אור ברסלב
ברית משה עשין דרבנן › הלכות אבילות

ברית משה· הרב משה אהרן וייס

עשין דרבנן · הלכות אבילות

הלכות עירובין

פרק א

המצוה (א) השנית מד"ס כו' מתוך דברי הה"ג משמע שמצוה להתאבל מה"ת כו'. לכאורה יש לדקדק מדוע כתב רבינו ז"ל מלת משמע הלא מלשון הבה"ג ז"ל שהעתיק רבינו [וכן באמת איתא בהלכות גדולות על הש"ס דפוס וויען בריש הלכות אבל אלא שיש שם טעות הדפוס קצת עי"ש] מוכח בפירוש דסובר דאבילות יום ראשון דאורייתא מדכתב ומאחר שיום ראשון דאבל דאוריי' וי"ט אחרון ספיקא דרבנן כו', וי"ל כיון דהרא"ש ז"ל בפ"ק דכתובות סימן ה' כתב בשם יש אומרים שמפרשו את שיטת הבה"ג וז"ל ויש אומרים דלא עלה על דעת הגאון לומר דאבילות יום ראשון הוי דאורייתא דלא אשכחן שום אבילות מה"ת אלא אנינות לאסור בקדשים ובמעשר שני אלא דעה הגאון לפי שאבילות יש לו רמז ואחריתה כיום מר וי"ט האחרון אינו אלא מנהג כדאי' במס' י"ט הלכך דחינן י"ט אחרון מן קדם אבילות כו' עי"ש וכיון די"ל הפשט בהבה"ג כהיש אומרי' דמ"ש ומאחר שיום ראשון דאבל דאורייתא כוונתו שיש לו רמז מן התורה אלא כיון דפשטות לשונו לא מורה כן ע"כ כתב רבינו משמע כמובן, וגם מהתוס' עירובין דף מ"ו ע"א ד"ה דאמר שמואל מוכח דל"ס הפשט בהבה"ג כהיש אומרי' אלא על התוס' ק"ל דשם סתמו התוס' כהבה"ג ובבכורות דף מ"ט ע"א ד"ה ביום סתמו דלא כהבה"ג וכן נראה מהתוס' מוע"ק דף י"ד ע"ב ד"ה עשה אם לא שנאמר דבעירובין מתרץ התוס' את שיטת הבה"ג אבל לא שסותם כוותיה ואח"כ ראיתי שהרא"ש בברכות פ"ב סי' ט"ו כתב דהתוס' לא סברו כהבה"ג והתפארת שמואל ז"ל שם מרמז עליו מהתוס' עירובין הנ"ל אבל כפי מה שכתבנו ל"ק מידי כמובן. אבל לכאו' עדיין ק"ל על רבינו מדוע תפס על הבה"ג דוקא הלא הרי"ף ז"ל במוע"ק פ"ג על המשנה הקובר את מתו ג' ימים קודם הרגל פסק ג"כ דאבילות יום ראשון דאורייתא וכפי מ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה סימן קנ"ה [מובא תשו' זו גם בלח"מ ז"ל הל' אבל פ"א הל"א אלא הלח"מ השמיט את הראי' שהביא הרשב"א מהרי"ף] להוכיח ממה שכתב הרי"ף דהוא יום מיתה ויום קבורה דדוקא יום מיתה וקבורה כהדדי סובר שהוא דאורייתא הא זה בלא זה לא א"כ ע"כ מוכח דאליבא דהרי"ף בודאי ליכא למימר כמו שסברו היש אומרי' אליבא דהבה"ג דאל"כ היה קשה מדוע כתב דהוא יום מיתה ויום קבורה עי"ש ותבין וכן מוכח מהרי"ף ברכות סוף פרק היה קורא וכ"כ בפי' הרבינו מנה שם וכן נראה מהרא"ש כיון דלא הביא את היש אומרים אלא בכתובות שם דלא דיבר אלא מהבה"ג אבל בברכות שם וגם במוע"ק פ"ג סי' נ' כיון שהביא שם גם את הרי"ף באמת לא דיבר מהיש אומרים כלום וא"כ טפי הי' לו לרבינו להביא את הרי"ף ולהקשות עליו ממה שהביא את הבה"ג די"ל בו כהיש אומרים, ואפי' כשנאמר כיון דעיקר נפ"מ לרבינו מפלפול זה לענין מנין המצות הוא כמו שמסיים בתר שמדחה את הבה"ג וז"ל לכך אין ראוי למנות אבילות בחשבון מצות עשה של תורה כו' וכיון דהבה"ג ג"כ מהמוני המצות הוא ע"כ תפס עליו דוקא, הלא אפי' כשנא' כן עדיין קשה דטפי היה לו לתפוס על הרמב"ם ז"ל כיון שכ' בפי' בהל' אבל פ"א הל"א וז"ל מצות עשה להתאבל על הקרובים כו' ואין אבילות מה"ת אלא ביום ראשון בלבד שהוא יום המיתה ויום הקבור' עכ"ל וגם בסה"מ מ"ע ל"ז מנה מצות אבל אלא שכללה עם טומאת קרובים עי' בכ"מ ולח"מ שם וגם ברמזי מצות דריש הל' אבל וגם החינוך ז"ל מצוה רס"ד סובר כהרמב"ם עי"ש שמברר יפה את שיטתו, ועוד ק"ל על רבינו דכפי הבנתו בדעת הבה"ג דאבילות יום ראשון דאוריי' א"כ היה לו לתפוס עליו דמדוע לא מנה אבילות בין התרי"ג מצות ובאמת בהתרי"ג מצות של הבה"ג [מובא בהקדמת הלכות גדולות על הש"ס וגם במצות השם בסופו] ליתא אלא מניחום אבילים וגם ע"ז כבר תפס עליו הרמב"ם בסה"מ שורש א' דהיאך מנה ניחום אבלים שהוא דרבנן ואפי' כפי מה שמישבו הרמב"ן ז"ל בהשגותיו על הסה"מ שם דבאמת דאוריי' הוא מהפסוק והלכת בדרכיו עי"ש עדיין קשה עליו דמדוע הניח את עיקר אבילות ולא מנאה:

וע"כ נ"ל בס"ד דלרבינו ג"כ הי' קשה על הבה"ג דמדוע לא מנה אבילות בין התרי"ג מצות ומחמת קושיא זו באמת סובר הפשט בהבה"ג כהיש אומרים הנ"ל אלא כיון דמפשטות לשונו של הבה"ג נראה כהנ"ל ע"כ הביא רבינו גם ראיות לסתור דלא כמו שנראה מפשטות לשונו אלא הפשט בדבריו כהיש אומרים הנ"ל וע"כ כתב רבינו מתוך דברי הה"ג משמע כו' כוונתו דמפשטות לשונו משמע לכאורה שמצוה להתאבל מה"ת וע"ז כתב אח"כ ויש להשיב כוונתו דאי באמת הי' הפשט בהבה"ג כמו שנר' מפשטות לשונו אז הי' קשה עליו כי משמע בפ' ג' שאכלו דעשה דרבים דרבנן כגון לשמוע קדושה או ברכו דוחה עשה דיחיד דלעולם בהם תעבודו אלא כיון דעל קושי' זו יש להשיב כמו שהשיב הרא"ש במוע"ק שם דשאני התם דזיכה את הרבים הלכך אלים האי עשה אע"ג דהוי דרבנן אבל בביטול אבילות אין בו זכות לרבים עי"ש ע"כ כתב רבינו אח"כ ועוד כי לא מצינו אבילו' מה"ת כלל אחר שנקבר המת כו', וכיון דגם על הקושיא זו עדיין יש להשיב דהבה"ג באמת סובר כמו שסברו הגאונים והרי"ף שהביא הר' יונה בברכות שם דליכא הפרש בין לשון אנינות ללשון אבילות עי"ש ותבין ע"כ כתב רבינו ועוד תניא בכתובות אם מת אביו של חתן כו' כוונתו דבשלמא על הרי"ף והרמב"ם ל"ק מכתובות כיון שהם סוברים דדוקא יום מיתה וקבורה כהדדי דאוריי' [כי כן כתב הרמב"ם בהל' אבל פ"א בפירוש כהנ"ל וכן סובר הרי"ף הנ"ל בשם הרשב"א] א"כ י"ל הפשט בהברייתא דכתובות כמ"ש הרא"ש במוע"ק שם דבועל בעילת מצוה בלילה וקובר את מתו למחר וגם הרשב"א בתשובה הנ"ל מפרש דקובר את מתו למחר [אלא על מה שהביא הרשב"א שם ראי' דיום מיתה לבד בלא קבורה לא הוי דאורייתא דאל"כ היה אסור בתשמיש המטה וא"כ היכי בועל בעילת מצוה על זה לכאורה ק"ל מדוע לא נא' דבועל בלילה וכיון דאנינות לילה דרבנן כמ"ש הגמ' ברכות דף ט"ז ע"ב ע"כ לא גזרו רבנן במקום מצוה כמו שלא גזרו גבי אסטניס שקא' הגמ' בברכות שם, ועוד ק"ל דהרשב"א בחידושיו בכתובות שם לא רצה לפרש דקברו למחר כיון דאיכא הלנת המת שהוא עשה ול"ת אלא תירץ דיש כח לחכמים לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה וכן תירצו הר"ן והריטב"א והנמוקי יוסף בכתובות שם וכיון דלפי תירוץ זה לא מוכח מבריי' דכתובות דיום קבורה גרידא לא הוי דאוריי' א"כ היכי הוכיח הרשב"א בתשובתו כן הלא זה סתירה למ"ש בחידושיו וצ"ע, אם לא שנ' כמ"ש השם הגדולים אות מ' סי' קס"ב דהחידושי הרשב"א לכתובו' אינו מהרשב"א אלא מהרמב"ן ואז הקושיא השנייה באמת ל"ק עליו אבל הקושיא הראשונה עדיין קשה וצ"ע] אבל אליבא דהבה"ג ליכא לתרץ כן כיון דהבה"ג לא כתב כמ"ש הרי"ף דהוא יום מיתה ויום קבורה א"כ ממילא ליכא להוכיח מהבה"ג כמו שהוכיח הרשב"א בתשו' הנ"ל מהרי"ף דדוקא יום מיתה וקבורה כהדדי דאוריי' אלא אדרבא יש להוכיח להיפוך דמדהשמיט את זה ע"כ סובר דיום מיתה או יום קבורה גרידא דאורייתא כמו שרצה השואל בהרשב"א שם לומר [ומ"ש רבינו בריש דבריו מתוך דברי הה"ג משמע שמצוה להתאבל מה"ת על הקרובים ביום ראשון שהוא יום המיתה ויום הקבורה כו' צ"ל לפי דברינו דהוא"ו של ויום הקבורה היא וא"ו המחלקת ופירושו או יום הקבורה, או י"ל כיון דרבינו רצה לכתוב אח"כ ועוד כי לא מצינו אבילות מה"ת כלל אחר שנקבר המת ע"כ כתב בריש דבריו גם ויום הקבורה כמובן] וא"כ נשאר עליו הקושיא מהבריי' דכתובות אעכצ"ל דהבה"ג באמת סובר כמו שכתבו היש אומרים הנ"ל וע"כ מסיים רבינו אח"כ וכתב וז"ל לכך אין ראוי למנות אבילות בחשבון מצות עשה של תורה כוונתו דכיון שהוכיח דהפשט הוא בהבה"ג כמו שכתבו היש אומרי' הנ"ל דאבילות לא הוי אלא רמז ע"כ לא מנה הבה"ג אבילות בין התרי"ג מצות וכיון דרבינו ג"כ סובר כן ע"כ לא מנאה גם הוא אלא בין המצות שהם מד"ס ודו"ק, ולענין הלכה באמת פסקינן בש"ע יו"ד סימן שצ"ט כרבינו דאבילות יום ראשון דמיתה וקבורה ג"כ דרבנן כמ"ש הש"ך שם סי' שצ"ח סק"ב:

פרק ב

ומ"ש רבינו ז"ל בסוף מ"ע זו עוד שם מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה כו', כן אי' בברייתא כתובות דף י"ז ע"א, ומ"ש רבינו ובפ"ק דמגילה משמע דוקא להוצאת מת מצוה מבטלין שאומר שם מת מצוה ות"ת מ"מ עדיף אבל בתוס' פי' דלאו דוקא כו' המימרא דמגילה שכ' רבינו היא מימרא דרבא והכי אי' שם דף ג' ע"ב אמר רבא פשיטא לי עבודה ומקרא מגילה מקרא מגילה עדיף כו' ת"ת ומת מצוה מ"מ עדיף מדתניא מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה וכתבו התוס' שם דלאו דוקא מת מצוה אלא ה"ה לכל מתים וכ"כ התוס' בכתובות שם וגם הרשב"א והריטב"א והרא"ש ז"ל שם כתבו כן ולזה הסכים הטור ז"ל יו"ד סי' שס"א וכן היא הל' בש"ע שם מדסתם ולא כתב מת מלוה עי"ש ותבין. אבל לכאו' ק"ל על הא דרבא דבמוע"ק דף ט' ע"ב איתא הדר יתבי [ר' יונתן בן עסמיי ור' יהודא בן גרים] וקא מיבעיא להו כתיב יקרה היא מפניני' וכל חפציך לא ישוו בה הא חפצי שמים ישוו בה פירש"י כלו' שאם יש לך לעסוק במצוה תבטל ת"ת ועסוק במצוה וכתיב כל חפצי' לא ישוו בה דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה פרש"י דמבטל מצוה עוסק בת"ת ומשנו כאן במצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים כאן במצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים נמצא לפי גמ' זו בשביל שום מצוה לא מבטלין ת"ת אלא דוקא כשא"א לעשותה ע"י אחרים ואז מבטלין אפי' בשביל כל מצוה, וא"כ ק"ל מה קא' רבא ת"ת ומת מצוה מ"מ עדיף הלא את זה ע"כ צ"ל דרבא איירי כשאי אפשר לעשותה ע"י אחרים דהא גם על הבריי' דגמ' כתובות מבטלין ת"ת להוצאת המת כו' שהביא רבא ראי' מינה ג"כ קאמר הגמ' בכתובות שם במד"א כשאין עמו כל צרכו אבל יש עמו כל צרכו אין מבטלין וכיון דרבא איירי כשא"א לעשותה ע"י אחרים א"כ מדוע קאמר דדוקא בשביל מת מבטלין ת"ת הלא בשביל כל מצוה מבטלין בכה"ג [ועי' בחוות יאיר סי' ח' מ"ש על הגמרא זו] וגם על הברייתא דכתובות גופא ג"כ קשה קושיא זו דמדוע נקטה הוצאת המת והכנסת כלה דוקא הלא בשביל כל מצוה הדין כן. ובהשקפה ראשונה רציתי לומר דהברייתא דכתובות באמת חולקת על הא דמוע"ק וסוברת דדוקא בשביל הוצאת המת והכנסת כלה מבטלין כשא"א לעשות ע"י אחרים אבל לא בשביל שאר מצות וגם רבא סובר בזה כהבריי' דכתובות והפשט בסתירת הקרא דמוע"ק י"ל דסברה הבריי' כמו שאי' בהירושלמי פאה פרק א' הל' א' דף ג' ע"ב מובא גם בר"ש סוף משנה א' דפאה ודלא כמ"ש המראה הפנים שם דהירושלמי לא פליג עם הגמ' דמוע"ק כיון די"ל דפליג עי"ש ותבין, אבל אח"כ ראיתי דזה אא"ל כיון דאז הי' קשה על הרמב"ם ז"ל דהיאך פסק כתרווייהו דבהל' תלמוד תורה פ"ג הל"ד הביא את הא דמוע"ק דז"ל הי' לפניו עשיית מצוה ות"ת אם אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים לא יפסיק תלמודו ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתלמודו ובהל' אבל פ"ד הל"ט הביא את הא דבריי' דכתובות דז"ל מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת הכלה בד"א בשאין לו כל צרכו אבל יש לו כל צרכו אין מבטלין עכ"ל וגם על רבינו הי' קשה דהיאך הביא את הא דבריי' דכתובות ואח"כ הביא את הא דירושלמי דפסחים דסובר כהא דמוע"ק וגם על הטור והש"ע הי' קשה דביו"ד סי' רמ"ו סעיף י"ח פסקו כהא דמוע"ק ובסי' שס"א פסקו כהא דבריית' דכתובות, הן אמת דעל הרמב"ם והטוש"ע בלאו הכי קשה דכיון דהביאו את הא דמוע"ק א"כ מדוע הביאו תו את הא דבריי' דכתובות בשלמא רבינו נקט שפיר תרווייהו כאן דהשקלא וטריא שלו כך אזלא אבל עליהם קשה ובאמת פליאה לי על נושאי כליהם שלא דברו מזה, אלא על זה י"ל דשערי התירוצים לא ננעלו אבל כשנא' כתירוצינו הנ"ל ליכא שום תירוץ כיון דאז הי' סתירה בדבריהם:

וע"כ נ"ל בס"ד דרבא וגם הבריי' דכתובות באמת לא חלוק על הא דמוע"ק אלא רבא דיבר מתלמוד תורה דרבים וכמ"ש הטורי אבן ז"ל במגילה שם וכן איירי הברייתא דכתובות וא"כ י"ל דאת זה גופא אתו לאשמועינן דאפילו ת"ת דרבים מבטלין בשביל מצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים דאי ממוע"ק לא הוה ידעינן אלא ת"ת דיחיד עי' בט"א ותבין. או י"ל כיון דהברייתא וגם רבא לא דברו אלא מהוצאת המת דהיינו ללוותו ולא מקבורתו כמ"ש הטור והב"י ז"ל סי' שס"א וכן אי' בש"ע שם והלוית מת נ"ל דלכ"ע לא הוי אלא מצוה דרבנן דדוקא קבורת מת דילפינן מקבור תקברנו הוי דאורייתא ואת זה מנה רבינו במ"ע ק"ד וכן מנאו כל המוני מצות ז"ל כמו שציינתי שם אבל הלוית המת דילפינן מדברי קבלה כמו שאי' בסוכה דף מ"ט ע"ב והצנע לכת עם אלקיך זו הוצאת המת והכנסת כלה לחופה עי"ש באמת לא הוי אלא מצוה דרבנן, וגם י"ל דזה היא הטעם דלא מנה הבה"ג ז"ל הלוית המת אע"ג דמנה ניחוש אבלים כהנ"ל מחודש א' דבשלמא ניחום אבלים דיליף הגמ' ב"מ ד"ל ע"ב מהפסוק והודעת להם את הדרך ילכו בה ע"כ מנה שפיר כיון די"ל דסובר שהוא דרש גמור וכמו שהמליץ בעדו הרמב"ן ז"ל בהשגותיו על הסה"מ שורש ראשון לישבו מהשגותיו של הרמב"ם ז"ל שם עי"ש, אבל הלוית המת דלא ילפינן אלא מדברי קבלה באמת לא הוי אלא דרבנן וע"כ לא מנאה וגם הכנסת כלה לחופה י"ל דמהאי טעמא לא מנה [ואע"ג דמנה הבה"ג שם שמחת כלה אבל עי' בש"ע אע"ה סי' ס"ה ותראה דשמחת כלה אינה הכנסת כלה לחופה] וא"כ ממילא מוכח דעכצ"ל בדעת הבה"ג כמ"ש הרמב"ן בהשגותיו שם דאי כמו שסובר הרמב"ם שם בדעתו הי' קשה עליו דמדוע לא מנה גם הלוית המת והכנסת כלה לחופה עי' בסה"מ שם היטב ותבין, אבל עכ"פ זה מוכח בפי' מהנ"ל דהלוית המת והכנסת כלה לחופה לא הוי אלא מצוה דרבנן [ועי' בש"ע או"ח סי' תרפ"ז ותראה דכיון שדיבר הש"ע שם ממצוה דאוריי' ע"כ נקט שם קבורת מת ולא הוצאת המת וזה ראי' ברורה למה שכתבנו] וא"כ י"ל דרבא וגם הבריי' דכתובות את זה גופא אתו לאשמועינן דאפילו בשביל מצוה דרבנן מבטלין ת"ת כשא"א לעשותה ע"י אחרי' דאי מגמ' דמוע"ק הוה יכלינן למימר דדוקא בשביל מצוה דאוריי' מבטלין כמובן, ולכל השני תירוצי' שכתבנו הרווחנו בס"ד שמיושב שפיר הקושיא הנ"ל דמדוע נקטו הרמב"ם והטור וש"ע גם את הא דבריי' דכתובות די"ל דרצו לאשמועינן לתירוצינו הא' הנ"ל דגם ת"ת דרבים מבטלין ולתירוצינו הב' דגם בשביל מצוה דרבנן מבטלין ודו"ק. וגם מה מאוד יש להבין בס"ד בהנ"ל את הכ"מ ז"ל בהלכ' ת"ת פ"ג הל"ד דעל מה שפסק הרמב"ם שם את החילוק בין מצוה דאפשר לעשותה ע"י אחרים ולא אפשר דאז מבטלין ת"ת כתב הכ"מ דמקורו מהירושלמי דפסחים פרק ג' וחגיגה פרק א' הלכה ז' ולכאורה מדוע לא כתב דמקורו מגמ' דמוע"ק הנ"ל, אבל בהנ"ל י"ל דאי לאו הירו' דפסחים וחגיגה הוה יכלינן למימר כמו שרציתי לומר בהשקפה הראשונה הנ"ל דרבא והבריי' דכתובות חולקי' על הא דמוע"ק והפשט בסתירת הקרא דמוע"ק סברו כהירושלמי דפאה הנ"ל ואז הי' באמת קשה על הרמב"ם דהיאך פסק דלא כרבא והבריי' דכתובות אבל כיון דחזינן מהירושלמי דפסחים וחגיגה דהירו' ג"כ סובר כהגמרא דמוע"ק [נהי דמהירושלמי דברכות שאכתוב לקמן בס"ד ג"כ יש להוכיח כהגמרא דמוע"ק וכמו שבאמת כתב המראה הפנים במסכת פאה שם אבל להכ"מ י"ל דטפי הי' ניחא ליה להוכיח מהירושלמי דפסחים וחגיגה כיון דבירו' דברכות ליתא בהדיא החילוק בין היכי דאפשר לעשותה על ידי אחרים ללא אפשר משא"כ בירושלמי דפסחים וחגיגה איתא בהדיא החילוק כמו בגמ' דמוע"ק עי"ש ותבין] א"כ עכצ"ל הפשט בהירושלמי דפאה כמ"ש המראה הפנים שם דהירושלמי דפאה לא פליג עם הגמ' דמוע"ק וא"כ ממילא תו ליכא למימר כמו שרציתי לומר בהשקפה הראשונה כיון דאז היה קשה על רבא והברייתא דכתובות סתירת הקרא דמוע"ק אעכצ"ל הפשט ברבא והבריי' דכתובות כחד מהשני תירוצי' הנ"ל ומשום כוונה זו כתב הכ"מ דמקורו מהירושלמי ולא מגמ' דמוע"ק ודו"ק ועי' בב"ח ובחידושי הגהות על הטור יו"ד סימן רמ"ו אות ו' שהביאו ראי' להחילוק בין מצוה שאפשר או לא אפשר מהא דרבא דמגילה הנ"ל ולא דברו לא מגמ' דמוע"ק ולא מהירו' דפסחי' וחגיגה הנ"ל וזה באמת טעמא בעי וצ"ע:

פרק ג

אבל לכאו' נסתפקתי בהא דינא דגמרא דמוע"ק הנ"ל אי דוקא משום ודאי מצוה מבטלין ת"ת היכא דלא אפשר לעשות' ע"י אחרים או דילמא אפי' משום ספק מצוה ג"כ מבטלין, ומה שהביאני לזה הלא מלתא דפשיטא היא דודאי ת"ת עדיף מספק מצוה וכמו שמצינו בכולי תלמודא דאין ספק מוציא מידי ודאי, אבל ראיתי שיש מקום לפלפל בזה מגמ' חולין דף ז' ע"א מהא דר' פנחס בן יאיר דקא אזיל לפדיון שבוין פגע ביה בגינאי נהרא א"ל גינאי חלוק לי מימך כו' א"ל אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה אני ודאי עושה פירש רש"י וז"ל ספק עושה שמא לא יתנו לך בפדיון עכ"ל חזינן מגמ' זו דפדיון שבויים לא הוי אלא ספק מצוה דאפי' לפי תשובתו של רפ"י דאמר ליה אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם ג"כ מוכח דסובר כן כמ"ש המרש"א ז"ל שם דתשובתו הי' דהספק שלו טוב מהודאי של גינאי כיון דהוא יכול לבטל את הודאי שלו בגזירתו ע"ש וכיון דפדיון שבויים לא הוי אלא ספק מצוה א"כ קשה לכאורה היכי הי' מבטל ר' פנחס ב"י מת"ת נהי דלא הי' אפשר לעשות ע"י אחרים אעפ"כ היאך הי' מבטל משום ספק מצוה ואי"ל דהיה לומד בדרך כיון דסוף סוף הי' מבטל מת"ת דרבי' דדרכו היי ללמוד ברבים כמו שאיתא בגמ' שבת דף ל"ג ע"ב גבי עובדא דרשב"י ועוד בשעה שהיה נושא ונותן עם השבאי בודאי הי' מבטל אע"כ מוכח משם דגם בשביל ספק מצוה שרי לבטל היכא דא"א לעשות ע"י אחרים ועל זה גופא לכאורה ק"ל דמדוע יהא הספק מצוה של פדיון שבויים עדיף מהודאי מצוה דת"ת בשלמא לרש"י ז"ל נדרים דף ח' ע"א ד"ה כיון דאי בעי פטר' נפשיה כו' דסובר דבקריאת שמע שחרית וערבית פטר נפשיה מחיוב ת"ת דאורייתא וכמו שבאמת נראה כן מפשטות לשון הגמ' מנחות דף צ"ט ע"ב א"כ י"ל כיון דלא הוי תו חיוב הלימוד אלא דרבנן ע"כ מבטלין גם בשביל ספק מצוה כיון דספק מצוה דאוריי' עדיף מודאי מצוה דרבנן כמו שאי' בגמ' ר"ה דף ל"ד ע"ב גבי הא דשתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין וכן היא הל' בטוש"ע או"ח סי' תקצ"ה עי"ש, אבל לפמ"ש הר"ן ז"ל בנדרי' שם דבק"ש לא פטר נפשיה רק ממה דכתיב בקרא בהדיא דהיינו בשכבך ובקומך אבל עדיין עליו חיוב הלימוד מדרשא דושננתם מה"ת עי"ש וגם נ"ל בס"ד להביא ראיה להר"ן מהירושלמי ברכות פרק א' סוף הלכה ב' [מובא ירושלמי זה גם בתו' דמוע"ק דף הנ"ל] דעל מה דאמר ר' יוחנן בשם ר' שמעון ב"י כגון אני שעוסקים בת"ת אפי' לק"ש אין אנו מפסיקין הקשה הירושלמי ולא מודה רשב"י שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב ומשני טעמיה דרשב"י זה שינון וזה שינון ואין מבטלין שינון מפני שינון ואי נאמר כרש"י הנ"ל לכאו' קשה הלא השינון הק"ש הוא דאוריי' והשינון דת"ת לא הוי אלא דרבנן וכיון דרשב"י היא דא' במנחות שם דבק"ש שחרית וערבית קיים מצות לא ימיש א"כ אמאי לא מבטלין השינון דרבנן מפני השינון דאוריי' אע"כ מוכח כהר"ן ועל רש"י צ"ל דסובר כמ"ש החרדים ז"ל בפירושו על הירשלמי [דפוס זיטאמיר] שם דרשב"י הי' באמת קורא פסוק אחד וא"כ לא הוי תו השינון דק"ש ג"כ אלא דרבנן עי"ש ותבין, א"כ לפי שיטת הר"ן עדיין קשה על הא דר' פנחס בן יאיר כהנ"ל. וע"כ נ"ל בס"ד דמהא דרפב"י באמת ליכא להוכיח כלום כיון דפדיון שבויים הוי פקוח נפש כמ"ש הגמ' ב"ב ד"ח ע"ב שבוי כולהו איתניהו ביה פי' רש"י שהוא ביד העכו"ם לעשות בו כל חפצו אם למות אם לחרב אם לרעב וכיון דהוי פ"נ ע"כ גם הספק דינו כודאי, גם יש לפרש בזה את טענת ר' פינחס ב"י עם הגינאי נהרא דהגינאי היה סובר דפדיון שבויים לא הוי פ"נ וע"כ הי' סובר דהודאי שלו טוב מהספק של ר' פנחס ב"י אבל רפב"י השיב לו גוזרני עליך כי' כוונתו להוכיח בזה דפדיון שבויים הוי פ"נ דלכאו' היכי הי' יודע דכשיגזור יהיה כן וצ"ל כיון דצדיק גוזר הקב"ה מקיים וכל זה י"ל כשרפב"י עשה כהוגן במה שהי' מבטל מת"ת בשביל פ"ש אבל כשנ' דפ"ש לא היי פ"נ אז באמת לא עשה כהוגן ואז בודאי לא היה מועיל גזירתו ומדחזינן שהי' יודע בבירור שגזירתו תהא מועל' ע"כ מוכח דפ"ש הוי פ"נ וע"כ גם הספק דינו כודאי כמובן, וגם יש להבין בזה מ"ש התו' בב"ב שם ד"ה פ"ש וז"ל שמא מלתא דפשיטא היא וכו' דלכאו' יש להבין דמדוע יהא פ"ש יותר פשיטא מללמוד תורה ולישא אשה אבל בהנ"ל י"ל כיון דספק פ"ש דינו כודאי משא"כ בשאר מצות ע"כ כתבו התו' שפיר כמובן. וממילא יוצא לנו מהנ"ל דבכל מצות משום ספק באמת לא מבטלין ת"ת רק משום פדין שבויים וכן באמת מורה לשון הרמב"ם וטוש"ע בהל' ת"ת הנ"ל עי"ש ותבין:

תוכן העניינים

ברית משה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה