש לו נקבים בשיניו יש ליזהר מאד לחטט יפה בנקבים כשבא לאכול בשר שהגבינה נדבקת בהם:
כד דין ג'. אכל תבשיל של בשר וכו'. יש נוהגים שהלשון לאחר שמלחוהו והדיחוהו כדין חוזרים לתת עליו מלח ומשאירים אותו כמה ימים שיתקיים ואח״ך מנפצים המלח שעליו ומיבשים אותו ומשתמשים בו למאכלי בשר ויהי היום בשלו ירקות בלי בשר ולקחו מהמלח הנז' ונתנו בירקות הללו ושאלו אם אחר אכילת ירקות האלו יכולים לאכול גבינה בסעודה אחת. ונראה דשפיר דמי דהרי פסק מרן בדין זה דתבשיל שנתבשל עם בשר שרי לאכול גבינה אחריו בנט״י וכ״ש בנדון זה וגם למה שהחמיר מור״ם בהגהה דאכל תבשיל בשר לא יאכל גבינה אחריו נראה דאין להחמיר בנדון שלנו דהרי מור״ם התיר בתבשיל שנתבשל בלי בשר בקדרה של בשר וכתבו האחרונים דאף כשלא הודחה יפה דיש קצת ממש שרי וה״ה בנ״ד ומה גם דנדון זה הוי מילתא דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן ועיין מה שאכתוב בסמוך בס״ד:
כה
אבל אם בא לאכול הגבינה עצמה וכו׳ חובה ליטול וכו׳. ק״ק על מרן דהוא ז״ל כתב בבית יוסף בא״ח סי' קע״ג דנהגו העולם שלא לאכול גבינה אחר תבשיל של בשר כלל ואין לפרוץ גדר עכ"ל ומאחר שכן איך קפסיק ותני ומעלה על שלחנו דאם בא לאכול הגבינה אחר תבשיל בשר יטול ידיו ואוכל וגם בש״ע א״ח סי' קע״ג הנז' סתם וכתב מים אמצעיים בין תבשיל לגבינה חובה. והוה ליה למימר דנהגו שלא לאכול כאוכל הבשר עצמו. ואין לפרוץ גדר. כדאשמועינן בבית יוסף:
וראיתי להרב גנת ורדים י״ד כלל א׳ בסימן טו״ב שכתב דמרן חזר בו בש״ע וסתם להתרא ומשמע אפי׳ רוטב של בשר שרי לאכול גבינה אחריו וכו' ע״ש ורחוק בעיני שחזר בו דהתינח אם לא היה מנהג אבל השתא דנהגו כך משום גדר והוא מנהג פשוט בעולם לא שייך חזרה. והמנהג מיוסד דלדברי הרי״ף וסיעתו לא הוזכר בש״ס התר גבינה אחר תבשיל של בשר וכמ״ש הרב פר״ח ס״ק י״ח. והמרדכי כתב ראיתי מורי שאסר לאכול גבינה אחר ביצים מטוגנים בשומן משום גזרה אטו בשר בחלב והניחו מרן בב״י שם בא״ח סי׳ הנז׳ ועל זה כתב וכן נהגו העולם שלא לאכול וכו'. ומאחר שכן הו״ל להביא המנהג בש״ע:
כו
הגהה. ושומן הבשר דינו כבשר וכו׳. הם דברי הרשב״א בתשובה סי' ש״ז וז״ל אמרת שהם חלוקים במעשה אלפס שנעשה בשומן של בשר שמתיר האחד לאכול אחריו מיד גבינה והאחד אוסר. תשובה הדין עם האוסר והמקל הזה טועה בשקול הדעת שהוא סבור שלא אסרו בשר ואח"כ גבינה אלא מפני בשר שבין השיניים וכשהוא אוכל ממשו של בשר יש לחשש זה מפני חוטי בשר וגידין שנאחזים בין השיניים אבל שומן הניתך הרי הוא כגבינה ואח״ך בשר שרי בקנוח ונט״י. ואינו לפי שלא חילקו באכילת בשר עד שנאמר האוכל בשר גם אסור והאוכל דק דק של בשר מותר שאם אתה אומר כן נתת דבריך לשעורין עכ״ל. והרב גנת ורדים בתשובה הנז' הקשה על הרשב״א בתשו' הנז' שהפליג ולעג על המקל שסבור שטעם האיסור משום בשר שבין השיניים והלא הרמב״ם ורבינו יונה רבו כתבו טעם זה ולכל הפחות אם הוא סבור כטעמו של רש״י מ"מ הי“ל להזכיר טעמן של הרמב״ם ורבינו יונה ולדחותם ואין לומר דהרשב״א ס"ל כרש״י ולדבריו של המקל אתי עליה מטוניה דא״כ אח״ך הול״ל שעיקר טעמא פריכא דהעיקר כפירש״י. והנראה שגם הרשב״א אזיל לשיטת רביה והרמב״ם וצריך להגיה בדבריו שכתב שהוא סבור שלא אסרו צ״ל שהוא סבור שכיון שלא אסרו וגזרת הדבר הוא מ״ש וכשהוא אוכל ממשו וצריך למחוק אות וי״ו מתיבת וכשהוא ועיקר דחייתו שלא נתנו דבריהם לשעורין עד כאן דבריו של הרב גנת ורדים ע״ש:
ויש להרגיש על הרב ז״ל דמצדד אצדודי אי הרשב״א סבר כטעם הרמב״ם וסיעתו דהוי משום בשר שבין השיניים או סבור כטעמו של רש״י והרי בחידושי הרשב״א בסוגיין מוכח דסבר כטעם הרמב״ם כאשר ישקיף וירא עין אדם. והדבר מפורש בתורת הבית הקצר להרשב״א בית ג' שער ד' דנקט בפשיטות דטעמא משום בשר שבין השיניים ע״ש :
ומה שהרב הנז' הוצרך להגיה בתשובת הרשב״א לי ההדיוט נראה דאין צורך להגיה כלל רק לפרש דמ״ש שהוא סבור אינו נרדף ואינו רוצה לומר שהוא סבור טעם בין השיניים ואינו רק הכונה שהוא סבור. שלא אסרו וכו׳ פי' דידוע שלא אסרו בשר ואח״ך גבינה אלא מפני בשר שבין השיניים. וכשהוא אוכל וכו' כלומר שזהו סבור. והדברים פשוטים. דבשופי נוכל לפרש כן ואין צורך להגהה. ולהקדים הקדמות שמסורת בידו שתשובות הרשב״א כלם הם מקוצרות וכו' כמו שכתב הרב הנז'. ואני בעניי אומר דסתם תשובות הבאים כדרכן וכתוב בהן שאלה וכו' תשובה וכו' מסתמא הן כהוייתן בציביונן ובקומתן ואשר כתוב נשאל וכו' והשיב וכו׳ הן הן המקוצרות וזה מבואר ובפרט למי שראה ס' הבתים ותשו' ח״ג שנדפסו מקרוב ופשוט:
כז
מרק שהוא צלול מותר לאכול אחריו גבינה אבל עב כגון עם ירקות אסור לאכול אחריו גבינה שמא יש במרק בשר ואינו נראה. רבינו ירוחם הביאו מרן בב״י א״ח סי' קע״ג ואחרונים:
כח
אין להקל רק בשומן בשר שיצא במרק אבל אם הוסיפו ונתנו בקדרה שומן והותך ונצטרף עם שומן שיצא עם הבשר יש לאסור. הרב גנת ורדים י״ד כלל א' בסימן טו״ב:
כט
אין להתיר במרק שיש בו שומן אלא בתבשיל שנתבשל כי אורחיה שיש בו מרק מרובה לאפוקי צלי קדרה שנותנין בו מעט מים ויוצא השומן ומתמעט עם המרק דפשיטא דאסור דאין זה תערובת שומן במרק אלא תערובת מרק בשומן. הרב הנז' שם.
ל
כל הני שריות' היינו מדינא אבל למה שנהגו להחמיר שלא לאכול גבינה אחר תבשיל של בשר כמ״ש מרן בב"י א״ח סימן קע״ג ומור״ם בסמוך ה״נ אפילו שתה מרק צלול אין לאכול אחריו גבינה והכי נהוג להחמיר במרק כמו בשר עצמו. וכבר כתב מרן בב״י דאין לפרוץ גדר וכ״כ בהגהה בסמוך.
לא
המנהג להחמיר גם במרק צלול של עוף ועמ״ש הרב אליה רבה בא״ח סימן קע״ג יעויין שם.
לב
משקה הנעשה באופן זה שנותנין בקדרה מרק תרנגול' ומי ורד וסממנים ובתוך הקדרה משימי' כוס ריקן וטחין הכסוי שלא יצא הבל לחוץ וההבל עולה ומזיע עד שנופל לכוס אחר שתיית הכוס הזה המלא מההבל והזיעה מותר לאכול גבינה ולא דמי למרק כלל הרב פרי ארץ ח״ב סימן י״ד.
לג
שנתבשל בקדרה של בשר מותר וכו׳. הרב ש״ך והרב פר״ח אוקמוה כשלא הודחה יפה והיינו רבותא דשרי. אבל הרב אליה רבה הקשה על הרב ש״ך והעלה דמיירי בקדרה נקיה שהודחה יפה ומשו״ה שרי אבל אם לא הודחה יפה יש להחמיר ע״ש בא״ח סי' קע״ג סעיף קטן ד׳. ועמ״ש הרב שפתי דעת ס״ק י״ט. וראיתי בכלבו דף קכ״ג סוף ע״א שכתב תבשיל שנתבשל בקדרה שכבר בשלו בה בשר והודחה יפה יפה מותר לאכלו בחלב וכן תבשיל שנתבשל בקדרה חולבת מותר לאכול אחריו תבשיל של בשר וכו' ע״ש ושוב נזכרתי שהרב אליה רבה רמז הכלבו ושוב ראיתי מה שהאריך בארח מישור סביב דרכי משה עיין שם.
לד
אכל תבשיל שנתבשל בקדרה של בשר לא בעי קנוח ונטילה ומותר לאכול גבינה מיד. הרב אליה רבה שם.
לה
שמש המשמש בסעודה וכו' הרב שפתי כהן תמה על מרן הב״י ועל מור״ם בדין זה ואחריו נמשך הרב פר״ח והרב מנחת יעקב כלל ע״ו כתב עלה הנפק אך הרב כרתי ופלתי יצא לישע מרן ומור״ם ותריץ יתיב ע״ש וגם ראיתי להרב תורת יקותיאל שהאריך בזה להעמיד דברי מור״ם ומרן ע״ש באורך.
לו
אם מאכיל אותו אחר יש להסתפק אם צריך נט״י ויותר נראה דדוקא במים ראשונים חייב ליטול אבל לא מים אמצעיים. הרב תורת יקותיאל:
לז
אם השמש אוכל על ידי אחר צריך ליטול ידיו. הרב הנז' ע״ש באורך.
לח
דין ד'. אסור לאכול גבינה על מפה שאכלו בשר וכו'. נהגו להסיר הפתיתין ולהפוך המפה ויש להם על מה שיסמוכו. הרדב"ז בתשובותיו דפוס ויניציא סי׳ תשכ״א.
לט
אפילו הפת שאוכלים עם הגבינה אסור לחתוך וכו׳. הגהה. וכן וכו׳ מיהו על ידי נעיצה בקרקע וכו׳. הנה מרן בב״י הביא מתשו' להרמ״בן סימן קע״ב שאסור לחתוך גבינה ואפילו צוננת בסכין שרגילין לחתוך בשר ולע״א אפילו הפת שאוכלין עם הגבינה אסור לחתוך בסכין שחותכין בה בשר לפי שלפעמי' הסכינין שומנו של בשר קרוש עליהם וכשחותכין הפת נדבק בו כדאמרינן צנון וכו׳ ועל זה כתב מרן וז״ל ובארחות חיים כתב דברים אלו בשם הרשב"א ואח״ך כתב שם בשם בעל התרומה שרבינו שמשון היה מתיר בסכין של בשר לחתוך בו לחם ולאכול עם גבינה משום דהוי נ״ט בר נ״ט דהתרא אבל לחתוך בה גבינה ודאי אסור אם לא נעצה בקרקע עשרה פעמים וכו' ומיהו בלא קנוח אפילו לחם אסור מפני שמנוני׳ שעליו עכ״ל ומ״ש מרן ובא״ח כתב דברים אלו משם הרשב״א אינו מדוקדק דידוע דתשובות המיוחסות להרמב״ן הנז' הם מהרש״בא וכמ״ש מרן בהקדמתו וא"כ הו"לל כתב דברי הרשב״א הללו ומה גם תשובה זו אשר עין בעין נראה שהיא מהרש״בא והיא לו נדפ״סה בתשו׳ הרשב״א ח״א סימן ע״ו. וזה יש להרגיש על הרב ב״ח שכתב וזה דעת הרמב״ן והרש"בא שהביא ב״י בשמם וכו' והוא אגב שטפיה דהרמב״ן לא דיבר בזה ותשובות להרמ״בן הם מהרש״בא וכן יש להרגיש על מהר״של בים של שלמה סימן ח' ע״ש כאשר יראה הרואה.
ואולם נדעה נרדפה לדעת אם הרשב"א חולק על רבינו שמשון שהביא ארחו׳ חיים ובאונו שר״א לחתוך בסכין בשר לחם לאכול עם גבינה אם קנח הסכין. ונאמר דהרשב״א פליג עליה דאף דקנח הסכין אסור לחתוך לחם לגבינה ומשו״ה קתני איסורא ולא תני תקנתא שיקנח הסכין ויותר. או כלך לדרך זו דהרש״בא נמי רב שרי בקנוח ולא אצטריכא ליה לפרושי שריות׳ כיון דבהדיא כתב טעמא דאיסור׳ דזמנין דהסכין שומן בשר עליו אורך הקר״ש וממילא נשמע דבקנוח יפה שרי.
ומדברי מרן בש״ע דסתם וכתב בדין זה אפי׳ הפת שאוכלים עם הגבינה אסור לחתוך בסכין וכו׳ משמע דסבר דהרש״בא והר״ש פליגי ופסק כהרש"בא לאסור איסר. דאי מרן סבר דגם הרשב״א מודה להתיר הו״לל דאם קנחו שרי מאחר שבב״י הביא דברי הר״ש. ותו דלא פירש דהטעם מפני שמנונית כמ״ש הרשב״א דאז היה מקום לומר דסמיך אטעמא. כמו שצדדנו בסמוך אלא מוכח דסבר דהרש״בא פליג ופסק כהרש״בא. וק״ק דאמאי שביק בעל התרומה ורבינו שמשון וא״ח דשרי ופסק כהרש״בא. ואין לומר דממ״ש א״ח שרבינו שמשון היה מתיר משמע ליה דיחידאה הוא דהרי מדברי בעל התרומה ריש סימן ע״א שכתב ואם רוצה לחתוך גבינה צוננת בסכין שחתך בה בשר וכו׳ צריך תחילה נעיצה וכו' ע״ש וכן כתב המרדכי ריש חולין והביאו בהגהות אשרי שם דאם רוצה לחתוך גבינה צוננת בסכין של בשר צריך נעיצה וכו׳ ע״ש וכ״כ בקצור שבלי הלקט כ״י סימן כ״ח ומוכח מדבריהם דלחתוך לחם לאכול גבינה אין צריך נעיצה וסגי בקנוח ודוק׳ לחתוך גבינה צריך נעיצה דאי לא הו״ל למנקט לחתוך לחם והרי מצינו בעל התרומה והמרדכי והג״א סברי כרבינו שמשון. ומסתמא גם א״ח וכלבו הכי סברי ונמצאו דרבים פליגי על הרש״בא ואמאי מרן פסק כוותיה דהרשב״א במקום רבים ואפשר דסבר מרן דגם הרש״בא אזיל ומודה לענין דינא כהנך רבוואתא אך לא רצה להתיר בקנוח שמא לא יקנחנו יפה ומשו״ה סתם דאסור. וראה מרן ז״ל להחמיר כהרשב״א. א״נ אפשר דטעם מרן ז״ל שסתם לאסור הכא בש״ע היינו משום דראה כל העם שנזהרים בזה ויש להם סכין מיוחד לגבינה ולכן סתם כהרש״בא.
גם מהרש״ל אכיף ימא רבה ים של שלמה פ' כל הבשר סימן ח' נראה דתפס דפליג הרשב״א על הר״ש וכדעת מרן כמו שנבאר בס״ד. הנה הרב ז״ל שם הביא תשובה להרמב״ן הנזכר ודברי ארחות חיים הנזכר וכתב וז״ל ונראה דהא דכתב דלחתוך גבינה אסור אם לא נעצה דמשמע דנעיצה שרי לכתחילה לא נהירא דלא התירו נעיצה אלא אם אירע במקרה וכו' אבל להתיר לכתחילה לחתוך בסכין של בשר גבינה על ידי נעיצה אינו ראוי כי אם בהגעלה ועל זה נהגו וכו׳ כל בר ישראל יש לו שני סכינים וכו' עכ"ל. ומ״ש הרב דלהתיר לכתחילה אינו ראוי ק״ק דאיך העלים עין דבס' התרומה והמרדכי והגהות אשרי שרו לכתחילה וכן הוא בשבלי הלקט כמו שנאמר.
וחזיתיהו להרב כנה"ג הגהת ב״י אות י״ו שכתב וז״ל דברי רש״ל ברור מללו שלא קרא תגר אלא הרוצים לחתוך גבינה בסכין של בשר אבל בבא לחתוך לחם עם גבינה אפשר שאפילו נעיצה אינו צריך אלא קנוח עכ"ל ואיברא דלשון מהרש״ל שהבאתי מוכח כהרב כנה״ג שהרי הביא כל דברי א״ח וחלק על מה שהתיר נעיצה לחתוך גבינה ומשמע דמה שהתיר לחתוך לחם על ידי קנוח אודויי אודי ליה. אמנם מרמזי הדין שכתב בתחילת הסימן וז״ל שאסור לאכול גבינה על מפה שאכלו בה בשר ואפילו הפת שאוכלין עם הגבינה אסור לחתוך בסכין של בשר עכ"ל מזה מוכח דאסר כהרש״בא וסבר דפליג על הר״ש ולא סגי בקנוח ולא הוצרך לפרש בפנים על חיתוך הלחם בסכין מקונח דאסיר שכבר הביא תשובת הרמב״ן וגילה דעתו ברמזי הדין.
ובה אוסיף להביט למור״ם ז״ל בתורת חטאת כלל ע״ו שכתב בהדיא דפליגי וז״ל וכתב הרשב״א בתשו' סימן ע״ז לאסור לאכול גבינות על מפה שאוכלין עליה בשר וכו' וכ״ש שאסור לחתוך פת בסכין שאוכלין בו בשר ולאכול הפת עם גבינה משום שומן הנדבק בסכין ודלא כב״י בשם א״ח דשרי מיהו אם קנחו הסכין בתחי׳ הטב ונעצו בקרקע קשה מותר לחתוך בו הפת שרוצה לאכול בו גבינה עכ״ל הרי דקרי בחיל דהרשב״א פליג על א״ח ולא סבי בקנוח הטב לחתוך לחם שיאכלנו בגבינה אלא בעי נמי נעיצה. וראיתי להרב כנה״ג שם שכתב על דברי הרב תורת חטאת דמשמע מדבריו דלחתוך גבינה עצמה לא מהני נעיצה כדברי רש״ל. ולי ההדיוט אין ראיה מדברי התורת חטאת דלא מהני נעיצה לחתוך הגבינה עצמה דהגם דהרב כתב דאם נעצו מותר לחתוך בו הפת לאו לדיוקא אתי דנעיצה לא מהני לחתוך הגבינה עצמה אלא דהרב לא קאי התם כי אם על הלחם לבדו והדבר פשוט דלדעת הרב תורת חטאת מהני גם לאכול הגבינה. ובין כך ובין כך הדבר מבואר בתורת חטאת דדחה דברי הא״ח ואחר קנוח הצריך נעיצה לחתוך פת שיאכל עם הגבינה. ותימא על הרב ט״ז שפירש דברי מור"ם בהגהה שכתב אבל כבר נהגו כל ישראל להיות להם ב׳ סכינים וכו׳ דכונתו דלפי המנהג אסור לחתוך גבינה בסכין כשר אפילו על ידי נעיצה אבל לחתוך לחם לאכול גבינה שפיר יש לסמוך אמה שמקנחו תחילה ופשוט עכ״ד ונעלם ממנו דברי הרב תורת חטאת דקרי בחיל הפך דבריו ובפה מלא כתב דלא קי״ל כא״ח דשרי וצריך אחר קנוח נעיצה לחתוך לחם לאכול גבינה. וכבר הרב כנה״ג שם השיג על הט״ז מדברי ת״ח וכתב דמור״ם בהגהה קאי אדסמיך על הפת שאוכלים עם הגבינה.
אכן לפום ריהטא חזות קשה חזאי מ״ש עוד הרב כנה״ג וז״ל ואיכא למידק על הרב המפה דלפי דעתו בס' ת״ח דלא קי״ל כא״ח אלא כהרשב״א וכו' למה לא הצריך שני (כצ״ל) סכינים לפי המנהג ואפשר שמפני זה פירש הט״ז דבבא לחתוך לחם אף לפי המנהג בקנוח סגי ולא ראה ת״ח או אפילו ראה סובר שחזר בו אלא שאם ראה ת״ח תקשי ליה על ת״ח למה לא הצריך שני סכינים עכ״ל בקצור ודברים ככתבן קשים לשמוע דמוכח מדבריו דמאי דדייק היינו על מור״ם בהגהה והרי הוא כמבו״אר שכך כונתו. וזו היא שקשה דכבר כתב מור״ם בהגהה אבל כבר נהגו ישראל להיות להם שני סכינים וכו׳ ומאי קשיא ליה דאמאי לא הצריך ב׳ סכינים. גם שיירי הלשון לא סליק. והנראה בעיני דכל זה הלשון מואיכא למידק שייך למעלה קודם מ״ש ולכן צ״ל דמ״ש בס׳ המפה וכו׳. והרב היה סבור דמור"ם בהגהה קאי אלחתוך גבינה עצמה כמה דתרגמה הרב ט״ז ועל זה דקדק דהו״ל להרב המפה להצריך שני סכינים לחתוך לחם וכתב דזה טעמו של הרב ט"ז וכו׳ ועל זה כתוב וצ"ל דמ״ש בס׳ המפה וכו' וא״כ כבר כתב על פת לחם דלפי המנהג צריך שני סכינים ול״ק על ההגהה ודברי הרב ט״ז סלקי בקשיא מדברי הת״ח. כך עלה במחשבה לתקן דברי הרב כנה״ג דהמעתיק עוית דהיה הכתוב בגליון וי"עתק משם שלא במקומו. והמעיין יבחר.
וממוצא דבר לא זכיתי להבין מאי דעתיה להרב מנחת יעקב כלל ע״ו ס״ק ח״י דבסוף דבריו הביא דברי הרב ט״ז ושתק שתיקה כהודאה. והרי מוכח מדברי הרב ט״ז דבעד מור״ם כתב כן והיו דבריו גם לפי המנהג דהו״ל תרי סכיני והו״ל להקשות על הרב ט״ז דהוא הפך דעת מור״ם עצמו כמבואר בת״ח וכדתהי עלה הרב כה״ג כדאמרן. וכן השיג עליו הרב נקודות הכסף ונעלם מהרב מנחת יעקב השגת הרב נקודות הכסף. וראיתי בס' דמשק אליעזר (שנזדמן כעת לפני) פירוש תורת חטאת הקצר שכתב וז״ל אם קנחו הסכין וכן פסק הט״ז וכן נראה עיקר פר״ח. והגאון ויכוח מים חיים מחמיר לחתוך מן הפת בכדי עוני אצבע ממקום שאכלו בו הבשר בסכין מקונח או בסכין שאינו של בשר ולא של חלב והשאר אוכלין עם הגבינה בסכין של חלב וכן ראוי להחמיר משום דבכל צד של הפת יש לחוש שנדבק בו המאכל הראשון והיה ראוי אח״ך לקלוף כל הפת עכ״ל ובעיני דבריו קשים לשמוע. חדא דלשון הרב ת״ח הקצר דעליה קאי כן הוא מיהו אם קנחו הסכין תחילה הטב ונועצו בקרקע קשה מותר לחתוך בו הפת ולאכול עם גבינה עכ״ל והן הן הדברים אמורים בתורת חטאת הארוך. ומאחר שכן מאי קאמר אם קנחו הסכין וכן פסק הט״ז דמשמע דהרב ט״ז פסק כת״ח והוא להפך דהט״ז סגי ליה בקנוח הסכין לחוד ומור״ם בת״ח הארוך והקצר בעי נעיצה נמי כמש״ל. ואיך יכתוב על לשון ת״ח וכן פסק הט״ז והם חולקין דאף דתפס בתיבו' אם קנחו הסכין לא יתכן לכתוב על זה וכן פסק הט״ז כל שהת״ח סיים דבעי נעיצה כמבואר. גם מ״ש על זה וכן נראה עיקר פר״ח. הוא תמוה דהרב פר״ח מיירי במה שמהרש״ל בים ש״ש קרא ערער דנעיצה בדיעבד אתמר על זה כתב הרב פר״ח ס"ק כ״ג וז״ל על ידי נעיצה בקרקע שרי ואף לכתחילה וכו' ורש״ל כתב שלא התירו נעיצה אלא במקרה וכו׳ ודברי ההגה נראין עיקר עכ״ל הרי הוא כמבו"אר דהרב פר״ח עסיק דאף לכתחילה שרי ע״י נעיצה והכריע כמור״ם נגד מהרש״ל ומאחר שכן מאי קאמר וכן פסק ט״ז וכן נראה עיקר פר״ח והדבר נגלה אין צורך להאריך.
ועד אחרון מ״ש משם הרב ויכוח מים חיים לא צדק וז״ל הרב ויכוח מים חיים עמ״ש הרב ת״ח מיהו אם קנחו הסכין וכו׳. ובמדינת פולין ראיתי כמה בני אדם אשר אין להם אוכלין הרבה וקשה בעיניהם לחתוך פת שלם וחותכין מן הפת בכדי עובי אצבע ממקום שאכלו בו הבשר בסכין המקונח או בסכין שאינו של בשר ולא של חלב והשאר אוכלין עם הגבינה בסכין של חלב ולא ראיתי עושין כן בארצות אלו וכן ראוי להחמיר משום דבכל צד של הפת יש לחוש שנדבק בו המאכל הראשון והיה ראוי א״כ לקלוף כל הפת עכ״ל עין רואה שהוא הפך מ״ש דמשק אליעזר והקרוב אלי שט"ס נפל בדבריו ובתחילת הלשון צ״ל מחמיר שלא לחתוך מן הפת ואף שעדיין קצת גמגום יש בלשון:
הדרן לדברי הרב ט״ז הנז' כי ראיתי להרב לחם הפנים הביא דבריו הנז' ונעלם ממנו דברי הר׳ נקודות הכסף שהשיג על הרב ט"ז כדאמרן. והיותר קשה על הרב בית לחם יהודה דבס״ק ך׳ העתיק דברי הרב לחם הפנים (והשמיט תיבת ט״ז) כאשר יראה הרואה והוא עצמו בס״ק י״ט מייתי דברי הט״ז ושחלק עליו הנקודות כסף דמבואר בת״ח דאף לאכול לחם צריך נעיצה ועדיין לחלוחית הדיו קיימת ואיך אח״ך הוסיף שנית להביא דברי הט״ז בסתמא. והרב חגורת שמואל והרב תורת יקותיאל המה ראו כן תמהו על הרב ט״ז והאריכו בזה הלא בספרתם. ואשתמיט מיניהו דברי הרב תורת חטאת והרב נקודות הכסף דמסייעי להו:
מ
הגהה וכן להפך אסור וכו׳ עמ״ש מהרי״קש בהגהותיו ודבריו צריכים ישוב ודוק הטב:
מא
מיהו ע״י נעיצה בקרקע וכו׳ כתב הגאון תי״ט בס' תורת האשם הביאו הרב מנחת יעקב בסלת למנחה דהיינו עשרה פעמים וכן כתב הרב הנז' וכן כתב הרב בית הלל ע"ש ודלא כהרב חגורת שמואל דהתיר בפעם אחת ע״ש:
מב
נהגו כל ישראל להיות להם שני סכינים וכו' והמדקדקים יש להם ג' א׳ לבשר וא׳ לגבינה ואחד לחתוך לחם ומנהג נכון הוא. כן כתב הרב פרי חדש. וכל האחרונים הביאוהו בשמו. ושל כת הקודמין הוא והם דברי מהרש״ל בים ש״ש סי׳ ח׳ וכ״כ הרב דמשק אליעזר כמ״ש בשמם הרב כנה״ג ע״ש:
מג
ונהגו לרשום של חלב וכו' ואסמכוה אקרא חריצי החלב. הרב הלבוש והרב לחם חמודות:
מד
ואין לשנות וכו' שאם יחרוץ בבשר הגם שהוא יכירנו אחרים יטעו לאכול חלב דרוב ישראל עושין הסימן בחלב. הרב הלבוש. והרב כנה״ג הגהת ב״י אות ט"ו. הביאו בשם הרב לחם חמודות קצת בלשון אחר. ולא זכר שכ״כ הרב הלבוש. גם יש להרגיש קצת על הרב ל״ח שכתב כן מסברת עצמו בלשון ונראה לי ע״ש פ״ק אות כ״ח וכבר קדמו הרב הלבוש:
מה
המוצא סכין חרוץ ברחוב היהודים ודאי של חלב הוא. משבצות זהב סוף הסימן: